הקרב בין "יהודי המזרח" ו"יהודי המערב" אינו חדש: עימות יצרי וטעון זה התקיים גם לפני כ-100 שנים, אך בהבדל אחד - אז "יהודי המזרח" היו יהודי מזרח אירופה, ולא אלו שחיו בארצות האסלאם. יהודי מערב אירופה הביטו על היהודים המזרחיים, בעיקר על החרדים שבהם, בבוז; קראו להם "אוסט יודן" (יהודי המזרח בגרמנית). המערביים היו חילונים, וראו עצמם כנושאי הקדמה, הליברליזם והנאורות.
שמואל פוזננסקי שהיה גם דוקטור לפילוסופיה שקיבל את הכשרתו בברלין, וגם רב בית הכנסת הגדול של ורשה, חי בשני העולמות, ואף נפטר בשל כך בטרם עת.
 

ילדותו

פוזננסקי נולד בשנת 1864 בפולין, בעיירה קטנה הסמוכה לגבול פרוסיה, ששכנה בתפר שבין התרבויות. בעיירה היו יהודים מעטים ועל כן האב המשכיל הביא מורה פרטי לבניו הרמן, אדולף ושמואל. הוא עצמו לימד אותם תורה בסגנון הנוקשה של הדור הישן, וככל הנראה שיטת הלימוד שלו הייתה יעילה, מאחר שהבן הרמן שהיגר לארצות הברית היה לרופא מצליח ובעל שם, והבן אדולף הפך לרב ולחוקר ידוע. שמואל הצעיר ביקש לרכוש השכלה כללית כאחיו הגדולים, ונסע לבדו לעיר הגדולה ורשה כדי לקבל תעודת בגרות שתאפשר לו ללמוד לימודים אקדמיים. 

תעודת בגרות הוא אמנם קיבל ובהצטיינות, אך עוניו לא אפשר לו להמשיך ללימודים באוניברסיטה. לפרנסתו עבד כמורה פרטי בבתי עשירים, ובכל רגע פנוי בילה בספרייה העשירה של בית הכנסת הגדול שברחוב טלומצקה. ספרן הכבוד של הספרייה היה אחד מעשירי וממשכילי ורשה, שעסק בספרנות וביבליוגרפיה כתחביב. הספרן התרשם עמוקות מהמתמיד הצעיר שישב בספרייה שעות על גבי שעות, ושבשיחות עמו נתגלה כצעיר מבריק. הוא הכיר לעילוי הצעיר את התורם הגדול של בית הכנסת, ושני הגבירים החליטו לממן את לימודיו הגבוהים בברלין באמצעות מלגה, כדי להכשירו לשמש בעתיד כרב מודרני בבית הכנסת.


סטודנט בברלין

פוזננסקי הצעיר למד בזכות המלגה תורה במכון הגבוה ללימודי היהדות, ופילולוגיה וספרות ערבית באוניברסיטת ברלין .  הסטודנט הצעיר השתלב בחבורה שעליה מספר אבנר הולצמן בספר שהקדיש לבולט שבקבוצה - מיכה יוסף ברדיצ'בסקי: "כולם בשנות העשרים לחייהם, רובם בעלי רקע ציוני, שהתלקטו לברלין ממקומות שונים במזרח אירופה, בעיקר מגליציה. הם באו ללמוד באוניברסיטה ובבית המדרש לחכמת ישראל כדי להכשיר את עצמם לרבנות, למחקר במדעי היהדות, לחינוך, לפעילות ציבורית וספרותית או לשילוב של תחומים אלה. כל אחד ואחד מהם קנה לו ברבות השנים שם ומעמד בארץ מושבו". (ראו הולצמן עמ' 87).

ברדיצ'בסקי התמיד בקשריו עם פוזננסקי עוד שנים רבות לאחר סיומה של תקופת ברלין, והתכתב עמו כל ימי חייו.
 
שמות רחובות שכונת תל חיים שביד אליהו, שם נמצא רחוב פוזננסקי, מהווה תמונת ראי של החברותא מימי ברלין: פוזננסקי היה תלמידו של פרופ' משה שטינשנידר על שמו נקרא רחוב סמוך, וממנו למד את רזי הביבליוגרפיה. החוקר ד"ר אברהם הרכבי היה עמיתו של פוזננסקי, ושותף לחקר דת הקראים. ד"ר הורודצקי  חוקר הספרות הרבנית, הקבלה והחסידות, העניק עם פוזננסקי לברדיצ'בסקי תמיכה מוסרית כשזה הותקף על ידי החרדים. ברדיצ'בסקי ביקש את עצתו של  שלמה בובר, והסתכסך עם ד"ר זאב ברונפלד  שכינה אותו בביטויים הלקוחים מתחום הפסיכיאטריה.

 

פרשנות ה"פשט"

אף על פי שלמד בברלין הקוסמופוליטית, נמנה פוזננסקי על שומרי המצוות בנוסח האורתודוקסי, ועל כן מפתיעה העובדה כי מחקריו התמקדו בנושא "הפשט" בהיבטיו השונים. ה"פשט" היא שיטת פרשנות המקרא המתעלמת מהדרש המבוסס על התוספות המאוחרות שהן עיקר ההלכה היהודית. העוסקים בפשט נחשבו לרציונליים ומתקדמים, ופעלו בעיקר בתקופות של רווחה ופתיחות יחסית לסביבת הגויים. פרשנות הפשט פרחה בצפון צרפת במשך כמאה שנים, עד שהגיעה לקיצה המר עם פרעות מסעי הצלב. גם ימי תור הזהב של יהדות ספרד נחשבו לתקופת שגשוג של פרשנות הפשט.
פוזננסקי חקר את פרשנות הפשט של ימי הביניים בצפון צרפת, של יהדות ספרד, של הגאונים ואף את דת הקראים המבוססת על הקצנת ההסתמכות על הפשט, וההתנגדות לדרש ולהלכה. פרופ' שרה יפת ניסתה לפענח את סוד המשיכה של חוקרים כפוזננסקי לתחום מחקרי זה.
 
"בהזדהותה של חכמת ישראל עם פרשנות הפשט - ונכון יותר - עם פרשני הפשט - קיים גם יסוד אישי וחברתי עמוק .  היוצרים הגדולים של פרשנות הפשט נתפסו כאובייקט לחיקוי, כדוגמה שיש ללכת בעקבותיה. אנשי חכמת ישראל הדגישו את החידוש וההעזה במפעלם של פרשני הפשט, את יציאתם חוצץ נגד כבלי הדרש, את אומץ רוחם ללכת בדרכם ולפרש על פי הנחותיהם גם אם מסקנותיהם נוגדות את המדרש, ואפילו ההלכתי; ועם זאת את היותם שלמים בנפשם ומחזיקים באמונתם התמימה". פוזננסקי כתב על הרשב"ם (חתנו של רש"י) שפעל בצפון צרפת: "ניצב לפנינו כאיש אשר רק כוונה אחת מגמתו... והוא לרדת לעומק פשוטו של מקרא... ולא יחת מפני כל...אבל עם כל זה לא היה שום ניגוד פנימי בנפשו כי הפשט מתפרש, וההלכה עיקר וממנה אין לזוז בקיום התורה ומצוותיה. וזה גורלם של הצרפתים וזה מעלתם" (יפת ראו עמ' 28).


ופרופ' יפת מוסיפה: "הפרשנות הייתה עבורם גילוי יהודי ייחודי של גישה מדעית ביקורתית למקרא המיוסדת על הנחות רציונליות. הם מצאו בה ביטוי מובהק של אומץ מדעי והתמודדות עם המסורת הדוגמטית הקפואה, כשהם מקוימים בתוך זרם המסורת ולא מחוץ לו. בכך ניתנה גם להם לגיטימציה לנקודת המבט המדעית, תוך קיום יהודי מסורתי ודבקות בדרך החיים היהודית ובהשקפות היסוד שלה". (ראו שם עמ' 29).
 
לפיכך אין זה מפתיע שאת הדוקטורט שלו הקדיש לחקר פועלו של משה הכהן אבן ג'יקטילה שחי בחליפות קורדובה, בסרגוסה ובדרום צרפת בשנים 1080-1020.  
ההיסטוריון אוריאל סימון הקדיש לפרשנותם של מזמורי תהלים ספר בשם "ארבע גישות לספר תהילים - מר' סעדיה גאון עד ר' אברהם אבן עזרא". ההצלחה וההישגים המדעיים הגבירו את רצונו של פוזננסקי לעסוק במחקר, ולבלות את זמנו בספריות, מוזיאונים וארכיונים, אך משיקולי פרנסה נענה להצעה לשמש משנה לרב בבית הכנסת הגדול בוורשה.

 

סיפורו של בית הכנסת ברחוב טלומצקה (טוומצקי)

בית הכנסת המפואר הוקם על ידי מתבוללי ורשה ועשיריה. ההיסטוריון אלכסנדר גוטרמן שזכה להתפלל בבית הכנסת בילדותו כתב ספר על תולדותיו, ותיאר את בנייתו "כשירת הברבור, של בני הדור הראשון להתבוללות... אשר לא בנקל ויתרו על יהדותם ואשר נאבקו למען זהות יהודית במתכונת חדשה, כפולנים בני דת משה. הם נאחזו בבית הכנסת כבקרש הצלה". (גוטרמן עמ' 39).
​

בית הכנסת טלומתקה (עם שתי החנוכיות בחזית)

"הדורות הראשונים של מתבוללי וארשה, שהגו את רעיון הקמת בית כנסת גדול ומודרני, ...האמינו בתום לב או ביקשו להשלות את עצמם, שיצליחו לשמור על צאצאיהם כיהודים, באמצעות יהדות דלה ומצומקת. הווי אומר יודאיקה בפולנית ודת סטרילית, שאין בה קיום מצוות, המסתפקת בראוותנות טקסית, בבניין מפואר של בית כנסת, בצלילי ליטורגיה נאצלה המושמעים על ירי חזנים בליווי מקהלה ובהטפה בפולנית. חיש מהר, נוכחו לדעת שלא היה בכוח האמצעים שנקטו, כדי לחסן את בניהם ובנותיהם מפני פיתויי קסמה של הנצרות, שהייתה עשויה לגאול אותם אחת לתמיד מסבל מוצאם היהודי ולהסיר את המחיצה האחרונה, המפרידה ביניהם לבין עמיתיהם הפולנים, ולהיטמע בהם. הציפיות של מקימי הסינאגוגה נכזבו. רק מעטים מהם זכו לראות את בניהם ואת בנותיהם בין הבאים בשעריה, ולא כל שכן את נכדיהם". (גוטרמן עמ' 15).

















לאחר עיכובים של שנים וחריגות ענק מהתקציב - הושלמה לבסוף הבנייה, וברחוב טלומצקה התנוסס לתפארת בניין בית הכנסת הגדול, מהמפוארים והגדולים באירופה, ובראשו גולת נחושת מוזהבת ומגן דוד, מתנת משפחת רייכמן.
בית הכנסת היווה מוקד משיכה לחובבי התפילה והחזנות, והתפללו בו חזנים מפורסמים כגרשון סירוטה וכמשה קוסוביצקי. 
בספרון קטן בשם "ברדת המסך", מספרת לילי גולדנברג - בתו של דוד פולמן מזכיר בית הכנסת, את זיכרונותיה כילדה שגדלה במגורי הסגל. לילי, אמו של דודו טופז שנקרא על שם סבו, סיפרה על ורשה היהודית והתוססת של לפני השואה. משפחתה המיוחסת הזדעזעה מכך שהנערה המוכשרת התאהבה במדריך לדרמה אליהו גולדנברג יפה התואר, המבוגר ממנה ובעל מוניטין של רודף שמלות. לילי התעקשה, סירבה להיפרד ממנו, ובכך ניצלו חייה. אליהו עלה ארצה, התגייס לבריגדה כאמן וכבדרן, ודאג לסדר לה סרטיפיקט. היא הצטרפה אליו ובכך ניצלה מהגורל המר של כל בני משפחתה שנספו בשואה. (מקורות 5).














בשנת 1943, בתום דיכוי מרד גטו ורשה פקד מפקד ה-ss המחוזי לפוצץ את בית הכנסת במופע ראוותני אשר תמונותיו נשלחו למפקדו היינריך הימלר, בברלין כאות וסימן לחיסול החיים היהודיים בוורשה. סמוך למועד הריסת בית הכנסת הצליחו עובדי בית הכנסת לפרק את חנוכיית הענק העשויה פליז יצוק, ולהחביאה במסתור תת קרקעי. בדרך לא דרך יצרו קשר עם שגריר פולין בשבדיה, וביקשו ממנו למכרה כדי לממן עזרה ליהודים שניסו להימלט מוורשה. השגריר יצר קשר עם הרוזנת מרגרט ונר-גרן משטוקהולם, שרכשה בהון עתק את הזכות לקבל את החנוכייה אם תמצא לאחר המלחמה, והכסף שימש להצלתם של מאות יהודים. הרוזנת הייתה בת לאחת המשפחות העשירות בשבדיה שצבירת ההון המשפחתי העצום החלה לאחר שגילו את הפוטנציאל שבשימוש הביתי בשואבי האבק. לאחר סיום המלחמה היא קיבלה את החנוכייה לרשותה והעניקה אותו כשי למוזיאון היכל שלמה שבירושלים. (מקורות 6). על חורבות בית הכנסת נבנה גורד שחקים המודרני הראשון בוורשה, שבנייתו נמשכה שנים רבות מעבר למתוכנן עד כי נפוצה שמועה כי מדובר בקללה שהוטלה בשל הבנייה על חורבות בית הכנסת. לא ברור אם זה סייע לסיום הבנייה, אך בעיריית ורשה הוחלט כי בגורד השחקים שזכה לכינוי ה"מגדל הכחול" יוקצה שטח לאולם שיימסר לקהילה היהודית, ורק אז הצליחו לסיים את הבנייה. (מקורות 7)

 

רב ציוני

רב בית הכנסת צילקוב אותו החליף פוזננסקי, היה נציגם המובהק של המתבוללים - פטריוט פולני שכינה את הציונות: "מפלגה צעקנית ורעשנית, הרודפת אחרי חזון שווא, פרי דמיונה החולני". (גוטרמן עמ' 79). מינויו של פוזננסקי היווה את שיאו של תהליך השינוי שחל בקהלו של בית הכנסת, בו החל הציבור העממי המחובר לשורשיו, לדחוק את מקומם של עשירי ורשה.
פוזננסקי היה ציוני גאה וציר בקונגרס הציוני הראשון בבאזל שהתקיים בשנת-1987. הוא התעלם מה"ריטון" של גבאי בית הכנסת, עסק כל חייו בפעילות ציונית וחלם לעלות ארצה לכשתוקם האוניברסיטה העברית בירושלים. אמנם בתחילת דרכו חש רתיעה, כמי שלמד בגרמניה, מה"עמך" המזרח אירופאים, וכשפנו אליו ביידיש ענה ב"גרמנית עמוקה" אך עד מהרה השתלב בחזרה בהוויה המזרח אירופית וחזר לדבר ולנאום ביידיש (גוטרמן עמ' 79).

גוטרמן כותב על ההספק הבלתי אנושי של פוזננסקי:
"תרומתו הגדולה למדעי היהדות, התגלתה בחיבוריו בתחומי מחקר מגוונים כגון: פרשנות התנ"ך, חקר הלשון העברית, מדרש, ספרות רבנית וביבליוגרפיה. חשוב מכול, שהוא הניח את היסוד למחקר היסטורי וספרותי של תקופת הגאונים ושל הקראות. חיבוריו, שפורסמו בכתבי עת מדעיים ואנציקלופדיות במערב אירופה, זכו למוניטין בגלל מקוריותם ועמקותם, בקרב אנשי חוכמת ישראל ברחבי תבל. ב-24 השנים (1921-1897), פרסם פוזננסקי 784 חיבורים - יבול מדעי ספרותי המעורר התפעלות.
הדבר התרחש, בלי שהאיש הסתגר בחדרי חדרים ומבלי שהתבצר במגדל השן של המדע, כדי שלא יהיה מוטרד מכל דבר העשוי להסיח את דעתו מתלמודו. נהפוך הוא. פוזננסקי גילה מעורבות מעוררת פליאה בעסקי ציבור, שעסק בהם באמונה. הוא היה אדם נעים הליכות, איש רעים להתרועע, חביב על הבאים עמו במגע ושופע חמימות אנושית וחוש הומור. ביתו המפואר, היה פתוח לרווחה. הוא ורעייתו לודוויקה (הם נישאו ב-1899) קיבלו בביתם בסבר פנים יפות, אורחים רבים.
כל אורח היה רצוי ונתקבל בזרועות פתוחות: היו משתדלים להנעים את הבילוי בביתם במידה שווה לכל אורח. ומי לא נראה באולמות של הזוג פוזננסקי? אנשי מדע ומשוררים, עיתונאים ופעילי ציבור. רבנים ופרופסורים, משלנו וגם זרים כאחד, חתך רב גווני של
אישים, אם להזכיר רק את הפילוסוף הרמן כהן. השגריר מורגנטוי, סטוארט סמואל, פרופסור פרידלנדר. פאול נתן ומאות אחרים". (גוטרמן עמ' 84-83).

ההספק האדיר שלו כלל גם הוצאה לאור של ספרים רבים, טיפוח הספרייה שעל יד בית הכנסת, הטמעת ביבליוגרפיה מודרנית והפיכתה לספרייה בעלת חשיבות בינלאומית. כאיש חינוך עסק בלימוד ומתן הרצאות, הקמת מוסדות חינוך ועידודם. השתתף בקידום "מקיצי נרדמים", "תרבות" והמוסד החינוכי "תחכמוני". הקים את הסמינר הממלכתי למורי דת משה בוורשה. כמנהיג כיהן בין היתר כנציג יהודי פולין במועצה הלאומית הזמנית ונציג הציונים בעיריית ורשה. בימי המחסור והרעב של מלחמת העולם הראשונה התמקד בארגון הסיוע והעזרה ההדדית של הקהילה.

למגוון העיסוקים שכל אחד מהם לבדו עשוי היה לפרנס קריירה של מספר אנשים, היה מחיר בריאותי ואף משפחתי. בתו, הפסיכולוגית עדה הגרי, שעבדה לצדו של יאנוש קורצ'ק והצטרפה לקיבוץ גבעת חיים סיפרה בזיכרונותיה:
"כשהייתי ילדה חשבתי שילדים הם עד כדי כך קטנים שמבוגרים לא שמים לב להם. פשוט לא רואים אותם. כמה שונה היה אבא בחוץ ובמשפחה. אנו הילדים ראינו אותו תמיד עסוק, מקבל קהל, כותב, שקוע במחשבות. אפילו בחגים אשר התנהלו אצלנו בצורה מסורתית, כאשר כל המשפחה הייתה יושבת מסביב לשולחן הארוך, לא היינו קרובים לאבא". הגרי מספרת כיצד התגאתה באביה כשישבה עם אימה ואחותה בעזרת הנשים, והתבוננה בו נואם בבגדי הרב בפני הקהל המרותק. הפסיכולוגית מנתחת במבט לאחור את יחסה לאביה בימי הילדות.

"הזיכרון הראשון שלי, ואני בת ארבע.  אנו מבלים את ימי הקיץ החמים על שפת הים הבלטי. אבא, אימא ואני יושבים במרפסת. ההורים אוכלים ואני מסרבת לאכול, אני שותה רק סודה ואוכלת מלפפון חמוץ. זהו אמצעי שמשתמש בו ילד קטן, כדי להשיג את תשומת לב המבוגר. אני מתאמצת שאבא ישים לב אלי, אך שביתת הרעב שלי אינה מעסיקה אותו. גם אחר כך כשעברתי לצד השני של המתרס, והתחלתי לזלול ולאט התעגלתי, גם אז לא זכיתי לתשומת לב מצדו". (מקורות 8).

העומס הכבד שנטל על עצמו פגע גם בבריאותו שהתדרדרה בשל המתקפה על מינויו לרבנות ורשה. ועד בית הכנסת הגדול וחוג ידידיו ביקשו למנותו כחבר הרבנות הראשית למרות ההתנגדות האורתודוקסית. החרדים חששו כי מעמדו הרם של פוזננסקי ושליטתו בפולנית ובגרמנית, יגרמו לכך כי ימונה לרב הכללי של העיר – מינוי שלא אויש שנים רבות בשל הסכסוכים הפנימיים. לאחר שהמינוי אושר למרות ההתנגדות החלו החרדים לתקוף את פוזננסקי. גוטרמן מביא בספרו את הדיווח על ההתנהלות החרדית כפי שפורסמה בעתון "אגודת ישראל":
"'הפגנות רבות וסוערות ראתה וארשה. והנה בא דבר שכמוה לא היה מעולם: חסידי וארשה מפגינים בחוצות. צועדים בשורות ובטורים, עוברים רחוב אחרי רחוב ומתקרבים אל בנין הקהילה. בראש ההפגנה צועדים הישישים, זקנים בעלי פאות לבנות. לבושי קאפוטות שחורות וארוכות. אחריהם הולכים יהודים בגיל העמידה, והנוער החסידי הנלהב סוגר בהמון את ההפגנה. סיסמאות נישאות באוויר ו'קריאות הבוז' - אנשי המשטרה וקציניהם עומדים משתאים, הפגנה של בעלי זקן ופאות לא ראו מימיהם. ופעם בפעם קוראים בסך: 'בוז לראבינרים'...בחצר הקהילה נתאספו אלפי אנשים. אבנים נקלעות אל חלונות משרדי הקהילה, פרחי החסידים מתפרצים לתוך הבניין. הופכים שולחנות. קורעים את הפנקסים ... וחברי הנהלת הקהילה נחרדים ומבקשים מחבוא בחדרים הצדדיים מפני זעם'. העיתונות החרדית, ביקשה לערער את מעמדו של פוזננסקי בציבור היהודי, ופרסמה דברי שטנה והשמצה עליו. כל אלה, השפיעו השפעה הרסנית על בריאותו שהייתה מעורערת בלאו הכי. כאשר הביאו לו ידידיו את כתב המינוי לרב, מצאוהו על ערש דווי.

...באיגרת הפרידה לאשתו, שנמצאה לאחר מותו, נתן ביטוי למאוויי נפשו: 'אחת אבקש אותך: חנכי את הילדים בקשר גדול וחם, באהבה ליהדות, לעמנו, בלי זה אין אושר בעולם'". (גוטרמן עמ' 89-88).
על מצבתו נרשמו המלים:" לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי".

כתבה: עליזה גרינבאום