ורה ופייבל
ורה ופייבל (לימים דבורה ושרגא) נולדו בתחום המושב באוקראינה שבאותם ימים הייתה חלק מרוסיה, למשפחות דתיות מרובות ילדים. הרקע המשפחתי והתרבותי שלהם היה שונה כי ורה הגיעה ממשפחה דתית וציונית ושרגא ממשפחה אורתודוקסית ואנטי-ציונית.
ורה הייתה פעילה בתנועת 'הציונים הסוציאליסטים' (צ"ס), ואילו פייבל היה חבר מפלגת 'הראדיקל-סוציאליסטית פועלי ציון' שהייתה בעלת כיוון שמאלי יותר, ואל יהי הדבר קל בעיניכם: פגישתם הראשונה ארעה כאשר ורה ארגנה כנס ונאמה בפני הנוכחים, ולפתע "הופיע בחור צעיר בחולצה שחורה, רוסית, מגן דוד עשוי זהב על צווארו ושערות ארוכות, כהות, יורדות על כתפיו. הוא שמע אותה נואמת ביידיש, התערב ושכנע את הנוכחים 'מה אתם מתרשמים כל כך ממה שהיא מדברת? אתם, אחיי, בעלי הידיים המיובלות, מה לכם ולבחורה זאת העובדת בבנק?'. הבחור שהיה בעל שכנוע חזק יותר היה פייבל שרגא (נוסוביצקי) נצר". (בן עזר, עמ' 8).
 |
|
|
תיאור פגישתם השנייה כמו נלקח מתוך דפיו של רומן רומנטי: בפסח 1917, זמן קצר לאחר מהפכת פברואר, חזר פייבל מקייב לעיירתו. תוך כדי טיול על הגשר שעל אחד מיובלי הדנייפר, שמע לפתע צעקות: "'הצילו!', 'הצילו!'. סירת טיולים התהפכה, נוסעיה פרפרו במים, ושרגא קפץ למים כדי למשות את הטובעים. משהגיע אחז באחת הבחורות שזעקו לעזרה, שחה עמה והעלה אותה אל שפת הנהר". (בן עזר, עמ' 9). "לאחר אירועי ההצלה, הגיעה תקופת חיזור שבה עמד מתחת לחלונה וניגן לה בבללייקה כשהוא לבוש ברובשקה שחורה רקומה כזו, עד כי לא עמדה בפני הקסם". (שפירא, עמ, 102). לימים סיפר לה כי גם בפגישתם הראשונה באסיפת הפועלים התפעל ממנה, אך מקצועה כפקידה בבנק לא נראה לו פרולטארי דיו.
 |
|
|
הפער ביניהם בא לידי ביטוי לא רק בפוליטיקה, אלא גם ברמת ההשכלה: ורה/דבורה הייתה בתו של הרב שמעון לייב דיסקין, מלמד משכיל אשר הרשה לבתו לעמוד מאחורי הדלת ולשמוע את שיעוריו, וכך למדה חשבון, תורה ועברית. "לא פעם היה האב אומר לה, ספק בחיוך, למראה למדנותה: 'אני מצטער, אילו את היית בן, ודאי הייתי זוכה שיהיה לי ראש ישיבה'. ב-1949 נבחרה דבורה לכנסת הראשונה ומ-1965 כיהנה כסגנית יושב ראש הבית: 'כאשר עליתי בפעם הראשונה לדוכן לנהל את הישיבה, ופטיש היו"ר בידי, בעוד כל עיני חברי הכנסת נעוצות בי, לפני שהלמתי בפטיש לתחילת הישיבה, ראיתי את דמותו של אבי הרב שמעון לייב דיסקין ממש מולי שם על קיר הכנסת. לקחתי נשימה ארוכה ואמרתי לו: 'אבא, אני ראש ישיבה', ודפקתי שלוש דפיקות בפטיש ואמרתי בקול: 'רבותיי, חברי הכנסת אני מתכבדת בזה לפתוח את ישיבת הכנסת השישית'". (שפירא, עמ' 252). היא למדה בגימנסיה, ולאחר סיום לימודיה החלה ללמוד רפואה, אך נשברה כאשר נאלצה לנתח את גופת בחור שהכירה בחייו, וקיבלה תואר בביולוגיה באוניברסיטה שביקטרינוסלב, ולפרנסתה לימדה עברית.
שרגא היה מה שדבורה כינתה ברוסית סאמורודוק, אדם שלמד בכוחות עצמו. הוא ידע את 'הקפיטל' של מארקס בעל פה, ולמד מתוך ניסיון את רזי המסחר הקואופרטיבי.
הקשר עם פייבל/שרגא נמשך בעיקרו במכתבים, והם התראו לעתים רחוקות. שרגא כתב לה ברוסית מכתבים בני שלושים דפים כל אחד. "דבורה, הפעלתנית מטבעה, הייתה קוראת בכל מכתב קודם כול את הדף הראשון, המאשר ששרגא אוהב אותה, ואחר כך מעבירה את הדפים ללינה, הסטודנטית, שכנתה לחדר: 'תקראי!'. משעברו ימים אחדים, הייתה מתייעצת עם לינה - מה אפשר לענות לו? ולינה, שכבר התאהבה בשרגא בזכות מכתביו, אם רק הבחינה בקול שכנתה לחדר בצל של פקפוק, הייתה מתקצפת: 'לבחור הנחמד הזה תגידי לא?'". (בן עזר, עמ' 10).
בשנות לימודיה באוניברסיטה השתוללה ברוסיה מלחמת אזרחים עקובה מדם, וורה שידעה עוני ורעב חלתה בטיפוס וניזונה כמעט רק מתפוחי אדמה.
 |
|
שרגא ודבורה (משמאל)
|
במאי 1920 שבה לעיירה כדי להינשא, ושרגא מכוח עבודתו בקואופרציה הצליח להשיג לכלתו בד לתחבושות ששימש לתפירת שמלת כלה. דבר זה היה סוג של מותרות באותם ימים. לא רק שניהם התחתנו אלא גם מפלגותיהם התמזגו והגיעו לאיחוד, דבר שתרם להורדת המתח והוויכוחים ביניהם. מרדכי נמירובסקי (נמיר) קידם את ההסכם בין הציונים הסוציאליסטים (צ"ס), מפלגתה של דבורה, וראדיקל פועלי-ציון, מפלגתו של שרגא.
דת, סוציאליזם וציונות
שרגא שקיבל חינוך דתי אדוק, אימץ בנעוריו השקפת עולם סוציאליסטית שליוותה אותו כל ימי חייו. בביקור בתחנת הקמח של אביו בירר מהו שכרם של הפועלים, והגיע למסקנה כי שכרם אינו מספיק למחייתם. הוא דרש מאביו להעלות את שכר עובדיו, וצעד זה זכה לתגובה כעוסה. בגיל 17 נטש את הישיבה והיה לזבן בחנות בעיירתו, דבר שהביך את אביו שהתבייש בכך שבנו של אדם אמיד כמוהו עובד בעבודה נחותה. שרגא החליט שעבודה זו אינה די פרולטרית, ועבר לעיר לעבוד כפועל רכבת.
בגיל 16, החל לדבר על חלומו לעלות לארץ ישראל, דבר שהכעיס את אביו שראה בכך 'זירוז הגאולה' וחילול הקודש. הוא ביקש לשאת נאום ציוני ביום השנה למותו של הרצל בבית הכנסת, אך אביו שכיהן כראש הקהילה, נעל את הדלת בפני שרגא וחבריו. האב זעם כששרגא החליט, באחד מתפקידיו הציבוריים, שתשלום שכרם של הרב והשוחט יוטל רק על הדתיים שמבין חברי הקהילה: "מיותר לציין שאותו לילה לנתי מחוץ לבית, והדבר הותיר לי זמן למחשבה נוספת. הגעתי אז לשתי מסקנות: ראשית, שוכנעתי כי יש לכבד את הרבנים ואת השוחטים והתחייבתי לעשות כן כל ימיי, ללא קשר לשאלת המימון. שנית, כאשר נטייתי מנוגדת לצורכי העם ולדעתו – העם קודם". (בן עזר, עמ' 23). שרגא ראה בדב בר בורוכוב, הוגה הדעות ששילב בין סוציאליזם לציונות, את אביו הרוחני ואף נסע במיוחד כב-1917 כדי להשתתף בהלווייתו.
לאחר מהפכת אוקטובר, נאם שרגא בפני אסיפה של כ-5000 פועלים בבית חרושת לסוכר, וקרא להם להילחם על שיפור תנאי השכר שלהם, וגם ליתר חופש ודמוקרטיה. הפועלים התלהבו, אך נציגי השלטון הבולשביקי החדש עצרו אותו מיד לאחר האספה. הפועלים, גויים ברובם הגדול, שבתו לאות מחאה על מעצרו של מי שכינו פאווליק, והוא שוחרר.
האוניברסיטה שבה למדה דבורה נסגרה, וכל תעודותיה נשרפו. דבורה שבה לעיירה, לימדה בגימנסיה עברית, וילדה בינואר 1922 את בנם הבכור משה/מישה.
 |
|
|
שרגא המשיך בפעילות ציונית חשאית, והיה לאחראי על חנות קואופרטיבית בחסות השלטון הסובייטי. יום אחד החנות שניהל נשרפה, וכשהתברר לחוקרים שהחנות רוקנה ממצרכים לפני השריפה, עצרו את שרגא. למשטרה הסובייטית לא היו היסוסים, והם נהגו קודם לירות בחשודים, ואחר כך לחקור. הם פקדו עליו 'לקיר', אך שרגא שרק היה לאב, לא איבד את עשתונותיו ואמר להם שיתנו לו מספר ימים כדי לתפוס את האחראים ולהחזיר את הסחורה. הוא מצא את האחראים, ודאג לשחרורם לאחר שנאסרו, אף על פי שניסו להפיל עליו את האשמה ולסכן את חייו.
מאסרים ורדיפות
בסתיו 1923, ביקרו בני הזוג, עם בנם הקטן, בביתן הארץ ישראלי שבתערוכת החקלאות במוסקבה. שם פגשו את דוד בן-גוריון בן ה-36, שסיפר להם על התקדמות החקלאות בארץ. הוא הרים את מישה על ידיו ואמר כי 'זה הילד, גדול יהיה בארץ ישראל'.
לוי שקולניק (לימים אשכול) הגיע לרוסיה בסוף 1923 כדי לארגן עלייה של חברי תנועת 'החלוץ שמאל', שעדיין הייתה חוקית. דבורה, פעילה מוכרת ב'חלוץ', פגשה אותו והוא הותיר בה רושם רב. היו לשקולניק מעלות רבות: "יפה, חכם, מעשי, בעל אישיות סוחפת ועממית, וגם חביב על בחורות. בסכמה, ממרחק השנים, את תוצאת הפגישות הנפרדות ההן אמרה: 'לבן גוריון הייתה עלינו השפעה, אבל אשכול – הביא אותנו לעלייה'". (בן עזר, עמ' 27). הם קיבלו רישיון עלייה אך כחברי 'גדוד העבודה' נאלצו להמתין שנתיים עד שבשנת 1925 קיבלו סוף סוף אישור לעלות ארצה. במהלך תקופה זו נאסרו כמה פעמים, ופעם אחת אף עם בנם.
דבורה לימדה בבית הספר 'תרבות', ובכיתתה התקיימו לימודי עברית והייתה פינת קרן קיימת. היהודים מקרב חברי המפלגה הבולשביקית פעלו במסגרת הייבסקציה, ונלחמו בציונות ובשימוש בשפה העברית. נציגיהם הגיעו גם לגימנסיה בה לימדה, וכשכתבה על הלוח 'שבת' הורו לה לכתוב 'שאבס', וכשכתבה 'אמת' תיקנו אותה ל'עמעס'. "הרגשתי כאילו נכנסתי לשמד, ועזבתי את בית הספר". (בן עזר, עמ' 31). היא הזדעזעה במיוחד כאשר התברר לה, בעת מאסרה, כי היו אלה כמה מתלמידיה שהעידו נגדה בפני החוקרים, שאף הם היו יהודים, על כך כי 'חטאה' ולימדה על ארץ ישראל.
הימים היו ימי טרור והלשנות. משפחתה של דבורה עברה לרובע בו התגוררו פועלים במוסקבה, ואביה פתח בית חרושת לכפתורים. בני הזוג גרו עם ההורים, וכל פעם שדבורה יצאה מהבית אמר מישה הקטן כי 'אימו נפלה לנהר'. הסב הסיק מכך שהנכד חש את החרדה באוויר, וחשש שאמו לא תחזור. חבר שהיה דייר אצל הוריה הלשין שאינה רשומה כחוק, והיא נאלצה להסתתר. על אחיה הלשין שהוא ציוני והוא נשלח לסיביר משם לא שב.
 |
|
שרגא, דבורה ובני משפחתה - צילום משפחתי לפני עלייתם ארצה - 1925
|
זיאמה אהרונוביץ, לימים זלמן ארן שר החינוך, ומרדכי נמירובסקי, לימים נמיר – שר וראש עיריית תל אביב, היו מראשי הצ"ס (ציונים סוציאליסטים) ברוסיה. דבורה שהייתה חברת מפלגה זו פנתה אליהם וביקשה לזרז את עלייתם, בין היתר בנימוק כי הילד לומד שירים המהללים את לנין, וכי היא חוששת שיגדל ויהיה לקומוניסט. הסיבה הרשמית שהעלו הייתה שמצב בריאותו של בנם מחייב לגדלו במקום עם אקלים נוח יותר. השניים ניסו לשכנע אותה להישאר ולעסוק בפעילות מחתרתית, ושרק שרגא יעלה עם הילד בינתיים, אך דבורה סירבה. רק לאחר שמזכיר הצ"ס נעצר, וניצל מהוצאה להורג רק בזכות התערבותה של פשקובה - אשתו של גורקי, אישרה המפלגה גם את עלייתה של דבורה. (הערה מספר 1).
בארץ ישראל
באפריל 1925 חגגו בני הזוג את הסדר האחרון במוסקבה, ואביה של דבורה נפרד ממנה במלים "סעי בתי, והיי השליחה שלי". אביו האדוק של שרגא אמר: "אתה נוסע להביא את המשיח? – את המשיח לא תביא. משיח יבוא כאשר אנחנו הדתיים נדע. דע לך שאתה נוסע בניגוד לדעתי. אבל אם כבר אתה נוסע, יש לי בקשה קטנה אליך – אל תלמדו את הערבים קרוא וכתוב. אם תלמדו אותם לא יהיו לכם חיים קלים. אנחנו עשינו את השגיאה הזו ברוסיה וראה מה מעוללים לנו. ועוד דבר הגד לי. איך תחיו שם אונגורודובוי, בלי שוטרים?". (בן עזר, עמ' 41).
"התהליך שעבר על שרגא, דבורה וחבריהם שעזבו את ברית-המועצות מאז 1922, תחילתו, לדעת הסוציולוג יונתן שפירא, בכך שהיו ברובם ציונים וסוציאליסטים, תמכו במהפכה הקומוניסטית והשתייכו באותו זמן לארגונים ציוניים. בשנים הראשונות לאחר המהפכה לא ראו כל סתירה בין השניים, אך ב-1922 נהפכו הקומוניסטים לאנטי-ציונים קיצוניים". (בן עזר, עמ' 39). נוצר כורח לבחור בין ציונות לקומוניזם, ומי שבחר בציונות עלה ארצה עד שהשערים נסגרו סופית. אלו שלא ויתרו על החלום הסוציאליסטי השתלבו בארץ בתנועת הפועלים, ובעיקר במפלגת 'אחדות העבודה'.
בהפלגה לארץ ישראל התרוצץ מישה הקטן על הסיפון, ושר שירי צ"ס ושירי הלל ללנין. דבורה ושרגא היו החלוצים היחידים שהיו מטופלים בילד, ועובדה זו קבעה במידה רבה את דמות חייהם בארץ החדשה. היו גם משפחות של אורתודוקסים, ודבורה נקלעה לעימות עמם כאשר ביום האחד במאי לקחה חולצה אדומה של אחד מהבחורים, ותלתה על מקל. איש מבוגר צעק עליה שהיא 'שיקסה' וגויה, ואם לא תסלק את הדגל ישליך אותו, ואולי אף אותה, לים.
בארץ חיכו להם חבריהם, בני הזוג שלום ורות הקטין בני עיירתו של שרגא. רות תהא חברת כנסת שתיזום את 'חוק יחסי ממון בין בני זוג', 'איסור פיטורי עובדת בהריון' ותנסה ללא הצלחה להעביר חוקים בעד נישואים וגירושים אזרחיים וחוק גיוס לכולם. דבורה ושרגא התאכזבו כאשר לא הסכימו לקבלם לקיבוצים גבעת-השלושה ורמת-רחל שטענו שאינם ערוכים למשפחה עם ילדים, ואפילו לא למגורים בבית עולים. בלית ברירה התגוררו בדירת החדר של משפחת הקטין שאף הם היו הורים לילד. הדירה שכנה ברחוב בוגרשוב שהיה חולי, ללא כביש, וכמעט ללא בתים. לאחר ניסיונות כושלים להיקלט עם בנם במקומות שונים בארץ, חזרו לתל אביב. שרגא נרשם לעבודה כפועל בלשכת עבודה ואף זכה לעבוד כפועל בניין כי עובדת היותו אב לילד - העניקה לו לשם שינוי - עדיפות. במצבם החדש יכלו לשכור מרתף ברחוב מאפו, על יד השלט שבו נכתב 'כאן יקום רחוב בן יהודה', עם עוד שמונה חלוצים רווקים. דבורה הביאה עמה מרוסיה פרימוס גדול, וכיבסה עליו את בגדיהם של חברי הקומונה הקטנה.
 |
|
על שפת ימה של תל אביב
|
בוקר אחד טיילה דבורה עם מישה הקטן על שפת הים, שם פגשו באקראי את רחל כצנלסון שז"ר שטיילה אף היא עם בתה. רחל ששמעה את דבורה משוחחת עם מישה בעברית משובחת פנתה אליה והתרשמה מהידע שלה. רחל הציעה לדבורה להשתלב כמורה בבית ספר לנוער עובד בשכונת נווה צדק, והיא קיבלה את ההצעה בשמחה. הלימודים התקיימו בשעות הערב, ובבקרים הסתובבה דבורה בשכונות כדי לאתר נערים עובדים, ולשכנע אותם בחשיבות רכישת ההשכלה. היא הקימה בית ספר ברחוב טשרניחובסקי וניהלה אותו עד למינויה כחברת כנסת ב-1949. דבורה הגיעה עד מהרה לאותה רמת פעילות כמו ברוסיה, ושנה לאחר עלייתה כבר הקימה את הסניף התל אביבי, החשוב ביותר, של 'ארגון אמהות עובדות', וכיהנה כמזכירתו עד לבחירתה לכנסת. דבורה הייתה חברה ב'מועצת פועלי תל אביב' עם רוזה כהן, אמו של יצחק רבין. קליטתו של שרגא הייתה קשה יותר: ברוסיה היה בעל מעמד חברתי נכבד בשל עבודתו במערך הקואופרציה ומכוח מעמדו המפלגתי, אך בארץ היה לפועל בניין המתפלל כי יוענק לו עוד יום עבודה בשבוע. לאחר שישה חודשים של חוסר עבודה בבניין, נשלח על ידי לשכת העבודה לרוקן פחי אשפה ולנקות רחובות.
 |
|
שרגא יושב על העגלה עם פועלי הניקיון של עיריית תל אביב
|
ביומו הראשון הוצב עם הפועל יוסף קהלני, אשר לימד אותו כיצד לעבוד עם מטאטא עשוי מזרדים של שיח הסירה הקוצנית. ידידותם נמשכה שנים רבות, ומשפחותיהם נהגו לבקר זו את זו, ולימדו אלה את אלה סגנונות לבוש, מאכלים ולחנים. כשנתנו לו בפעם הראשונה (והאחרונה), לנהוג בעגלת אשפה הרתומה לפרד, זה הסתיים בדהרה לחנות המשקאות של סגלוביץ וניפוץ עשרות בקבוקי יין, שאת תמורתם נאלץ שרגא לשלם מכיסו. נצר עבד כל שנותיו, עד הפנסיה במחלקת הניקיון של עירית תל אביב, בתחילה כפועל עם המטאטא ומאוחר יותר מונה למנהל מחלקה עד צאתו לפנסיה. הוא עבד מחצות עד שעות הבוקר המוקדמות, ואת המשך היום בילה בפעילות מפלגתית בהתנדבות. רק בשתיים-עשרה שנות עבודתו האחרונות מונה לסגן מנהל מחלקת התברואה, ועבודתו החלה מאותו יום בשעה ארבע לפנות בוקר. הוא לא שאף להיות מנהל המחלקה או פקיד בכיר בעירייה, ואת המרץ והעניין הקדיש לוועד העובדים ולמפלגה. שרגא לא היה ממורמר על כך שחבריו 'הסתדרו' במשרות במשרדים נוחים, ואף היה גאה שהוא 'מנקה רחובות' כחלק מהאידאולוגיה של החלוצים שהעריצו את עבודת הכפיים. העריצו, אך העדיפו בדרך כלל להחליפה בעבודה משרדית. בזיכרונותיו כתב: "מתוך שמונים שנות חיים, כחמישים שנה הקדשתי, עם רעייתי דבורה, למען תנועת העבודה. פעילותי המפלגתית לא באה כדי לאפשר לי להחליף את מטאטא הרחובות בשרביט מלכות". (מפנקסי, עמ' 42).
 |
|
|
דבורה ושרגא הצטרפו למפלגת 'אחדות העבודה' שהחליפה את 'פועלי ציון', ואשר בעתיד תהא ל'מפא"י. מרבית עולי ברית המועצות שהגיעו בין ימי מהפכת אוקטובר לסגירת השערים ב-1926, העדיפו לפנות לערים הגדולות, ושאפו להשתלב במנגנון השלטוני כמו ברוסיה. מכיוון שכל עמדות הכוח והמשרות בהסתדרות העובדים היו תפוסות, הם מצאו את דרכם למנגנוני המפלגה. מעורבותם של יוצאי צ"ס במנגנון של 'אחדות העבודה' תרמה לאופייה המיוחד של המפלגה: הם העריצו את הנחישות, והיעילות השלטונית של הבולשביקים, ובנו את המנגנון המפלגתי ברוחם. "חברות אנשי צ"ס היו קבוצה קטנה ומגובשת של עסקנים שהסולידריות שלהם חושלה בעבודה פוליטית משותפת, בפעילות מחתרתית ובבתי הסוהר ברוסיה. שנות המאבק הקשות שלהם יצרו הבנה פוליטית בסיסית עמוקה. הקשרים ההדוקים ביניהם וההבנה הכמעט אינסטינקטיבית שלהם את תכונותיו וכוחו של מנגנון פוליטי, הביאו לידי כך שלא ראו צורך להגדיל את ייצוגם, ולהשתלט על הגופים המרכזיים של המפלגה, והשאירו ברצון את המדיניות להנהגה הוותיקה של בן-גוריון, ברל כצנלסון ובכירי העלייה השנייה". (בן עזר, עמ' 56).
"שני איפיונים הביא עמו שרגא נצר מרוסיה: היותו קואופראטור והיותו קונספיראטור". (בן עזר, עמ' 58). הראשון הוא ידיעתו לעבוד עם בני אדם ולהתייחס בתשומת לב אישית לכל אחד ואחד, והשני היה החשאיות שלא עמדה מעודה בסתירה לעממיותו.
דוד בן-גוריון
שרגא נתקל לראשונה בשמו של דוד בן-גוריון כשקרא ב-1918, עם חבריו, את ספרם של בן-גוריון ובן-צבי "ארץ ישראל" שנכתב ביידיש, והיה מורה הדרך לדור שלם של ציונים סוציאליסטים. בארץ האזין לנאומיו באסיפות פועלים כאחד מהקהל, והתרשם ממנהיגותו. שניהם היו בעלי ראייה מפוכחת של המציאות אך בלי לאבד את התקווה. בעלי אמונה עיקשת בצדקת הדרך, אך במאבק גמיש ופרגמטי להגשמתה. ההבדל ביניהם היה בכך שבן-גוריון היה מנהיג מלהיב ורהוט, ואילו שרגא העדיף את הפעילות השקטה מאחורי הקלעים.
בן-גוריון טבע את המושג 'ממעמד לעם' אשר ביטא את שאיפתו להוציא את המפלגה שבראשה עמד מהמרחב הצר של רטוריקת 'מלחמת המעמדות', לאמץ גישה ממלכתית ולעבור להנהגת כלל היישוב. השלב הראשון בהשגת המטרה היה איחוד תנועות הפועלים: 'אחדות העבודה' עם 'הפועל הצעיר' שהתנגדו למרקסיזם. שרגא בעל המסורת של 'פועלי ציון ראדיקל' התנגד בתחילה, עם חבריו למפלגה בתל אביב, לאיחוד עם מפלגת 'הפועל הצעיר' בשל הקו האידאולוגי השונה. בשנת 1929 נשלח על ידי חבריו להודיע לבן-גוריון על ההתנגדות לוויתור על האחד במאי, ועל האתוס של 'מלחמת המעמדות' שנדרשו בגלל האיחוד עם 'הפועל הצעיר'. בן גוריון הצליח לשכנע את שרגא בחשיבות של איחוד תנועות הפועלים, ושרגא היה למעריצו.
שרגא רחש כבוד גם לברל כצנלסון עליו כתב בזיכרונותיו: "השיחות שהיו לי איתו היו מהחוויות היפות בחיי. בשעות הקטנות של הבוקר, נהגתי לבוא עם קיציס, ממועצת פועלי תל אביב, לקרוא את עיתון 'דבר' בשעה 3 או 4 לפנות בבוקר, לאחר עבודתי. היינו יושבים, שותים תה, וקוראים עיתון. לאחר מכן היינו מלווים את ברל בדרכו הביתה". (מפנקסי, עמ' 146).
על יחס הכבוד לברל סיפרה בתו רנה בזיכרונותיה: " ברל כצנלסון לא היה מבאי לוי יצחק 9. מעמדו היה שונה. אני זוכרת. אבא ואני מטיילים, אני ילדה קטנה כבת שלוש-ארבע, ידו הרכה הגדולה הטובה-טובה, חובקת את זו שלי. הלכנו ברחוב לוי יצחק, פנינו ימינה לארלוזורוב ומשם שמאלה לדיזנגוף. לאחר זמן עוצר אבא ופונה אלי: 'הסתכלי רינוק, את שם רואה שם מרחוק את האיש ההוא עם התלתלים' ואינו מוסיף. אני זוכרת את עצמי מסתכלת לכיוון שעלו הצביע אבא, רואה את האיש ההוא בעל התלתלים ומהנהנת בראשי, במבט שואל לעברו, מחכה להמשך. מחכה... שקט... שקט משמעותי כזה שגם בגיל שלוש מרגישים שהוא כזה. ואז... 'זהו ברל'. שקט. ואז... 'תזכרי רינוק שראית את ברל'. ואני זכרתי". (שפירא, עמ' 242).
שרגא היה ליד ימינו של בן-גוריון, וכאשר המנהיג פרש במפתיע מכהונתו אמר לו: "יש לי אליך טענה אישית, עבדתי אצלך קרוב לארבעים שנה ואתה נתת לי כתב-פיטורים ללא כל אזהרה מוקדמת". (מפנקסי, עמ' 139). לאורך כל אותם שנים של מתח בהנהגה עשה מאמצים לפשר בין בן-גוריון ומתנגדיו, אך כשהקרע היה סופי, ובן גוריון פרש ממפא"י והקים את רשימת רפ"י עמד שרגא בפני בחירה טראגית בין שני מושאי הערצתו: בן-גוריון ומפלגת מפא"י - והוא בחר במפלגה.
בן-גוריון כיבד את החלטתו, והקשר החם והחברי ביניהם נותר. שרגא ביקר אותו עם דבורה באופן קבוע בשדה בוקר, ונקרא להיות אחד מעדיו כשרשם את צוואתו.
 |
|
בשדה בוקר 1955
|
כשפולה נפטרה טיפל בסידורי הלוויה, וכאשר נכנס לחדר שבו שררה שתיקה בין הנוכחים, אמר טבנקין: "שרגא בא", תשובתו של בן-גוריון הייתה: "שרגא תמיד כאן".
הפילוג
בימים שבהם המחלוקות הסוערות ביותר היו בתוך תנועות הפועלים, הסתמן עימות חריף בין ההנהגה לאגף השמאלי של מפא"י בעל האוריינטציה הפרו-סובייטית שבהנהגת טבנקין. שרגא, שהיה מעורה בשטח, זיהה ראשון את ניצניו של ניסיון ההשתלטות על ידי מי שכונו אנשי 'סיעה ב', והיה עד לניסיון לכבוש יעד לכאורה זניח כ'אגודת פועלי העץ'. הוא הזהיר את בן-גוריון וברל, אך בן-גוריון ביקש להשקיף על המחלוקת מלמעלה בלי להעדיף אף צד, וכינה זאת 'מלחמת כנופיות'. על הרעיון שטבנקין יזום פילוג הגיב ואמר: 'הם השתגעו? מה פתאום? טבנקין לא יפרוש'.
שרגא כתב על שאירע לאחר שתחזיותיו התממשו: "אמרתי לבן גוריון, אתה התערבת יותר מדי. הזהרנו אותך שכך יהיה, ויצא, שהקבוצה שכבר הייתה מאורגנת כסיעה הרוויחה מהכוונות שלך למנוע את המאבק איתם. הייתה נחוצה לי הרבה חוצפה כדי לבוא בדברי ביקורת ישירים כאלה אל בן-גוריון. תגובתו לדברים שלי הייתה: 'טוב, אז אנחנו נחלק את התפקידים. לי הסוכנות, לך המפלגה. ולא נריב. אם אתה חושב שאתה מבין יותר מכולנו יחד". (בן עזר, עמ' 95). המדינה תחליף לימים בסידור עבודה זה את הסוכנות.
שרגא וחבריו הקימו, מול ההתארגנות של סיעה ב', את סיעה ג' שכונתה 'הגוש'. בראשו עמדו מרדכי נמיר וזלמן ארן, וכשהם מונו לתפקידי שרים, היה שרגא למנהיג 'הגוש' בפועל.
ליבו של ברל כצנלסון נשבר כשנוכח שטבנקין לקח עמו את מיטב הנוער, דור ההמשך וחברי הפלמ"ח. לאחר הפילוג עזבו את המפלגה כ-8000 חברים, אך בן-גוריון התעשת והצליח לגייס כ-15000 מתפקדים חדשים. אנשי סיעה ב' הפורשים קראו למפלגתם החדשה 'אחדות העבודה' כשמה של מפא"י בגלגולה הקודם. 'אחדות העבודה' נותרה מפלגה קטנה, הבנויה על 'הקיבוץ המאוחד'. מפא"י לעומתה הפכה עם הקמת המדינה והעליות ההמוניות, למפלגת המונים המייצגת סקטורים מגוונים שהעניקו לה כוח.
הבית ברחוב לוי יצחק 9
שרגא האמין בקואופרציה, והיה לו ניסיון בשיווק ישיר שמטרתו להוזיל את עלויות החיים של הפועלים. במסגרת פעילותו ב'מועצת פועלי תל אביב' הלך מדלת לדלת, וביקש שכל אחד יתרום לירה מנדטורית אחת, (סכום נכבד ב-1929), וכך הקימו את הצרכנייה הראשונה שהייתה לימים לרשת קואופ', הידועה בשם 'מגה'. מדי ערב, לאחר לילה של עבודות ניקיון, ושעות של פעילות מפלגתית, נהג להגיע לבדיקת הקופה והחשבונות של הצרכנייה, כמו בימים שבהם ניהל קואופרטיב דומה בברית המועצות.
שרגא החליט לדאוג גם למגורי פועלים, ויזם הקמת שכונת פועלים נוספת. הוא פנה לראש העיר ישראל רוקח שיסייע, השיג הלוואה קבוצתית, ויחד רכשו כרם בצפון העיר על יד הכפר הערבי סומייל. בשנת 1933 הגיע הקץ לנדודי המשפחה שהשתתפה אף היא בהגרלת החלקות בשכונה החדשה, שכונת פועלים ה', שנקראה על שם הסופר אז"ר. גדלו שם עצי פרי, לא היו גדרות בין הבתים, ותרנגולות התרוצצו בחצרות. משפחת נצר גידלה, לשמחת ילדי הרחוב, איילה ששרגא מצא כשהיא פצועה באתר הפסולת. שנים לאחר מכן, כששכונת הספר הייתה למקום מרכזי, התפעל פועל מהעירייה שנקלע לבית ושאל: "שרגא, הלוא שנינו התחלנו לטאטא רחובות בלילות, אז אולי תגלה לי איך הצלחת להגיע לבית שכזה? שרגא השיב: 'הלכתי, הלכתי בשקט עד שהגעתי. והעיר... באה אחרי..'". (בן עזר, עמ' 82).
בתו, פרופ' רנה שפירא, בנתה לאחר ששבה עם משפחתה מלימודים בארצות הברית על פי הזמנת הוריה את הקומה השנייה, וכתבה ספר זיכרונות בשם "לוי יצחק 9, תל אביב" על החיים לצד הוריה:
 |
|
רנה ואורי שפירא, 1950
|
על הוריה כתבה: "הם היו אנשים נמרצים, מיוחדים, עם אור בעיניים, עם עוצמות וצבעים וערכים שידעו להלך עם אנשים והעמידו בית שהיה חם ואוהב אוהב.
הבית מהווה בית במובן העמוק ביותר של המילה – ארוחות, ערבי שבת, שיח אל תוך הלילה, ולא רק לדייריו הקבועים אלא לרבים נוספים, מכל השכבות, מכל הגילאים, מכל המגזרים, ושעשוהו בית גם להם.
העשייה הציבורית והפוליטית הייתה חלק מה DNA של הבית, ופעמים רבות לא הופרד הציבורי מהאישי". (שפירא).
שרגא היה חסון אך מתח נפשי הפילו למשכב. כשנכדו יצחקי בנו של הבן משה, לוחם בסיירת מטכ"ל, נפל בקרב - התמוטט ונשבר. בתו ספרה בזיכרונותיה: "ביום הלוויה של יצחקי אימא התכוננה לנסוע לרמת יוחנן, שם נערכה הלוויה ואבא על מיטתו, שותק. השתיקות של אבא היו האמצעי שבעזרתו התגבר על קשיים: שוכב בשקט, ללא תנועה, עיניו פקוחות כלפי התיקרה, ושותק. אני יורדת להיות עם אבא, זמן קצר אחר כך דפיקה בדלת. אני פותחת. בפתח ניצבת גולדה, שעונה מיד למבטי השואל: 'אני יודעת מה קרה עם הבן של משה. שיערתי שכולם ייסעו. שיערתי ששרגא לא ייסע. באתי להיות אתו כאן בזמן ההלוייה של יצחקי'. ונכנסה וישבה לצדו והחזיקה בידו ודיברה, ודיברו, ושתקו". (שפירא, עמ' 424).
כאשר דבורה אושפזה לניתוח בבלינסון, חלה אף הוא ואושפז במחלקה נפרדת. לאחר שהשתחררה, ביקרה אותו דבורה בלילות, ופועלי הניקיון ליוו אותה מקיפים אותה מימינה ומשמאלה, כשהמטאטאים מונפים כלפי מעלה, חוששים לשאול לשלומו.
 |
|
צילום: פוטו ארדה
|
הבת רנה סיפרה בזיכרונותיה: "הוריי ניהלו ביניהם דיונים נוקבים על נושאים אידאולוגיים כבדים: האם לפרק את זרם העובדים? או על שיטת הפריימריז. מדי ערב, היו יושבים שלובי ידיים, מקשיבים לרדיו הגדול, ובשנים מאוחרות יותר צופים במכשיר הטלוויזיה, כשאימא, לאחר שכבר פרשה, מפרשת את הקטעים המגיעים מהכנסת תוך שהיא גוערת בחברי הכנסת שעל המסך על התנהגותם, או מלמדת את היו"ר איך מארגנים הצבעה.
'השמלה שאת לובשת היום מאוד מתאימה לך' יאמר לה אבא, ואם יצא לענייני יומו ולא אמר, יתקשר מחדרו באחת משעות הבוקר 'דבורה (ולפעמים ורה) לא אמרתי לך הבוקר כמה את יפה'". (שפירא, עמ' 281).
בן עזר כתב: "לבד מנדודיו ברוסיה, והשעות שהקדישו שניהם לעבודתם ולפעילותם הציבורית – לא נפרדו שרגא ודבורה כמעט כל ימיהם. הם נסעו יחד, חלו יחד, והגיעו לדעה משותפת כמעט בכל נושא פוליטי ומפלגתי, לא בלי ויכוחים, אך הכול בצוותא". (בן עזר, עמ' 107).
שיטת שרגא
לשרגא לא היה תפקיד פורמאלי אבל הוא ניהל את מה שכונה 'הוועדה המסדרת', וריכז את כל רשימות המועמדים: מי לכנסת, מי למועצת העירייה, מי למועצות המקומיות ברחבי הארץ ומי לוועד עובדי תנובה. השילוב של שליטה בשטח, חושים טובים, הקשבה, חוסר אמביציה להתמנות בעצמו למשרה, ומעל הכול התמיכה הבלתי מסויגת של 'הזקן' - הפכו אותו לאיש החזק. "זאת מפלגה, ואני – תפקידי לדאוג שיהיה סדר, שלא ישתוללו, ושבן גוריון יהיה ראש-הממשלה" היה המוטו שלו.
 |
|
|
שרגא נהג לנהל, בבתי קפה קבועים בתל אביב, פגישות מצומצמות לפני פגישות מורחבות כדי לגבש מראש את ההסכמות. הוא היה בקשר רצוף עם אבא חושי מחיפה, סורקיס מכפר סבא, משה ברעם מירושלים ואליהו נאווי מבאר שבע. ניהל יומנים בכתב יד צפוף על גבי אלפי עמודים. בדיקתם מעלה כי קיים אלפי פגישות עם מאות אנשים במשך עשרות שנים, וכן עשרות אלפי שיחות טלפון. זהו היקף פעילות מדהים של מי שלא היה שכיר במפלגה או במוסד ציבורי אלא עובד, ולאחר מכן גימלאי, של עיריית תל אביב.
סיפור הממחיש את שליטתו של שרגא בקביעת הרשימה לכנסת הוא סיפור מועמדותו של חיים צדוק: שרגא שמע את שמו ואמר ש'יש לנו כבר תימני אחד ברשימה'. צדוק לא היה תימני ואף לא נראה כך, אך בן גוריון סיכם את הדיון בכך ש'אם שרגא אינו מכיר אותו אז הוא לא יכול להיכנס לרשימה', וצדוק חיכה עוד שמונה שנים עד שהיה לחבר כנסת.
לפעמים גם התלוצץ תוך כדי תהליך המינויים, כמו במקרה שבן-גוריון אמר שמבקש למנות שני שרים ערבים: שרגא ענה לו "למה לך, יש לך כבר שני שרים ערבים בממשלה. משה דיין ויגאל אלון. ערבית הם יודעים? את מנהגי הערבים יודעים? יודעים. את בעיות הערבים הם מכירים? מכירים. אז מה חסר להם לייצג את הערבים? בגלל זה שהם יהודים?". (מפנקסי, עמ' 110).
בן עזר כתב: "העולם לפי שרגא, היה חייב להיות מסודר, לא במובן הייקי אלא לפי הנורמות ששרגא האמין בהן. כל גילוי של אי-סדר, של אנרכיה, במישור האישי או הציבורי, הרתיע אותו. אולי פעלו בו משקעי השנים הקשות ברוסיה, כאשר ראה את סדרי המדינה, והקהילות היהודיות, מתמוטטים ומשתנים במלחמה, במהפכה ובמלחמת האזרחים שבאה בעקבותיה". (בן עזר, עמ' 108).
 |
|
|
ליצחק נבון אמר: "מה זה וילדע חייס (חיות רעות) ילכו למרכז, מאות אנשים ככה סתם – גי וייס (לך תדע) מה יקרה? – אתה יודע מה יקרה אז במרכז המפלגה? – לא! צריך לנסות לדעת מראש מה יקרה, לכן יש גוף אחראי, מרכזי, שנקרא ה'גוש'". (בן עזר, עמ' 125). ולבן גוריון אמר: "יש ועידה – צריך לדעת מראש איך היא תיגמר, יש ישיבה – צריך לתכנן איך היא תסתיים. בן-גוריון, מפלגה זה לא הפקר, פטרושקה? (שם נרדף לליצנים בקרקסי רחוב נודדים)". (בן עזר, עמ' 125).
בן אהרון 'בירך' במסיבת יום ההולדת השמונים של שרגא: "נצר, כמו רבו הגדול בן-גוריון, לא אהבו 'דמוקרטיה משתוללת' ולא אהבו לסמוך על 'דמוקרטיה עיוורת'... עכשיו, גם מי שטענו נגד השיטות האלה הרגישו את עצמם קצת יותר בטוחים שבמקום כלשהו יש עין פקוחה. יש ערנות. יש ראיית נולד". (מפנקסי, עמ' 164-163).
שרגא ראה בכישלונה של מפלגת ד"ש ראיה לצדקת דרכו, ודב בן מאיר כתב: "לד"ש הייתה שיטת בחירות עם מחשב. אבל זו לא הייתה מפלגה, כי מפלגה היא לא רק הצד הטכני, המסגרתי. מפלגה היא הרוח ואפילו הריח המשותף של כל אלה הגדלים בחצר אחת, ולא אחרת. ושרגא נצר היה הרבי של ה'חצר', של השטיבל". (בן עזר, עמ' 129). במשך הזמן נוצרה מערכת יחסים חברתית ב'גוש': אכלו יחד דג מלוח, שתו 'כוסית', וראו עצמם כנושאי חוכמת החיים של המפלגה. הייתה להם מסורת עוד מרוסיה של פגישות בבתים שבהם ניהלו ויכוחים פוליטיים סוערים, שרו שירי מהפכה וארץ ישראל.
היו ניסיונות לערער את שליטתו המוחלטת של שרגא במנגנון. ד"ר גיורא יוספטל, הייקה אמר "מי זה שרגא נצר?", ושרגא ששמע זאת ענה בשקט: "אתה עוד תדע".
שרגא היה לאיש שנוא ונערץ כאחד: "מתנגדיו, לרוב אלה שלא הוכנסו על ידו לרשימות המועמדים טוענים כי הוא שולט באמצעות איומים, השמצות, כוח-האגרוף ו'טיהורים'. האמת היא כי הוא עצמו מתהלך בשקט ובנועם, ומעדיף שנאמניו יעשו את 'העבודה'". (בן עזר, עמ' 112). נאמניו בקרב אנשי השכונות היו ח"כ מנחם בן כהן, אליהו בן-יצחק, ומנטש הידוע. יוסף קיציס כינה אותו בשם "צ'קיסט" על שם המשטרה החשאית הבולשביקית הידועה לשמצה, והוסיף כי "אף פעם אינך יכול לדעת מה הוא זומם". (בן עזר, עמ' 75).
היו רינונים על כך שדבורה נבחרה לכנסת הראשונה בראשית 1949, וכיהנה כח"כ במשך בעשרים שנים, בזכותו. שרגא טען בתוקף כי לא עמד מאחורי מועמדותה, ולא דחף אותה. הוא סיפר שבן גוריון אמר לו בעת הכנת הרשימה לכנסת השנייה כי שמה של דבורה, היה ברשימה אך הוסר ממנה. "טוב מאוד, שתהיה קצת בבית", הייתה על פי גרסה זו תשובתו. החברות מ'ארגון אימהות עובדות' ונשות הסניף, ערכו הפגנה מול חדר הישיבות של ועדת המינויים ושמה הוחזר.
בתקופת כהונתה כסגנית יו"ר הכנסת זכתה למלא את מקומו של נשיא המדינה במשך יממה אחת. נתון סימלי אומנם, אך יש לזכור כי במדינת ישראל מעולם לא כיהנה נשיאה. פעילותה התמקדה בנושאי חינוך בין היתר בעיצוב רפורמת החינוך ותמיכה בהקמת אוניברסיטת תל אביב. דבורה הייתה מעורבת בחקיקת 'חוק אימוץ ילדים', 'חוק תעסוקת ילדים', 'חוק הגנת הנוער', 'חוק לימוד חינם' וכיוצא באלו.
ימי הדמדומים של שלטון בן-גוריון
בן-גוריון הודיע במפתיע ב-1953 כי הוא פורש ועובר לשדה בוקר כדי לשכנע את ההמונים לבוא בעקבותיו לנגב. פולה ביקשה מדבורה ושרגא שישכנעו אותו לחזור בו, ושרגא חרג לראשונה בחייו מדרכו הנעימה, איבד את שלוות רוחו והטיח במנהיג הזקן: "אתה חושב את זה להצלה שלך. אני חושב, שזה יהיה אסון. בלעדיך. הכול יהיה אחרת. המפלגה תהיה אחרת. הארץ תהיה אחרת. ההסתדרות תהיה אחרת. כולנו נהיה אחרים. ואני בספק אם תוביל את העם לנגב". (בן עזר, עמ' 117). כשחזר מפגישת השכנוע חסרת התוחלת סיפר לדבורה "'אין לי יותר מה להגיד לעם! – זה מה שבן גוריון אמר לי!'. זה שבר את שרגא. כולנו בכינו". (בן עזר, עמ' 118).
 |
פולה ביקשה עזרה
|
היו אלו ימי מלחמת ירושה חסרת עכבות: בני דורו של שרגא האמינו, ולא בלי סיבה, שבן גוריון שואף לדלג מעליהם, ולדאוג לכך שיורשיו יהיו בני הדור הצעיר כמשה דיין ושמעון פרס. כאשר בן-גוריון שלח את נמיר מהממשלה לעיריית תל אביב - הזהיר זה את חבריו שהם הבאים בתור.
'הפרשה', אותו אירוע טרגי שבו איש לא היה מוכן לקחת אחריות על שליחתם של צעירים יהודים ממצרים למשימה הזויה שסופה היה הרה אסון, אירעה בעיצומו של תהליך חילופי הדורות בהנהגה. בן-גוריון התעמת חזיתית עם צמרת מפא"י, ובמיוחד עם לוי אשכול שהחליף אותו על פי בקשתו. דבורה כעסה על שרגא שתמך באחד מהעימותים בחבריו מול בן-גוריון, וסיפרה: "בימי פרשת לבון היה קרע ביני לבין שרגא. זה דבר טראגי בינינו. הרגשתי שאני לא אוכל להביט על שרגא אחרי זה. צריכה הייתה להיות אהבה גדולה כדי להתגבר על זה. שרגא נראה בעיניה כמעט כ'בוגד' בבן-גוריון. אך דבורה, מטבעה, נטתה יותר לקיצוניות. אחרי קצת יותר משנה הייתה היא המתנגדת החריפה, מבין שניהם, לבן-גוריון". (בן עזר, עמ' 198). רבים האמינו כי העימות היזום עם אשכול נבע מהיצר החזק על פיו המוריש שואף לקום על היורש ולהרגו, כקנאת שאול בדוד. בן-גוריון היה משוכנע כי אשכול יכשל לאחר פרישתו, אך הוא הצליח, והמדינה למרבה ההפתעה לא התמוטטה. נהפוך הוא.
שרגא השווה את מצבה של המפלגה באותם ימים למכונית שנוסעת בימי המאורעות בדרך מסוכנת. "פתאום יורים, גלגל אחד נקוב. הנהג אומר: שרקצאך נישט! אל תפחדו, וממשיך לנסוע. פתאום נופלת אבן ושוברת את החלון ונוסע אחד נפצע והנהג מרגיע וממשיך לנסוע. פה נשבר משהו, שם נשבר, מה זה חשוב? סע הלאה! איזו עליבות ומסכנות יש במצבנו, איך אנו נראים היום – כמו הטנדר הזה! אבל, יש נהג – שימשיך לנסוע!" (בן עזר, עמ' 177).
שרגא ניסה בכל כוחו לפשר בין הניצים, ולהרגיע את בן-גוריון, אך כשל והפילוג היה בלתי נמנע. על אנשי ה'גוש' הוטל לבחור צד והם התפלגו: חלק חברו להנהגה הקיימת של אשכול וחבריו, אחרים פרשו לרפ"י של בן-גוריון, ואילו שרגא 'התפלג בנפשו'. בן עזר כתב בספרו: "בהיותו בשיא כוחו, בעוד נידמה שהציל את המפלגה לבן-גוריון, ואת בן-גוריון למפלגה, ואת שניהם למדינה - הוא עתיד לעמוד במבחן נאמנות, אשר בדרמה היסטורית מתרחש בדרך כלל, שעה שהגיבור, אשר בעיניו המלך והממלכה חד-הם כל שנותיו, צריך לפתע לבחור בין נאמנות למלך לבין נאמנות לממלכה". (בן עזר, עמ' 187). לאחר הפילוג פעל כדי להחזיר את פורשי רפ"י, והצליח להביא לאיחוד מחודש.
 |
|
|
לובה אליאב כתב על מצבו של שרגא באותם ימים:
"שרגא שילם ביוקר לשני הצדדים. הוא לא עבר את הרוביקון לרפ"י, והוא כבר לא היה כל-יכול ב'ביתו שלו'. עתה היו ספיר, עופר, רבינוביץ' שתפסו את ה'גוש' בתל אביב, והם לא הניחו לשרגא לפעול כמקודם. בגלל נאמנותו לבן-גוריון ולשלמות המפלגה - ירד ממעמדו... שרגא היה מדוכא מאוד. הלך שחוח. גם אחרי שמפא"י ניצחה ורפ"י הוכתה, הוא לא היה בין הצוהלים". (בן עזר, עמ' 217). בנו, משה נצר, הצטרף לרפ"י. שרגא כיבד את החלטתו והיה גאה בבנו - מפקדו של הגדוד השני של הפלמ"ח שבמחלחמת השחרור בנגב הנצור, וממקימי הנח"ל.
לובה אליאב התפטר מתפקידו כמזכ"ל, ועזב את המפלגה בשל עימות עם גולדה על שאלת השטחים, ושרגא ההמום לא הבין זאת: "מדוע יהודים רבים כל כך ביניהם על העניין הערבי? שרגא הבין מריבות על עמדות כוח ושלטון, התכתשויות במאבקים פנימיים – אך לא הבין מדוע אדם בעמדת כוח כה חשובה, מזכ"ל מפלגת העבודה, הולך ומתפטר על נושא של פלשתינאים". (בן עזר, עמ' 218).
דווקא בתקופה זו התעצמה דמותו בציבור, והוא הפך למזוהה עם כל תחלואיה של מפא"י. התעלמותו של שרגא מהעיתונות, בשל חוסר עניין, גרמו לפעולה הפוכה של סקרנות שעורר דימויו כמושך בחוטים. נהגו לומר עליו שכשיצא לחופשה, יצאה גם המפלגה לחופשה.
 |
|
חופשה בבית הבראה של ההסתדרות
|
העיתונאי משה מייזלס ממעריב פנה אליו ושאל מה נשמע ב'גוש'? "אומר לך מייזלס, אני לא מכיר אותך, אבל אני יודע שאתה אוהב להשמיץ אותי בעיתונך ולא אכפת לי. אם אתה רוצה לדעת מה נשמע ב'גוש' אז אומר לך – 'הגוש' דומה לבית החרושת 'ויסוצקי' ברוסיה. התה הוא סוג א', אבל בית החרושת נשרף, בעל הבית מת, והתה ממשיך להיות אותו תה 'ויסוצקי'". (מפנקסי, עמ' 148). התוצאה הייתה שחברת ויסוצקי שלחה לו חבילה של עשרים חפיסות תה, בצירוף פתק שבו נכתב שמודים לו על הפרסומת החינמית.
שרגא נותר במפא"י אך חלם על איחוד חוזר עם אלו שפרשו לרפ"י, ובן-גוריון לא נטר לו. הם המשיכו לשמור על יחסים חמים. בשיחתם האחרונה בשדה בוקר באפריל 1973, אמר לו בן-גוריון כי הוא מאמין שהשלום יגיע אולם לא במהרה. וזה יקרה לאחר שהדור הצעיר והמשכיל יבין שמדינת ישראל היא עובדה קיימת ונצחית. השאלה האחרונה ששאל הייתה מדוע סיים נחמיה כך את חייו? (הכוונה למזכירו נחמיה ארגוב ששם קץ לחייו ב-1958).
אחרית דבר
דבורה ושרגא הזדקנו בכבוד, מוקפים בבני משפחה גדולה ואוהבת שראו בהם את ראשי השבט.
דוד שחם כתב, לאחר המהפך של 1977, על נצר בן השמונים ושתיים: "כלפי חוץ נשאר הכול כמקודם. הדמות המוצקה, הישיבה האיתנה, השקט, מתינות הדיבור. אבל לא היה מקום לטעות. בפנים נפער חלל. מה שנותר הריהו מונומנט. אנדרטה חיה לתקופה שהייתה ולא תחזור". (בן עזר, עמ' 219).
