דוד צבי פנקס (1952-1895) ידע לשלב תורה ועבודה, דת ומנהיגות. הוא נולד לבנקאי וינאי עשיר לאחר 6 בנות, ונקרא בשם החיבה "דולפי". הוא זכה לחינוך תורני בישיבה אך גם להשכלה כללית ומשפטית באוניברסיטת וינה. פנקס נשא לאישה את לאה, בתו של רב, ואחותו למחצה של יצחק ברמן, שכיהן כיו"ר הכנסת וכשר האנרגיה. האב ומרבית בני המשפחה עלו ארצה ב-1925, ופנקס השתלב באליטה הציונית-דתית. הוא חתם על מגילת העצמאות, כיהן כיו"ר בנק המזרחי, שאביו היה ממקימיו, וניהל את מחלקת החינוך בעיריית תל-אביב. גולת הכותרת של הקריירה שלו הייתה מינויו לשר התחבורה של המדינה הצעירה. ואז אירעה הטרגדיה:
כשר התחבורה החליט פנקס כי במסגרת מדיניות הקיצוב יצומצם השימוש בדלק והמכוניות הפרטיות יושבתו יומיים בשבוע – בשבת, ובאחד מימי החול. בחירת יום השבת כאחד מימי ההשבתה התפרשה כאקט של כפייה דתית. ייתכן שהיה בכך צדק, אבל לא מדובר במעשה החורג מהטנגו הישראלי הקרוי ה"סטאטוס קוו". למרות זאת התגובה הייתה קשה ואכזרית: בערב שבת בחודש יוני 1952 הונח מטען חבלה במרפסת דירתו בתל-אביב. בנו גילה את המטען והזעיק את המשטרה שפרקה אותו ללא נזק. למחרת בלילה התפוצצה פצצה על יד דלת הדירה. השר, רעייתו ושני ילדיהם היו בבית. איש לא נפצע אך נגרם נזק רב לרכוש. עמוס קינן ושאלתיאל בן יאיר נעצרו בשעת לילה מאוחרת בסמוך למקום האירוע על ידי שוטרים שהוצבו לשמור על הדירה. הם שמרו על זכות השתיקה, הועמדו למשפט וזוכו מחוסר ראיות.
פנקס בן ה-57 שהיה חולה לב נפטר מהתקף לב חודשיים לאחר הפיצוץ הלילי בחדר המדרגות. לאחר מותו של קינן פרסמה אשתו הסופרת נורית גרץ ספר בשם "על דעת עצמו" בו סיפרה כי קינן רמז על מעורבותו בביצוע הפשע.
העיתונאי והמשפטן אהרון פאפו לעג לפסק הדין המזכה ולמשטרה, בכתבה שפרסם בעיתון הארץ בשנת 2008 שכותרתה:
עמוס קינן : הפנתר הוורוד ברוטשילד: המשטרה והתביעה התרשלו. קינן יצא זכאי.
"במוצאי שבת 21 ביוני 1952, קינן בן ה-25, יוצא לח"י וצה"ל, שכתב יום-יום ב'הארץ' את טור התגובות הסאטירי 'עוזי ושות' ', הטיל פצצה בפתח ביתו של שר התחבורה פנקס, כנראה כמחאה על תקנת השר שמתוך שני הימים של השבתת המכוניות הפרטיות - עקב המחסור בדלק בתקופת הצנע - האחד יהיה שבת דווקא. כתבתי 'כנראה' משום שמהראיונות שליקטה גרץ - הסיבה האמיתית עדיין נשארת עלומה.
מה שידוע הוא שקינן גייס לצדו לוחם עז, יוצא הצבא הבריטי וצה"ל, איש קומנדו בשם שאלתיאל בן-יאיר, (זה שנים רבות חי בקנדה). ביום שישי, 20 ביוני 1952, הם אלה שכנראה הניחו במרפסת ביתו של השר פצצה שלא התפוצצה. אני שוב כותב 'כנראה', כי על הפצצה הזאת המשטרה ובית המשפט לא הורו לחקור...
למחרת השניים התייצבו שוב למשימה ואחר חצות נכנסו לביתו של השר וחיברו פצצה עם פתיל השהיה שהתפוצצה כעבור דקות ספורות, גרמה נזק לדלת הדירה ולדירות שסביב וחרדה קשה לשר פנקס. השר מת כעבור פחות מחודשיים מהתקף לב, רק בן 57. אלמנתו, שצוטטה במחקרו של אשר אילני 'התנקשויות פוליטיות בארץ ישראל' (הוצאת כרמל, 2004), טענה שהפצצה הייתה גורם ישיר למותו של פנקס.
וכאן התחילה הפרסה של המעצר והמשפט שהייתה ראויה לתסריט המשך בסדרת 'הפנתר הוורוד' בכיכובו של פיטר סלרס המנוח בתפקיד המפקח השלומיאל, קלוזו: שני שוטרים שהוצבו באותו לילה למשמר על שלומו של השר כנראה נרדמו על המשמר. עובדה שהם לא הבחינו בקינן ובחברו כאשר אלה צעדו באמצע הלילה משדרות רוטשילד בתל אביב לביתו של השר בסמטה סמוכה. הם לא עקבו אחר מעשיהם, ועצרו אותם רק אחרי שכבר יצאו מן הבניין ופנו לרחוב יהודה הלוי שניות לפני ההתפוצצות. השערתי שהשוטרים פשוט ישנו בעת הנחת הפצצה לא עלתה על דעתם של כבוד השופטים במחוזי ובעליון...
המעצר המפוקפק לא הביא את התסריט הקומי לסופו. המשטרה הכניסה את שני העצורים לתא אחד - וכך עזרה להם לתאם ביניהם את העדויות. הם גם שוחררו בערבות למשך שבועיים - וגם זה מאוד מתאים לסדרת המפקח קלוזו. אחר כך שוב נעצרו - והואשמו בגרימת נזק בזדון לבית מגורים ובנשיאת פצצה - ואף שהיו צפויים לפי החוק הפלילי לשנות מאסר רבות - השופט זאב צלטנר המנוח (לימים נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב) זיכה אותם מכל אשמה, וקבע שאינו מאמין למפקחי המשטרה וכי הוא נותן אמון מלא בגרסת הנאשמים...
... ואילו קינן הוכיח חוכמה רבה: הוא פיטר את עו"ד שמואל תמיר, סנגורו הראשון, שרצה להפוך את משפטו למשפט ציבורי נגד המשטר; ואחריו הוא פיטר עוד שני סנגורים מצוינים, וכמעט פיטר גם את מיכה כספי, סנגורו האחרון שדווקא הצליח לזכותו. הוא שמר על שתיקה - ואפילו בראיון שערכה אתו נורית גרץ הוא רק רמז למעורבותו במעשה ולא הודה בו. אך שותפו, בן-יאיר, בשיחה טלפונית, הודה בפה מלא. כעדות מסייעת אמר גם עו"ד יעקב חרותי שהוא זה שסיפק לקינן את חומר הנפץ. לטענתו קינן הונה אותו כשאמר שהוא זקוק לחומר כדי לפגוע בסחורה גרמנית המגיעה בתוקף הסכם השילומים".
באוגוסט 2009 פרסם העיתונאי יוסי מלמן ראיון בעיתון "הארץ" עם יעקב חרותי, משפטן ואיש הלח"י לשעבר, שהתוודה כי הוא מסר לעמוס קינן את חומר הנפץ ששימש אותו באותו לילה גורלי. הכתבה נקראה "ההונאה ששמה קץ לחברות שלי עם עמוס קינן":
"במשך שלושה עשורים סירב חרותי, איש הלח"י לשעבר, לדבר עם חברו הטוב מנוער - קינן. כעת, בראיון ראשון בעניין זה - לאחר פרסום הפרשה בספרה של גרץ - הוא מספר על ההונאה ששמה קץ לחברותם. גם לאחר מותו, בשבוע שעבר, של העיתונאי והסופר עמוס קינן, מתקשה ד"ר יעקב חרותי בן ה-82 לומר באופן חד-משמעי שהוא סולח לו. עד כדי כך עזים עדיין הרגשות שנותרו מאז, שבמשך שלושה עשורים הוא סירב לדבר אתו. קינן, מצדו, סירב להביע חרטה ולהתנצל בפני חרותי".
כאיש מחתרת, שהיה אמון על שמירת סודות, היה ברור לו כי יש דברים שאסור לספר, גם אם התרחשו לפני יותר מ-50 שנה.
כעת, לראשונה, פורש חרותי כאן לפני הציבור את גרסתו לאותה פרשה דרמטית:
עמוס לוין-קינן", אומר חרותי, "היה ידיד ורע מגיל תיכון... עמוס שירת בהצטיינות בקרבות ירושלים של טרום המדינה (בין השאר השתתף בקרב שהיה לטבח בדיר יאסין, י"מ). אני הגעתי לשם לאחר הכרזת המדינה ולאחר מכן נפרדו דרכינו".
ובהמשך הראיון מספר על פגישה שהתקיימה זמן רב לאחר מכן: "הגיע אליו קינן וביקש אצבעות חומר נפץ. 'לאיזה צורך? שאלתי. פעולת מחאה-ראווה, לפוצץ מטען מול החנות של המשביר לצרכן ביפו המוכרת סחורה גרמנית. בלילה אין עוברים ושבים'. לא היה לי צל של ספק שעמוס דובר אמת. גם זה היה אצלנו כלל בל יעבור. קבענו פגישה והבאתי לו את האצבעות. לעמוס היו שתי ידיים שמאליות, אבל שאלתיאל בן-יאיר היה מקצוען, וההמשך ידוע. הפצצה הופעלה בביתו של פנקס. מאותו יום לא דיברתי עם עמוס מטוב ועד רע 30 שנה. דחיתי כל ניסיון לקשר אתו'. גם בפגישת מחזור של ותיקי הלח"י, ב-1982, הפגינו השניים נימוס קר זה כלפי זה ולא דנו במשקעי העבר".
לאחר מותו של קינן בגיל 82 רבו הסופרלטיבים שפארו את גאוניותו וייחודו. "אפיזודת הפצצה", תהא משמעותה המשפטית אשר תהא, אוזכרה אם בכלל, רק כמעין משובת נעורים אקזוטית. אהרון פאפו במאמרו הנ"ל תוהה על השתיקה:
"לפלא בעיני שאיש לא נזכר בניסיון ההתנקשות בשר דוד צבי פנקס גם אחרי הגילויים שבספר. אחרי רצח רבין ובעידן שבו מרבים לעסוק בהתנקשויות פוליטיות שום מבקר עד היום לא טרח לכתוב משהו - ולו גם קטן וצנוע - בדבר אחריותו של קינן".
והוא מסכם בציניות:
"אז שופט אחד האמין לעמוס קינן שלא עשה דבר, שופט שני לא שוכנע שהוא אשם. ועל כך ייאמר שקינן היה בר מזל מאין כמותו: גם יצא זכאי וגם התחתן עם אישה כישרונית שאף כתבה עליו ביוגרפיה נהדרת".
יצחק ברמן הג'נטלמן המאופק בן ה-97 רואיין על ידי העיתונאית דליה קרפל במוסף "הארץ", ולא הצליח להסתיר את כאבו וכעסו גם לאחר כל כך הרבה שנים:
"ברמן סיפר על הזעזוע שפקד את אחותו ובעלה. פנקס חולה הלב מת כחודשיים לאחר מכן בשנתו. 'אחותי לאה חלתה מצער ולא התאוששה', אומר ברמן.'היא לא נישאה שנית. קינן היה איש קשה ומשונה ורבים לא אהבו אותו'. כעסו על קינן לא שכך גם כשהאיש התבלט כפובליציסט וכסופר. 'לא טרחתי לקרוא את כתביו וגם לא מצאתי עניין בספרה של רעייתו נורית גרץ 'על דעת עצמו'".
כתבה: עליזה גרינבאום
