הרחוב הראשי בקבוצת הרחובות הקרויה על שם סופרים ומשוררים נקרא דווקא על שם מי שהתפרסם בעיקר כמבקר ספרותי: דוד פרישמן שכונה "מצפנה, מצפונה ומפלצתה של הספרות העברית".
מפת הרחובות היא כמפת קרבות הדיו שבין פרישמן ליוצרים:
תחילת הקרב בפרישמן פינת שדרות ח"ן (חיים נחמן ביאליק):
פרישמן על ביאליק: אקרובאט מילולי. יש להסיר ממנו את סמרטוטי הנייר שבהם חותל; משורר המגדל כרס – זוועה; משורר הזעם: ביאליק, הצחקתם אותי; משורר לאומי: מי שמצליח לסיים קריאת שיריו הלאומיים שוכחם לאחר 5 דקות.
פרישמן פינת בן יהודה: על אליעזר בן יהודה - תחיית השפה העברית מזיקה יותר משמועילה.
יריות לכיוון צפון: על סמולנסקין (סמטה מבן יהודה) גנב שהעתיק ללא בושה ממשה הס; להג הרבה בלא מידה וללא מטרה; מציין שמות ספרים שלא קרא כדי להתהולל בידיעות שאין לו.
על יהלל (סמטה מרחוב אדם הכהן): קרא לו ולחבריו "שיירי הסמרטוטין הנקראים משוררים".
יהלל משיב אש:
יש השורפים בתים כדי לזכות בדמי הביטוח, והלץ הזה שורף בהבל פיו גדולים וטובים ממנו כדי לקבל משכורתו.
הקרב פונה דרומה: על שלום עליכם: כתיבה פרימיטיבית. לא מוסרית.
על מנדלי מוכר ספרים: קראת ספר אחד שלו, קראת את כולם.
על לילינבלום: מרמה את עצמו ואחרים. מטעה עיוורים בדרכים.
לילינבלום משיב אש: יש בחור אחד שרוצה להיות מבקר ספרות. חוץ מחוצפה לפתוח פיו על גדולים וחכמים ממנו אין בו כלום.
על פרץ: גנב ספרותי, בעיקר מהיינריך היינה. יש לכתוש את פרץ במכתש – אולי תסור ממנו ספרותו.
על עיתון המליץ (סמטה מבוגרשוב) עיתון שעורכו הוא "הקטן שבגמדים". על הסופרים המשתייכים לקליקה שלו: "בהמה רבה, ומקנה כבד, ויהי רעש וזוועה ועלה מהם ריח אשר איננו ריח ניחוח".
הקטן שבגמדים משיב לפרישמן: "גם בצאתו למלחמה לא ידע בלתי אם את ד' אמותיו, ואת העכברים ועפולים (חיה נושכת) בחורים ובסדקים אשר הוא צד".
פרישמן כונה בכינויי חיבה רבים, בהם: ליצן בצילינדר, הילד המבעיט, גנב, סכל ועז, שרלטן או הגרוע מכול בעיניהם שהיה "יוצא דופן".
הסופר האהוב עליו ביותר היה אורי ניסן גנסין. הוא גילה אותו ובמכתב שכתב ליוסף חיים ברנר לאחר מותו של גנסין כתב "אפשר שהוא היה הכישרון האמיתי היחיד מכולנו". פרישמן כמבקר קלע לדעתם של מבקרים גם בימינו אנו. המבקר דן מירון רואה ביצירתו של גנסין את "פסגת הספרות העברית".
* ציונות בעיניו הייתה עניין לבטלנים והוזי הזיות "צעצוע בארוקי להמונים".
"רוח ההשכלה ככל הולך תמיד ממזרח למערב" ולפיכך אמריקה "סמל הטוב והאור, ההשכלה והחופש" עדיפה בעיניו על אסיה והמזרח שהוא "סמל הרע והחושך הבערות והצרות". פרישמן האמין כי חלק מאופיו המובנה של העם היהודי הוא המוסריות הגבוהה שלו. לאחר ביקורו בארץ ב-1911 שינה את דעתו. הוא שם לב לשררה וליד החזקה שבה הם נוהגים בערביי הארץ. "האם היא המידה הקבועה בטבע האדם, שהנרדף, במקום שהוא יכול נעשה לרודף? האם זה אותו התענוג המתוק, שהמענה מוצא בזה, כי יכול הוא סוף סוף לענות קצת גם הוא? ...ירא אני כי מגדישים קצת את הסאה".
הוא בז גם לאורתודוקסים ולממסד הרבני. בספרו "המדבר" עשה היפוך תפקידים: בני ישראל לא היו בני עם עבדים שאולץ להסתובב במדבר 40 שנה עד שיבשיל מוסרית. להפך. הם היו עם של בני חורין ששאפו לחופש ודוכאו באכזריות על ידי כוהנים רצחנים כפינחס. הם זכו לצאת מהמדבר רק כשהפכו להמון צייתן וחסר מעוף.
פרישמן הוא מסופרי ההשכלה הראשונים שגילה עניין בתרבויות המזרח הרחוק וכתב על הודו ועל הבודהיזם. בכך הקדים את זמנו בעשרות שנים.
אמרות על נשים: "כה אמר 'הגבר' דוד פרישמן' על 'האישה':
"מה זו אישה? בשר, בשר, כל היופי שלה צפון בבשרה, ורוח אין בה כלל. שנאמר "ויהיו לבשר אחד" והכוונה שאף הגבר במחיצתה נהפך לבשר – ורוח הקודש ניטלה ממנו".
כתבה: עליזה גרינבאום
פרישמן דוד 1922-1859
ביבליוגרפיה:
דוד פרישמן "במדבר" מעשיות ביבליות, הוצאת כנסת תל אביב - תש"י
"דוד פרישמן - מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו" ליקטה מנוחה גלבוע, הוצאת הקיבוץ המאוחד - 1988.
