חסדאי קרשקש, איש צדיק בעל אמונה תמימה, הקדיש את חייו למלחמת חורמה בשכלתנות של הרמב"ם ובעירוב שבין פילוסופיה לדת. על כן זה כה מפתיע כי איש זה, שחי בספרד לפני כ-600 שנים, היה לאחד ממחוללי מהפכת המדע בעולם ההגות המערבי. ישעיהו ליבוביץ שהיה פילוסוף רמב"מי נאמן התייחס אל תורתו של קרשקש כאל "עיגול מרובע". הוא תהה כיצד אפשר להיות אחד מגדולי המחשבה הדתית ובה בעת לבקר את דרכו השכלתנית של הרמב"ם, וכינה אותו "לא רק מסובך אלא אדם מתוסבך" (הרוי עמ' 162). אך גם פרופ' ליבוביץ, כהוגי דעות אחרים, העריך את תרומתו של קרשקש לפיזיקה ולחשיבה המודרניים.
פרופ' הרוי שנחשב למומחה לתורתו של קרשקש, ובעצמו אדם מאמין, כותב על מהות הגותו:
"נראה לי ברור כי בעולמנו המחולן יש ערך חיוני לגישתו הדתית, המעשית והקיומית של קרשקש, המקדימה את הרגש וההשתדלות לדוקטרינות, ומעדיפה את הלא מאמין המיוסר המחפש אלוהים בלא הצלחה על פני המאמין השאנן והמשועמם, המקיים מצוות מתוך הרגל בלי שמחה ובלי אהבה... אני כשלעצמי נוטה לחשוב שקרשקש היה בראש ובראשונה פילוסוף של האהבה... לעומת הרמב"ם ושפינוזה, שסברו כי אהבת האדם לאלוהים היא פונקציה של ידיעתו המדעית, קרשקש גרס שאהבה זו קשורה גם עם דברים שהם מעל לתבונה. האהבה הייתה לא רק תכלית תורתו של קרשקש, אלא גם תכלית עולמו. בדומה לאמפדוקלס, הוא ראה באהבה עיקרון פיזיקלי ביקום, מעין כוח משיכה אוניברסלי. אלוהיו של קרשקש היה אלוהי האהבה, האוהב את העולם בחשק אין-סופי... קרשקש מלמד אותנו גם היום, במאה העשרים ואחת הטכנוצנטרית, שהאדם מגדיר את עצמו לפי אהבותיו. בניגוד לפילוסופים האריסטוטליים, הוא לא סבר שהעיקר הוא כמה האדם יודע, אלא מה הוא אוהב. אם הוא נקלה, הרי זה משום שהוא אוהב דברים נקלים. ואם הוא טוב ושלם, הרי זה משום שהוא אוהב את הטוב והשלם". (הרוי עמ' 64-5).
חייו של חסדאי קרשקש
חסדאי קרשקש נולד ככל הידוע בשנת 1340 בברצלונה למשפחה עשירה ומיוחסת של רבנים וסוחרים. על פי הנוהג הקטלוני - שם המשפחה של אדם הוא שמו הפרטי של אביו, וכך שאביו נקרא קרשקש חסדאי וסבו חסדאי קרשקש וכן הלאה.
בימי נעוריו של קרשקש התגוררו בברצלונה כ-40,000 איש מהם כ-3000 יהודים, אך מספר זה צנח בשל המגפה השחורה. בעיר הנמל הקוסמופוליטית התקיים מרכז תורני חשוב. מורו של קרשקש הר"ן (על שמו קרוי רחוב בשכונת התקווה) לימד את תלמידו המוכשר שהיה לו כבן, גם תלמוד וגם פילוסופיה.
קרשקש הפך בגיל צעיר לפוסק הלכה, דיין, מנהיג ציבור, רב שתלמידים הגיעו מארצות רחוקות כדי ללמוד ממנו, משורר, פילוסוף שעסק גם במסתורין, בקבלה ואולי שאף גם לנבואה. באותה עת נשא לאישה את טולרנה ונולד להם בן יחיד שנקרא קרשקש חסדאי.
מלך אראגון, פדרו הרביעי, כונה "בעל הפגיון הקטן" משום שנשא עמו פגיון אתו נהג לדקור את מי שעמד מולו. כנראה האופי התוקפני הביא תועלת לו ולממלכתו, כי בימיו התרחבו גבולות אראגון עד לסרדיניה, סיציליה ואתונה. מלך זה ראה בקרשקש סמכות הלכתית, ופנה אליו כדי שיכריע בסכסוכים בין נתיניו היהודים.
כוכבו של קרשקש דרך בשנת 1387 בה עלה לשלטון ז'ואן בנו של פדרו "בעל הפגיון" שלהבדיל מאביו היה איש עדין, הדוניסט שאהב אוכל טוב ובגדים נאים, וכונה "אוהב העדינות". המלך ואשתו הצרפתייה ויולאנט קרבו את קרשקש ששימש יועץ, והיה בן בית בארמונותיהם שבברצלונה וסרגוסה. המלכה נחשבה לאישה מבריקה שגילתה עניין במדעים ובאומנויות, ובהשפעתה הפכו ארמונותיהם למרכזים תרבותיים. היא הזמינה את טובי הטרובדורים מפרובנס, ובאירועים שערכה פגש קרשקש אנשי רוח עמם נוצר דיאלוג אינטלקטואלי, ומהם למד על הלכי הרוח ההומניסטיים של התקופה.
בשנת 1398 עזב קרשקש בעצה אחת עם המלך והמלכה את ברצלונה ועבר לסרגוסה כדי לכהן כרב. שנה לאחר מכן מינו אותו לשופט של כלל יהודי הממלכה והעניקו לו סמכויות נרחבות. שנת 1391 החלה כשנת שיא בחייו של קרשקש בן ה-50, שהיה בפסגת הצלחתו כמנהיג, בן חסותם של מלכים נאורים, רב והוגה דעות בעל סמכות ומוניטין. אך בקיץ של שנה זו חשך עליו עולמו, וגם עולמם של כלל יהודי ספרד: היו אלו ימי האופל והאימה שכונו "פרעות קנ"א". הפרעות החלו בקסטיליה בשל הטפה אנטי יהודית קיצונית של כמרים קתוליים שהאשימו את היהודים במגפה השחורה, במלחמות הכושלות, במצב הכלכלי הקשה ובכל הצרות באשר הן. הפרעות התפשטו צפונה לעבר ולנסיה, אראגון וקטלוניה. אלפי יהודים נרצחו על קידוש השם וכמאה וחמישים אלף יהודים נאלצו להתנצר.
המלך ז'ואן והמלכה ויולנאט גיבו את קרשקש בניסיונותיו להגן על היהודים, אך הצליחו למנוע את הטבח רק בסרגוסה שבאראגון, ונכשלו בשאר המקומות. גם אגרות בהולות ששלחה המלכה שקראו להגן על היהודים בברצלונה, ובמיוחד על בנו יחידו של קרשקש, לא סייעו מול ההמון צמא הדם שרצח יהודים כמוכה אמוק. באגרת ששלח קרשקש הידועה כאגרת אביניון סיפר כי רבים קידשו שם שמיים "ובתוכם בני יחידי, חתן, שה תמים. העליתיו לעולה" (הרוי עמ' 24).
לאחר החורבן, ההרס, המרות הדת ההמוניות ומות בנו, הקדיש קרשקש את חייו לשיקום קהילות היהודים. בחייו האישיים ביקש לשאת אישה נוספת על אשתו שלא רצה לגרשה. אצל יהודי ספרד לא התקיים חרם ד'רבנו גרשום אך השלטונות אסרו על ריבוי נשים, ולפיכך קיבל לשם כך היתר מיוחד. הוא נשא לאישה את ג'מילה אשר ילדה לו ארבעה ילדים.
ארץ ישראל
קרשקש חי אמנם בספרד אך חלם על ארץ ישראל. הוא כתב על הסגולות הרוחניות של הארץ, ועל כך כי איננה רק מקום של נבואה, אלא גם מקום של שמחה.
לאחר הפרעות ארגן הגירה של אנוסים לארץ ישראל, ואף ניהל משא ומתן עם הסולטאן הממלוכי בניסיון להפוך את ארץ ישראל לארץ מקלט. קרשקש האמין כי התקופה המוגדרת כ"גלות" החלה לאחר חורבן הבית הראשון, וכי שיבת ציון בימי כורש לא הייתה גאולה, אלא רק מה שמכונה "פקידה". על כן ניסיונו לארגן עליית יהודים לארץ ישראל לא הייתה בעיניו משום זירוז הגאולה, אלא "פקידה" נוספת. סביר להניח כי אם קרשקש היה חי בימינו, היה רואה בציונות המדינית "פקידה", ונרתע ממחוזות המשיחיות.
אור ה'
התקופה שלאחר פרעות קנ"א התאפיינה בשקט יחסי, אך היה זה השקט שלפני הסערה שתפרוץ בשנת 1492 עם פרסום גזירת הגירוש המלא של פרדיננד ואיזבלה.
קרשקש שהיה מנהיג ויועץ קרוב של מלכי אראגון, נטל מתוקף מעמדו, חלק בוויכוחים פומביים שעניינם יהדות מול נצרות. הוא כתב ספר בשם "ביטול עיקרי הנוצרים" בו התפלמס עם הדוגמות הנוצריות, ואשר שימש ספר הדרכה שהכין את המשכילים היהודים לעימותים הפומביים עם הנוצרים.
שיקום הקהילות גזל את מרבית זמנו ועל כן כתיבת ספרו המופתי - "אור ה", נמשכה קרוב ל-15 שנים. ספר זה נועד לשמש אמצעי הגנה על האמונה היהודית מפני סחף ההתנצרות. קרשקש תלה את אבדן האמונה בשכלתנות של הפילוסופים, ומתח ביקורת על הרציונליזם הקיצוני, שלדעתו תרם בעקיפין להמרת דת. הביקורת שלו הופנתה בעיקר נגד "מורה נבוכים" של הרמב"ם שהסתמך על הפילוסופיה של אריסטו. כדי לתקוף תזות אלו נכנס קרשקש לעובי הקורה, התעמק בתורתו של אריסטו וחשף את נקודות החולשה שלה. כפי שנראה בהמשך, המלומד המאמין באל באמונה תמימה, הוא האיש שלו חלק מהותי בשחרור עולם הרוח המערבי מטעויותיו של אריסטו, שעיכבו את התפתחות המדע. כשנאמר "מתוך שלא בא לשמה בא לשמה".
קרשקש נגד ה"נשר הגדול"
פרופ' אליעזר שביד משווה בין יצירתו של קרשקש לזו של הרמב"ם: "מבחינת מקוריות המחשבה וחידושה שקול חיבורו הפילוסופי של הרח"ק (רבי חסדאי קרשקש) ספר 'אור ה'' ל'מורה נבוכים' של הרמב"ם, ואם משווים אותם מבחינת התרומה לפילוסופיה הכללית, עולה מקוריותו של הרח"ק על זו של הרמב"ם. הרמב"ם לא חידש הרבה על מה שקיבל מן האסכולה האריסטוטלית בתחום העיון הפילוסופי כשלעצמו. כל חידושו נתמקד ביישוב המתחים והסתירות בין הפילוסופיה ובין האמת שנתגלתה בתורה, ואילו חסדאי קרשקש תקף את התשתית של הפילוסופיה האריסטוטלית, ובכך פרץ דרך לחשיבה פילוסופית חדשה".
פרופ' שביד מגדיר את קרשקש כשמרן-חדשן ומפרט: "נאמר לעיל כי הפילוסופיה של הרח"ק חדשנית ומהפכנית, אבל ראוי להדגיש את הפרדוקס האופייני הכרוך בקביעה זו: חדשנותו ומהפכנותו בתחום הפילוסופיה נבעו משמרנותו היתרה בתחום 'המחשבה הדתית'. בכך מתמצה ההבדל הגדול בינו ובין הרמב"ם, שאתו התווכח בכל נושא ונושא: הרמב"ם היה שמרן בתחום הפילוסופיה ומהפכן נועז בתחום המחשבה הדתית". (שביד עמ' 362).
קרשקש אמנם העריץ את הרמב"ם וכינה אותו "גדול החכמים", אך למרות זאת מצא לנכון לצאת למלחמת חורמה נגד מורשתו. לוז יצירתו של הרמב"ם הם שני ספרי המופת שכתב: "משנה תורה" ו"מורה נבוכים". ב"משנה תורה" חזר הרמב"ם על מעשהו של רבי יהודה הנשיא שחתם את המשנה כאלף שנה לפני כן. הרמב"ם ורבי יהודה הנשיא, כל אחד בדורו, ביצעו קודיפיקציה – עריכה וסידור של ההלכות שהצטברו עד לימיהם. שני ספרי מופת אלו אפשרו לאדם המתלבט בשאלות של מוסר וקיום מצוות, לקבל תשובות פשוטות וחד משמעיות, בלא צורך להתעמק במאות עמודים בהם מפורטים מחלוקות בין פוסקים שונים.
ב"מורה נבוכים" העמיד הרמב"ם את האמונה היהודית על עקרונות הפילוסופיה האריסטוטלית. קרשקש ביקש להתעמת עם הרמב"ם בשני התחומים ולכתוב ספרים שיסתרו הן את "משנה תורה" והן את "מוכה נבוכים". בשל צוק העתים והעול שהוטל עליו לשקם את הקהילות לאחר פרעות קנ"א, הספיק לכתוב רק את "אור ה'" שהוא תשובה פילוסופית ל"מורה נבוכים".
הרמב"ם וחסידיו לא קראו לאריסטו בשמו אלא כינו אותו בתואר "הפילוסוף" - רוצה לומר שהפילוסופיה שלו אוניברסאלית ומעל לדת ולאומה זו או אחרת. קרשקש מכנה את אריסטו "היווני" (כך כינוהו גם רבי יהודה הלוי והרמב"ן), ומצר על כך כי ה"נשר הגדול" ניסה לפרש את חזונות הנביאים בעזרת הבלי הפילוסופים, שאינם אלא "ילדי נוכרים". במשחק מילים המבוסס על המשפט "פיתיתני ה' ואפת" של הנביא ירמיהו, כותב קרשקש על הרמב"ם כי "פיתוהו וייפת" - רמז ליפת שנחשב בספר בראשית לאבי היוונים. (הרוי עמ' 43).
קרשקש סבר כי עמדת הרמב"ם שהאמונה באלוהים נשענת על הפילוסופיה היוונית היא שערורייה המגיעה עד לידי כפירה. יש בכך לא רק הסתמכות על תורת נוכרים מוטעית, אלא בעיקר סכנה של ממש להמשך קיומו של העם היהודי: "היסטוריונים אחדים של יהדות ספרד, כמו יצחק בער, טענו כי הפילוסופיה הרציונלית פגעה בכוח העמידה של היהודים בפרעות 1391 ובתקופה שלאחריהן. הם מסבירים כי בעיני הפילוסוף הרציונליסט, כל הדתות שוות ואינן מטרות בפני עצמן, אלא רק אמצעים לקדם את שלום הציבור ולאפשר את חיי העיון. לכן אדם נבון לא יתעקש להיות נאמן לדתו בשעת שמד, ויהיה מוכן לעבור מדת לדת לפי צורכי השעה. האדם הנבון יבחר בדת שבתנאים הנוכחיים תאפשר לו ללמוד בשלווה ולהגיע לשלמות שכלית". (הרוי עמ' 45).
קרשקש קרא לספרו "אור ה'" כדי להדגיש את הניגוד של האור מול החושך בו שרויה לדעתו תורת הפילוסופיה היוונית האריסטוטלית. הפילוסופיה בעיני הרמב"ם ותלמידיו, וגם בעיניו של אפלטון, סימלה את הקדמה, הנאורות והאור. בפתיחה ל"מורה נבוכים" כתב הרמב"ם כי מי שלא מצוי בנבכי הפילוסופיה דומה למי שמהלך בחשיכה. בתשובה לכך עושה קרשקש שימוש בביטוי 'אשר החשיך עיני ישראל' שנלקח מן המדרש: "'חשכה - זו יוון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיה'" (הרוי עמ' 46).
אריסטו שחלק על מורו הנערץ אפלטון, הצטדק ואמר כי הוא אוהב את אפלטון, אך את האמת הוא אוהב יותר. גם קרשקש נהג כך ברמב"ם בו ראה את גדול החכמים, אך הבין כי עליו להילחם בדעותיו כדי לעצור את סחף המרות הדת.
קרשקש סבר כי הפילוסופיה האריסטוטלית איימה על היהדות האותנטית, ועל כן הוא גיבש ביקורת יסודית על הפיזיקה ועל המטפיזיקה של אריסטו. פרופסור הרוי כותב על כך: "ביקורתו הנועזת של קרשקש על הפיזיקה האריסטוטלית תרמה תרומה מיוחדת למהפכה האנטי אריסטוטלית של המדע החדש במאות הארבע עשרה והחמש עשרה, שהשפיעה על דורותיהם של גליליאו וניוטון במאות השש עשרה והשבע עשרה. קרשקש ביקש לשחרר את הדת מאריסטו, אבל כדי לעשות זאת הוא נאלץ גם לשחרר את המדע ממנו. ספר 'אור ה'' הוא מעין הכרזת עצמאות הן לדת, הן למדע: הדת אינה תלויה במדע והמדע אינו תלוי בדת, ושניהם אינם תלויים באריסטו".(הרוי עמ' 48).
השחרור מטעויותיו של אריסטו
הכנסייה הקתולית חיבקה את תורתו המדעית של אריסטו חיבוק דוב, הפקיעה את מסקנותיו המדעיות מתחום המדע, והפכה אותן לאמיתות מוחלטות שכל מי שביקש לסתור אותן הוקע ככופר. אנשים אמיצים כקופרניקוס וגלילאו סיכנו את חייהם כדי להציל את החשיבה המדעית שבמהותה אינה מכירה במסקנות שאין לסתור אותן. גלילאו וניוטון הובילו במאות השש עשרה והשבע עשרה, את המהפכה הגדולה של המדע המודרני שהייתה במובנים רבים מהפכה אנטי אריסטוטלית, ולפיכך גם אנטי כנסייתית. מהפכת הפיזיקה החדשה החלה כבר במאה הארבע עשרה במרכזי התרבות והמדע שבפריז ובאוקספורד. קרשקש אמנם כתב בעברית והתגורר בברצלונה ובסרגוסה הרחק ממרכזים אלו, אך היה לו חלק מהותי בזרם המחשבתי שהביא להתפוררות המחשבה האריסטוטלית של ימי הביניים. ספרו 'אור ה'' תורגם ללטינית, והשגותיו המהפכניות השפיעו על מדענים במאות הבאות. הפיזיקה של קרשקש השפיעה גם על תפיסות הזמן, המרחב והאינסוף של ברוך שפינוזה, שקרא בצעירותו את ספרו בעברית.
מהפכנותו של קרשקש באה לידי ביטוי בקביעתו, בניגוד לעמדתו של אריסטו, כי היקום הוא אין-סופי, וכן בקביעת הגדרות חדשניות לזמן ולמקום: "במקום העולם הסגור, הסופי, העגול, המחניק והקלאוסטרופובי של המדע האריסטוטלי הישן, העמיד קרשקש יקום אין-סופי, פתוח לרווחה לכל הצדדים, בלא גבולות ובלא תבנית גאומטרית. הוא החליף את הגלובוס הסופי במרחב פתוח ואינ-ן-סופי. קרשקש לא הטיל ספק בתיאור האריסטוטלי של העולם כגלובוס המחולק לגלובוסים בתוך גלובוסים. הווי אומר, הוא לא הטיל ספק בכך שלא רק הירח, אלא גם השמש וכל הפלנטות וכל הכוכבים מסתובבים סביב כדור הארץ. הוא לא חלם אפוא על המהפכה ההליוצנטרית של ניקולאוס קופרניקוס. אולם הוא הבחין בין העולם שלנו ובין היקום, או בלשונו: 'המציאות'. העולם שלנו סופי, ואילו היקום הוא אין-סופי, ויש בו עולמות רבים, אולי אין-סופיים. בתיאור החדש של היקום העניק קרשקש תפקיד מרכזי למושג האינסוף. אריסטו טען שלא ייתכן אינסוף בפועל". (הרוי עמ' 57).
פרופ' הרוי מסכם: "קרשקש 'אהב לשחוט פרות קדושות מדעיות ותאולוגיות'... הוא טבח אותן בזו אחר זו בסכין חדה, במיומנות ובזריזות... מנין היה לו לקרשקש עוז הרוח לשחוט פרות קדושות מדעיות ותאולוגיות כה רבות וכה שמנות? יש לי השערה בעניין זה. נדמה לי שהעזתו של קרשקש קשורה לשילוב המיוחד שלו בין אמונה למדע. כזכור, הוא חתר להפריד הפרדה ברורה בין תורה לעיון. בניגוד לפילוסופים אריסטוטליים רבים, הוא לא טען שהמדע מחייב את הדת או שהדת מחייבת את המדע, אלא רק שאין סתירה ביניהם,... משמע: הדת כבר לא הגנה על פילוסופיה גרועה, והפילוסופיה כבר לא הגנה על דת מזויפת... מי שיש בו יראת שמים אינו מתיירא מאריסטו, ובעל חשיבה מדעית ביקורתית אינו ממיר אמונה אמתית בפולקלור. בלי ספק, לאדם המודרני או הפוסט מודרני יש עניין רב בדבריו של קרשקש על היחס בין מדע לדת. תפיסתו של קרשקש, שלפיה הדת והמדע הם בלתי תלויים אבל עקיבים, מציעה אלטרנטיבה הן לשעבוד הדת לתבונה... והן לשעבוד התבונה לדת. אין לפרש את ספר בראשית על פי הפיזיקה, אבל גם אין לפרש את הפיזיקה על פי ספר בראשית. התורה לחוד והעיון לחוד" (הרוי עמ' 163-162).
