משה מנדלסון היה היהודי הראשון שפרץ את חומות הגטו האורתודוקסי וחבר לבני האליטה האינטלקטואלית של ברלין. כל חייו הילך מי שכונה 'סוקרטס היהודי' - על החבל הדק שבין בני עדתו לבין חבריו הנאורים, וספג בשל כך האשמות ועלבונות משני הצדדים: "אני כמו אותו הבעל, אמר מנדלסון, שאשתו מאשימה אותו באימפוטנציה והמשרתת מאשימה אותו בכך שהכניס אותה להיריון". (פיינר, עמ' 158-9).

נער בברלין

משה בן מנחם נולד בשנת 1729 בדסאו שבגרמניה, למשפחה מהמעמד הבינוני שהתייחסה מצד האם למשה איסרליש (הרמ"א) מקרקוב. מנער מבריק בעל ייחוס תורני כמוהו ציפו הכול כי יעשה חיל במסלול של קריירה רבנית.
הדמות המשמעותית בחייו הייתה של הרב דוד פרנקל שהיה למורהו מגיל 11. כאשר הרב פרנקל מונה ב-1743 לרבה של קהילת ברלין, החליט משה בן ה-14 לנטוש את בית הוריו ולעבור בעקבות רבו לעיר הגדולה.
הסופר עמוס אילון תחם בספרו "רקוויאם גרמני" את ימיו של תור הזהב של יהדות גרמניה בשני אירועים. הוא נפתח במילים: "בסתיו 1743 נכנס נער בן ארבע-עשרה לעיר ברלין בשער היחיד בו הותרה כניסת יהודים (ובקר)". (אילון, עמ' 7). הספר מסתיים בבריחתה של הפילוסופית חנה ארנדט מברלין של היטלר: "גם לה הייתה היסטוריה משלה. היו לה אהבות וחברים והם אכזבו אותה. מעגל החל להיסגר. הרכבת דהרה מברלין בכיוון הפוך לזה שעשה הנער משה מנדלסון, מאתיים שנה קודם לכן, בדרכו לתהילה בברלין הנאורה". (אילון, עמ' 401).
אילון מתאר את הנער כקטן קומה לגילו, חלוש וחולני. "ילדות של עוני הותירה אותו עם זרועות ורגליים צנומות, גמגום מציק וגב מגובנן. ובכל זאת, ניחן בתווי פנים נאים למדי. מתחת למצח המקומר ברקו עיניו במבע עמוק, לצד שפתיים, לחיים אף וסנטר עדינים ומעוצבים היטב". (אילון, עמ' 7). לאחר המסע המפרך הגיע לבית רבו שהסדיר את ישיבתו ומגוריו ללא תשלום בביתו של גביר עשיר. באותם ימים קרא בסתר עליית הגג ספרים שלא נלמדו בישיבה. חריגה מלימודי הקודש הייתה מסוכנת מאחר שהממסד הרבני היה מסוגל להורות על גירוש מהעיר, כי השלטונות שביקשו לצמצם ככל הניתן את רישיונות השהייה של היהודים לא התערבו בשיקוליהם הפנימיים. ב-1750 נשכר תלמיד הישיבה לשמש כמורה פרטי לילדיו של תעשיין עשיר שהכיר בכישרונותיו יוצאי הדופן של מנדלסון, מינה אותו לפקיד בבית החרושת למשי, ובמהלך השנים שיתף אותו בניהול עסקיו. עבודתו המתגלמת הותירה בידיו די זמן לעיסוקיו האינטלקטואליים, ואפשרה לו לשמור את עצמאותו המחשבתית כשהוא משוחרר מדאגות פרנסה.
 

דרכו אל הפילוסופיה

בתרבות התורנית האשכנזית הצניעו את תורתו של הרמב"ם בשל החשש כי חשיבתו הפילוסופית תפגע באמונה הדתית. רק ב-1742 הודפס מחדש הספר 'מורה נבוכים' ומנדלסון נחשף לו בשנות לימודיו הראשונות בברלין.
הנער צמא הדעת נשאב אל תורתו של הרמב"ם, ואף קשר את היווצרות העקמת שבגבו והפיכתו לגיבן, לשעות הקריאה הרבות שהקדיש לכתביו: "'הוא עכר את בשרי ובעבורו נחלשתי. ובכל זאת אהבה רבה אהבתיו, כי הוא הפך שעות רבות בימי חלדי מאבל לשמחה'. כך, באמצעות טקסט פילוסופי מן המאה ה 12, שביקש להציג דת יהודית המטוהרת מכל הגשמת אל, האנשתו ואמונות טפלות, התעוררה כמיהתו של התלמיד החכם בשלבי הכשרתו אל הרעיונות המופשטים, האמיתות והמושגים הבהירים". (פיינר, עמ' 28).

צייר Anton Graff
העיון בכתבי הרמב"ם עורר את סקרנותו ואת רצונו להרחיב את השכלתו. באותם ימים הכיר כמה צעירים יהודים מבני האליטות של ברלין, שהעזו לחרוג מלימודי הקודש בלא חשש מהרבנים. חבר שהיה סטודנט לרפואה לימד אותו לטינית, חבר אחר גילה לו את סודות המתמטיקה, ושלישי נתן לו את ספרו של הפילוסוף ג'ון לוק אותו קרא בעזרת מילון. הוא למד לטינית, גרמנית, צרפתית, יוונית קלאסית ואנגלית כדי להעשיר את הידע שלו והפערים התרבותיים והאינטלקטואליים שהיה עליו להשלים היו עצומים. מנדלסון הקדיש את עתות המנוחה לקריאת כתביהם של לוק, ניוטון, הקלסיקונים היוונים, לייבניץ ורוסו.



דומה כי הרווק שחי בדוחק בעליית הגג המיר את התשוקות של צעיר בגילו בתאווה לידע. הוא תיאר את השעות המרובות שהקדיש ללימודיו בסופרלטיביים ארוטיים – כך למשל תאר את לימודי המתמטיקה: "ריבוי הפנים המדהים המתגלם בסדר הנאה מכל הופך אפילו את המתמטיקה לעיסוק המרבה את עינוג החושים". (פיינר, עמ' 32)."'מעולם לא למדתי באוניברסיטה', העיד מנדלסון על עצמו, 'ולא שמעתי הרצאות במכללה אקדמית כלשהי, ואת הכול השגתי בחריצות ובמאמץ עצמאי. אני אדם שבנה את עצמו', נהג להדגיש במבט מלא סיפוק לאחור. מבחינה זו מימש מנדלסון את האידאל של הנאורות - באמצעות כישרונותיו הטבעיים ותבונתו יכול אדם לקחת את גורלו לידיו, להתגבר על המסגרות שלתוכן נולד ולפרוץ לעצמו נתיבי חיים משל עצמו. אכן, בהתחשב בנסיבות חייו, הקריירה שלו כפילוסוף בעל שם בהחלט לא הייתה ידועה מראש". (פיינר, עמ' 30).
הקריאה בכתבי שפינוזה ריתקה אותו, אך הוא הפנים את לקח החרם שהוטל על הפילוסוף שחצה את קווי הגבול של האמונה הדתית. מנדלסון שירטט קו הפרדה ברור בין הפילוסופיה הרציונאלית של הרמב"ם שקראה תיגר על אמונות מקובלות רבות, לבין הפילוסופיה של שפינוזה שמרד באתוס הדתי. בכתביו התייחס באהדה לשפינוזה שחי חיים צנועים והקדיש את חייו להתבוננות ומחשבה. עם זאת מנדלסון הסתייג מתורתו ופירש את יחסו של שפינוזה לדת כ'טעות' שארעה כי הלך לאיבוד במבוך הרהוריו. מנדלסון גם הסתייג מוולטר שבז לדתות באשר הן, כי עבורו חיים ללא אמונה דתית אינם חיים אלא מוות איטי.
 

מנדלסון והאורתודוקסים

אף על פי שמנדלסון הקפיד על קיום אורח חיים אורתודוקסי ושמר מצוות - הוא הפך בעיני החרדים לדמות מיתית האשמה בכל "תחלואי" ההשכלה: (הערה 1). פרופ' פיינר מפרט: "בעיניהם הצטייר מנדלסון כדמות היסטורית דמונית בעלת כוחות הרס, שעליה מוטלת האחריות לכל משברי העידן המודרני: התבוללות, התפרקות הקהילה המסורתית, אובדן האמונה, מתירנות דתית והיחלשות הסמכות של האליטה הרבנית. הם ציירו תמונת עבר הפוכה מזו שציירה היהדות המשכילה והליברלית. העלילה המרכזית שבה הייתה מזימה רבתי של מרד ענקי וזדוני במסורת וברבנים. אחד מאויביו המושבעים של מנדלסון, עקיבא יוסף שלזינגר, מתלמידיו של החת"ם סופר כתב על מנדלסון: 'הוא 'רשע מאריץ דעסוי... ראש המתפרצים אשר הלך בערמומיות של נחש... הוא התחיל להביא זונה הזרה למחנה העברים להזנות את ישראל מאחרי ה', לאמור לך עבוד אלוהים אחרים'". (פיינר, עמ' 15). 
 גם משבחיו וגם מתנגדיו העצימו את דמותו כאמצעי להוכחת צדקת דרכם, והעניקו לו ממדים מיתיים. מנדלסון הצטייר כמי שהניע בכוחותיו את ההיסטוריה היהודית - דבר הרחוק מהמציאות שהייתה כמובן הרבה יותר צנועה.



 כשמלאו למנדלסון 32 שנים, ב-1761, ביקש מהרב יהונתן אייבשיץ (הערה מספר 2), להעניק לו תואר רבני. הרב אייבשיץ התרשם עמוקות מלמדנותו ומשכלו החריף של מנדלסון, ואף השווה אותו למשה רבנו. לא פחות! אך למרות התפעלות זו, הרב שהיה בעל השפעה גדולה אך הואשם בשבתאות, סירב להעניק לו תואר 'רב'. זה לא היה המקרה הראשון שבו מנדלסון, שפרץ את חומות הגטו האורתודוקסי, שילם מחיר יקר על החיים בקו התפר בין שתי התרבויות. למרות בקיאותו ההלכתית המרשימה – העובדה שפרסם את תורתו בגרמנית בפורומים של האינטלקטואלים הגרמנים, הפכה אותו למי שחצה את הגבול. הרב אייבשיץ הסתפק במכתב המלצה נלהב אך ללא מתן סמכות רבנית. התירוץ היה קלוש: התואר "חבר" הוא בעל ערך פחות לאדם בדרגתו של מנדלסון ואילו את התואר 'מורנו' אין להעניק לרווק.
 את סטירת הלחי השנייה קיבל מנדלסון עשר שנים מאוחר יותר – ב-1771 מהצד השני של המתרס: פרידריך השני – השליט שכונה 'הנאור' אך היה אנטישמי, דחה את המלצתה חסרת התקדים של האקדמיה המלכותית למדעים לבחור במנדלסון לעמית מן המניין בקבוצת הפילוסופים שלה. מנדלסון הגיב בנימה פילוסופית, ואמר כי עדיף להידחות על ידי המלך, מאשר לקבל המלצה שלו ולהידחות על ידי האקדמיה.
 

פרומט גוגנהיים

כשנה לאחר שבקשתו לקבל תואר רבני נדחתה בתירוץ כי הוא רווק, נשא מנדלסון בגיל 33 ​את פרומט גוגנהיים לאישה. פרומט, ילידת המבורג, הייתה צעירה ממנו בשמונה שנים וגבוהה בראש מהחתן.
משה מנדלסון היה פורץ דרך גם בדרך שבה בחר בעצמו את המיועדת לו, שהייתה שונה לחלוטין מהדרך שהייתה מקובלת בימיו של שידוך על ידי ההורים, הכרוך בחוזה כלכלי מפורט. את פרומט הכיר באמצעות חברתה - בתו של התעשיין אצלו עבד, והוא עמד על זכותו לבסס את הקשר על האהבה הרומנטית. לידידו לסינג כתב כי כלתו המיועדת אינה בעלת רכוש, יופי או השכלה, אך הוא מאוהב בה. על האושר שסחרר את חושיו כתב לחברו: "בשבועות האחרונים לא דיברתי עם אף חבר ולא כתבתי לאף חבר, הפסקתי לחשוב, לקרוא ולכתוב. לא עשיתי דבר מלבד להתעלס בשמחות, לחגוג ולקיים מנהגים מקודשים... נערה כחולת עיניים שעתה אקרא לה אשתי גרמה לליבו הקר כקרח של ידידך להימס מרגשות, והכניסה לראשו אלפי עניינים מסיחי דעת" (פיינר, עמ' 58).

 

פרומט מנדלסון לבית גוגנהיים

הביקור בהמבורג היה קצר, וכשנפרדו טיפחו את הקשר במשך שנה באמצעות עשרות מכתבי אהבה. במכתבים שנשמרו ביטא געגועים שאין בכוחו של שום עיון פילוסופי להסיח את דעתו מהם.
פרומט, כבת למעמד הבינוני המבוסס, זכתה אומנם לחינוך שניתן לה על ידי מורים פרטיים, אך לאחר שמנדלסון בחר בה כרעייתו, הוא החל להתערב בהשכלתה. הוא המליץ על ספרים שראוי שתקרא, ומימן את שכרו של מורה פרטי לצרפתית. הוא עודד את פרומט להרחיב את ידיעותיה כדי שתתאים לתפקידיה כבת זוגו של פילוסוף וכמארחת בביתו, אך לא מעבר לכך. מנדלסון ציפה, כגברים בדורו, שלא תחרוג מתחום המרחב הביתי, וכאשר היה נדמה לו כי היא משקיעה עמל רב מדי בלימודים מיהר לצנן את התלהבותה: "'מה את רוצה שיצא לך מזה? להיות 'מלומדת'? מכך ישמור אותך אלוהים! ... החלוקה המגדרית הברורה הזאת בין תפקידי הגבר והאישה, והדרת האישה מעולם המלומדים מצטיירת מן הדיוקנים המוקדמים ביותר של בני הזוג שהשתמרו". (פיינר, עמ' 58).
האיחוד בין בני הזוג נדחה זמן רב בשל הקושי להשיג לפרומט היתר ישיבה בברלין. כאשר הושג בסופו של דבר האישור המיוחד, והם נישאו, עדיין היה מעמדם המשפטי והאזרחי נחות ובעייתי. כאשר פרומט הרתה ביקש מנדלסון לשדרג את מעמדו למעמד של 'בן חסות' שיעניק למשפחה הצעירה ביטחון יחסי. הוא מחל על כבודו, ופנה בפנייה אישית לפרידריך השני שהיה אחראי על הדיכוי האזרחי של היהודים, בבקשה לקבל את האישור. פרידריך שנחשב לנאור והיה ידידם של הפילוסופים הגדולים של ימיו - היה בפועל אנטישמי לא קטן. הוא התעלם מהבקשה עד שהפילוסוף המרקיז דה ארז'ן מסר לו באופן אישי את מכתבו של מנדלסון בצירוף ההערה: "פילוסוף שהוא קתולי גרוע (דה ארז'ן) מבקש מפילוסוף שהוא פרוטסטנטי גרוע (פרידריך) פריבילגיה עבור פילוסוף שהוא יהודי גרוע (מנדלסון)'". (פיינר, עמ' 61). הצלחתו של מנדלסון כפילוסוף גרמה לכך שקשה היה להתעלם מבקשתו, והוא היה ל'יהודי חסות שלא מן המניין'.
בני הזוג שמרו כל חייהם על אורח חיים דתי אורתודוקסי. מנדלסון התגאה בפני חבריו כי יש לו אישה 'יראת שמיים' שחבשה כיסוי ראש, שמרה על חגי ישראל ומטבח כשר. במאה השמונה עשר גברה בבורגנות האירופית תחושת האינטימיות המשפחתית, והקשר בין ההורים לילדיהם התחזק. בני הזוג השקיעו רבות בחינוך ילדיהם, טיפחו אותם באהבה, טיילו ובילו עימם בשעות הפנאי, אך ההרמוניה המשפחתית נפגעה בשל מותם של ארבעה מעשרת ילדיהם. היגון גרם למנדלסון להתעמק בנושא משמעות החיים והמוות:
"'הייתכן שהאדם הוא בר חלוף? לא', השיב מנדלסון לעצמו, 'איני יכול להאמין שאלוהים הניח אותנו על אדמתו כמו את הקצף על הגלים, ובמחשבה זו אני מוצא נחמה'. מרגע זה הפכה הסוגיה של הישארות הנפש בעבורו לשאלה קיומית דוחקת, ולא רק לבעיה פילוסופית ודתית, והוא המשיך להתעמק בניסיון למצוא לכך הוכחות בעלות תוקף לוגי. את מחשבותיו בנושא הזה לאחר גיבושו העלה על הכתב ב'פיידון'".(פיינר עמ' 62-61). ספר זה זכה להצלחה מרובה, וביסס את מעמדו של מנדלסון כפילוסוף מוכר. בעידן של חשיבה רציונלית היה קשה למשכילים החדשים לוותר על הנחמה שהעניקו הדתות באמצעות ההבטחה של הישארות הנפש. מנדלסון שהשכיל ללהט בין שני העולמות, העניק בספרו את הדרך לשלב בין חשיבה רציונלית ונאורה בלי ויתור על נחמות האמונה התמימה בעולם הבא , והתקווה לטובו של גן העדן.
אורח החיים הדתי שניהלו לא בא על חשבון מערכת חיים בורגנית אירופית. מצבה הכלכלי של המשפחה השתפר עם השנים, ומנדלסון שגילה בפני אשתו בתחילת היכרותם כי הוא מתעב את חברת העשירים היהודים, ניהל עמם באותן שנים קשרים חברתיים ובהמשך אף קשרי חיתון. מעמדו הציבורי חרג ממסגרת החברה היהודית, והשיא היה כשהוענק לו כבוד יוצא דופן כשהוזמן ב-1771 לארמונו של פרידריך השני בסן סוסי.
 

מנדלסון בדרכו לארמון המלך

​המשפחה נהנתה מההיצע התרבותי המגוון שהעיר ברלין הציעה. סלון ביתם היה למוקד לעלייה לרגל לבני משפחה, ידידים, נוצרים ויהודים. מנדלסון שאהב מוזיקה, דאג שילדיו יקבלו חינוך מוזיקלי משובח ואף למד בעצמו לנגן בפסנתר. שלמה מימון, צעיר יהודי מליטא שהיגר לברלין והיה לפילוסוף נודע, סיפר בספרו האוטוביוגרפי כי כשפתח את דלת ביתו של מנדלסון חש עצמו בטריטוריה זרה, ונמלט מהמקום המהודר ואנשיו הכבודים.
 

נאורים ב'בועה הברלינאית'

מנדלסון היה היהודי הראשון שפרץ את חומות הבידוד של הציבור היהודי. קשריו עם אנשי הרוח הנאורים בברלין חרגו מהתחום העיוני והפכו לידידות של ממש. בחברה היהודית, לעומת זאת, הוא חש לא פעם בדידות אינטלקטואלית.
​

צייר מוריץ אופנהיים 1856 בעת פולמוס מנדלסון - לאוואטר

  
גוטהולד אפרים לסינג, בנו של מטיף לותרני, היה לידיד נפשו, וחברותם נמשכה כל ימי חייהם. על לסינג כותב ההיסטוריון מיכאל מאיר: "אחד הנציגים המובהקים של ההשכלה הגרמנית, גילה, עוד מנעוריו, רוח עצמאית ובלתי שגרתית. כבנו של מטיף לותרני בעיר קטנה, הוא סירב לקבל ללא בקורת את האורתודוקסיה של אביו; הוא התרועע, למורת רוחם של הוריו, עם שחקנים וכתב קומדיות. ב-1749 כתב לאביו: 'כל עוד אינני רואה שאחת המצוות העיקריות של הנצרות, דהיינו לאהוב את שונאך, מקוימת טוב יותר, מטיל אני ספק האם אלה המציגים עצמם כנוצרים אכן הנם כאלה'". (מאיר, עמ' 18).
 

'הידיד' - גוטהולד אפרים לסינג

הם נפגשו לראשונה בשנת 1753 באחד ממועדוני המלומדים של ברלין, והחלו לשחק שחמט ולדון בסוגיות פילוסופיות. לסינג, שהתרשם עמוקות מהצעיר שהגיע מרקע כה שונה, הכיר לו את חבריו בהם מתמטיקאים, פיזיקאים, רופאים, וחברי האקדמיה המלכותית למדעים. היו אלו חברויות שחרגו מהתחום האינטלקטואלי והפכו לקשרים אישיים חמים שכללו גם את בני המשפחות.

חבריו החדשים היו המומים מעומק ידיעותיו והבנתו של 'נער הפלא' שהגיח מסביבה לא מוכרת ו'אקזוטית'. באחד מהמפגשים הקריאו בפומבי את יצירתו 'מחשבות על ההסתברות', ובתחילה לא ידע איש את זהותו של המחבר. רק כשהקריין טעה ומנדלסון תיקנו בקול רם - נחשפה זהותו לתדהמת הנוכחים. על מעמדו החדש כתב מיכאל מאיר: "חוג ידידיו ומכריו התרחב בעקבות התפשטות פרסומו של 'החכם היהודי' אל מחוץ לגבולות ברלין. אורחים בבירה הפרוסית ביקשו את קרבתו כדי שירשום להם כמה דברי חכמה בפנקסי האוטוגרפים שלהם. הם היו להוטים לפגוש אותו ולשוחח עמו, להתבונן בתופעה מופלאה זו פנים אל פנים". (מאיר, עמ' 19). 
לסינג עודד אותו ליצור, לכתוב, וסייע בהדפסת כתביו. איילון כותב כי לאחר שלסינג נתן לו ספר של פילוסוף אנגלי, חיווה מנדלסון את דעתו כי החיבור טוב אך הוא יכול היה לכתוב דבר דומה. לסינג עודד אותו לנסות, ומנדלסון כתב את ה'דיאלוגים הפילוסופיים'. כששאל לאחר זמן לדעתו של לסינג, הפתיע אותו זה בהגשת עותק של הספר מודפס וכרוך. בהשראת היכרותו עם מנדלסון וכמה מחבריו היהודים, כתב לסינג את המחזה 'היהודים' בו הוצגו לראשונה היהודים באור חיובי. מובן שמסר חתרני כזה זכה לקיתונות של בוז ממי שחיו מחוץ ל'בועה הברלינאית'. לסינג הואשם בכך כי כתב מחזה בדיוני כי כידוע לכול לא קיימים יהודים בעלי אופי חיובי וטוב. מנדלסון קיבל שיעור ראשון וכואב על כך כי חבריו החדשים מייצגים רק את דעותיה של שכבה דקה של אינטלקטואלים.
מנדלסון התייצב להגן על אחיו היהודים, ודרש להחיל גם עליהם את הערכים של ההומניזם והתבונה. למרות הביטחון העצמי שהפגין, חש עלבון צורב אל מול גילויי האנטישמיות, עליו כותב פרופ' פיינר: "עולה ממאמרו בעוצמה רבה תחושת ההשפלה. הקריאה שבו מאפשרת להתבונן במבט ראשון אל מתחת לעורו של הצעיר בן ה-25, שנדהם באמת ובתמים מכך שקבלת הפנים שלה זכה מלסינג ומחבריו בברלין רחוקה עדיין מלהיות נחלת הכלל. מנדלסון כתב בכאב: 'מחשבות שכאלה גורמות לי להסמיק מבושה... איזו השפלה היא זו לאומתנו המדוכאת! איזה בוז גדול! המון העם הנוצרי תמיר ראה בנו את זוהמת הטבע, את הרעה החולה של האנושות, אך מאנשים מלומדים הייתי מצפה לשיפוט הגון יותר'" (פיינר, עמ' 41). מנדלסון גילה רגישות לזרמים התת קרקעיים של מה שכינה 'רוחות הרפאים' של האנטישמיות מלאת השנאה שהייתה מנת חלקם של משכילים רבים, ולא רק אנשי האספסוף. פעמים רבות נואש מהמאבק הסיזיפי נגד האנטישמיות שגברה על רוחות הנאורות: "לשווא מרימות התבונה והאנושיות את קולן, כי דעה קדומה שהזדקנה אין לה עוד חוש שמיעה". (פיינר, עמ' 115).
לסינג לא נרתע מהביקורת המתלהמת וכתב מחזה נוסף בשם 'נתן החכם' שעסק בעימות הבין-דתי בירושלים בימי סיום הכיבוש הצלבני. במחזה זה, שעל שמו קרוי רחוב בצפון תל אביב, הועלו על נס רעיונות ההשכלה של סובלנות לדתות אחרות והצבת אהבת המין האנושי כציווי מוסרי. הנזיר הנוצרי במחזה טוען כי הנצרות מושתתת על היהדות, וכי ישו היה בעצמו יהודי. דמותו של גיבור המחזה, נתן החכם, עוצבה בהשראת דמותו של מנדלסון. הגיבור נתן משל על שלוש הטבעות שהאב מוריש לשלושת בניו המסמלות את הנצרות, האסלאם והיהדות, ומבטיחות את אהבת האב/האל למי שיענוד אותן בכוונה טובה. לאחר פרסום המחזה החל מסע של תגובות עויינות, בעיקר מצדם של נוצרים משכילים בעלי נטייה דתית חזקה. הפולמוס גרם ללסינג עוגמת נפש רבה, הוא חש בדידות ושקע בדיכאון בשל התחושה כי רודפיו ניצחו אותו.
לסינג מת ב-1781, שנה לאחר פרסום המחזה, אך דמותו המשיכה למלא את עולמו של מנדלסון שהציב את פסל ראשו על יד תמונותיהם של גדולי הפילוסופים. לאחר שסיים את כתיבת ספרו 'ירושלים', ביקש להקדיש את זמנו לכתיבת חיבור שיתאר את דמותו של לסינג, אך כוונתו לא יצאה אל הפועל. יאקובי - מלומד מהעיר דיסלדורף שייצג את תנועת הנגד הדתית לנאורות, החליט לפגוע באנשי 'בבל המודרנית' אותם תיעב. בחיבור שפרסם גילה כי בשיחות שקיים עם לסינג בשנותיו האחרונות סיפר לו הלה כי הפך ל"שפינוזיסט", ולמעשה היה אתאיסט. בשלהי המאה ה-18 הייתה זו האשמה חמורה מאוד, כי לתורת שפינוזה הייתה משמעות של כפירה באלוהים. לדיבוריו של יאקובי ורעיו על 'מנטליות ברלינאית' הייתה נימה אנטישמית ברורה. חסידי הריאקציה לנאורות הלינו על ההשפעה של מנדלסון וחבריו, והדגישו כי אבי הכפירה – שפינוזה – היה יהודי במוצאו.
גם לסינג וגם מנדלסון, ניסו כל אחד בתחום דתו, לחיות בשני העולמות: העולם הדתי ועולם הנאורות. הגילויים על כך כי לסינג המנוח היה למעשה מעין 'אתיאיסט בארון' ערערו את עולמו של מנדלסון. הוא ידע כי יאקובי לא שיקר, ותהה מדוע לסינג לא גילה לו את צפונות ליבו כל חייו. לאחר התלבטויות החליט להגן על שמו של חברו המת ולהבהיר את מניעיו.
 

'הידיד' – גוטהולד אפרים לסינג

​בשלושת החודשים האחרונים לחייו, עסק מנדלסון רק בנושא זה. הוא כתב מכתב לידידו הפילוסוף עמנואל קאנט בו תהה לפשר מניעיו של יאקובי שבגד בידידו המת, גילה את סוד 'כפירתו', ופגע בזכרו בלא שיוכל להתגונן. מנדלסון תהה אם מעשה בגידה זה לא נעשה מתוך דחף נוצרי מיסיונרי לפגוע בלסינג ובו, ולהציגם ככופרים באופן שידחוף אותו להתנצר.



מנדלסון כתב בספרו 'מועדי השחר' על האמונה הדתית והחשיבה הפילוסופית: "בספר שהוקדש, כאמור, להוכחת קיומו של אלוהים - סומנו שני אויבים של הפילוסופיה הרציונליסטית של הנאורות הניצבים בשני הקטבים של ההתייחסות לאלוהים:
המטריאליסטים המכחישים מכול וכול את היתכנות קיומה של ישות לא נראית, והמיסטיקנים המתלהבים, ובהם גם המקובלים, המבקשים מתוך חסידות דתית קיצונית להגיע למפגש בלתי אמצעי עם האלוהים. המרחק בין האמונות התפלות וההזיות של קנאי הדת לבין המכחישים את קיום האלוהים, סבר מנדלסון, קטן מאוד. רק ההתפלספות היא כלי הנשק הראוי למלחמה נגד רוחות הרפאים הללו". (פיינר,עמ' 159).

מנדלסון ניהל מרוץ נגד השעון, והצליח לסיים את כתיבת 'כתב ההגנה' ב-30 לדצמבר 1785. לאחר צאת השבת מיהר בשעות הלילה בקור המקפיא, למרות אזהרותיה של אשתו, למסור את כתב היד למוציא לאור. הוא חש הקלה שעמד במשימה, אך שילם על כך בבריאות וזמן קצר לאחר מכן נפטר ממחלתו. לאחר מותו האשימו חבריו את המקטרגים על לסינג במותו בטרם עת של מנדלסון. הצגתו של מנדלסון כקדוש שמסר את נפשו כדי להגן על התבונה והנאורות נגד הקנאות והאמונות הטפלות וקנאות הדת - העצימה את המיתוס של דמותו.
 

כתביו

'קהלת מוסר' – שבועון בשפה העברית שהודפס ב - 1755 על ידי מנדלסון וידידיו בברלין, נכשל ופסק להופיע לאחר הדפסת שני גיליונות בלבד. פרסום זה, למרות כישלונו, היווה ציון דרך חשוב בתולדות המחשבה היהודית. הייתה זו הפעם הראשונה בה הרשה לעצמו מי שאין לו סמכות רבנית 'להטיף מוסר', והייתה זו הטפת מוסר שונה מדרכם המדכאת והמפחידה של מטיפי המוסר ההלכתיים. בשבועון שיועד לציבור הלמדני שידע לקרוא עברית, יצאה קריאה לאהבת החיים, הטבע והאדם. שנים לאחר מכן, בשנת 1782 יוציאו משכילים שיראו עצמם כממשיכי דרכו של מנדלסון את 'המאסף' שיזכה להצלחה.
על יחסו לשפה העברית, לשפת היידיש ולגרמנית כותב ההיסטוריון חיים שוהם: "את התקפתם של המשכילים היהודים על היידיש הנחתה האמונה, שהלשון מתקנת את מחשבתו הגותו של האדם ואת עולמו הרוחני והתרבותי. הנחה זו קיבלו, כנראה, ממשה מנדלזון. במכתבו המפורסם אל קליין (29 באוגוסט 1782) כתב מנדלזון, שהלשון היהודית היא החוצצת בין היהודי ובין העולם הכללי ויש לראות בה אבן נגף על דרך ההשכלה: 'גרמנית צחה או עברית צחה, ואפילו שתי הלשונות כאחת, רק לא תערובת של לשונות". (שוהם עמ' 22).
  מנדלסון למד בנוסף לעברית וגרמנית גם צרפתית, אנגלית, לטינית ויוונית קלאסית. הוא השתמש בידע הלשוני כדי לתרגם לגרמנית את ספריהם של ז'אן-ז'אק רוסו, אפלטון ואחרים. במשך כשש שנים - החל משנת 1765 פרסם כ-120 מאמרים.
ספרו "פיידון" שנכתב כניסיון להתמודד עם היגון על מות ילדיו, ושאלת הישארות הנפש, היה לרב מכר, תורגם לשפות שונות וביסס את מעמדו ואת הכינוי לו זכה: 'סוקרטס הגרמני'. הספר היה שיר הלל לאדם ולמקומו בעולם הטבע. בהתמודדותו עם האבל על מות ילדיו פיתח את נושא הישארות הנפש והאמונה המנחמת בעולם הבא. משכילים רבים, נוצרים ויהודים, מצאו בדרך זו סינתזה בין תפיסת העולם הרציונליסטית והנחמה שבאמונה בעולם הבא ובגן העדן.
  אחת מיצירותיו החשובות ביותר של מנדלסון, 'הביאור' שהוא תרגום לגרמנית ופירוש של חמשת חומשי התורה, נכתבה כחלק מחינוכו של הבן יוסף. צעיר משכיל ששימש כמורה פרטי לילדים שכנע את מנדלסון להביא לדפוס ולפרסם את היוזמה הביתית של כתיבת התרגום לגרמנית באותיות עבריות. פרויקט זה שהחל ללא תכנון מראש - היה למנוף של שינוי מהותי בתרבות היהודית. אף שמנדלסון נזהר מחידושים מרחקי לכת, עורר הפרויקט כצפוי חשש והתנגדות אצל הרבנים שחששו בעיקר מהעברת הדגש מלימודי התלמוד ללימוד המקרא. התרסה נוספת הייתה בהתמקדות בשפות העברית והגרמנית, וההתעלמות משפת היידיש ששימשה את הממסד ההלכתי.
איילון כותב כי לדעתו של מנדלסון "מזמורי תהילים וטקסטים תנכ"ים רבים אחרים היו דוגמאות מובחרות לשירה הלירית של העברים קדמונים, שמשמעותה הברורה טושטשה זמן רב מדי על ידי פירושים מיסטיים לתנ"ך. הוא שאף לחולל רנסנס בשירה העברית, בפילוסופיה ובפרשנות המקרא, תחומים שכבר שבקו בקרב יהודי גרמניה. במובנים רבים עלה חפצו בידו. ויוזמתו לתחיית השירה העברית והספרות היפה במאה התשעה-עשרה, מה שנקרא 'ההשכלה העברית', שראתה בתנ"ך פנינה ספרותית הייתה בעלת השפעה". (אילון, עמ' 55). הרבנים 'סלחו' למנדלסון על הפלירטוט המגונה בעיניהם עם אנשי רוח מהעולם הנוצרי, אך הם איבדו את סבלנותם כאשר סברו כי פלש לטריטוריות הלכתיות שחשו ששמורות רק להם. הם קראו לגישתו 'דת ברלין', החלו הדיבורים על חרם, והרב של המבורג איים כי מי שיעיין בחומש המתורגם יוחרם.
מימון הפרויקט רחב ההיקף התאפשר בזכות גרסת המאה ה-18 למימון המונים: משכילים ואנשי עסקים צעירים החתימו מראש על מינויים בעשרות קהילות במערב ובמזרח אירופה. על התנגדות מספר רבנים ואיומי החרם התגברו בזכות החתמת בעלי סמכות כמלך דנמרק ויורש העצר, ובשל כך נמנעו הרבנים להטיל חרם באופן שיתפרש כצעד מתריס כלפי השלטונות.
שלוש שנים לפני מותו סיים את כתיבת ספרו החשוב והמשפיע ביותר "ירושלים" שהיה הספר היחיד שהכניס לו סכום נאה כשכר סופרים. בספרו זה לחם ב'נאורים' שקראו לו להשלים את תהליך הקדמה ולהתנצר, והגן על עקרונות הדת היהודית. מאידך גיסא גם נלחם באיבון המחשבתי והסגירות של האורתודוקסיה היהודית.
  ספרו האחרון "מועדי שחר" הוא פרי הלימוד המשותף עם צעירים, בהם בנו יוסף וחתנו שמעון פייט, בשעות הבוקר המוקדמות בהן מחלתו עדיין לא פגעה ביכולותיו. מטרת הלימוד הייתה למנוע מבני הדור הצעיר את סכנת ההתבוללות ואובדן האמונה באל. לאחר מות האב התנצרו ארבעה מששת ילדיו. הבת דורותיאה (לשעבר בריינדל) נטשה את בעלה שמעון פייט ונישאה לסופר גרמני ידוע, ואף התנצרה. בנם של דורותיאה ושמעון שהתנצר אף הוא - היה לצייר ידוע שצייר בין השאר ציורים שבהם מוטיבים דתיים.
 

החיים על קו התפר: עימותים עם מיסיונרים, ליברלים ורבנים

על מציאות חייו המורכבת של מנדלסון כתב מיכאל מאיר: "הוא קיבל ללא חרטה את הסייגים שכפתה עליו עובדת היותו יהודי שומר מצוות ונאמן למסורת, אך מנוי וגמור היה עמו להיות גם גרמני - וזאת בתקופה שמושג התרבות הלאומית הגרמנית עדיין היה רק בבחינת חזון בתודעתם של אנשי רוח מעטים. יש משום פרדוקס מוזר בכך שלמען התרבות הגרמנית המתעוררת יילחם דווקא יהודי. מה יכול היה להיות יותר אירוני מאשר לראות את משה הצעיר והמזוקן, שבאותה שעה רק 'נסבל' בברלין, מותח בקורת באומץ לב על פרידריך הגדול על שהלה כותב שירה בצרפתית במקום בגרמנית?". (מאיר, עמ' 24).


   חייו של מנדלסון לפיכך היו רצופים בעימותים קשים בנושאים בין-דתיים. הוא העיד על עצמו כי אינו 'טיפוס פוליטי', וביקש לעסוק ברוח: "מי שמעז לחדש חידושים צריכים להוציאם אל הפועל באומץ לב, לשאת בתוצאות בסבלנות, להכפיל את אומץ ליבו, ולהעדיף שייצא מדעתו ובלבד שלא יניח שישתיקוהו... מזגי אינו מתאים לחידושים". (מאיר, עמ' 45).
 

חפציו של מנדלסון במוזיאון היהודי בברלין

אך למרות ניסיונותיו להישאר בתחומי ההגות והפילוסופיה מנדלסון נגרר פעם אחר פעם בעל כורחו לוויכוחים טעוני יצרים בנושאי דת:
'פרשת לאוואטר': העימות הטראומטי ביותר אירע כאשר יוהאן קספר לאוואטר - תיאולוג שוויצרי משכיל שהיה ידידו, קרא לו להתנצר. הוא בגד באמונו והעלה על הכתב משפטים שאמר לו מנדלסון באופן פרטי, שבהם גילה כי הוא מכבד את אופיו המוסרי של ישו. מנדלסון כמשכילים יהודים רבים ראה בישו דמות של רב יהודי ביקורתי שמעולם לא חשב שהוא אל או בנו של האל, ולא התכחש ליהדותו. לאוואטר שהתמחה גם בפסבדו מדע הנקרא פיזיונומיה – קריאת אופיו ואף עתידו של אדם על פי מבנה פניו, דרש ממנו במעין אולטימטום פומבי להסביר מדוע אינו מקבל את עקרונות הדת הנוצרית או להתנצר. עבור מנדלסון הייתה זו פגיעה אישית קשה, והוכחה לכך כי גם בקרב הקהל המכונה 'נאור' אין מקבלים אותו באמת כשווה בין שווים כל עוד הוא נשאר באמונתו הדתית. הוא ניסה בכל כוחו להימנע מוויכוחים על דת. הוא כעס גם על ידידו - עורך ספרו של לאוואטר, אך כשזה התנער מהקריאה השנויה במחלוקת להתנצרותו כתב לו מנדלסון: "הבה נחבק איש את רעהו במחשבותינו! אתה הנך מטיף נוצרי, אני - מנהל חשבונות יהודי. מה זה משנה? אם נחזיר לכבשה ולתולעת המשי את אשר נתנו לנו, אזי שנינו הרינו בני אדם”. (מאיר, עמ' 36).
 

Johann Caspar Lavater

לאוואטר היה בוודאי מודע למעמדו של מנדלסון כחסר זכויות, וכל הסבר מצדו מדוע אינו מוכן להתנצר עלול היה להתפרש כהתקפה על דתם של השליטים, ולסכנו בגירוש. מנדלסון השיב ללאוואטר במכתב פומבי ארוך ומנומק, והוויכוח ביניהם היה לשיחת היום, כאשר כל משפט וכל מכתב של מי מהמקורבים זוכה לתפוצת שיא. בסופו של דבר לאוואטר התנצל בפניו על קריאתו להצדיק את דתו או להתנצר.
העימותים עם הממסד הרבני: מנדלסון שמר בדרך כלל על קשרים טובים עם בני הקהילה היהודית, אף על פי שהרבנים זעמו על הזכות שנטל לעצמו להטיף מוסר, להדריך ולנסות להשפיע על דעת הקהל. הם ראו בכך פלישה מסוכנת לתחום שלדעתם היה שמור רק להם, אך מנדלסון השכיל תמיד לצנן את הלהבות. העובדה ששמר על אורח חיים אורתודוקסי בקפדנות סייעה בידו. כך לדוגמה, למרות ידידותו האמיצה ורבת השנים עם לסינג, מעולם לא שתה יין שחברו מזג בשל הציווי ההלכתי שאין לשתות יין שגוי מזג.
קהילות שונות, חלקן מרוחקות, פנו אליו כדי שיגייס את השפעתו בציבור וינצל את סגנונו הרהוט בגרמנית כדי לסייע להן מול הרשויות. כאות הערכה על מאמציו הוענק לו פטור מתשלום המס לקהילה בברלין, פריווילגיה סמלית שהוענקה רק לבעלי סמכות הלכתית. למרות מראית העין של מערכת יחסים מכובדת - הייתה למנדלסון ביקורת שהשמיע בדרך כלל באופן פרטי באזני חבריו על הנוקשות, האמונות הטפלות, החינוך צר האופקים וחוסר הסובלנות של ההנהגה הדתית היהודית. במכתב פרטי לאשתו שנכתב בעת ששהה בפולין בה שלטה האורתודוקסיה – נתן ביטוי לתחושותיו האמתיות: "השבח לאל שעזבנו את גבולות פולין, זו היא מדינה שבה תשעה באב הוא יום טוב, כאן לא דואגים לדבר מלבד לאמונה התפלה וליין השרף". (פיינר עמ' 96).

"דברי שלום ואמת" של נפתלי הרץ וייזל

ההיסטוריונים מגדירים את מנדלסון כ'משכיל מוקדם', ואילו את ממשיכי דרכו שראו בו את מורם ורבם הם משייכים לתקופת 'ההשכלה'. בימי התפר שבין שני השלבים התחוללו באירופה תמורות משמעותיות ביחס ליהודים ולמעמדם. הקיסר יוזף השני שליטה של הממלכה האוסטרו-הונגרית פרסם בינואר 1782 את 'כתב הסובלנות' הראשון שהיווה מהפכה של ממש. השפעה גדולה על השיח בציבוריות היהודית הייתה לעבודתו המלומד דוהם שכתב ספר על הדרכים לשילובם של היהודים בחברה הכללית, והפיכתם לאזרחים מן המניין. הספר נכתב על פי בקשתו של מנדלסון בעקבות פניית יהודי אלזס. גם רוחות החופש והשוויון שבישרו את בואה הקרב של המהפכה הצרפתית תרמו לתחושה כי זו עת של שינויים כבירים.
 

נפתלי הרץ וייזל

בעקבות 'כתב הסובלנות' פרסם נפתלי הרץ וייזל, משכיל מחבריו של מנדלסון, את מכתבו שנקרא 'דברי שלום ואמת', ועורר סערה בעולם היהודי. וייזל ראה בצווי הסובלנות של הקיסר חלון הזדמנויות נדיר, ופנה ליהודים שלא להחמיץ בהתנהלות פסיבית את האפשרויות שנפתחו בפניהם. הוא קרא להם להקים מרצונם החופשי מערכת של בתי ספר יהודיים מודרניים בהן ישלבו לימודי ההלכה עם מה שמכנים כיום 'מקצועות הליבה'. הרבנים ראו בקריאתו זו איום קיומי, ובקרב על השליטה וההגמוניה כל האמצעים היו כשרים. ספריו נשרפו, הושמעו נגדו איומים ועל הרב הראשי של ברלין הופעלו לחצים לגרש את וייזל.
העימותים שחווה מנדלסון עם העולם הנוצרי נחלקו לשני סוגים: הראשון היה עימות עם מיסיונרים דתיים שניסו להעבירו על דתו, והשני עם ליברלים נאורים שטענו כי הדת היהודית היא דת חשוכה ומדכאת, והוא כפילוסוף ואדם חושב אמור להתנתק ממנה. הפעם היה זה הציבור הליברלי שעקב בעניין אחרי מסע הרדיפות שהופנה נגד וייזל. הם ראו בכך הוכחה כי החברה היהודית נכשלה במבחן הנאורות, והוכיחה כי אינה בשלה להשתלבות בחברה האזרחית, ועל כן אין להעניק ליהודים זכויות.
מנדלסון שנלחם כל חייו כדי להחיל את ערכי החירות והסובלנות שהחלו לפרוח בארצות מערב אירופה גם על היהודים, חש כי עמדתו נוחלת תבוסה בדעת הקהל, ועל כן פעל מאחורי הקלעים בנמרצות נגד הרדיפות. הוא ניסה להוכיח כי רודפיו של וייזל הם מיעוט חסר חשיבות, ובמאמציו אף פנה לרבני איטליה שהיו ידועים כליברלים, כדי שיתמכו בוייזל ויצמצמו את הנזק שנגרם לעניין היהודי.
 

אפילוג

העימותים הקשים אליהם נגרר מנדלסון בעל כורחו פגעו בבריאותו. הוא נאלץ להתנזר בעצת רופאיו במשך תקופות ארוכות מלימוד ומחברת בני האדם. בקיץ 1785, כשמלאו לו 56, הגיעו חבריו בהפתעה לחגוג את יום הולדתו, והרגשתו השתפרה. הוא חש מוגן ואהוב בקרב בני משפחתו וחבריו שהיו שותפיו לאהבת הידע, לסקרנות ולדרך הנאורות. הוא חש סוף סוף כי מכאוביו נעלמו ולחברו כתב כי חברה טובה מזו אי אפשר למצוא בכל גרמניה. אך בסוף אותה שנה מיהר בליל חורף קר למסור את כתב היד שהיווה את 'כתב ההגנה' על ידידו לסינג, ויומיים לאחר מכן נפטר בשל סיבוך של ההתקררות. הלוויה וההספדים שיקפו את ההערכה העצומה שזכה לה בקרב יהודים ונוצרים שהאמינו בדרכו.
 
מנדלסון לא צפה את איימי השואה, וגם לא דמיין את ברלין התוססת של ימינו - אך הוא לא היה עיוור לכוחם של כוחות הריאקציה כפי שעולה ממכתב שכתב בשנת 1784: "לא חלמנו על דבר מלבד הנאורות והאמנו שאור התבונה יאיר בעוצמה כזו את הסביבה עד שההזיות והקנאות המתלהבת לא תוכלנה עוד להראות. אבל כפי שאנו רואים מצדו האחר של האופק כבר עולה שוב הלילה עם כל רוחות הרפאים שלו. המפחיד מכל הוא שהרע הוא כה פעיל ומשפיע כל כך. ההזיה והקנאות המתלהבת עושות והתבונה מסתפקת בדיבורים". (פיינר, עמ' 50).
 

משפחתו

פרופ' שולמית וולקוב מצאה בספרה "במעגל המכושף – יהודים, אנטישמים וגרמנים אחרים" קשר בין הליכי קידום השוויון האזרחי וקבלת הזכויות של היהודים לאלו של הנשים. פרומט מנדלסון, האם, השתייכה לדור הביניים של הנשים היהודיות: היא רכשה בנעוריה השכלה מסוימת, אך הסתפקה בתפקידה כמארחת הדואגת לרווחתם של אורחיה. משה מנדלסון השקיע רבות בחינוך ילדיו והביא להם מורים פרטיים משובחים. האפליה המגדרית התמקדה בלימודי הקודש: הבנות רחל, ברנדל וינטל לא למדו את שלמדו האחים, אך הן זכו לחינוך מצוין בשאר התחומים. הנערות היהודיות של ברלין פרצו את דרכן אל מעבר לחומות שהציבו להן דור ההורים. רבות מהן הקימו 'סלונים' בדירותיהן המרווחות, בהן ארחו את בני האליטה האינטלקטואלית והאומנותית של גרמניה. הן התכתבו ביניהן, ועם אנשי רוח כגיתה שהתייעץ עם ידידתו היהודייה בנושאים ספרותיים. פאני מנדלסון – נכדתו של משה מנדלסון הייתה מהמלחינות הידועות הראשונות.

הסלונים שהתרכזו בעיקר בשדרות "אונטר דן לינדן" (תחת עצי התרזה), מעוררים עניין עד היום, וספרים רבים נכתבו עליהם ועל גיבורותיהם בהן גם בנותיו של מנדלסון. ביצירת הסלונים הייתה תעוזה רבה של נשים שמעמדן האזרחי היה נחות, והיו צפויות אף לגירוש אם תערערנה על הסדר המגדרי הקיים. בצרפת חברתן של נשים הייתה מקובלת בסלונים ספרותיים, אך בפרוסיה הנשים היו מודרות. הסלונים הפכו למקומות חתרניים בהם נפגשו גברים, ונשים וכן אנשים מחלקים שונים של החברה שלא היה סיכוי שינהלו דיאלוג במקומות אחרים. "בביקורה בברלין הבחינה הסופרת הצרפתית הנודעת מאדם דה סטאל שהסלונים היהודיים הם המקומות היחידים בכל גרמניה שבהם אריסטוקרטים ובורגנים נפגשים באופן חופשי, ואף אינם מצחינים מבירה או מעשן". (אילון, עמ' 73).
 
פרופ' זהר שביט כתבה על הנשים היהודיות החזקות של ברלין: ”לכל אחת מן הנשים הייתה ביוגרפיה מיוחדת לעצמה, אבל היה להן גם סיפור ביוגרפי משותף: הן היו בנות למשפחות עשירות, שזכו לחינוך ביתי דומה לזה של בנות הבורגנות הגבוהה בגרמניה, חינוך שבמסגרתו למדו שפות זרות. הן שלטו בגרמנית ובצרפתית, ולפעמים גם בלטינית, באנגלית, ואפילו ביוונית ובדנית. הן נישאו בתוך מעגל סגור למדי של משפחות הבורגנות היהודית הגבוהה, רובן התגרשו מבני זוגן היהודים בשלב מוקדם יחסית בחייהן, התנצרו לפני או אחרי שנישאו לבן זוג לא יהודי, ולקחו להן מאהבים, בדרך כלל לא יהודים, מבני האצולה. 
יותר מכל שיתפו ביניהן את תאוות הדעת, והן גילמו ומימשו באורח חייהן את הצו של קאנט, 'העז לדעת', ועשו זאת בנחישות, בקדחתנות ובהתמסרות טוטלית, כמו ביקשו להתגבר בקפיצת דרך על חֶסר בן מאות בשנים בכל הנוגע לנגישות לדעת, כלומר להשכלה... הן קראו, כמעט אפשר לומר בלעו, את התוצרים המובהקים של הנאורות – ספרים, מאמרים, קונטרסים ועוד. ובד בבד לא נמנעו מהנאה גם ממוסיקה, מתיאטרון ומהאמנויות היפות. מפרספקטיבה היסטורית אפשר לתאר את חייהן כניסיון חלוצי נועז לשנות ולו במעט את נוכחותם הבלעדית של הגברים (ובכלל זה המשכילים היהודים) במרחב הציבורי אינטלקטואלי היהודי בגרמניה ואת העדרן של הנשים ממנו. חייהן הונעו מהשקפת עולם חילונית ומהנכונות לשבור את כבלי המסורת ולהיחלץ מכבלי הנורמות המקובלות בכל הנוגע למעמד האישה ולתפקידה במבנה המשפחתי". (1).
החופש האינטלקטואלי והמגדרי לא עבר ללא ביקורת, של הממסד הרבני כצפוי, אך גם של היסטוריונים נאורים לכאורה. ההיסטוריון צבי גרץ שעל שמו קרוי רחוב בצפון תל אביב, טען בספרו 'דברי ימי ישראל' כי נשים צעירות אלו גרמו להשחתה מוסרית, והשווה אותן לזונות מדיין.
 

פאני מנדלסון

התנצרותן של רבות מנשים אלו, כולל בנותיו של מנדלסון, לא נבעה בדרך כלל מאמונה דתית נוצרית, אלא כדרך להשתחרר מהמחנק שהטילה עליהן החברה היהודית המסורתית. המרת הדת שחררה אותן מההשתייכות לקהילה, אך האוריינטציה של רובן הייתה חילונית מובהקת. מתנגדי דרכו המשכילית של מנדלסון משתמשים בעובדה כי רק שניים מששת ילדיו, ורק נכד אחד מתשעת נכדיו נותרו ביהדותם - כהוכחה לכך שדרכו המשכילית הייתה מוטעית.