ישראל גורי זכור כחבר כנסת חרוץ ופעיל אך אפור, ועל כן כה מפתיע לגלות כי איש זה היה אחד המעטים בדורו, ובוודאי בכנסת ישראל, שלחמו למען בעלי החיים. 

 גורי הזדעזע כאשר מתנגדי הכפייה הדתית ביקשו ממנו בשם "החופש והמצפון" לחתום על התנגדות לחוק החזיר. מנקודת ראותו 'חופש' ו'מצפון' הן מילים מקודשות ואינן מתקיימות בכפיפה אחת עם מה שנראה בעיניו כרצח אכזרי: עוד בשנת 1962 פנה אל ליבם של חבריו, חברי הכנסת הדתיים, בוויכוח שלהתנהל על איסור גדיול החזיר בארץ:
"הרשו לי לומר לחברי-הכנסת הדתיים ולציבור הדתי: אילו השקעתם את הלהט הנפשי שאתם משקיעים במלחמה זו, במלחמה נגד עצם הפשע, של רצח בעלי-חיים שאינם פוגעים בנו לרעה, הייתם מעלים את קרן הדת ואת קרן המוסר של הדת היהודית לרמה גבוהה".

"מכאן, מהמקום הזה, מהרי ירושלים, הרימו מחדש קולכם: לא תרצח! ואני יודע כי אפשר להערים פסוקים למכביר ומראי מקומות, ולהוכיח כי דמן של בהמות מותר. ואולם כל הפסוקים ומראי המקומות אינם שקולים נגד הדיבר החרות באותיות אש בלב העם הזה, והמהדהד באוזנינו מאז היות אדם ועד סוף הדורות: 'לא תרצח!". (1)
לפני כ-50 שנה, בבדידותו של מי שחש חריג באמונתו כי הרג בעלי חיים אינו מוסרי ואינו אנושי, צפה כי בעתיד התמונה תשתנה. בימינו, כאשר "ההרצאה הנצפית ביותר באינטרנט" דנה בהתנגדות להרג בעלי חיים ומטיפה לצמחונות ולטבעונות, ייתכן שאנו על סיפו של עידן "איש העתיד" שחזה גורי.
"אני רואה אכילת בשר של כל בעל-חיים שהוא, כחטא מוסרי, והנני בא לייצג כאן השקפה של חלק קטן מאוד של אזרחי המדינה. באולם זה זוהי השקפתו של אחד נגד 119: מחוץ לאולם זה, היחס מניח עוד פחות את הדעת... גישתי אל הנושא באה לרמוז על הגישה של איש העתיד, אולי העתיד הרחוק, ואולי אף הרחוק מאוד...אם העולם לא יחזור לתוהו ובוהו בכוחה של פצצת המימן או פצצה אחרת, הרי אני רואה באופק הרחוק דמותו של איש העתיד במלוא המשמעות של המושג 'אדם'. אם מדובר בעקרונות מוסריים ורוחניים, הרי הם קשורים במושג 'אדם' ולא באיש כאישיות משפטית בלבד". ו"האדם" של העתיד על פי חזונו של גורי יהיה צמחוני וטבעוני מטעמי מצפון. כל המתיר דמו של בעל-חיים שלא כדי להתגונן בפני חיה טורפת, אלא כדי ליהנות מבשרם של בעלי-חיים שאינם פוגעים לרעה במישהו, וכל אשמתם היא רק שאלה שהכוח בידם רוצים לספק תאוותם לאכילת בשר - מניין יהיה לו הכוח המוסרי להתקומם נגד רצח אדם כשהוא מתיר דמם של בעלי-חיים אחרים? יש קשר-גומלין בין רצח לרצח, והם יונקים משורש אחד". (1)
הוא דן גם ב"שותפות לעבירה" של צרכני הבשר:
"קיים איזה ליקוי חושים אצל מיליונים רבים של בני-אדם שאפשר לראותם כבני-אדם טובים, הגונים ומוסריים לפי המושגים המקובלים. אנשים אלה אינם מסוגלים למעשי אלימות ולעולם לא ירימו יד על מי שנברא בצלמם. אך הם שותפים בעקיפין למעשי רצח והם יוצרים לעצמם אליבי: אילולא אלה הרוצים ליהנות ולספק תאוותם באכילת בשר, לא היה צורך לאמן ידיהם של בעלי מקצוע לרצח בהמות. אולם הם לעולם לא יוכלו לחפות על השותפות שלהם ברצח בעלי-חיים. יתר על כן, חלקם בשותפות זו הוא חלק-הארי". (1)

גורי (גורפינקל) נולד בבסרביה וקיבל חינוך דתי בחדר. לימים התפקר, היה לסוציאליסט ולציוני. אודסה, שאליה עבר, הייתה מרכז ציוני תוסס בהנהגת ביאליק, אוסישקין, אחד-העם ואחרים. שם התוודע גורי למהפכנים צעירים, נאסר על ידי משטרת הצאר, עמד באומץ בחקירות ושוחרר. הוא עלה ארצה ב-1919 על האונייה 'רוסלאן' בהפלגה שסימלה את ראשית העלייה השלישית. גורי היה לפעיל פוליטי ועסק כל חייו בפן הכלכלי-מינהלי. כושר העבודה שלו היה בלתי אנושי: כשהיה מעורב בניסוח חוקת ההסתדרות שקד עליה כ-60 שעות ברצף. אשתו גילה סיפרה שבכל 46 שנות נישואיהם יצא שלוש פעמים לבית הבראה במוצא, ורק בתנאי שיקבל פינה שיוכל לעבוד בה, וכי לא ביקר עשרות שנים בתיאטרון או בקולנוע. (2)
פרופ' נורית גוברין ניתחה את שירת בנו, המשורר חיים גורי, וקבעה כי מי שרוצה לדעת מהו "שורש נשמתו" ילך אצל הוריו: גורי מספר על האב הסגפן והאם האהובה: 
"אבא, איש צדיק מדי, מסור עד התמכרות קשה לעבודתו, היה יוצא השכם בבוקר לבניין הוועד הפועל ושב לרוב לאחר חצות. בית כזה שהיתה בו אימא יפה ובודדה שלא מצאה את עצמה בין הקירות ובין הרהיטים, באי סדר הקבוע ששרר בו".

מתוך: "עם השירה והזמן. דפים מאוטוביוגרפיה ספרותית" (כרך א, 2008, עמ' 28)
"לוּ חטא במקצת. לוּ היה, לכל הרוחות, פחוֹת צדיק וּפחוֹת ישר וּפחוֹת מסור וּפחוֹת נאמן וּפחוֹת שקדן וּפחוֹת הגון וּפחוֹת איסטניס וּפחוֹת חרוץ!!! לוּ היתה בו קלוּת כלשהי!".
מתוך: 'אני מלחמת אזרחים', (תשס"ד/2004), שנערך בידי דני הורוביץ. (3)
"מעולם לא סעדנו סביב שולחן אחד. אמי לא הדליקה נרות. לא שמעתי אגדות משפחה. לא חיבבו עלי דודות ודודים. לא דרכתי על סף בית-כנסת. לא ידעתי למי אני שייך...אמי מרבה דברים הייתה. אבי היה שתקן. כולא פרצי חיבה וזעם שבו" (שם, עמ' 21).
הציטוטים הובאו מתוך מאמרה של פרופ' גוברין "דיוקנו של סופר כבן להוריו".

אשתו גילה סיפרה עליו בזיכרונותיה ("מנוחה לא בראתי", עמ' 9): "הופעה נזירית, לבוש פשוט, הסתפקות במועט...מעולם לא התאונן".
נהג לומר שהמרחק בינינו לבין הרוטשילדים קטן מאשר בינינו לבין חסרי-כול. "באשר לנו "יש" ולחסרי-כול "אין", בעוד שבינינו לבין הרוטשילדים ההבדל הוא בין "יש" ו"יש עוד"..."

גילה גורי

גורי ואשתו עברו לגור בכפר הטבעונים אמירים. כדי להגיע לביתו בסופי השבוע היה מטפס בגשם ובשמש בדרך הארוכה והתלולה עד לביתו. "האוטובוס המאסף לא תמיד הגיע ותמיד היה המלא וגדוש אנשים, סלי ירקות ושקים – אוטובוס אופייני של יישובי עולים ועומד בו מרבית הדרך... פעם שאלה אותו בתו:
מדוע אין מביאים אותך לביתך? השיב גורי: ואת היית רוצה שלאביך יהיה אוטו פרטי?! דברים אלה אמר בנימה של תרעומת כאילו הציעו לו לשחק ברולטה". ("מנוחה לא בראתי", עמ' 10).

גורי שכיהן כיו"ר ועדת הכספים לא הסכים לקבל שום תפקיד, מכובד ככל שיהיה, שלא היה קשור לידע שצבר בכלכלה ובמינהל ציבורי. כך, למשל, סירב לקבלאת תפקיד מנכ"ל משרד החינוך או לכהן כיו"ר הכנסת.

הצמחונית הראשונה במשפחה הייתה אשתו גילה: בצעירותה נרשמה לקורסים לגננות באודסה שם שרר רעב נורא והתפריט היומי הורכב מתה ומרק גריסים. יום אחד השיגה תלמידת הסמינר נתח של בשר חזיר, ומרוב רעב החלה לאכול את הבשר הנא. בשל הטראומה הייתה לצמחונית קנאית לכל חייה.
 

הבן - המשורר חיים גורי

בנה סיפר על רגישותה:  "אמי היתה בוכה למראה צערם של בני-אדם, אחת היא אִם יהודים הם אִם ערבים.   ידעתי, כי הרואֶה כמותה את הדברים, רואה אותם יותר מדי! יותר מדי!!! מי שכך רואה את הדברים מוציא את עצמו מן ההיסטוריה!"  ( עמ' 22) .
ובשורות הסיום של שירו "מֶלֶךְ": (שם, עמ' 24):
"אִמִּי הָיְתָה חוֹלָה מֵרַחֲמִים יוֹמָם וָלַיְלָה.
אָבִי הָיָה צַדִּיק גָּדוֹל, לְצַעֲרִי".
ובשירו: "יוֹם שָׁנָה":
"הָא, אִימָּא שֶׁלִי, מַה קָּשֶׁה לִי.
הַנְּשָׁמָה שֶׁמִּשֶׁלָּךְ נָתַתְּ בִּי, לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת, הָיְתָה עִסְקָה-רָעָה, ...
כָּעֵת אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה עִנְיָן שֶׁל אוֹפִי לָקוּחַ מֵרוּחֵךְ.
לָכֵן, אָבוּד לִי".
עוד כותב הבן כותב על אמו: "האם מותר לי לומר שהייתה אשה יפה? עיניה הכהות הולכות אחרי". (4)

גילה גורי פרסמה ספר אמרות בשם "דרך ומקדש". להלן כמה ציטוטים מתוכו:(5)
* אפשר להקל מסבלו של האדם אך אין ליטול ממנו את העצב.
* לא זה עני שאין לו מאום כי אם זה שאין לו מה לתת לאחר.
* רב חלקה של התקווה בניצחון מזה של הכוח.
* זמננו הוא רכושנו היחידי.
* פחד המוות אינו אלא פחד החיים.
* הסליחה דרושה יותר לסולח מאשר לחוטא.
*    ככל שכוחנו גדול, פחות הוא ברשותנו.
* ההבדל בין אדם לאדם הוא במספר רגעי החרטה שבו.