קצת קשה להאמין אבל הטקסט הצורם הזה מצוטט בדרך כלל כדוגמה לגישה ליברלית: רבי בן דהבאי (בדקנו, אין על שמו רחוב) טען כי נודע לו ממלאכי השרת כי בני זוג המקיימים יחסי מין אנאליים (בלשונו "הופכים את שולחנם") מביאים לעולם בנים חיגרים - חסרי ידיים. רבי יוחנן התנגד לטענתו בנימוק המשכנע כי האישה היא כגוש בשר מהאטליז, וככזה מותר לעשות בה כל מה שחפצים כולל מין אנאלי. ליברליות נאורה לכאורה, אבל אי אפשר היה למצוא נימוק קצת יותר אנושי?
הרב החביב עלינו, הלל הזקן, שנה שמה ששנוא עליך לא תעשה לחברך. רוצה לומר, לא נצמצם את דמותו של רבי יוחנן למשבצת הצרה של מי שהגה משפט לא ראוי אחד (כפי שצמצם והחפיץ את "האישה" לגוש בשר). על כן ננסה ללמוד עוד על דמותו, מה גם שאותו רבי יוחנן שנה ש"כל אדם שמתה אשתו ראשונה כאילו חרב בית המקדש בימיו" ( בבלי, סנהדרין כ"ב א').
רבי יוחנן בן נפחא (הנפח) הנחשב לגדול אמוראי ארץ ישראל ומסדר התלמוד הירושלמי, חי בטבריה ובצפורי לפני כ-1,800 שנים. חייו היו רצופי טרגדיות: יתום משני הוריו, כאשר אמו מתה בלידתו. הוריו השאירו לו נחלה בין ציפורי לטבריה, אך הוא מכרה כדי שיוכל ללמוד תורה. לאחר שכספו אזל חי חיי עוני מרוד וכל עשרת בניו מתו עליו בחייו.
כמעין לעג הגורל שכה התאכזר אליו, חונן רבי יוחנן ביופי פיזי יוצא דופן.
סיפרו עליו שהיה יפה תואר ועל כן ישב בשערי טבילה כדי שהנשים העולות מן הרחצה יתבוננו בו וילדו בנים יפים כמוהו.
חכמינו התפייטו על יופיו:
"הרוצה לראות יופיו של ר' יוחנן, יביא כוס של כסף צרוף וימלאנה גרעינים של רימון אדום, ויעטר כליל של ורד אדום על פיו, ויניחהו בין חמה לצל - ואותו זוהר מעין יופיו של ר' יוחנן הוא".
בן זוגו ההלכתי היה ריש לקיש והאגדה מספרת על פגישתם הראשונה:
"פעם אחת היה רבי יוחנן רוחץ בירדן. ראהו ריש לקיש וקפץ אחריו לתוך הירדן.
אמר לו רבי יוחנן: 'כוחך לתורה'
אמר לו ריש לקיש: 'יופייך לנשים' (שכן רבי יוחנן היה יפה תואר)
אמר לו רבי יוחנן: 'אם תחזור בך, אתן לך לאישה את אחותי, שהיא יפה ממני!'"
במילים אחרות, רבי יוחנן רחץ בירדן וריש לקיש, ראש כנופיית השודדים רצה לאנסו. רבי יוחנן שכנעו כי ייתן לו את אחותו היפה כתחליף ויהפכנו לגדול בתורה.
על המשמעויות של סיפור זה הרחיב פרופ' יהודה ליבס במאמרו "ארוס ואנט-ארוס על הירדן".
ריש לקיש אכן חזר בתשובה, הפך לגדול בתורה ועליו נאמר "עוקר הרים וטוחנם". גם בשוק עשו לו כבוד, והסוחרים היו מוסרים סחורה לידיו ללא ערבים.
סוגיה הלכתית בדבר טומאתם של כלי נשק התפתחה לוויכוח לוהט שבמהלכו זרק רבי יוחנן לריש לקיש הערה בדבר מומחיותו בכלי נשק כרמז לעברו העברייני. ריש לקיש נפגע עד עמקי נשמתו, וכאשר רבי יוחנן לא התנצל בפניו, חלה ומת מצער. רבי יוחנן לא מצא מנוח לנפשו. בן זוגו ההלכתי החדש לא חלק עליו במאומה והוא השתעמם בהעדר אתגר אינטלקטואלי. לבסוף נטרפה עליו דעתו, ולאחר שחכמי דורו ביקשו עליו רחמים, כשלא יכלו לראות בסבלו - נפטר.
רבי יוחנן פעל בימי שקיעתה של האימפריה הרומית, בימים של התרופפות השלטון המרכזי כשבארץ שררה אנרכיה והמצב הכלכלי היה בכי רע. אנשים גוועו ברעב והעשירים רכשו את נחלותיהם בפרוטות. רבים עזבו את הארץ וטבריה איבדה לבבל את הבכורה כמרכז רוחני. רבי יוחנן גילה מנהיגות, נלחם על כבודו של הגליל, נלחם על כבודם של בני העניים והתאים את ההלכות למצב הקשה. על כך נחשב לאחד מגדולי ישראל.
