ד"ר טליה דיסקין
פורסם בכתב העת "דפים" היוצא לאור על ידי מכון מופ"ת

תקציר

המאמר סוקר את דמותה של שושנה פרסיץ ( 1892 - 1969), והיבטים בעבודתה בשטח החינוך. שושנה פרסיץ לבית זלטופולסקי הייתה פעילה ברשת החינוך "תרבות," יזמית-מייסדת של הוצאת ספרי הילדים והנוער "אמנות," חברת מועצת העיר תל אביב בתקופת המנדט, חברת כנסת (מהכנסת הראשונה עד לכנסת השלישית) מטעם סיעת הציונים הכלליים, יושבת ראש ועדת החינוך של הכנסת ופעילה חברתית וציבורית. על פועלה בתחום החינוך קיבלה את פרס ישראל בחינוך לשנת תשכ"ח.

המאמר מתחקה אַחר פועלה ומשרטט דיוקן של אישה ששקדה, לא בלי מאבקים, על עיצוב דמותו של החינוך בשנותיה הראשונות של המדינה בשתי זירות עיקריות: החינוך הממלכתי וההשכלה הגבוהה. כמו כן המאמר עוסק בפועלה בתקופות מוקדמות יותר של חייה בגולה ובארץ ישראל; בין השאר הוא דן במעגלים החברתיים שפרסיץ פעלה בתוכם בגולה וכללו אישים דוגמת ח"נ ביאליק, ש"י עגנון וגרשום שוקן. נוסף על כך הוא סוקר את השתייכותה לחוגים האזרחיים בתקופת היישוב ובתקופת המדינה, וזאת כחלק מפעילותה במפלגת הציונים הכלליים שהציעה חלופה רעיונית למפא"י. המאמר מבוסס על מקורות ארכיוניים ועל ריאיון עם נכדתה של פרסיץ, רחלי אידלמן. הוא משלב בין תובנות מתחום ההיסטוריה של המשפט להסברים מתחום חקר המגדר כדי לעמוד על מקומן של נשים בצמתים תרבותיים משמעותיים בתקופות פורמטיביות – במקרה הנדוֹן, התקופה של בניין האומה.
מילות מפתח: הוצאת "אמנות," הציונים הכלליים, השכלה גבוהה, חוק חינוך ממלכתי, נשים בכנסת

מבוא

הכתיבה הפמיניסטית של העשורים האחרונים עוסקת רבות בנשיּות ובקולן של נשים בתקופת היישוב ובישראל הצעירה. ספרות המחקר הראתה כי למרות ההבטחה לשוויון זכויות והרטוריקה המתקדמת כביכול, במהלך השנים נשים חוו אפליה חמורה והשתקה של קולן בשיח הציבורי (ובמידה מסוימת גם תרמו לכך בעצמן). קריאה מחודשת בטקסטים של נשים חלוצות, כאלו שמתחו ביקורת על חלוקת התפקידים המסורתית שהתנועה הציונית כפתה על נשים מכל מגזרי האוכלוסייה, מאירה באור חדש את מקומן הבעייתי של נשים בחברה בתקופת היישוב ובעשורים הראשונים לקיומה של המדינה.
(מהמחקר ראו למשל: ברנשטיין, ;2001 גבע, ;2020 טריגר, ;2010 יזרעאלי, ;1984 שילה, ;2007 1979 ;Lahav, לעדויות של נשים ראו למשל: עזריהו, ;1949 פקלמן, .(1935

מאמר זה מתמקד באישה כזו – היא שושנה פרסיץ. פרסיץ ,1969-1892) האימפריה הרוסית- ישראל( שנולדה לבית זלטופולסקי, הייתה בין היתר פעילה ברשת החינוך ״תרבות״ ברוסיה ובפולין, יזמית-מייסדת של הוצאת ספרי הילדים ״אמנות״ )מוסקבה, ,(1917 חברת מועצת עיריית תל אביב בתקופת המנדט, חברת כנסת בכנסות הראשונה עד השלישית, יושבת ראש ועדת החינוך והתרבות של הכנסת ופעילה חברתית וציבורית אקטיבית ופורה.

במונחים של זיכרון ותודעה, דומה שפרסיץ אינה נחשבת לפרסונה זכורה במיוחד ובעלת מורשת מובחנת, והיא לא נכנסה לפנתאון של בוני הארץ. אומנם יש אזכורים שלה בתרבות המקומית: ערך באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו )תדהר, (1956 וגם בוויקיפדיה, וכן קריאה על שמה רחוב הנמצא בקריית החינוך שבצפון תל אביב. אולם אף שהייתה פעילה ציונית חשובה בתקופת היישוב ומילאה תפקידים מובילים בתחום המוניציפלי, ואחרי קום המדינה הייתה במשך כעשור חברת כנסת מובילה מטעם מפלגת הציונים הכלליים, מקומה נפקד מן הזיכרון הקולקטיבי הישראלי, ולעיתים קרובות גם מן השיח המשפטי-היסטורי¹.

המאמר מבקש להזכיר את פועלה של שושנה פרסיץ ותובע להקצות לה מקום ראוי בהיסטוריוגרפיה של היישוב והמדינה בתחום החינוך². הוא מציג היבטים אחדים של עבודתה
ומתאר אותה כאישה אשר חיה בין כמה עולמות: עולם ההוצאה לאור ועולם החינוך מזה, והעולם המשפטי-פוליטי מזה. בעולמות המו"לות והחינוך היא פעלה ברשת החינוך "תרבות" והובילה את הוצאת הספרים "אמנות," שהייתה חלוצה הן בתכנים שבחרה להוציא לאור בעברית והן בהדגשת ממד הִנראּות. בעולם המשפטי-פוליטי היא הייתה פעילה בתחום החינוך בכהונתה כחברת מועצת העיר תל אביב, ולאחר הקמת המדינה - בכנסת כמחוקקת. פרסיץ פעלה בתקופה סוערת שנודעה בה משמעות גדולה לקביעת עקרונות יסוד בתחום החינוך, עקרונות אשר השפעתם ניכרת עד ימינו. בתקופת היישוב התמקדה פרסיץ בייסוד מוסדות חינוך, בתמיכה בגנים ובבתי ספר, בשיפור תנאי החינוך, בטיפול בילדים שאינם פוקדים את מוסדות החינוך ובמניעת העבריינות; ואילו בתקופת המדינה היא התמקדה בלימוד חובה כלל-ארצי לילדים (הניתן חינם להורים,( בחינוך הממלכתי ובקביעת הקריטריונים להרכב המועצה להשכלה גבוהה – נושאים שהתעוררו על רקע השאיפה לכונן משטר החותר למודרנה מזה, והעלייה הגדולה לארץ, על הצורך להילחם בעוני ובבערות ששררו בהתאם לתפיסה שרווחה אז בקרב שדרות רחבות בציבור, מזה. שאיפתה הייתה לקדם את יצירתה של חברה משכילה ולאחד בה את השורות. העיסוק בנושאים אלה עלה בקנה אחד עם תפיסת עולמה של פרסיץ באשר לממשקים שבין חינוך, משפט וציונות, והשתלב גם בתפיסה המגדרית שבה החזיקה.
 

שושנה פרסיץ, 1951 (שם הצלם אינו ידוע)

מבחינה מתודולוגית, המאמר מבוסס בראש ובראשונה על חומרים ראשוניים: מקורות ארכיוניים, עיתונות מתקופתה של פרסיץ וריאיון עם נכדתה רחלי אדלמן, השופך אור על דמותה מנקודת מבטה של הנכדה³. למרות ההטיות האפשריות הגלומות בשימוש בריאיון עם בת משפחה אוהדת, הרי יש בו כדי לגלות היבטים עלומים. בדומה להתבססות של מחקרים על אוטוביוגרפיות, נראה כי בריאיון כזה החשיבות שבהצלת פרטים היסטוריים עולה על החסרונות המתודולוגיים, ומכל מקום, המאמר נתמך במקורות נוספים כדי להציג תמונה מאוזנת. נוסף על כך, המאמר מתבסס על מקורות משניים שנכתבו על פרסיץ ועל תקופתה.

1  פרסיץ עסקה בתחום המשפט מתוקף תפקידה, שכן כחברת מועצת העיר תל אביב ובהמשך כחברת כנסת עסקה בחקיקה.תפקיד חשוב בהיסטוריה הישראלית היה לעוסקות בתחום זה – שופטות, עורכות דין, משפטניות בשירות הציבורי ובמגזר הפרטי וחברות כנסת )כתבן ואחרים, ;2009 כתבן ואחרים .(2010

2  הדיון בפועלה של פרסיץ עוסק בכל שנות פעילותה, ולכן הוא מקיף גם את התקופה הטרום-מדינתית. המחקר המשפטי-היסטורי עסק לא מעט בזיקות שבין תקופת היישוב לבין תקופת המדינה )לדיונים מפורטים על אודות דפוסים של המשכיות מתקופת המנדט לתקופת המדינה ועל אודות חידושיה של המדינה במשפט ראו אצל לחובסקי, .(1998 גם לטענת חוקרים מתחומי החברה והרוח, הכרזת המדינה לא סימנה מפנה ממשי ַּביחס למוסדות הפוליטיים והחברתיים מתקופת היישוב, שכן המדינה החדשה המשיכה להתבסס על דפוסים וארגונים קודמים )גל-נור, ;1985 הורוביץ וליסק, .(1977 אחרים טענו כי הגדרת שנות המדינה החדשה כ״שנים הראשונות״ בעייתית, שכן היא מקבעת את כוחן של קבוצות דומיננטיות באוכלוסייה (הרצוג, .(2000 מכל מקום, בפעילותה של פרסיץ משתקפים היבטים סמליים של המעבר מיישוב למדינה: החל בעיסוק בפרטי, וֹר בעיסוק במוניציפלי וכלה בעיסוק במדינתי.״

3 מטרת השימוש בריאיו עומק פתוח, שאינו מּובֶנה ופורמלי אלא דומה יותר לשיחה, הייתה לקבל מידע אובייקטיבי על פרסיץ. מובן שבריאיון כזה, המתנהל כשיחה פתוחה וידידותית, מובעות תפיסות סובייקטיביות. הדבר נעשה מתוך מודעּות מחקרית, ותוכן הריאיון הוצלב עם מקורות מידע אחרים (על הריאיון ככלי מחקר ראו אצל שקדי, ,2003 עמ' ;88-69 לסקירה שכתבה אידלמן על פרסיץ ראו גם אצל 2006 .(Edelman,

 חלק ראשון: משכילה בטרם מדינה – ֵאם כל ההתחלות

שושנה זלטופולסקי נולדה בעיר הפלך קייב שבאימפריה הרוסית בשנת .1892 משפחתה האמידה הייתה דתית-מסורתית, אך בד בבד עם שימור ערכי היהדות דגלה ברכישת השכלה כללית רחבה. משפחת ִאמה, חוה פייגה לבית מירקין, עסקה במסחר; גם אביה, הלל זלטופולסקי, היה סוחר. האב גם היה פעיל ציוני דומיננטי ונדבן אשר שילב בין חזון להון: הוא היה מראשוני "חובבי ציון" וממנהיגי הציונות ברוסיה, ממייסדי קרן היסוד, פעיל בולט בוועד הפועל הציוני, ציר בקונגרסים הציוניים הראשונים וממקדמי הפצת השפה העברית והשגרתה בקרב היהודים (כחלק מפעילותו ב"אגודת חובבי שפת ֵעבר," אגודה שהוקמה בפטרבורג בראשית המאה ה20- ועסקה בהפצת השפה העברית ובטיפוח הספרות העברית). האב תמך במוסדות תרבות בארץ ישראל, כמו למשל תיאטרון הבימה ובית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי )כיום הספרייה הלאומית.( לביוגרפיה של פרסיץ היו אפוא נתוני פתיחה מבטיחים.

הלל זלטופולסקי עם הנכדה שולמית בפריז

בספר אשה ואם בישראל שכתבה המחנכת והסופרת יהודית הררי על נשים יהודיות משפיעות מתקופת התנ"ך ועד לימיה (שנת ,(1959 היא הציגה את פרסיץ כאחת משתי המוציאות לאור החשובות של זמנה (לצד ברכה פלאי, מייסדת הוצאת הספרים "מסדה" (וכאישה אשר מסירותה למלאכתה לא ידעה גבול: "ההוצאה הייתה לשושנה פרסיץ ילד שעשועיה, בה שיקעה אהבתה ללשון ולספרות העברית" (הררי, ,1959 עמ' ⁶.(448 ההוצאה ידעה תלאות רבות. בטרם הודפס בה ספר אחד, פרצה המהפכה הבולשביקית: השלטונות החרימו את בית הדפוס, ובני המשפחה נאלצו לעזוב את מוסקבה ועברו לאודסה. בהמשך האב העביר את עסקיו לפריז, ושושנה פרסיץ למדה ספרות בסורבון.



אחר כך בני המשפחה נדדו לפרנקפורט, ובית הדפוס של ההוצאה עבר לבאד הומבורג הסמוכה. בגרמניה התחדשה פעילותה של ההוצאה והורחבה. לפי זיכרונותיהם של בני המשפחה ובאי הבית, בתקופה זו בית המשפחה היה לסלון ספרותי ותרבותי שוקק אשר אירח את ביאליק, סמיאטיצקי, ש. בן-ציון (אביו של נחום גוטמן,) עגנון, משה בן אליעזר ואחרים) עגנון, ;2000 ללא ציון שם המחבר, ⁷.(1952 בסלון הספרותי שטיפחה פרסיץ (לימים הוא חודש בארץ ישראל( היא ניסתה למזג בין עסקים להנאה ולקדם מטרות ציבוריות. מכתבה 

5  ראו גם אצל אופק, ,1985 עמ' ;518-517 ואצל קלוזנר, .1942
6  על שושנה פרסיץ נכתב בספר זה בשני פרקים: בפרק העוסק בפעילותה בכנסת שכותרתו "האשה בכנסת ומלחמתה על זכויותיה" (עמ' ,)400-398 ובפרק העוסק בפעילותה כמוציאה לאור שכותרתו "מו"ל נשים בארץ" )עמ' (448-447
7  המקור האחרון הוא כתבה שכותרתה "השי הגדול לילדי ישראל" אשר התפרסמה )ללא ציון שם הכותב) בעיתון הילדים הארץ שלנו (בבעלותו של גרשום שוקן, חתנה של פרסיץ ואביה של רחלי אידלמן.) הכתבה פורסמה ב10- בדצמבר ,1952 בעת הדיונים בכנסת על חוק חינוך ממלכתי.

לאחר סיום סדר הברכות פתחה גב' פרסיץ בתוכחה נמרצת כלפי פרופיסור ברודצקי, חבר האכסיקוטיבה [זליג ברודצקי, ,1954-1888 היה אז המנהל המדיני של משרד ההנהלה הציונית בלונדון, ולימים מונה לנשיא האוניברסיטה העברית בירושלים,[ על התעלמותה של זו מעניני התרבות העברית. כל זיקתה של ההסתדרות הציונית אל ערכי התרבות העברית נצטמצמו בתקציב לצרכי החנוך בארץ ישראל, וגם תקציב זה עלוב הוא מאד, וניתן בקושי קושיים. ושאר ערכי התרבות העברית – הספר העברי והאמנות העברית – כאילו אינם קיימים במציאות כלל כלפי ההסתדרות הציונית ואכסיקוטיבה שלה". (ללא ציון שם המחבר, הארץ, 28 במארס (1932


 

שושנה פרסיץ השלישית משמאל בשורה העליונה )התצלום מתוארך לשנים .1923-1922 עוד בתצלום: ביאליק, אוסישקין, פיכמן, ש. בן-ציון)
מקור: הארכיון לחינוך יהודי בישראל ובגולה ע"ש אביעזר ילין, א139-

באמצע שנות העשרים של המאה ה20- עלתה פרסיץ לארץ ישראל. זמן קצר לפני הנסיעה המתוכננת נפטר במפתיע בעלה יוסף. היא הייתה אז בת ,32 מטופלת בארבעה ילדים (לזוג פרסיץ נולדו שמונה ילדים, אך רק ארבעה מהם שרדו: עקיבא, ריטה, ימימה ושולמית.( את מקום מגוריהם קבעה בתל אביב הקטנה, ושם הקימה בית למשפחתה. הבית נוהל בתחילה ברווחה יחסית – באותן השנים אביה של פרסיץ שלח לה סכומי כסף ממקום מושבו מעבר לים. לדברי נכדתה של פרסיץ, בבית היו רהיטי עץ כבדים "בסגנון רוסי" – לרבות שולחן ענקי נפתח שסביבו היו יכולים לשבת 56 אנשים. פרסיץ העסיקה בו עוזרת, מורה לעברית וגם מטפלת צרפתייה )שכונתה "מדמואזל;(" האחרונה ליוותה את המשפחה עוד מימי שהותה בפריז ולימדה צרפתית את הילדים. בית המידות שכן בפינת הרחובות שינקין ומלצ'ט. בקומה התחתונה של הבית גם פעלה מאז שנת 1929 הוצאת "אמנות," ולימים הבניין שימש את העיתון דבר (בית דבר). 

מעבר ההוצאה לארץ ישראל עורר בעיות חדשות. כיוון ש"אמנות" עסקה בהוצאה לאור של ספרים מאוירים בדפוס איכותי אשר עד אז לא היה כמותו בארץ, נדרש להקים מאפס כמעט את התשתית: צינקוגרפיות (גלופות ששימשו להדפסה,( בית דפוס וכריכייה. קושי אחר היה היקפה המצומצם של אוכלוסיית הקוראים בארץ בהשוואה לגודל קהלי הקוראים באירופה ובארצות הברית – אי-אפשר היה להוציא לאור ספרים בכמויות שיבטיחו רווח מינימלי להוצאה. אמירה ידועה המיוחסת לפרסיץ בשנות העשרים, תקופה ש"אמנות" הייתה בה בפסגת ההצלחה, היא "אני מפסידה רק 150 לא"י לחודש" (גורדון, ,2005 עמ' .(166 לקשיים אשר צוינו לעיל נוספו אחרים. בשנת 1930 מתה ִאימה של פרסיץ, ובשנת 1932 נרצח אביה בפריז בנסיבות בלתי ברורות  בידי פועל שלו, כנראה.  שושנה נאלצה לעזוב את ביתה הגדול ולגור בפנסיון ביפו ורק שנים אחר כך חזרה לתל אביב. תחילה גרה שם בדירה בדמי מפתח, ברחוב טוסקניני של היום. בתקופת מלחמת העולם השנייה שלטונות הצבא הבריטי החרימו את מחסני ההוצאה, ורוב רובו של אוצר הספרים שהיה בהם הושחת. הדבר גרם להפסקה בפעילות ההוצאה, וזו חודשה רק כעבור זמן. ברם למרות האסונות שפקדו את פרסיץ, סיפרה נכדתה, היא שמרה על "תדמית מכובדת:" בשל היותה אלמנה נהגה ללבוש שחורים, ואלה הקנו לה מראה דרמטי. כלפי חוץ היא הייתה "גברת פרסיץ האמידה," אולם לפחות לתחושתה אז, היה עליה לעבוד למחייתה כאחד האדם.

שושנה פרסיץ בחתונת בנה עקיבא

כך או כך, פרסיץ זכתה להערכה רבה על פעילותה כמוציאה לאור. כך למשל לרגל אחד מימי ההולדת שלה, בשנת ,1942 הסופר והעיתונאי משה בן אליעזר, שותפּה לדרך של פרסיץ בהוצאת "אמנות," סקר בהרחבה בעיתון הצֹפה את פועלה. הוא תיאר את המעוף הגדול שאפיין את עבודתה, את חזונה ואת החשיבות הגדולה שהיא ייחסה ל"אמנות" – ֵשם אשר ייצג עבורה מהות וייעוד. כמו כן הוא הדגיש את הטעם הטוב של פרסיץ ואת הנוי וההידור שהקנתה לכל ספר. הוא עמד על המקור למעלותיה:

"את הטעם הטוב בהוצאת ספרים לבני הנעורים רכשה לה על ידי בקיאותה בספרים מעין זה בלשונות הלועזיות, אבל התשובה לנוי ולהידור של ספר – נדמה לי – באה לה מירושה מדורות של עשירים יהודים, שהיו מפזרים מהונם על נוי ועל הידור של מצוה. כמה פעמים, בזמן שהייתי רואה את שושנה פרסיץ, כיצד היא מתגאה בספר חדש של "אמנות," בדפוסו הנאה, בכריכתו המהודרה, היה עולה בדמיוני מראה הרב בעירנו בשעה ששמח שמחה גדולה על האתרוג המהודר שבמהודר, שעלה בידו לקנות. )בן אליעזר, (1942

נוסף על פועלה המו"לי בתקופת המנדט הבריטי, הייתה פרסיץ חברת מועצת העיר תל אביב בשנים .1935-1926 היא עמדה בראש המחלקה לחינוך ותרבות ובראש המחלקה לטיפול בילד; האחרונה נוסדה בשנת 1933 (ב1939- שּוָנה שם המחלקה ל"המחלקה לעזרה סוציאלית,(" והפעילות בה הייתה רבה במיוחד⁸. הדמויות העיקריות שקירבו את פרסיץ לפעילות הציבורית המקומית היו ידידה הטוב פנחס רוטנברג ומאיר דיזנגוף. בארכיון של עיריית תל אביב–יפו מצויות 

 התכתבויות המעידות על שיתוף הפעולה בין פרסיץ לבין אישים בולטים, יהודים ובריטים: ראש השירות לעבודה סוציאלית בהנהלת הוועד הלאומי, הנרייטה סאלד; מפכ"ל המשטרה ספנסר וקצין המבחן הראשי ריינולדס; וראשי העיר מאיר דיזנגוף וישראל רוקח. כמו כן היא התכתבה עם גורמים מקצועיים דוגמת הדוויג גלנר, המנהלת בפועל של המחלקה לטיפול בילד; דוד אידלסון, המפקח הפדגוגי הראשי על מוסדות המחלקה ומנהל המעון העירוני לנערים עובדים עבריינים; ודוד רייפן, שטיפל בילדי הרחוב מטעם העירייה, והיה עובד סוציאלי ולימים גם שופט נוער.

פרסיץ הטביעה את חותמה על תחום החינוך בתל אביב. יכולותיה הכלכליות של העיר וגיוס תקציבים מממשלת המנדט אפשרו לה להרחיב את מערכת החינוך המקומית וליזום חידושים. כך למשל באוקטובר 1926 היא הנהיגה חינוך חינם בבתי הספר ובגנים (המימון לכך היה מס פרוגרסיבי שנגבה מהתושבים בהתאם לגודל דירותיהם.) פרסיץ עסקה רבות בהקמת בתי ספר חדשים בעיר: בתקופת כהונתה בראשות המחלקה לחינוך ותרבות נוסדו בתל אביב עשרה בתי ספר חדשים (לרבות בית הספר הראשון בארץ לחינוך מיוחד,( נפתחו שישים כיתות לימוד חדשות, מספר התלמידים הממוצע בכיתה ירד מ53- בשנת 1928 ל41- בשנת ,1934 ומשכורות המורים עלו )שביט וביגר, ;2001 שילה, ,2020 עמ' ,170 ,172 .(212-211 בשיתוף ארגון הדסה היא גם יזמה והקימה מפעל הזנה גדול לילדי הגנים ובתי הספר, שביטא התמודדות עירונית מוסדית עם העלייה במצוקה הכלכלית באותה התקופה⁹. נוסף על אלה, במשך שנים עמדה פרסיץ בראש מערך של איתור ילדים שנחשבו למוזנחים וטיפול בהם, והיא ביקשה לארגן מחדש את שגרת ימיהם )רזי, .(2009 לעיתים הדבר הצריך שימוש באמצעים שהיום אולי נתפסים כאכזריים, כמו למשל הוצאת ילדים מבתיהם הלא- מתפקדים לכאורה. הטענות נגד אמצעים אלה עלו לא רק במחקרים מהשנים האחרונות, אלא לפעמים גם ב"זמן אמת;" באוקטובר 1934 תהתה הנרייטה סאלד "האם המונח עבריין זהה למוזנח," לאחר הצעתה של פרסיץ להקים בתל אביב מוסד לילדים מוזנחים ועוברי חוק נערים בלבד, ברוח התקופה¹⁰. בהקשר הזה יש לציין את הרחבתה של הגדרת העבריינות בפקודת העבריינים הצעירים מ:1937- ההגדרה המורחבת התירה לרשויות להתערב גם בעניינם של כאלה שטרם פשעו, ויצרה זיהוי מוחלט בין עזובה לבין עבריינות – זיהוי המנוגד לעיקרון המשפטי המודרני כי אדם אינו אשם עד שאשמתו מוכחת. מכל מקום, הרציונל המשפטי-סוציאלי לחקיקה זו נבע מהעמדה כי יש להגן על הצעירים והחברה מפני מה שעלול לקרות להם בלא התערבות, ועליו התבססה גם פרסיץ¹¹.
תיקי עיריית תל אביב מספרים על מעורבות רבה של פרסיץ בטיפול השוטף במוסדות
חינוך בעיר, ובייחוד על דאגתה לילדים המוזנחים. עבודתה התאפיינה בהתמודדות עם מתח

  מאיר דיזנגוף, ראש מועצת העיר תל אביב, אל הסתדרות נשים עבריות, ,21.5.1929 אעת״א .1422-4 10 הנרייטה סאלד אל מושל מחוז הדרום ביפו, ,5.10.1934 אעת״א 2116ב.4-

11 אורית רוזין )2009( הציגה תפיסה מרוככת יותר של הביקורת על רציונל זה. לפיה, ביקורת שבדיעבד אינה יכולה לשקף כשלעצמה את הקשיים שאפיינו את המציאות בזמן אמת.

בשנת 1935 התפטרה פרסיץ מראשות המחלקה ומהעירייה בשל צמצום סמכויותיה. עם זאת, היא המשיכה לתרום בתחום החינוך במישור הארצי בתפקידיה כיושבת ראש ועדת החינוך של ההנהלה הציונית בארץ ישראל וכיושבת ראש ועד המפקחים על בתי הספר הכלליים בארץ, ובד בבד המשיכה לפעול כמוציאה לאור. לאורך דרכה הפגינה חשיבה מקורית. כך למשל כשיזמה הנהגת שבוע לימודים מקוצר, פתיחה של שנת הלימודים בסמוך לחג הפסח והטלת "מס חינוך" על הורי תלמידים כדי להעשיר את הפעילות החינוכית, וכן כשפעלה לקביעת תוספות תשלום למורים אשר ישתלמו בסמינרים להוראה. בתוך כך, ובמקביל להיותה דתייה, הסתייגה פרסיץ מאוד משיטת הזרמים בחינוך, סוגיה שבהמשך היא הרבתה לעסוק בה בתפקידה כחברת כנסת, עניין שאף הוא העיד על הפתיחּות המחשבתית שאפיינה אותה בתחום החינוך.
 

 חלק שני: עשייה ציבורית לאחר קום המדינה

עם הקמת המדינה עברה פרסיץ לזירה הארצית כחלק ממפלגת הציונים הכלליים, שהתקיימה בתפוצות אירופה מראשית שנות השלושים של המאה ה20- ופעלה בתקופת המנדט גם בארץ. מפלגה זו הייתה בעלת צביון מרכזי-ליברלי, ייצגה את מעמד הביניים והתנגדה למשק  

ההסתדרותי ולהגברת השליטה של המדינה בשוק. מבחינה פוליטית היא השתייכה לזרם המרכז-ימין, שבין השאר נקט קו מתון בנושאי ביטחון¹⁶. אף שמעמדם המפלגתי של החוגים האזרחיים בתקופת היישוב ואחריה היה שולי (בהשוואה למעמדם של חוגי הפועלים, ובייחוד של מפא"י בראשות דוד בן-גוריון,) הם ביטאו את רחשי ליבם של רבים מהבורגנים והזעיר- בורגנים – שהיוו פלח אוכלוסייה משמעותי בעשור הראשון לקיומה של המדינה, אשר רצה לקיים בישראל אורח חיים עירוני ושאף לנורמטיביות בסגנון מערבי¹⁷. בשנת ,1951 על רקע משברים פוליטיים והנהגת משטר הצנע במדינה, הציגה עצמה מפלגת הציונים הכלליים כחלופה כלכלית וחברתית למפא"י. במשך פרק זמן קצר היה דומה שציבור הבוחרים אכן ראה בציונים הכלליים אלטרנטיבה למפא"י, אם כי בתוך כמה שנים דעכה מגמה זו, אולי משום שהמפלגה סבלה מתדמית מעמדית מזה ומסוכסכת מזה )בן-עוזי, ;2008 גולדשטיין, .(2006

פרסיץ כיהנה כחברת כנסת לצד גברים שהכירה מעבודתה בעיריית תל אביב, ובראשם ראש העיר לשעבר ישראל רוקח. בשלוש הקדנציות של כהונתה בכנסת היא הייתה האישה היחידה כמעט במפלגתה: בכנסת הראשונה מוקמה בָמקום החמישי בסיעה אחרי פרץ ברנשטיין, יעקב גיל, יוסף ספיר ויוסף סרלין ולפני רוקח; בכנסת השנייה הצטרפה לרשימה בת שבע כצנלסון, אך בכנסת השלישית פרסיץ הייתה שוב האישה היחידה במפלגתה. במשך שלוש תקופות כהונתה בכנסת היא המשיכה לפעול למען חינוכם של ילדים והכוונתם לדרך הישר, ונוסף על כך עסקה רבות בנושא ההשכלה הגבוהה. יש לציין כי פרסיץ לא הייתה האישה היחידה בזירה הציבורית בראשית ימי המדינה, אלא נמנתה עם נשים נוספות שכיהנו כחברות כנסת ולימים נשכחו¹⁸. אבל אף שפרסיץ לא עמדה בראשות אף אחד מהמשרדים אשר מפלגתה הופקדה עליהם בשנותיה הראשונות של המדינה, מעמדה הבכיר במפלגה הגברית היה יוצא דופן – בייחוד בהשוואה למעמדן של חברות כנסת במפלגות קטנות ובינוניות אחרות, כגון רות הקטין באחדות העבודה, חנה למדן במפ"ם או אסתר רזיאל-נאור בחרות. בן-עוזי מציין כי היא נחשבה לאחת הדמויות החזקות במפלגה בשל אישיותה, והיוותה כוח מאזן בין מנהיגי המפלגה האחרים – פרץ ברנשטיין, ישראל רוקח, יוסף ספיר ויוסף סרלין (בן-עוזי, ,2008 עמ' .(151 נכדתה רחלי אידלמן סבורה, בין השאר, כי תבונתה ויכולתה הרטורית שסחפו אחריה בנאומיה קהל רב, היו 

 נחוצות למפלגה. ואומנם, קריאת דיוני הכנסת אכן מעידה כי פרסיץ הייתה רטוריקנית בחסד, כזו הנוקטת נימה אירונית שיש בה הומור דק מן הסוג המופנה אל יריבים פוליטיים, אך היא גם סדורה ועניינית. כך למשל בדיון במליאת הכנסת בנושא הנפיץ של חוק חינוך ממלכתי נקטה פרסיץ לשון מושחזת: היא תקפה את חברי הכנסת אסתר וילנסקה ממק"י והרב קלמן כהנא מפועלי אגודת ישראל, ששניהם התנגדו לחוק זה מטעמים השונים בתכלית זה מזה. החוק עצמו נועד לבטל את שיטת הזרמים בחינוך ולהשתית את החינוך בארץ על עקרון הממלכתיות, עיקרון שזוהה פוליטית עם התפיסה הבן-גוריוניסטית ועורר מחלוקות רבות בעם. וכך אמרה פרסיץ מעל דוכן המליאה:

הסתייגותה של חברת-הכנסת [מן החוק] וילנסקה מדברת בעד עצמה. היא רוצה להשתית את החינוך היסודי במדינה על ערכי מסורת מתקדמת. זה מזכיר לי ביטויים ]כך[ של אחד הסופרים בארץ: "ריקנות מגובשת או קרח מטוגן," או דברים דומים לאלה. אני חושבת שאין כל צורך להתווכח עם חברת הכנסת וילנסקה בעניין זה, כי לשונה לא ברורה לנו ולא מובנת [...] חברת הכנסת וילנסקה רוצה לדחות את התקנת החינוך הממלכתי אד קאלנדאס גרקאס [כעת וכנראה גם לתמיד,[ והיא מציעה שהחינוך הממלכתי יקום בשנת תש"ל. חבר-הכנסת הרב כהנא, המרחם מאד על שר החנוך על משרד החנוך ועל כל העוסקים בחינוך הממלכתי, דורש לא רק לטובתם, אלא גם לטובתם, לדחות את התקנת החינוך הממלכתי עד הזמן שאפשר יהיה להקים דבר אחר, ובלבד לדחות. הצעתו סותרת את עצם החוק. ולכן אין שתי הצעות אלה יכולות להתקבל¹⁹."

חוק חינוך ממלכתי נועד לשנות את משטר הזרמים שהיה נהוג בארץ בתקופת המנדט הבריטי. לפי שיטת הזרמים, בתי הספר וגני הילדים התפצלו לארבעה זרמים: זרם העובדים, הזרם הכללי, זרם המזרחי והזרם של אגודת ישראל. היה זה חוק דרמטי ששורשיו השתרגו סביב קרע פוליטי בין מפא"י לבין החזית הדתית: קרע זה התרחש בראשית שנות החמישים והיה אחד הגורמים (לצד המשבר הכלכלי שהמשק נקלע אליו בשל העלייה הגדולה והשפעות עולמיות, ובפרט אלה של מלחמת קוריאה) להחלטה בפברואר 1951 להקדים את הבחירות הכלליות, שהתקיימו בחודש יולי של אותה שנה. החלטה זו נבעה בין השאר ממסקנותיה של ועדה ממלכתית בראשות גד פרומקין, שופט בבית המשפט העליון בארץ בתקופת המנדט הבריטי. הוועדה בדקה את חינוך ילדי העולים במעברות, ובמסקנותיה תקפה את מדיניות כור ההיתוך של מפא"י ואת דרכי הקליטה החינוכית-תרבותית של העלייה ההמונית )צמרת, ,1993 .(1997 לאחר כמה גלגולים נקבע בשנת 1953 – בתמיכת מפלגת השלטון מפא"י, מפלגות החוגים האזרחיים והמפלגות הדתיות, ובהתנגדותן של מפ"ם, מק"י ומפלגות אחרות – ששיטת הזרמים תשונה, וכי החינוך יהיה מרכזי ויכלול שני מערכים: ממלכתי וממלכתי-דתי. אף שלחוק זה וליישומו בקרב האוכלוסייה הרחבה בארץ היו נקודות תורפה בטווחים הקצר והארוך גם יחד, חשיבותו הייתה ברצונו לאחד וליצור מכנה משותף בין אוכלוסיות בתקופה הסוערת אשר חוותה המדינה הצעירה בעת התמודדותה עם קליטת העלייה ושידוד המערכות הכללי שהיא נדרשה לו באותם הימים לביקורת על החוק (ראו למשל אצל בלנק, ;2004 וולנסקי, ,2020 עמ' .(199

16 ב 1961 חברו הציונים הכלליים למפלגה הפרוגרסיבית והקימו את המפלגה הליברלית. ב1965- הייתה זו לחלק מגח"ל (גוש חרות ליברלים,) מפלגה שב1973- הצטרפה לתנועות נוספות והייתה ליסוד עיקרי במפלגת הליכוד.

פרסיץ הייתה גורם מעורב ואף מוביל גם בדרך לגיבושו של חוק המועצה להשכלה גבוהה, חוק שעבר כמה גלגולים מעת שהועלה הצורך בו בראשית שנות החמישים לבין אישורו הסופי בשנת .1958 עיקר הקשיים בגיבוש החוק נבעו מן המחלוקת בין רצון הממשלה להכתיב את דרכי הפעולה )ובין השאר את כיווני המחקר( של המוסדות להשכלה גבוהה לבין דעתם של כמה חברי כנסת, לרבות שושנה פרסיץ, כי התערבות המדינה בחירות האקדמית תפגע בתנאים הנדרשים לפריחתה של הפעילות האקדמית )וולנסקי, .(2005 באחת מישיבות הכנסת ביוני 1952 קראה פרסיץ ללמוד "מן העמים אשר להם מאות שנים של מסורת במאבק על חופש המחקר, על חופש המדע ועל חופש ביצוע חוקות מוסדות ההשכלה הגבוהה שלהם²⁰" והתנגדה בתקיפות להצעת החוק הראשונה בנושא זה:

לא יקום בבית הזה ובעם ישראל השוקד על שמירת הרמה התרבותית של העם, אדם אשר ישלול את הצורך ברשות מוסמכת שתדאג להשכלה גבוהה  [זו צריכה להיות] רשות מוסמכת בלתי תלויה אשר תדע לשמור על החופש האקדמאי לא רק של הסטודנטים לבחור את לימודיהם, אלא גם של הפרופסורים להשתייך לפי מצפונם ולפי הכרתם לאיזה אידיאולוגיה שהיא ואף על פי כן לא להיפסל לשמש מורי הוראה באינסטנציות האקדמאיות שלנו [ ...] מבלי שתהיה רשות למישהו [...] ויהיה זה אדם שידו בכל, להתערב ולומר: כזה לא יורה... כזה לא ישמש במוסד הזה, כזה לא ראוי להיות מורה במוסד הגבוה הזה".

באותה ישיבה הזהירה פרסיץ מפני פוליטיזציה של ההשכלה הגבוהה בשל הרכב המועצה שהוצע וסמכויות ההתערבות שלה אשר הוגדרו בטיוטת הצעת החוק: "תארו-נא לעצמכם שיימצא בציבור מסויים במדינתו, אשר ראש הממשלה מכנה אותו: שונאי ציון שאינם תומכים בבניין המדינה, מלומד גדול שהאוניברסיטה תרצה למנותו כפרופיסור – האם אין סכנה שישתמשו בחוק זה כדי למנעה מלעשות כן²¹"? הבחנה נוספת של פרסיץ באשר לחוק עלתה עת הוגשה הצעת החוק השנייה בשנת ,1955 אז תבעה לראשונה כי חבר במועצה להשכלה גבוהה יתמנה על בסיס אישי, כלומר מתוקף מעמדו בשדה ההשכלה הגבוהה – איש מדע בעל שם עולמי, ולא כמייצג של מוסד כלשהו או איש ציבור. בד בבד היא טענה כי אין לשלול השתתפות של נציגי ממשלה במועצה רק בשל כפל התפקידים²². החוק שאישרה הכנסת, אשר הדיונים שקדמו לו התאפיינו בהשתתפותה הֵערה של פרסיץ ובירידתה לפרטים, אכן קבע כי תישמר החירות האקדמית של 

המוסדות להשכלה גבוהה בישראל, וביסס את בחירתם של חברי המועצה להשכלה גבוהה על מעמדם האישי בשדה ההשכלה הגבוהה. שני עקרונות אלה עמדו ביסוד הווייתה של המועצה במשך שנים ארוכות. התנגדותה של פרסיץ לחוק במתכונתו המוקדמת מצביעה על שיקול דעת חופשי שלה ועל התייצבותה נגד עמדת מפא"י, מפלגת השלטון שהייתה נתונה אז לשליטתו הבלתי מעורערת של בן-גוריון. את כל זאת היא עשתה בעת כהונתה כיושבת ראש הוועדה שדנה בחוק יד ושם, ובד בבד עם השתתפותה בשורה של מפעלי חקיקה אחרים.

20 דברי הכנסת, ישיבה ,100 הכנסת השנייה, ,30.6.1952 קריאה ראשונה של חוק המועצה למוסדות ההשכלה והמדע, תשי״ב,1952- עמ׳ .2458
21 שם, עמ׳ .2459
22 חוקר החינוך עמי וולנסקי ציין כי היה זה שינוי בקו המחשבה, והוא השפיע על הדיונים בהצעת החוק השלישית אשר הוגשה בשנת 1958 )וולנסקי, ,2005 עמ' .(58

השוואה מתבקשת בהקשר הזה היא בין פרסיץ לגולדה מאיר, וליתר דיוק לתדמיתה של גולדה בנושא הֶקשר בין תפיסת הנשיּות שלה לבין פעלתנותה הציבורית. אף שגולדה השתייכה למפא"י, מפלגה מרכזית הרבה יותר מהציונים הכלליים, גם היא עסקה בזכויות נשים, ובד בבד הייתה אמביוולנטית באשר לשיתוף פעולה בינה לבין נשים אחרות. פעמים רבות נאמנותה למפלגה גברה על מחויבותה לתנועת הפועלות, למשל כשהנהיגה את מועצת הפועלות ודחקה פעילות למען קידומן של נשים לטובת תמיכה בתפקידיהן המסורתיים כרעיות וכאימהות )הרצוג, ,1994 עמ' ;175 טריגר, ;2010 יזרעאלי, ;1984 מרגלית-שטרן, .(2006 במחקר נטען כי לדידה של מאיר, לפחות מבחינה מוצהרת, נסוגו התביעות לשוויון זכויות עבור נשים מפני הצורך הדחוף של העם היהודי לשרוד. דומה שהמניע של פרסיץ היה דומה, ופעילותה במסגרת ארגון הנשים הייתה אמצעי להעמקת אחיזתה במפלגה ולתמיכה בעיסוק המרכזי שלה בחינוך. עם זאת, ייתכן כי השוואה ממשית בין השתיים אינה הולמת ואף בלתי אפשרית: פרסיץ לא הגיעה לעמדה הבכירה שגולדה מאיר הגיעה אליה, נשיותה לא העסיקה את הציבור ואת התקשורת, והיא לא זוהתה כמו גולדה עם עמדות או אמירות מושכות אש בנושא הפמיניזם²³. מכל מקום, ממכלול העדויות עולה כי גם פרסיץ העדיפה את הפוליטיקה הכללית, ובמקרה שלה בייחוד את נושא החינוך, על פני עיסוק בזכויות נשים ֶּפר-ֶסה, ומיזגה באישיותה תפיסה פטריארכלית.

23 יחסה של גולדה מאיר אל ההתבדלות הנשית, ומאוחר יותר גם אל הפמיניזם, היה מזלזל. בראשית שנות השבעים של המאה ה20- היא אף כינתה את הפמיניסטיות )"המטורפות האלה ששורפות את חזיותיהן ומסתובבות מוזנחות ושונאות גברים" (טריגר, ,2010 עמ' ;298-297 1979 .(Lahav,

באופק אחר, בהיבט המשפחתי העידה הנכדה אדלמן כי פרסיץ הייתה ֵאם וסבתא פעילה: היא הקפידה לארח בביתה את בני משפחתה מדי שבוע, עמדה בקשר רציף עם נכדיה ועירבה אותם בעבודתה. כך למשל סיפרה אדלמן שבהיותה ילדה צעירה סבתה לקחה אותה לדיוני הכנסת בחוק חינוך ממלכתי, נהגה להזכיר לה באמצעות "צעטעלך" )פתקים( שהיא נכנסת לישיבה כזו או אחרת, ואף שיתפה פעולה איתה במסגרת ההוצאה; לאחר שרחלי הקטנה, היא אדלמן, העירה לפרסיץ כי השפה אשר משמשת את "אמנות" נמלצת מדי, עיבדו השתיים יחדיו את תרגום הלב של דה אמיצ'יס ועדכנו אותו לעברית מדוברת יותר )מהדורה מעודכנת של הספר המתורגם התפרסמה בשנת .(1966 אדלמן גם סיפרה כי אף שפרסיץ ניהלה אורח חיים דתי, היא לא ניסתה לכפות או להשפיע על בני משפחתה לנהוג כמותה. דומה כי פתיחּות זו מלמדת יותר מהרבה פרטים אחרים על אישיותה של פרסיץ, כמו גם על פועלה במהלך השנים.

חרף פעלתנותה של פרסיץ, במהלך שנות החמישים של המאה ה20- היא איבדה בהדרגה מאחיזתה במפלגה. עם הצטרפות הציונים הכלליים לממשלה בשלהי 1952 היא לא מונתה לָׂשרה, ובהמשך חל פיחות נוסף בכוחה, כשספיר וסרלין אשר ביקשו לכרסם במעמדה, פעלו להקמת ארגון נשים מתחרה לזה שהנהיגה - הנצ"כ, ובין שני המחנות התפתחו איבה, מריבות, האשמות הדדיות, ניהול ארגוני כפול שגרם להוצאות מיותרות, ואף ניהול משפטים בתוך המפלגה. המחנה השני האשים את פרסיץ בנוקשות, ובסתיו 1957 היא פרשה מראשות אנצ"כ )סאמט, .(1957 ירידתה המוחלטת מן הבמה הפוליטית בשלהי שנות החמישים לוותה בטונים צורמים, וזאת על רקע דחיקתה ממקום ֵרָאלי ברשימת המפלגה לבחירות לכנסת הרביעית בשנת 1959 )דרור, ;1959 מרקוס, ;1959 נקדימון, .(1959 היה זה סופו של עידן. כעבור עשר שנים הלכה שושנה פרסיץ לעולמה ונקברה בהר הזיתים בירושלים לצד בעלה ואביה.

סיכום: בדרכה שלה – במרכז העשייה, בשולי ההיסטוריה

כיצד אפשר להסביר את היעדרה של פרסיץ מהזיכרון הקולקטיבי הישראלי העכשווי לנוכח פועלה החשוב שתואר במאמר? אפשר לשער כי "תרבות" נותרה מאחור, בגולה, עם חורבן יהדות אירופה, אם כי בשנים האחרונות מתעורר עניין מחקרי בעולם יָשן זה אשר אבד, כפי שעולה למשל מספרו של בסוק. בהיבט של פעילותה המו"לית במסגרת "אמנות" אפשר אולי לטעון כי בשל הקשיים שחוותה ההוצאה בארץ, הן בגין המשברים הכלכליים והמלחמות, הן בשל פריחת מו"לּות מפלגתית וספרות עברית מקורית, ובשל עיסוקיה האחרים של פרסיץ, היא הייתה לזיכרון רחוק. אשר לעיסוקיה הציבוריים האחרים של פרסיץ, ייתכן כי הסיבה להיעדרה מהזיכרון הקולקטיבי היא העובדה שבתקופת פעילותה זוהו נשים, בניגוד לגברים, יותר עם אימהּות המוכוונת לקימום האומה ופחות עם קריירות משגשגות עצמאיות שאינן חוסות בצילם של גברים, עם יוזמות מקוריות ועם פעילות ציבורית נמרצת – אלא אם כן העפילו לצמרת הפוליטית ממש והצליחו להתמיד בה. ייתכן גם שזיהויה כעסקנית פרטית המייצגת תרבות עירונית בורגנית לא הועיל לה, כחלק מיחסה החשדני של הציונות והנהגת היישוב אל העירוניּות והבורגנות, שנתפסו כשכפול של הגלות הבזויה, המנוגדת לרעיון החקלאות הסוציאליסטית אשר בבסיס האתוס הציוני (וחרף ממדיו הצנועים יותר בפועל של המודל הפועלי.) ברם, עיון בדמותה של פרסיץ מנקודות מבט אחרות עשוי להצביע על הסבר אחר להיעדרה מהזיכרון הקולקטיבי. בבסיסו של הסבר זה עומדת דמותה המורכבת של פרסיץ, שלא תאמה שום קטגוריה, ועם זאת דבקה בנתיב שהתוותה לעצמה.

נאמנות זו לדרכה בלטה בעמדתה של פרסיץ באשר לשאלת האישה, נושא שתנועת הנשים הארץ-ישראלית נחלקה בו להשקפות עולם מתחרות אשר נעו בין שני קטבים. הקוטב האחד ראה בתביעת הנשים לשוויון בדלנות מזיקה, מעין סקטוריאליות שאינה הולמת את השעה הגדולה של בניין האומה, ואילו הקוטב האחר ראה במאבק הנשים ייעוד עליון. דומה כי פרסיץ לא נרתעה מתנועת הנשים הארץ-ישראלית כשלעצמה, ובהמשך אף עמדה בראש ארגון נשים. עם זאת, נראה גם כי הפעילות לטובת נשים לא הייתה חשובה לה יותר מהפעילות הכללית וממעמדה בעירייה ובהמשך במפלגה ובכנסת, מסגרות שבהן הרבתה לעסוק בתחום הסוער של החינוך.

ללא ציון שם המחבר ,1932) 28 במארס.( לכבוד אורחים. הארץ, עמ׳ .3
ללא ציון שם המחבר ,1952) 10 בדצמבר.( השי הגדול לילדי ישראל. הארץ שלנו, עמ׳ .11-10 אופק, א' )עורך.(1985)( לקסיקון אופק לספרות ילדים: כרך ב.' זמורה-ביתן.
אייזנשטדט, ש' ,1969) 27 במאי). חלוצת התרבות היהודית במוסקוה: לזכרה של שושנה פרסיץ ז"ל. דבר, עמ׳ .5
בלנק, י' .(2004) ממלכתיות מבוזרת: שלטון מקומי, היפרדות ואי-שוויון בחינוך הציבורי. עיוני משפט, כח,(2) .416-347
בן אליעזר, מ' ,19429 (16 בנובמבר.( רבת פעלים. הצֹפה, עמ' .3
בן אריה, ש' .(2011) חברות הכנסת: נשים מובילות בישראל. מדיה .10
בן-עוזי, י' .(2008) תנו לחיות בארץ הזאת! מפלגת 'ציונים כלליים' .1952-1949 קתדרה, ,127 .168-141 בסוק, ע' .(2015) תחיית הנעורים: משפחה וחינוך ביהדות פולין בין מלחמות העולם. מרכז זלמן שזר
לחקר תולדות העם היהודי.
בעז, ח' .(2001) הסטטוס קוו: תרבות, פוליטיקה ודת ביחסי דת ומדינה בישראל. חיבור לשם קבלת התואר "מוסמך," אוניברסיטת תל-אביב.
בר-אל, ע' .(2003) כשאגדל אעלה לארץ ישראל... רשת "תרבות" בפולין ועיתוניה לילדים. דור לדור, כא. ברוידא-בהט, י' .(2013) מעורבותם של ארגוני הנשים בחקיקת חוק יחסי ממון בין בני זוג בשנים
:1973–1948 המאבק שנשכח. משפט וממשל, טו(1 - 2) .89-27
ברנשטיין, ד' .(2001) חקר נשים בהיסטוריוגרפיה הישראלית: נקודות מוצא, כיוונים חדשים ותובנות שבדרך. בתוך מ' שילה, ר' קרק וג' חזן-רוקם )עורכות,( העבריות החדשות: נשים ביישוב ובציונות בראי המגדר )עמ' .(25-7 יד יצחק בן-צבי.
גבע, ש' .(2002) האשה מה אומרת? נשים בישראל בשנות המדינה הראשונות. מאגנס.
גולדשטיין, א' .(2006) שקיעת הציונים הכלליים וכשלון האלטרנטיבה הליברלית, .1961-1959
עיונים בתקומת ישראל, ,16 .342-293
גורדון, א' .(2005) איורים עבריים: הספר העברי המאויר לילדים, העידן הבינלאומי .1925-1900 מוזיאון נחום גוטמן לאמנות.
גל-נור, י' .(1985) ראשיתה של הדמוקרטיה בישראל: דגם של תקשורת פוליטית. עם עובד. דיסקין, ט' .(2011) לא עיתון נשים 'רגיל:' דגם האישה האזרחית בעקבות הירחון הארצישראלי
'האשה' וסוכנותיו, .1929-1926 ישראל, ,19-18 .98-65
דרור, א' ,1959) 16 בספטמבר.( ש. פרסיץ: נזרקתי מהמפלגה, צביעות ושקר שולטים בה. למרחב, עמ׳ .6
הורוביץ, ד' וליסק, מ' .(1977) מישוב למדינה: יהודי ארץ-ישראל בתקופת המנדט הבריטי כקהיליה פוליטית. עם עובד.
הרצוג, ח' .(1994) נשים ריאליות: נשים בפוליטיקה המקומית הישראלית. מכון ירושלים לחקר ישראל.
הרצוג, ח' .(2000) "כל שנה יכולה להיחשב כשנה הראשונה:" הסדרי זמן וזהות בוויכוח על שנות החמישים. תיאוריה וביקורת, ,17 .216-209
הררי, י' .(1959) אשה ואם בישראל: מתקופת התנ"ך עד שנת העשור למדינת ישראל. מסדה. וולנסקי, ע' .(2005) מאבקים וסתירות בדרך לגיבוש חוק המועצה להשכלה גבוהה. בתוך ע'