המלך היהודי האחרון
אגריפס הראשון

המלך האחרון שלנו היה נער שעשועים בעל קסם אישי. הוא נמלט מרומא מאימת נושיו שמימנו את
 

שחזור ראש אגריפס הראשון על פי מטבע משנת 7 למלכותו - מוזיאון ישראל

אורח חייו הנהנתני, ונזרק מדמשק לאחר שמיטיבו גילה שנטל שוחד. אך ביום פקודה כשגורל העם היהודי היה בסכנה, הפך ל"מבוגר האחראי" שפעל בחוכמה, תוך סכנת חיים, והצליח להתגבר על הסכנות. שני קיסרים שהיו שונים איש מרעהו, קליגולה וקלאודיוס, ביקשו את קרבתו. קליגולה המטורף שרצח את מקורביו באכזריות, לא ויתר על חברתו של אגריפס וביקש שיתלווה אליו במסעו לארצות הצפון. קלאודיוס האינטלקטואל הביישן והנכה, ראה בו ידיד נפש. אגריפס המככב בסדרה הבריטית "אני קלאודיוס", ידע לגייס את חבריו הקיסרים לטובת בני עמו. קהילות ישראל בארץ וברחבי האימפריה הרומית סמכו עליו שיצילם, והוא לא אכזב.

המשפחה הלוחמת

הילד אגריפס נולד למשפחה מהגיהנום: סבו הורדוס רצח את סבתו, מרים החשמונאית שבה היה מאוהב עד עמקי נשמתו המעונה. אחותו של הורדוס שלומית, שסכסכה ביניהם, הייתה סבתו השנייה. אביו אריסטובלס, בנה של מרים החשמונאית - נשא לאישה את בת דודתו ברניקי בתה של שלומית, ולזוג נולדו חמישה ילדים בהם אגריפס. כשמלאו לילד שלוש שנים, רצח הסב החביב גם את אביו של אגריפס ואת דודו אלכסנדר - שני בניה של מרים, וגם את סבו, בעלה של אחותו שלומית. הקיסר הרומי אוגוסטוס אמר כי הוא היה מעדיף להיות חזיר בחצרו של הורדוס, מאשר אחד מבני משפחתו.
 
האם ברניקי האלמנה - החליטה כי באווירה חולנית זו עדיף שתיקח את חמשת ילדיה ותעבור לרומא, שם הצטרפה לחברתה הטובה אנטוניה. ליוויה (שהייתה חברתה הטובה של האם שלומית) ואנטוניה, הן הכוכבות הגדולות של סדרת המופת הבריטית "אני קלאודיוס". ברומא התחנך הילד אגריפס עם דרוסוס בנו של הקיסר טיבריוס ועם קלאודיוס בנה של אנטוניה. דרוסוס שנרצח בבגרותו היה מושחת, כריזמטי ובזבזן ואילו קלאודיוס היה ילד חכם וסקרן אך נכה, מגמגם ובעל צורה עלובה, שהתעמק בלימוד הספרות היוונית והפילוסופיה. אוגוסטוס כשאר קיסרי רומי, נהג לאפשר ליורשי העצר של מדינות החסות להתחנך ברומי באופן שיבטיח את נאמנותם, ואת ניהולה היעיל של האימפריה. אנטוניה שהייתה סבתו של קליגולה ואמו של קלאודיוס (שניהם הפכו לקיסרים) - פרשה את חסותה על בנה של חברתה ברניקי שסומן כיורשו של הורדוס.

אגריפס נמלט מרומא

מותה של האם ברניקי שחרר את אגריפס הצעיר מפיקוחה המרסן, והוא החל לפזר כספים על שמאל וימין עד שהסתבך בחובות כבדים. הוא ברח בשנת 29 לספירה, מפחדם של נושיו לפריפריה הרחוקה שנטש בילדותו. אגריפס הגיע למגדל מעלתא שבארץ אדום, כיום תל מלחתא הסמוכה לבאר שבע ותל ערד. שני סביו וסבתו השתייכו למשפחה אדומית שהתגיירה. הוא נשא לאישה את קיפרוס בת דודתו (כמקובל במשפחות אצולה). החיים במבצר המדברי המבודד גרמו לו לשקוע בדיכאון עד כי ביקש את נפשו למות. קיפרוס פנתה לגיסתה - האחות הרודיאס, וביקשה שתסייע ותמצא לאחיה עבודה כדי שיוכל לפרנס את משפחתו. הרודיאס שהייתה נשואה לדודה אנטיפס – מושל אזור קטן בצפון הארץ, סידרה לו עבודה כפקח בשוק של טבריה.
 
"אין בידינו פרטים לגבי פעילותו של אגריפס במשרתו זו, אבל אפשר להניח שהיא לא סיפקה אותו. בעבור מי שגדל בין בני הקיסרים היתה בה ירידה תלולה בדרגה: מקרבתם של גדולי עולם לפקיד זוטר בשירותו של דודו, שהיה אף הוא נסיך מקומי בלבד". (שוורץ עמ' 57).
כשנודע לאגריפס כי אחד מחבריו הטובים מרומא מונה למשרת מושל סוריה, שמח לנטוש את המשרה בשוק, ומיהר בשנת 32 לאנטיוכיה, שם היה ליד ימינו של חברו.
הוא עשה חיל במשרתו החדשה, אך אגריפס כמו אגריפס, לא עמד בפיתוי וקיבל שוחד מבני דמשק שביקשו  שישכנע את השליט לפסוק לטובתם, במחלוקת גבולות בינם ובין בני צידון. לרוע מזלו שהה בחצר גם אחיו אריסטובולוס, שבהתאם למסורת המשפחתית הלשין על האח הסורר, וזה סולק ממשרתו ומסוריה.
 
בדרך לא דרך הצליח להגיע לאלכסנדריה לאחר שלווה כספים על שמאל ועל ימין. במהלך מסעו נעצר בשל חוב לשלטונות הרומיים, אך הצליח להימלט. באלכסנדריה פגש יהודי עשיר ששימש מיופה כוחה של אנטוניה במצרים. אנטוניה דאגה לבן חסותה, והורתה להעניק לו את הכספים הדרושים כדי שיוכל להגיע לרומי ולפרוע את חובותיו. קיפרוס נשארה עם הבן אגריפס והבת ברניקי ביהודה ולא הצטרפה בשלב זה לבעלה.

נער הזהב

לאחר שהסדיר את חובותיו לנושיו ולאוצר הקיסרי, סלח הקיסר טיבריוס לאגריפס, ואף ביקש ממנו לשמש חונך וכבן לוויה לנכדו גמלוס שסומן כיורשו. אגריפס הפיקח התחמק מהכבוד, והימר על מועמד אחר לירושה - הלוא הוא קליגולה. הוא הרחיק לכת בנאמנותו לקליגולה עד כי משרתו -שנאשם כי גנב את בגדיו, הלשין עליו לרשויות, וטען כי שמע את אגריפס אומר לקליגולה כי הוא מצפה למותו של טיבריוס בן השבעים כדי שהלה יירש אותו ויתפוס את מקומו. העונש על פגיעה בקיסר היה מוות ללא כל היסוס, אך גם כאן נחלצה אנטוניה לעזרתו, ולאחר התערבותה הוא נידון רק למאסר. כעבור כחצי שנה בבית האסורים מת טיבריוס, ואחד מאנשי אגריפס סיפר לו על כך בשפת העברים כדי שהשומרים לא יבינו. קליגולה מיהר לשחררו מהכלא והעניק לו שי שחרור – אזיקים עשויים מזהב טהור ואת אחוזותיו בגולן ובבשן של דודו פילפוס שנפטר ללא יורשים. קליגולה אף מינה אותו בשנת 37 לספירה למלך של נחלה זו ולא רק למושל או לנציב. זו הייתה דרגה גבוהה שנקראה "מלך ידיד ובעל ברית של העם הרומי".
 
אף על פי שהיה למלך, לא מיהר אגריפס אל ממלכתו החדשה, 

ונותר ברומא עם קליגולה שנה נוספת. קליגולה זכור כקיסר מטורף ואכזר שביקש למנות את סוסו, שלו בנה ארמון
 

הקיסר גאיוס קליגולה

מפואר, לקונסול, ורצח אנשים ללא רחמים. לקליגולה מיוחסת האמרה כי חבל שלתושבי רומא אין צוואר אחד, כי כך היה לו קל לשחוט את כולם באבחת סכין אחת. סבתו אנטוניה התאבדה לאחר שהבינה לאיזו מפלצת סאדיסטית הפך נכדה. אגריפס היה כנראה אחד היחידים שחמקו מאכזריותו ובוגדנותו של קליגולה. רק בקיץ של שנת 38 ביקש אגריפס את רשותו של הקיסר לחזור לארץ ישראל ולארגן את ממלכתו, והבטיח לחזור לרומי במהרה. על אגריפס אולי הממלכה החדשה לא הותירה רושם רב, אך על בני דורו העובדה שהוכתר כמלך הותירה, לטוב ולרע - רושם עצום. בדרכו לממלכתו החדשה עבר דרך אלכסנדריה והופעתו המלכותית בליווי שומרי ראש הלבושים שריון העשוי כסף וזהב, תדלקה את המתיחות ששררה בין הרוב ההלניסטי למיעוט היהודי. ההמון האלכסנדרוני הלביש שוטה בדמותו של אגריפס כדי ללעוג לו, ובהמשך המצב התדרדר למסע של אלימות ורצח נגד היהודים.
 
גם האחות הרודיאס ובעלה אנטיפס לא ראו בעין יפה את הצלחתו של אגריפס. מי שלפני מספר שנים עבד בשירותם כפקח בשוק מופיע לפתע כמלך. הרודיאס חשה קנאה עזה כי בעלה הוכר רק כמושל של חבל ארץ קטן. היא לחצה על בעלה לנסוע לרומי ולפנות לקיסר קליגולה כדי שיעלה אף אותו לדרגת מלך. בתחילה אנטיפס סירב אך לבסוף נכנע להפצרותיה. אגריפס ראה בנסיעתו איום ושלח לקליגולה איגרת שבה האשים את דודו בחבירה לאויב הפרתי. כראיה הציג את מצבור הנשק הענק של אנטיפס שלא הייתה לו כל הצדקה הגיונית מלבד תוכניות מרד וחבירה לפרתים. קליגולה השתכנע ממכתבו של אגריפס, שלח את אנטיפס לגלות וסיפח בשנת 40 לספירה את נחלתו לממלכתו של אגריפס. בפני הרודיאס הוצבה הברירה – או להתלוות לבעלה לגלותו באי, או להישאר ברומא. הרודיאס בחרה להצטרף אליו כי לדבריה מקומה לצד בעלה. לאחר זמן רצחו, ככל הידוע, שליחיו של קליגולה את אנטיפס בגלותו. אגריפס שממלכתו, גם זו המורחבת, עניינה אותו פחות, חזר לרומי ונלווה לקליגולה במסע החורף שלו לצפון אירופה.
 

סרט אימה 

הרודיאס, אחותו של אגריפס, נישאה על פי הוראת סבה הורדוס לדודה שגם הוא נקרא הורדוס. אנטיפס בנו של הורדוס מאישה שומרונית, מונה למושל אזור בגליל והקים את העיר טבריה שנקראה על שם מיטיבו 

וידידו הקיסר טיבריוס. באחד ממסעותיו ביקר אצל הורדוס הבן - אחיו למחצה, והתאהב באשתו הרודיאס שהייתה צעירה ממנו
 

יוחנן המטביל בציור של בוטיצ'לי

בשנים רבות. היא עזבה את בעלה/דודה ונישאה לדוד אנטיפס. על פי ההלכה אישה אינה יכולה להתגרש מיוזמתה בלבד, ומאחר שבעלה לא נתן לה גט, הרי שנישואיה ללא גט, ועוד לאחי בעלה, נחשבו כגילוי עריות. יוחנן המטביל, אשר כמו הנוצרים הראשונים, ראה עצמו כיהודי טוב המקיים את מצוות התורה – יצא נגדה בחריפות וקנה את שנאתה היוקדת.
 
על פי המסורת הנוצרית התקיים נשף שבו רקדה שלומית בתה של הרודיאס ריקוד חושני (ריקוד שבעת הצעיפים) בפני אנטיפס וחבריו. במהלך הריקוד הצליחה להוציא מאנטיפס המתפעם הבטחה כי יקיים משאלה אחת שלה. כאן הגרסאות נחלקות לשתיים: על פי גרסה אחת רצה הבת הממושמעת להרודיאס ושאלה אותה מה לבקש, והאם אמרה כי היא מבקשת את ראשו של יוחנן המטביל. על פי הגרסה השנייה, הרודיאס כעסה על העניין המיני שגילה אנטיפס בבתה מנישואיה הקודמים. לפי גרסה זו שלומית הבת התאהבה בכל ליבה ביוחנן המטביל יפה התואר, וביקשה לנשק את שפתיו אך הוא סירב. זו הסיבה שהיא ביקשה את ראשו כדי שתוכל לנשקו, ולאחר שהביאו את ראשו על מגש נישקה את שפתיו בלהט והשומרים הרגו אותה.

ההיסטוריון דניאל שוורץ מטיל ספק בכל הסיפורים ההזויים הללו. העובדות שעליהן אין מחלוקת הן כי אנטיפס אחראי להוצאתו להורג של יוחנן המטביל, וכי קליגולה הדיח אותו ממשרתו. סיבת ההדחה לא הייתה, ככל הנראה קנאתה של הרודיאס, אלא ההצטיידות הבלתי מוסברת בנשק בכמויות גדולות, וסכסוך ארוך שנים עם מושל סוריה.

השליט

אגריפס לא גילה עניין רב בממלכתו הרחוקה כי ליבו היה נתון לרומא, שבה הגיע למעמד מכובד. חברי הילדות שלו הפכו לקיסרים בזה אחר זה. הראשון שבהם קליגולה המטורף שרצח כמעט את כל מי 

שסבב אותו חיבב את אגריפס, ביקש את חברתו והגדיל את ממלכתו. לאחר רצח קליגולה בידי שומרי ראשו,
 

מפת ממלכת אגריפס השני עם ההרחבות

ביקשו ראשי הסנאט להחזיר את הרפובליקה. מנהיגי הצבא התנגדו לכך והיחיד בעל זכויות ירושה לכתר שנותר בחיים היה קלאודיוס הנכה והמגמגם. מראהו המגוחך שמר על חייו, בעת שכל המועמדים שנראו ראויים לכתר נרצחו בזה אחר זה. קלאודיוס איש הרוח והאינטלקטואל המסוגר כלל לא רצה בשלטון, אך למרבה המזל נמצא לצדו ידידנו אגריפס איש סודו - ששכנע אותו לקבל את "דין התנועה", ותיווך בהצלחה בינו לבין הסנאט.
 
מעתה והלאה עלתה קרנו של אגריפס, ונער השעשועים הבזבזן והנכלולי היה למגנו של העם היהודי. קלאודיוס הגדיל את ממלכתו וכלל בה גם את יהודה. אגריפס הסב את תשומת ליבו של קלאודיוס להבדל שהחל להתהוות בין היהודים לנוצרים, ודאג שהיהודים לא יסבלו מהרדיפות מהן סבלו הנוצרים. הוא הגן על יהודי אלכסנדריה בפני הפרעות וניצניה של האנטישמיות המודרנית ובזכותו כתב הקיסר את כתב זכויות היהודים. יחסו של קלאודיוס לעם היהודי עורר את האנטישמים של ימיו לטעון כי הוא למעשה בנה של שלומית, סבתו של אגריפס שמסרה אותו לאנטוניה. עוד בימיו של קליגולה הפעיל אגריפס את כל השפעתו כדי למנוע ממנו לממש את כוונתו להציב את פסלו כאל במקדש. המאבק על "הצלם בהיכל" עימת אותו באופן חזיתי ומסוכן עם המנהיג הסדיסטי והמטורף.
 
אגריפס ידע לקנות את אהדת העם: את אזיקי הזהב שנתן לו קליגולה תרם לבית המקדש, וכששמע על תוכניתו של הקיסר להציב את פסלו כאל במקדש - התעלף. הוא הפחית מסים לאנשי ירושלים ורכש בכספו קורבנות עבור נזירים עניים. במשנה מופיע הסיפור הבא המלמד על היחסים בינו ובין ראשי הציבור היהודי: "מוצאי יום טוב הראשון של חג... חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנה לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנה לסגן, והסגן נותנה לכהן גדול, וכהן גדול נותנה למלך... אגריפס המלך עמד וקבל וקרא עומד, ושבחוהו חכמים. וכשהגיע ל'לא תוכל לתת עליך איש נכרי' (דברים יז טו) זלגו עיניו דמעות. אמרו לו: 'אל תתירא, אגריפס, אחינו אתה, אחינו אתה, אחינו אתה!' (משנה, סוטה ז ח)". (שוורץ, עמ' 172).
 
אגריפס מינה את הכוהן הראשי, את שר הצבא, טבע מטבעות וחזר לרומא. הוא הגדיר עצמו כמלך יהודי אך חינוכו היה כשל אציל רומאי. הוא לא היה ירא שמים וגם כששהה בארץ ישראל העדיף במרבית הזמן את קיסריה על פני ירושלים. למרות זאת הנתינים הלא יהודים ראו אותו כמלך יהודי ושטמו אותו בשל כך.
 
אגריפס רדף בעקביות את הנוצרים, ובכך גרם לתפנית הרת גורל: הנוצרים הראשונים ראו עצמם כחלק מהעם היהודי וניסו לשכנע את אחיהם בצדקת דרכם. בשל רדיפותיו של אגריפס הם נטשו את ירושלים, ובפועל את הקרב על דעת הקהל היהודית. מנהיגיהם פישטו את ההלכה, ביטלו את מרבית המצוות ולהבדיל מהגישה היהודית המסתגרת, החלו להפיץ את תורתם בין הפגאנים ופיתחו את המיסיונריות. לתפנית זו הייתה השפעה דרמטית כאשר הנוצרים הצליחו להטביל ולהעביר לדת הנוצרית את עובדי האלילים, ובמהלך השנים את מרבית תושבי האימפריה הרומית באירופה.

האם אגריפס התכוון למרוד ברומאים?

כל נציב ומלך חסות היה חשוף להאשמה כי הוא חובר בחשאי לאויבי האימפריה הרומית, בעיקר לפרתים, וגם אגריפס נפל קורבן לרינונים מהסוג הזה, שהופצו בעיקר על ידי אויבו – נציב סוריה.
ההיסטוריון דניאל שוורץ מנסה לנתח האשמות אלו.
"חינוכו ושנותיו הארוכות של אגריפס ברומי הכשירו אותו לחיים בקרב נוכרים... קרבתו לקיסרים, כמו עלייתו המתמדת שעה שקיסרים שונים כרעו ונפלו, היתה עשויה לבטל בעיניו את הילתה העל אנושית והכול יכולה של האימפריה, ואפשר שהרשה לעצמו לוותר על טיפוח קשריו עם קלאודיוס, או שהתנשא ולא זכר להפגין את כפיפותו כדבעי" (שוורץ עמ' 47). 
כמה סימנים מעידים על קו עצמאי שהסתמן במדיניותו של אגריפס בימי קלאודיוס:
המטבע היחיד של אגריפס שנטבע בירושלים נשא את הכינוי "המלך הגדול" שהיה אופייני למלכי פרס. ונטל תארים מלכותיים בעלי יומרה מזרחית. הנציב בסוריה ציווה עליו לפזר כינוס של 7 ממלכי האזור בעיר טבריה מחשש שמדובר בקשר של מרידה. הוא גם נצטווה להפסיק את בניית החומה מסביב לירושלים מסיבה זו.

"לסיכום יחסי אגריפס והאימפריה ייאמר, ראשית כל, שלכתחילה לא סביר, וגם אין כל עדות, שהוא זמם לפרוק את עולה או לכרות ברית אנטי רומית כלשהי. אך מצד שני, הוא לא ביקר שוב ברומי והתנהג כמלך חשוב, 'מלך גדול': הוא התעטף בסימנים של מלכי המזרח הגדולים, תרם למפעלים בארצות אחרות, התפאר בקשריו עם מלכים אחרים ושאף להרחיב את גבולות ירושלים ולבצרה. כל זה, נוסף על קשריו עם חשובי רומי, היה עשוי - ובוודאי גם נועד - לשוות לאגריפס את התדמית של בא כוחה החשוב ביותר של רומי באזור, הידיד של הקיסר בה"א הידיעה. על ידי כך הוא עורר את קנאתו של נציב סוריה, שאמור היה לענוד את הכתרים הללו”. (שוורץ, עמ' 157).
 
אגריפס בן ה-54 נפטר ממחלה בעת שהותו במשחקים לכבודו של קלאודיוס בקיסריה. במקורות היהודיים נמצא פירוט יתר של המחלה באופן המבקש להציג את המוות בייסורים כעונש משמים בגין גאוותנותו של אגריפס, ונכונותו לקבל את חנופתם של נוכרים אשר ביקשו לנהוג בו כ-"מלך אל".

ההיסטוריון פרופ' מנחם שטרן מסכם את תקופת שלטונו של אגריפס הראשון, המלך היהודי הראשון לאחר הפסקה של 40 שנה ששבע שנות שלטונו היוו את קיצו של עידן הממלכתיות היהודית:
"ימי מלכותו של אגריפס הראשון הם ימי הזוהר האחרונים של האומה היהודית בארץ ישראל לפני המרד הגדול. מלכותו גם מהווה את הניסיון הרציני ביותר שנעשה בפועל על ידי הקיסרות הרומית לפשר בין השלטון הרומי ובין האומה היהודית על ידי כך, שלזו ניתן מלך כלבבה. כבר בימי שלטונו הקצרים של גיוס קליגולה הזדקר אגריפס כאישיות המדינית הבולטת ביותר בקרב יהודי הקיסרות הרומית. (שטרן, עמ' 218). למעשה היוותה מלכותו של אגריפס הראשון בארץ ישראל רק אפיזודה חולפת בתולדות היחסים שבין הקיסרות הרומית והאומה היהודית. היא נשארה בזכר האומה כתקופת זוהר אחרונה לפני החורבן, אך לא הייתה לה, כל השפעה רצינית על התפתחותה של ארץ ישראל ולא קבעה בהרבה את התהליכים שפעלו במשטר ובחברה של ארץ ישראל באותם דורות. (שטרן, עמ' 230).

דור ההמשך: אגריפס השני וברניקי

בימי חייו הצליח אגריפס הראשון להרגיע את המתח ששרר בין השלטון הרומי לציבור היהודי. הוא הפנה את הזעם הקיסרי נגד הנוצרים, והפעיל את כל השפעתו כדי לשמור על שלומם של היהודים בארץ ישראל ובתפוצות. הוא כיבד את הציבור היהודי וידע כיצד להרגיע את רוחות המרד שרחשו מתחת לפני הקרקע, אך כל זה

קרס לאחר מותו. בנו אגריפס השני בן ה-17 לא מונה למלך (רק לאחר שנים קיבל נחלה צפונית
 

ויטראז' של ברניקי ואחיה אגריפס השני

קטנה). הרומאים מינו נציבים שהתעמרו ביהודים ולא היה מי שיגן עליהם. יוסף בן מתתיהו מביא בספרו "מלחמות היהודים" את נאומו של אגריפס השני שניסה לשכנע את הציבור הירושלמי שלא למרוד ברומאים. נאומו היה מזהיר ומשכנע אך אותם קנאים אלימים גרשו אותו מהעיר לאחר שזרקו עליו אבנים. הם כפו את המרד חסר הסיכוי על המנהיגות הרוחנית ועל רוב העם שלא רצה בו. המרד פרץ ודוכא באכזריות, המקדש חרב ותקופת הגלות החלה. במהלך המרד עמד אגריפס השני לצד הרומאים.
 
האחות ברניקי שנולדה בשנת 28 לספירה הייתה בת כ-40 כשפגשה את טיטוס מחריב המקדש בן ה-30. היא הייתה גרושה פעם אחת ואלמנה פעמיים ויוסף בן מתתיהו מספר בספרו על השמועות על גילוי עריות בינה ובין אחיה אגריפס השני. ככל הנראה לא היה שחר לשמועות אלו, ומקורם בגורמים שהתנגדו לעוצמת מנהיגותה. טיטוס התאהב בברניקי עד מעל לראשו, הבטיח לשאת אותה לאישה והביאה לרומא. ברניקי הפעילה את קשריה עם המושל במצרים כדי שיסייע לאספסיאנוס, אביו של טיטוס, להיבחר לקיסר במקום נירון שהודח ומחליפו שנרצח. גם ברניקי, בת לעם הקטן שידו בכול, הצליחה כאביה לסייע לקיסר האימפריה הענקית להגיע לשלטון. ברומא הייתה לאישה חשובה ובעלת השפעה כמי שחיה עם יורש העצר העתיד לשאתה לאישה. טיטוס הדף את הביקורת נגד האישה הזרה, המזרחית והחזקה שהזכירה לרומאים את קליאופטרה. הוא אפילו ציווה על עריפת ראשו של מי שהציג הצגה המבזה אותה, אך כאשר התמנה לקיסר נאלץ בהשפעת דעת הקהל לשלחה לארצה בשברון לב. ברניקי חיה באחרית ימיה בגליל ועל פי המקורות התקרבה אל הדת ועסקה בסיוע לנפגעי המרד שכשל בממלכה הצפונית הקטנה.