הגאון מווילנה – הגר"א
הרב אליהו בן שלמה זלמן 1720 – 1797
קהילת יהודי וילנה נהנתה במהלך המאה ה-16 משגשוג כלכלי אשר לווה בפריחה רוחנית ותורנית. הילד אליהו בן שלמה נולד למשפחת למדנים ובלט כבר בילדותו המוקדמת בגאוניותו: בגיל שש נשא דרשה בבית הכנסת הגדול של וילנה בפני קהל גדול, ובגיל תשע כבר הוכיח בקיאות בתורה-שבכתב, בתורה-שבעל-פה ובקבלה עיונית ומעשית. בנעוריו ניסה ליצור גולם אך חש כי מן השמים מונעים זאת ממנו וחדל.
בגיל 18 נשא הגר"א אישה, אך נטש אותה ויצא ל"גלות" של התבודדות במשך תקופות ממושכות. כששב לביתו שקע בלימוד כה אינטנסיבי עד שאפילו השינה הייתה בעיניו משום "ביטול זמן": "בניו מספרים כי היה ישן רק שתי שעות ביממה, אף זאת לא ברציפות, אלא בפרקי זמן של חצאי-שעות כדי לייעל את תפוקתה של השינה. כדי להילחם בתחושה האנושית הטבעית של הצורך בשינה היה נוהג לטבול את רגליו במים קרים, אפילו בימות החורף; ובשעות הקשות של הלילה, מחצות הליל ועד אור הבוקר, נהג ללמוד בעמידה. כך היה מאלץ את עצמו להישאר ער ולהתמיד בלימודו. ואף גם זאת, גם בשעה שחטף תנומה היו שפתיו רוחשות דברי תורה. מוחו לא שקט ולא רגע כהו זה".(אתר וילנה). כדי שלא לבטל את זמנו בענייני סרק נהג מנהגי פרישות מן הסביבה החברתית, התרחק מחברת בני האדם ואף נהג ריחוק בילדיו.
"בשעות היום היה נוהג להגיף את תריסי חדרו לבל יופרע מכל רחש העולה מבחוץ. מקורביו שידעו על רגישותו זו עשו ככל יכולתם לבל יופרע. אפילו עד ערכאות הגיעו, כאשר ניסו למנוע בעד אחד השכנים בבניין בו התגורר הגר"א מלעסוק במלאכת התכת שעווה או צליית שומן אווזים מפני שהריחות הטרידו את הגר"א והפריעוהו מלימודו". (אתר וילנה).
אופן לימוד זה אכן הניב תוצאות, ושליטתו של הגר"א בכל הספרות התורנית שנכתבה מאז ועד ימיו הייתה מוחלטת. למרות הידע העצום שצבר הוא הותיר אחריו מורשת כתובה דלה למדי. תלמידיו הבודדים סיפרו כי חשיבתו לא ידעה הפסק ושפעה כ"מעיין המתגבר": "משתמע מכך גם הסבר מדוע לא היה מסוגל להביא את דברי תורתו לדפוס. כפי שאי אפשר לעצור את נביעת מי המעיין המתחדשים ללא הרף, כן לא היה ביכולתו לעשות פסק זמן בנביעת שפע דברי תורתו כדי לצקת אותם אל תוך כלי הבעה אנושיים... וכערך טיפה נגד הים הגדול כן ערך חיבוריו נגד חכמתו המרובים. ואם אלף שנים יחיה אדם, לא יספיק לכתוב כל חכמתו שנתגלה לו, כמעין הנובע ממש" [שם]. ו"כמו שאמרו על האר"י ז"ל ועל הגאון מוילנא שמה שראה תורה בשעה אחת לא יכול לדבר כל ימי חייו". (אתר וילנה)
שיטת ה"פשט":
שיטת העיון והלימוד המכונה "פשט" מזוהה עם ההשכלה והנאורות, ופרחה בתקופות
של שגשוג כלכלי שלווה בפתיחות מסוימת לסביבת הגויים. הניסיון לחזור למקורות ההלכה
 |
|
|
הראשוניים תוך התעלמות מתילי התילים של ההתפלפלות התלמודית, נחשבה לנחלתן של קהילות מבוססות כשל משכילי ברלין, קהילת צפון צרפת ובימי תור הזהב של יהדות ספרד. שיטת הפשט של הגר"א הייתה שונה: על פי שיטתו הפלפול המיותר ולעתים המוטעה הוא של מלומדים מהדורות שקדמו לו, דהיינו מהרמב"ם ועד לרבי יוסף קארו מחבר "השולחן הערוך". ב"שולחן הערוך" מופיעות הלכות רבות ללא ציון מקורן, והגר"א בדק את מקורה של כל הלכה וההלכה ולא הסתפק לשם כך רק בעיון בתלמוד הבבלי כפי שהיה מקובל באותם ימים. הוא פירש את ההלכות ומקורן לאחר שעיין בנוסף גם בתלמוד הירושלמי, בספר הזוהר, בספרות התנאים והאמוראים, במדרשי הלכה, בתוספתא, בספרי קבלה עתיקים ואפילו בתרגומים כתרגום אונקלוס, ובכך העשיר את מקורות הפרשנות. כותב על כך פרופ' מורגנשטרן: "לשיטת הגר"א - עיקר הוראת ההלכה צריך להילמד מן התלמוד. חקר התלמוד, גרסאותיו ונוסחו המקורי היו בעיניו מפתח לפסיקת-אמת אחרונה של ההלכה. ואילו לימוד ישיר של הפסיקה המסוכמת ו'השולחן-ערוך' הוא בעל חשיבות משנית וראוי להיות רק בבחינת אמצעי-עזר". (אתר וילנה)
"המודעות של הגר"א לגודל האחריות להכריע איזה נוסח הוא המקורי והאמיתי העמיסה על כתפיו יגיעה ועמל אין קץ, עד שלפעמים היה שוקד על תיקון נוסח משובש אחד ויחיד משך חדשים אחדים. זכרונו הפנומנלי, בקיאותו המוחלטת בכל הספרות התורנית וראייתו הכול בראיה אחת שלמה ומקפת אפשרו לו לעמוד על דקויות הנוסחים השונים; כאשר היה בטוח מעל לכל ספק שלפניו נוסח משובש מסוים, היה פועל בנחרצות - מוחק ומעביר קטע ממקומו המשובש למקומו המקורי, אף אם היו הדברים רחוקים זה מזה". (אתר וילנה).
גאון וחסיד
התואר "חסיד" מוכר ביהדות עוד מימי המשנה, דהיינו מאות שנים לפני מהפכת החסידות של הבעל שם טוב. דמות החסיד הייתה שונה מזו של הלמדן בכך שהחסיד שם את הדגש על הרגש ועל האמונה, והעדיף את המיסטיקה על הפלפול.
פרופ' עמנואל אטקס בספרו "יחיד בדורו: הגאון מווילנא - דמות ודימוי” מבהיר כיצד הוכר הגר"א הן כ"גאון" והן כ"חסיד":
"בכנותם את רבם הנערץ בשם 'החסיד' התכוונו תלמידי הגר"א לייחס לו את אותן מעלות שנכרכו בתואר זה בדורות שקדמו לצמיחת החסידות. (אטקס עמ' 31). "נראה לי שהמפתח להבנת מעמדו המיוחד של הגר"א, הן בעיני בני דורו והן בעיני בני הדורות הבאים, נעוץ בצירוף של שני היבטים אלה בדמותו, צירוף שמצא את ביטויו בצמד התארים 'הגאון החסיד'. אחד הביטויים העיקריים לחסידותו של הגר"א היה זיקתו לקבלה... המקור העיקרי לידיעותינו בנושא זה היא עדות יחידה במינה מפרי עטו של ר' חיים מוולוז'ין. מעדות זו עולה, שהגר"א דחה הצעות חוזרות ונשנות של 'מגידים', שביקשו לגלות לו סתרי התורה". (אטקס עמ' 10). "לאור עדות זו מתגלה הגר"א כמיסטיקן הזוכה לגילוי של כוחות עליונים. עובדה זו כשלעצמה אין בה כדי להפתיע, שהרי הגר"א היה מעורה בעולמה של הקבלה בצורה עמוקה ביותר. ואולם, תמוהה הדחייה שדחה הגר"א את הצעת המגידים לגלות לו סתרי תורה. תופעת 'המגיד', היינו ישות מטפיסית המתגלה לאדם, מדריכה אותו בעבודת ה' ומגלה לו את סודות התורה, נחשבה מזה דורות למשאת נפש של מיסטיקנים. שני מקרים מפורסמים של התגלות מגיד, שעמדו לנגד עיניהם של הגר"א ובני דורו ואשר היו עשויים להשפיע על ציפיותיהם בנדון זה, היו קשורים בשמותיהם של ר' יוסף קארו ור' משה חיים לוצאטו. ר' יוסף קארו תיעד את גילויי המגיד בחיבור שזכה לפרסום ולתפוצה, והתגלות המגיד לר' משה חיים לוצאטו זכתה לפרסום רב בשל המחלוקת שפרצה סביב היומרות המשיחיות שפיתח לוצאטו בהשראת המגיד. את החלטתו לדחות את ההצעה המפתה של המגידים נימק הגר"א בכך שאין הוא מעוניין בגורם ביניים שיתווךבינו לבין האל. הוא לא זלזל בגילויים. אדרבה, הוא סבר שהתוכנות והחידושים, שאותם הוא משיג כשהוא עמל בתורה, מגיעים אליו ישירות 'מפיו' של האל. התהליך של לימוד התורה מצטייר כאן כהתרחשות בעלת משמעות מיסטית מובהקת. ההשגה בתורה היא מתת חסד אלוהית, שכן האל הוא המעניק ללומד חכמה ותבונה שבכוחן הוא זוכה לחדש חידושים בתורה. מנקודת מבט זו, הגילויים שמציעים המגידים נחותים בערכם מן הלימוד העצמי. נימוק נוסף ליחסו המסויג של הגר"א כלפי המגידים: ... ר' יוסף קארו היה יכול לאמץ את הנחיות המגיד שהתגלה לו ללא חשש, שכן הוא שכן בארץ ישראל וחי בתקופה שבה הדור היה כשר. שונה המצב בחוץ לארץ, ובעיקר בזמן הזה 'שרבו המתפרצים'. בנסיבות אלה יש לחשוש שמא דברי המגיד אינם על טהרת הקודש. לשון אחר, אין זה מן הנמנע שהמגידים אינם פועלים בשליחות הכוחות האלוהיים, אלא משרתים את כוחות הסטרא אחרא”. (אטקס עמ' 35-36).
כיצד זכה איש המסתורין המסוגר למעמד של "גדול הרבנים"?
הגר"א לא נשא במשרה רבנית, לא עמד בראש ישיבה ופרסום חוכמתו נעשה במשורה.
נשאלת השאלה כיצד הגיע לרמת השפעה כה גדולה? כיצד הפך שמו לשם הרבני המוכר והידוע
 |
|
|
ביותר בדורות האחרונים.
פרופ' עמנואל אטקס דן שאלה זו בספרו: "'הגאון מווילנה' זכה לסמכות יוצאת דופן עוד בימי חייו. אפילו בקרב יריביו, מנהיגי החסידות שנרדפה על ידו, היו כאלה שהכירו במעמדו כגדול הדור ואף כינו אותו בתואר 'יחיד בדורו'. בעיני תלמידיו ומעריציו היה הגר"א לא רק יחיד בדורו אלא גם יחיד שכמוהו לא קם מזה דורות. יש מהם שהעמידו אותו במדרגתם של חכמי התלמוד. הממעיטים דימו אותו לגאוני בבל. אלה גם אלה ראו בו מעין מלאך משמים, ששלחה ההשגחה האלוהית כדי להאיר את עיני הדור בלימוד התורה. לכאורה יש מקום לתמוה כיצד ומדוע זכה הגר"א לעמדה שכזו. שלא כמו אחדים מגדולי הרבנים בדורו, הגר"א לא נשא בכל מישרה רשמית. הוא לא שימש ברבנות ולא עמד בראש ישיבה. התלמידים שלמדו תורה מפיו היו מתי מעט, ואף אלה לא היו תלמידים במובן המקובל, היינו מי שקיבלו את רוב תורתם מפיו. למעשה היו אלה תלמידי חכמים בשלים שביקרו אצלו מעת לעת או שהו תקופה מסוימת במחיצתו. בנוסף לכך, כתביו של הגר"א נדפסו רק לאחר מותו. לפיכך לא ניתן לתלות בהם את פרסומו בימי חייו. כיצד ומדוע היה הגר"א לדמות כה נערצת ורבת השפעה?" (אטקס עמ' 9).
התשובה לתמיהה זו מצויה באינטרסים של מי שהשתמשו בשמו של הגר"א לחיזוק הדרך שלהם. בימיו התחוללו עימותים קשים בעולם היהודי: הממסד הרבני לחם בגל ההשכלה שהתעצם בקרב המעמדות העליונים ומעמד הביניים. מאידך גיסא הם נלחמו נגד החסידים שהביאו למרד כולל של העניים, חסרי ההשכלה והלא מקושרים בחברה. אותם "צדיקים" עממיים לימדו את ההמונים כי הם אינם זקוקים להשכלה אלא ניתן להסתפק ברגש ובכוונה.
כולם השתמשו בשמו של הגר"א שבפועל מיעט לצאת מדלת אמותיו. המשכילים טענו כי הוא תומך בלימודי מדעים לצד לימוד התורה. הם העצימו את דמותו לממדים מיתיים כדי לתת משנה תוקף למשמעות תמיכתו של הרב בדרכם.
האם הגר"א תמך באמת בדרך ההשכלה לצד לימוד התורה?
פרופ' אריה מורגנשטרן שובר את המיתוס: "תדמיתו של הגר"א כתומך בהשכלה עולה מכמה חיבורים ומחקרים היסטוריים. אולם מתברר כי אין לתדמית זו על מה להתבסס. אמנם הגר"א התבטא בשבח ידיעת החכמות בכמה הזדמנויות, למען הקלת הלימוד על היהודים, אף המליץ לתרגם לעברית ספרות מדעית מלשונות העמים, ובכלל זה את ספרי המתימטיקה של החכם היווני אוקלידס ואת ספר 'יוסיפון', שיש בו תיאורים מימי בית-שני הנוגעים לתקופת בית-המקדש; לגר"א עצמו מיוחס חיבור במתימטיקה, שנדפס לאחר מותו... אבל התייחסותו של הגר"א אל המדעים הייתה כאל אמצעי עזר להבנת סוגיות שונות בלימוד מקצועות התורה השונים". (אתר וילנה)
על גישתו של הגר"א למדעים אפשר ללמוד מהבוז והעויינות שגילה להערצתו של הרמב"ם את "הפילוסופיה", שהיא העושר התרבותי ההלניסטי על מדעי הרוח והטבע שלו.
פרופ' מורגנשטרן כותב על כך כי: "ביקורתו של הגר"א על הרמב"ם מכוונת גם כלפי נטייתו של זה לעסוק בפילוסופיה. לדעתו מרחיקה הפילוסופיה את העוסקים בה מפשט הכתוב ומביאה בכך לסילוף הדברים. בשולי אחד מדפי ה'שולחן-ערוך' שלו רשם הגר"א בכתב ידו הערת ביקורת על נטייתו של הרמב"ם אחר הפילוסופיה: '[הרמב"ם] נמשך אחר הפילוסופיה הארורה וכו' וכבר הכו אותו על קדקודו... איני מאמין בהם ולא מהם ולא מהמונם, אלא כל הדברים הם כפשוטן. אלא שיש בהם גם פנימיות, ולא פנימיות של בעלי הפילוסופיה..." [ביאור הגר"א על 'שולחן-ערוך', 'יורה-דעה', סימן קע"ט, סעיף קטן י"ג]'". (אתר וילנה).
אמת זו לא מנעה מהציבור המשכילי להשתמש בשמו של הגר"א, ולהעצים את דמותו ללא גבול, כדי לחזק את התיזה הזו. גם בימינו אלו המנסים להילחם בנטייה החרדית למנוע מילדיהם לימודי ליבה, מביאים את הגר"א כמופת של רב חרדי שהמליץ על לימודים כלליים. יאיר לפיד ופובליציסטים שונים פנו לחרדים בטענה כי הם ממרים את הוראתו של הרב בכך שהם מונעים מילדיהם את הלימודים החיוניים האלו. כמובן שכל פנייה כזו מתחילה בתיאורו של הגר"א כגדול הרבנים אי פעם.
המאבק בתנועת החסידות
גם הלוחמים בחסידות השתמשו ביוקרתו של הגר"א כדי לקדם את מלחמתם, ובד בבד
העצימו את המיתוס סביב דמותו כדי לחזק את משקל טענותיהם.
 |
|
|
תנועת החסידות, שקמה בימיו של הגר"א, התפשטה בציבור היהודי כאש בשדה קוצים. היה זה המרד של פשוטי העם נגד האליטה הלמדנית הקשורה למרכזי הכוח השלטוניים והכלכליים. הרבנים שהתעמקו בסוגיות תלמודיות שאינן קשורות לחיי היום יום של האדם הפשוט, גרמו לכך כי המוני העם שהיו ברובם בעלי השכלה מינימאלית, חשו מודרים מהשיח הדתי. הבעל שם טוב, המרפא העממי, לימד את בעלי העגלות והקבצנים כי הרגש והכוונה שבלב חשובים מההשכלה והלימוד. החסידות הביאה לבורים ולפשוטי העם דרך חדשה בעבודת האל שעיקרה מפגש מיסטי בין נפש האדם והאלוהות.
הייתה זו קריאת תיגר נגד האליטות הלמדניות: האדמו"ר החסידי שהיה מעין צדיק כפרי שעסק בעיקר במיסטיקה, רפואה עממית ובקבלה החליף את הרב. החצר החסידית עם חגיגות ה"שמחה" וההתלהבות החליפה את חדרי הישיבה המשמימים. התנועה החסידית פעלה כאופוזיציה מול בעלי הסמכות המסורתית בהם הרבנים, הפרנסים ראשי הקהל והדיינים. היו לכך כמובן גם השלכות כלכליות, שבנוסף לשינויים בכלכלת ליטא ובחוקים הנוגעים ליהודים, ערערו את הבסיס הכלכלי של שכבת הלומדים.
הגר"א שראה בחסידות איום של ממש על הסדר הקיים, נטש את ההסתגרות והריחוק מבני האדם, נענה לבקשת ראשי הקהילה ועמד בראש הלוחמים בחסידות. גם כאן חזר הדפוס בו הממסד הרבני האדיר את שמו ודמותו של הגר"א לממדים מיתיים כדי להסתייע בו למיגור החסידות. החסידים מהצד השני העדיפו שלא להילחם בגר"א באופן חזיתי למרות החרם שהכריז עליהם. המאבק החל על ידי ראשי הקהל בווילנה בשנת 1772 והתגבר בשנת 1781.
החסידים בהנהגתם של רבי שניאור זלמן מלאדי והמגיד ממזריטש שמרו על פרופיל נמוך ובכך קנו את אהדת הרחוב היהודי. החסידים הושפלו, נפגעו פיזית וכלכלית על ידי חרם שהוטל עליהם, אך הם בחרו שלא לתקוף את הגר"א באופן ישיר' אלא חזרו והדגישו כי הוא "הוטעה על ידי יועציו". כאשר הגר"א נפטר נפוצה שמועה שהחסידים הביעו שמחה על מותו. תלמידי הגר"א הלשינו כנקמה לשלטונות על רבי שניאור זלמן מלאדי והוא הושלך לבית הסוהר.
על תחושותיהם האמיתיות של החסידים כלפי הגר"א ניתן ללמוד מספרו של הסופר והמשורר שנשכח שלא בצדק – זלמן שניאור שהוא מצאצאי רבי שניאור זלמן מלאדי. בספרו "הגאון והרב" הוא מעלה את דמויותיהם של הרבי והגר"א, ומספר על העימות ביניהם. הגר"א מצטייר בספרו כדמות של איש הלכה מחמיר, בעל אופי קשה ולא נעים וללא כל הבנה לנפש האדם.
פרופ' אטקס טוען כי אחת הסיבות למלחמתו של הגר"א בחסידים היה הפחד ששרר בימיו מכוחם של השבתאים וחסידיו של משיח השקר יעקב פרנק. פרופ' יהודה ליבס חולק עליו ובמחקר מפורט בן ארבעים עמודים הוא מנתח את כתביהם של תלמידיו הקרובים של הגר"א בהם כתביו של רבי מנחם מנדל משקלוב, ומגלה כי דווקא להם הייתה אוריינטציה שבתאית. (ליבס).
הכול פוליטי: מדוע ביקש הגר"א לעלות לארץ ישראל ומדוע עלו תלמידיו?
בשנת 1777 החל הגר"א את מסעו לארץ ישראל אך בדרכו סטה מהמסלול המתבקש לכיוון דרום, ופנה לאמסטרדם. לאחר שהות קצרה בעיר זו שב על עקבותיו וחזר לווילנה. כשבניו שאלוהו מדוע לא עלה לארץ ישראל, ענה כי "אין לי רשות מן השמיים". פרופ' אריה מורגנשטרן – חוקר בעל ידע מעמיק על הגר"א ותלמידיו, מצא כי הרב שלח איגרת קודם נסיעתו שבה ביקש שימצאו לו שני ספרים: כתב היד של הספר 'פרקי היכלות' המיוחס לתנא רבי ישמעאל בן אלישע, והשני 'אור יקר' שהוא הפירוש לספר הזוהר של רבי משה קורדובירו (הרמ"ק) – רבו של האר"י. אמסטרדם של אותם ימים הייתה מרכז רוחני ועל כן הייתה סבירות כי ימצא שם את מבוקשו, וכן את כתבי הרמח"ל אותו העריץ.
על פי דברי רבי מנחם מנדל משקלוב, תלמידו של הגר"א כמפורט בספרו "פאת השולחן" (על שמו קרוי רחוב במזרח העיר התל אביב), הטרידו את הרב שתי סוגיות בספר הזוהר אותן לא הצליח לפתור:
"התמיהה שהעלנו בראשית מחקרנו מדוע עשה הגר"א את דרכו לארץ-ישראל בשנת תקל"ח דרך העיר אמשטרדם, מקבלת עתה מענה ברור וחד-משמעי. הגר"א ביקש להיעזר בספר 'פרקי היכלות' של ר' ישמעאל בן-אלישע, או בפירושו של הרמ"ק על ספר הזוהר, או בכתביו הנסתרים של הרמח"ל כדי לפתור את שתי הסוגיות שהיו מוקשות אצלו כדי שבעקבות כך, יצליח לחבר ספר הלכה אולטימטיבי שבזכותו יחול סיום 'תהליך הבירורים' וגילוי מוחלט של סודות התורה, כאמצעי לקירובה של הגאולה; כל כך – לבל תוחמץ שעת הרצון הנוכחית של שנת תקמ"א לביאת המשיח. יש לציין כי למרות מאמציו לא הצליח הגר"א לברר את שתי הסוגיות בתורת הנסתר, ואלה נותרו מוקשות אצלו. והרי בלי בירורן מראש, בלי השלמת גילוי כל סודות התורה וסיום 'תהליך הבירורים', בלי אלו לא יכול היה להגיע אל תכלית עלייתו לארץ-ישראל – פסיקת הלכה אחרונה. המניעה מלעלות לארץ-ישראל והמניעה מלחבר הלכה אחרונה – קשורות אם כן זו בזו, ואת שתיהן ייחס הגר"א להשגחה האלוהית באומרו: 'אין לי רשות מן השמים'. הגר"א נאלץ אפוא לשוב על עקבותיו לווילנה
כאן חל מהפך דרמטי, צומת דרכים יסודי מכריע, בהשקפת הגר"א באשר לדרך לקידום תהליך הגאולה: לא עוד גאולה בדרך ספיריטואלית על-ידי פעילות של איש אחד בעל ייעוד לאומי כביר, אלא גאולה בדרך הטבע, השתלבות טבעית של בני העם היהודי בתהליך ההיסטורי 'שיבת ציון', המובטחת מפי הנביאים, המקדשת את שמו של הקב"ה בעולם ותיעשה על-ידי תנועת עלייה לארץ-ישראל ויישובה על-ידי בניה”. (מורגנשטרן יקום)
ואכן בשנת 1808 החלו גלי העלייה של תלמיד הגר"א לארץ ישראל שתרמו תרומה חשובה לבנייתו של היישוב היהודי בארץ.
האמנם שאיפתו של הגר"א לעלות לארץ ישראל והוראתו לתלמידיו לעלות נבעה ממניעים משיחיים?
בבלוג "המולטי יקום של אלי אשד" (הנמנה עם צאצאי הגר"א) ניתנה במה נרחבת לוויכוח מר ויצרי שהתנהל בין היסטוריונים חשובים בשאלה זו, שכל אחד מנסה לקדם בדרכו המדעית תפיסת עולם שונה. פרופ' ישראל ברטל טען כי עליית תלמידי הגר"א אינה שונה מעליות שונות של יהודים שומרי מצוות במהלך שנות הגלות ולא חרגה מרצון לעסוק בלימוד תורה, לבנות חברת לומדים בארץ הקודש ולהיקבר בה. פרופ' אריה מורגנשטרן לעומתו, ראה בה עלייה בעלת סממנים של תחילת הגאולה.
פרופ' ברטל מבהיר: "שתי שיטות בלימוד עליות תלמידי הגר"א לארץ ישראל: ... האחת מבקשת להקדים במאה שנה את ראשית ההתיישבות הלאומית המודרנית בארץ האבות; השנייה דבקה בראשוניותם של 'חובבי ציון' אנשי 'העלייה הראשונה'... אני דבק עדיין בדעה שכבר הבעתי לפני כשלושים שנה כי שיטת 'תורת הגאולה' שמייחסת השיטה הראשונה לעולים מליטא שהתיישבו בצפת ובירושלים בראשית המאה התשע עשרה, עם כל היופי שיש בה והקסם שהיא מרעיפה על קוראיה, עדיין מצפה להוכחה של ממש מן המקורות בני הזמן." (ברטל יקום)
פרופ' אריה מורגנשטרן הביא ראיות המחזקות את התיזה שלו על פיה הגר"א ראה בעלייה לארץ ישראל את תחילתה של הגאולה שתעשה בדרך של עלייה. הוא והסתמך על עבודת מחקר שכללה עיון מעמיק בארכיונים ברחבי העולם.
"בצד תרומתו של הגר”א לחיזוק ערך לימוד התורה, כפי שבא לביטוי בדמותן של הישיבות שהוקמו בליטה, ניכרת השפעתו של הגר"א על תולדות עם-ישראל בתפיסתו המהפכנית את נושא הגלות והגאולה. בניגוד לתפיסה המסורתית - שגרסה שהגאולה תבוא בדרך נס וכי על כן צריך לציית לאיסורים על פעילות אנושית כפי שהם גלומים 'בשלוש השבועות’ (שלא 'יעלו בחומה', שלא ימרדו באומות ושלא ידחקו את הקץ) - תפס הגר”א את תקופתו כסוף עידן הגלות וכראשית העידן המשיחי. לדעתו, הגיע מועד פקיעת תקפותן של ‘שלוש השבועות’, אשר על כן יש לשלול את המשך מצב הגלות, שבו שרוי עם-ישראל, ולהתחיל את תהליך הגאולה על-ידי פעילות אנושית שמרכזה קיום מצוות יישוב ארץ-ישראל". (אתר וילנה)
אפשר להבין את היצריות של הוויכוח אם מודעים את המסר האקטואלי העומד מאחוריו. פרופ' מורגנשטרן טוען כי הגאון מווילנה הגיע למסקנה כי הגיעה העת להתיר את שלוש השבועות. והתחיל בשבועה השלישית "שלא ידחקו את הקץ". ומה לגבי שתי השבועות הקודמות? "שלא יעלו בחומה" ו"לא ימרדו באומות"?
בהרצאה שפורסמה באתר "ישיבה" מעלה פרופ' מורגנשטרן את קרנו של הגר"א כ"סמכות הגדולה ביותר באלף השנים האחרונות" שאין ראוי ממנו להיתלות בו, תוך שהוא מעיד על עצמו כי הוא אובייקטיבי בהערכתו זו כי מוצאו ממשפחה חסידית. הוא מסיק מעצם העובדה שהגאון מווילנה החליט שהגיעה העת לעלייה בעלת משמעות משיחית וסממני גאולה כי בטלה השבועה שאין לדחוק את הקץ. ואם הרב הגדול מכולם התיר שבועה אחת משלושת השבועות הרי שאפשר לעבור לשלב הבא ולהסיק כי העת הגיעה גם "לעלות בהר" ולבנות את בית המקדש. ומה לגבי השבועה השלישית "שלא ימרדו באומות". סוגיה זו תיפתר מעליה כאשר מיליארד וחצי המוסלמים יגלו כי בוני המקדש בימינו הורסים לצורך כך את מסגד אל אקצה. (7)
מי שלא נלהבו מניסיונות החוגים הדתיים הלאומיים לייחס לגאון מווילנה את השליחות הלאומית-גאולית-משיחית של הקמת בית המקדש הן הישיבות הליטאיות. הן הגדירו ניסיונות אלה כספרות מזויפת "שועלים קטנים מחבלים כרמים בפה דובר גדולות, ובלב מלא אהדה לשחוק הרשע והצלחותיו [התנועה הציונית] כאותם נביאי שקר שהניעו לב ישראל משמוע בקול נביאי ה' ופיטמו אותם בהבלי שווא". (מורגנשטרן יקום 1).
ומהו הקשר בין פוטין, ארדואן, נסראללה וביבי נתניהו לבין הגאון מווילנה?
באחת מנבואותיו של הגר"א נאמר כי "כאשר תשמעו שהרוסים כבשו את העיר קרים, תדעו שמתחילים כבר פעמי הגאולה, וכאשר תשמעו שהרוסים הגיעו לעיר קונסטנטינופול (איסטנבול) אז כבר תלבשו בגדי שבת, ואל תפשטו אותם כיוון שבכל רגע המשיח עומד לבוא".
נסראללה המאמין אף הוא בכוחן של נבואות עתיקות התבטא בסמיכות לאירועים אלו כי: " לא נתניהו ולא סבא רבא שלו ימנעו מההתנגדות לאחוז בנשק כדי להתנגד למעשי האיוולת של ישראל". ומיהו אותו סבא רבא אליו כיוון נסראללה? מסתבר כי נתניהו, מקודם מיליקובסקי, נמנה עם אלפי הצאצאים של משפחת הגאון מווילנה. (המולטי יקום).
