שמריהו לוין היה איש העולם הגדול: למד בברלין וקיבל דוקטורט בקניגסברג, חי שנים רבות בארצות הברית, והיה מרצה מבוקש בקהילות יהודיות ברחבי העולם. למרות זאת, השקפת עולמו וערכיו גובשו בשנותיו בעיירה הקטנה המנותקת מהעולם הגדול - סביסלוביץ, שכיום בבלארוס.
פרופ' מיכה לוין, נכדו של שמריהו לוין, בראיון אודות סבו
קריאה בספר זיכרונותיו על עיירת ילדותו, שנכתבה בערוב ימיו כשהוא חי בארץ ישראל, כמוה כהתבוננות בציור של מארק שאגאל או קריאה בספריו של מנדלי מוכר ספרים. תיאור של דמויות כמו היתום הפרוש, ארה בעל העגלה, תיש מטעם, אברהם הצהוב גדל הגוף שפחד פחד מוות מאשתו הזעירה, פייגה ריבה שהייתה ידועה גם אצל הגויים כבעלת יכולת לבטל את עין הרע, זליג בעל התפילה ורבים אחרים.
הוא מספר באהבה על אביו שהיה ממשפחה של מתנגדים, ועל אימו בת למשפחה של חסידי חב"ד: "אל אבא התייחסתי ביראת הכבוד, המהולה במקצת בפחד, ואל אמי באהבה טהורה. וכך השפיעו עלי שתי ההשפעות השונות: ההשפעה החמורה השכלית של המתנגדים מצד אבא, וההשפעה הרכה המסתורית החסידית מצד אימא" (לוין 1, עמ' 11).
בצד ההתרפקות על המשפחתיות החמה והקהילה התומכת, הייתה לו גם ביקורת לא פשוטה, בעיקר על שיטת החינוך. לוין התרשם שמי שעסקו בחינוך הילדים היו אותם אנשים שנכשלו בכל דרכי הפרנסה האחרות: חנווני שחנותו נשרפה, אברך שכילה את כספי הנדוניה, סתם יהודי שלא הצליח בשום מקצוע. הוא מתאר את העוני הקשה שהכריח את ההורים לעבוד במרבית שעות היממה כדי להביא פרנסה זעומה. ריבוי הילדים, וכפי שתיאר זאת 'והילדים מה רבים הם. דומה עדרים עדרים הם באים לעולם', גרם לכך שהילדים הופקרו למעשה רוב הזמן בידי אותם מלמדים, רבים מהם אנשים לא ראויים, וחלקם אף סדיסטים של ממש.
בזיכרונותיו כתב: "והחדר - זה חדר יחידי צר, אפל ומזוהם - הטיל את חותמו על הילד מישראל בעודו באיבו, בשנותיו הרכות והעדינות הטיל באור נשמתו הזכה אופל. בימי היה כבר החדר כולו רקוב ממסד עד הטפחות; בית אולפנה עממי הפך למעין 'צינוק' לילדים רכים 'פושעים'. רק מועטים היו זוכים לצאת מבית חינוך זה שלמים בגופם ובנשמתם" (לוין 1, עמ' 40).
מי יודע, תהה, 'כמה כישרונות הלכו לאיבוד, נעקמו ונסתרסו תחת הצלפת השוט של הרבי, כמה קורבנות נקברו לעד תחת עיי מפלתו של החדר'. טראומה של ממש נגרמה לו בימיו בחדר של 'מוטיה קטניות', שכונה כך על שום קומתו הזעירה והליכתו המתגלגלת. הוא היה סדיסט של ממש שנהנה להצליף לילדים, וכמורה היה חסר כל תועלת. לוין מספר על הוריו בגעגועים ובהערצה, אך גם אינו מתעלם מהאכזבה הקשה שנגרמה לו, כאשר לא זכה לגיבוי לאחר שסיפר להם על מעללי המלמד הסדיסט. נהפוך הוא, הם הצדיקו את התנהגותו, והוא הרגיש מופקר.
בתשעה באב חש בבירור את חוסר העניין שבשעוריו המשמימים של מוטיה מול סיפוריה של אימו רבת הדמיון: "אמי הייתה הראשונה שסחה לנו על פרשת חורבן בית המקדש ולא הייתה מקמצת בצבעים: על נבוכדנצר, על נירון ועל טיטוס הרשע. עליו, על טיטוס – שפכה את על עוני נפשה וכל ייסורי ליבה. ורענן היה סיפורה, וסערת לב פעמה בו, ודומה היה: נטשטשו סדרי זמנים. דומה היה: לא על חורבן עם סיפרה אימא, שאירע אלפים שנה לפניה, אלא סיפור על אסון שקרה בימיה ולעיניה. היא עקרה אותנו בשיחתה מסביסלוביץ העיירה וטלטלתנו בכוח דמיונה לירושלים. אל עיר הקודש, אל בית המקדש, אל הארון אשר עליו הכרובים, אל מזבח הזהב, אל הכהן הגדול העומד על דוכנו והלויים אומרים שירה בכליהם הנפלאים. ועינינו רואות את כל הזהר וההוד, היפעה והתפארת, אשרי עין ראתה כל אלה! והנה בא סיפור החורבן על כל מוראותיו. ואמי הייתה אומרת ומספרת את הדברים בלשון: 'אנו', ו'לנו', ולא לתפארת התאור אלא הדברים היו יוצאים מעמקי לבה. האויב האכזרי הכה אותנו, עשה בנו שמות, העלה אותנו על המוקד, שרף את בית מקדשנו והגלה אותנו מארצנו. ברגעים כאלה דומה היה עלי כאילו אני ובני משפחתנו אך אמש היינו בירושלים עיר הקודש והתפארת, ואתמול גלינו מארצנו לסביסלוביץ, ואין לנו לא כהן גדול ולא מזבח זהב ולא בית מקדש נהדר - אלא בית כנסת של עץ ומוטיה קטניות" (לוין 1, עמ' 65).
בחדר המתוקן
למזלו של לוין, אחד מדודיו שב לעיירה לאחר שהתאלמן כדי לדאוג לחינוך ילדיו. לאחר שבחן את כל המלמדים בעיר והתאכזב מכולם, בחר ביהודה אורצר - רב מלומד, אך גם משכיל שיחנכם במה שקרוי 'חדר מתוקן'. הוא דאג שיקבל תשלום כפול מהמקובל, ישכור מקום שישמש רק ללימודים, בעוד שכל המלמדים לימדו בביתם, ושלא ילמד יותר מארבעה ילדים במקביל. הדוד השפיע על הוריו לחלצו מהמלמדים הסדיסטים, ולשלחו למורה המשכיל שהפך עבור הילד למורה לחיים. ממרום גילו סיפר בהערכה על המורה שגאל אותו מהשעמום והאווירה הקשה, וכתב "עד היום קדושים למורי זה החדש זיכרונותיי, והם רוויים אושר וספוגים רגשות החזקת טובה רבה. אשרי שזכיתי לכך, ויהי שם המורה מבורך לעולם" (לוין 1, עמ' 155).
לוין היה ילד מחונן, שנהג, מגיל צעיר, לשעשע את האורחים של הוריו בפתרון שאלות קשות בחשבון. הוא כתב כי כל ילד רוצה להרגיש גדול, בגוף וברוח. "ואין לך דבר שיקנה כל כך את לב הילד, כמנהג זה שנוהגים בו כבגדול, ומסייעים לו באמת ובתום לב לגדול, להרחיב ולפתח את שכלו ואת תלמודו. ומיד הרגשתי שמורי החדש נותן את דעתו עלי ועל גידולי, משום שראה בי 'אדם קטן'" (לוין 1, עמ' 161). מאביו המתנגד ירש את הכישרון למתמטיקה, אך מאימו בת למשפחה חסידית, ירש דמיון מפותח. הוא לא ראה בסיפורי המקרא סיפורים מעולם מרוחק, אלא חי ממש את כל שעבר עליהם: "דומה היה עלי אותה שעה שאני הוא שחטאתי חטא שאין לו כפרה, אני הוא שאכלתי מעץ הדעת והרי ממשש הייתי את גופי לראות אם עירום אנכי. שם הייתי עם נח בתיבה ונישא על פני תהומות המים. ראיתי את היונה בטוסה על פני העולם ובהביאה את עלה הזית בפיה הקט. עד שנכנסתי לתורה בחדרו של יהודה אורצר היה כוח דמיוני נתון לעצמו בלבד. דומה מרחף היה בחלל הריק, שכן אף אחד משני מלמדי הראשונים לא היה בידו לפרנס אותו ואף לא חפצו לכלכלו. ומה שונה היה מהם יהודה. הוא היה מכניס לתוך סיפורי התורה את אש אמונתו, שלהבת לבו הוא, והסיפורים והמאורעות לבשו צבע, עטו אור, הקרינו שמחה. בקולו של רבנו שמעתי בת קול רחוקה של דמיוני אני, ושוב נתמלאתי כוחות רעננים, ולבי נמשך ביתר שאת אל התורה ואל הלימודים. הפסוקים הראשונים של כל פרשה ופרשה בתורה נדמו עלי כשערים אלה, המוליכים אל דרכים חדשות, אל נתיבות עולם" (לוין1, עמ' 170-1).
עד שהחל ללמוד בחדר המתוקן, 'היו גידולי והתפתחותי מצויים ועומדים תחת השפעתם של החיים הקטנים, הדלים, החיים ללא צבעים של העיירה סביסלוביץ'. אמנם סיפוריה של אימו, המידע שקלט משיחות המבוגרים, או קריאה בתנ"ך גרמו לו 'להיעקר מתחומי סביבתו', אך זה היה משול לטיפות מים בודדות שמעולם לא התמזגו לשפך מים אדירים שיישאו אותו על גליהם. המורה לא התכוון לנתקו מחיי המציאות, אך כל פרשה שבמקרא, כל גיבור חדש שהיו הוגים בו, כל מאורע שנתרחש שם, הרחיק אותו שעל אחר שעל מהמציאות המשמימה של העיירה. החיים החדשים שנתגלו לו תחילתם באור כשדים העתיקה, דרך מדבריות, מלחמות עם מלכים כבירים, מקלט בארץ האבות. הילד הרגיש חש ש"עולם זה סגר בעדי, ואני עצם מעצמו, משועבד הייתי כולי אליו, ושוב לא יכולתי להתיר את עצמי מכבליו. וכשנסגרו הספרים, והחדר ננעל, ואני מהלך עם רבי או חברי לתורה ברחוב אל ביתי, מצווה הייתי לשפשף את עיני ולטבול שוב במציאות אשר לפני" (לוין 1, עמ' 173).
הילד החקרן, בעל חוש הצדק הרבה לשאול שאלות ולהקשות על מוריו והמבוגרים. בדרך כלל היה זוכה לתשובות כגון 'מרבה דעת מרבה זקנה' והתעלמות. לא כן יהודה אורצר, ששמח על שאלותיו וכשכשל לענות לו אמר 'ניצחתני, בני'. חדרו של הרב היה בית האולפנה המעולה ביותר שידע כל חייו לוויכוחים. הוא היקשה בשאלות של היגיון, אך גם בשאלות של צדק. בעימותים בין הגר ושרה, יעקב ועשיו, ודוד ושאול היה תמיד לצד המפסיד. "עזבתי את הנתיב הצר, המוצק, המסורתי, ויצאתי לדרך המסוכנת של שאלות, קושיות והתרסה" (לוין 1, עמ' 178).
בגיל שבע הוא התנתק מהעושר של סיפורי המקרא, ועבר ללימוד המשנה והגמרא. למרות גילו הצעיר הוא התמודד בהצלחה עם לימוד החומר, אך "מעורה הייתי בכל שורשי נפשי בעולם המקרא. בעולם שרובו ככולו רגש, בעולם של סיפורי הוד ומאורעות תפארת, שהיו שחים ללב הילד הרך בלשון ענוגה, חמה וקרובה ללב. ואילו עולם התלמוד, וביחוד חלק ההלכה שבו, שונה הוא שינוי גמור מעולם המקרא. יבש הוא עולם זה, הגיוני כמו נוסחה מתמטית. לא רגשות הלב ונטיותיו מכריעים אלא היגיון זעום ורציני. היקש של מוחין קר, מוצק, בלתי נכפף כברזל דומם. ומעבר זה מן הרגש אל השכל היה קשה ומכאיב" (לוין 1, עמ' 183). רבו הפציר בו להתאזר בסבלנות, ואכן לאט לאט החל להנות מהפלפול וההתנצחות. לימודי האגדה מילאו את נפשו. המשורר היינה השווה את העיסוק בהלכה לסייף, בו מתנצחים אנשי פומפדיתא ונהרדעא, ואילו את עולם האגדה השווה לגנים התלויים של המלכה סרמיס, שם היו הלוחמים נחים לאחר הקרבות ומשיבים את נפשם ביופי שמסביבם.
מגיל עשר היה התלמוד לעיקר לימודו. 'כשם שאמי תפסה את ליבי ואבי – את שכלי, כך עכשיו לקח המקרא את ליבי ורגשותיי, והתלמוד את מוחי ושיכלי. המקרא – אימי, ואבי – התלמוד'. באותם ימים הוסיף המורה לתוכנית הלימוד גם את הספרות העברית החדשה. באמצעותו התוודע ליצירותיהם של מאפו, רמח"ל, אד"ם הכהן וספרי קלמן שולמן. בגיל ההתבגרות עשה עליו הרומן של מאפו 'אהבת ציון', רושם עצום. "ספר זה היה סמל האביב בנפשי. חש הייתי על מצחי את טל החרמון. חבצלת השרון ושושנת העמקים היו קסמי לבי. אהבת ציון, ושיר השירים התרונן בלב" (לוין 1, עמ' 210).
השפה הראשונה בה התבטא בכתב הייתה עברית, ומגיל צעיר החל לכתוב שירים. בהשפעת הספר 'אהבת ציון' של מאפו החליט לכתוב רומן, ובו הפרשנות שלו על יחסיהם של המלך דוד ואביגיל. הוא רכש בסתר מחברת גדולה, כרוכה, והחל לכתוב בלילות כשבני הבית סברו שהוא ישן. "דוד ואביגיל מאת שמריהו הלוי, בן חיים שמואל הלוי מסביסלוביץ". כך כתב בהקדמה הארוכה. כשסיים הציג את המוגמר בפני רבו. הרב התפעל מהסגנון והמליצה, אך הבהיר לו שאיש לא יפרסם רומן, ואם הוא רוצה שדבריו יפורסמו עליו לכתוב שיר או מאמר. גם הרב נהג לכתוב מאמרים קצרים, אך מעולם לא העז אפילו לחלום, שדבריו יראו אור עולם. "הוא ראה את עצמו ראות יהודי בן הדור הישן: כנגד זה ראה בי כוכב עולה של התקופה החדשה וכל שאיפותיו ומאווייו אלה נתרכזו בי" (לוין 1, עמ' 219). הוא העריץ את רבו, וכיבד את עצותיו, ועל כן היה זה הרומן היחיד שכתב בימי חייו, דבר שהצטער עליו. הוא היה מלא בהכרת תודה לרבו, אך בכל זאת ביקר את ההכוונה שלו. לא כי הספרות העברית איבדה, לדעתו, מחבר רומנים רב כישרון, אלא בגלל שהספרות החדשה באותם ימים, לקתה בעיניו בעודף רציונליות, איבדה את הדמיון ודמתה לאוסף של ציטוטים מהמקורות הקדומים.
תוכנית הלימודים הייתה קשוחה. ילדים קטנים היו יושבים בימי הקיץ עשר שעות כמעט בלי הפסקה, ובימי החורף כשתיים עשר שעות, אך הילד מצא עניין בלימודיו ולא חש סבל. רק כשבגר שאל עצמו האם המבוגרים לא חששו לבריאותם של הילדים?
הפער שבין המלמדים הסדיסטים וחסרי הההשכלה, למורה שהיה בעל ידע נרחב בגמרא, אך היה גם משכיל וגילה עניין בספרות העברית החדשה, היה הגורם שניווט את דרכו של לוין לעיסוק בחינוך, בנוסף לשאר עיסוקיו.
ימי הנעורים
בר המצווה של שמריה נחגגה בנוכחות מלאה של תושבי העיירה, שכן היה חביב תושביה, וילד טיפוחיה. מי שיהיה בעתיד לנואם מבוקש ומפורסם, סיפר על היעדר מוחלט של פחד קהל בדרשתו "עוד מקדמת ילדותי הרגשתי את עצמי בן חורין גמור, במעמד ציבור רב של גדולים, הפחד זר היה לגמרי לטבעי, ולא הייתה עלי אימת הציבור, שכן עם הבריות הרי אפשר לדבר, וכל מקום ושעה שדיבור כאן – אני כאן" (לוין 1, עמ' 220).
הנוהג היה שבגיל 15 הנערים מסיימים את תקופת הלימודים, ויהודה אורצר אמר שאין לו יותר מה ללמד אותו. אביו רצה שיהיה סוחר וישתלב בעסקיו, ופחד לשלוח אותו לישיבה שלא יהא למדן ולא יוצלח שאינו יודע כיצד להתפרנס. אימו חלמה כל ימיה שיהיה רב, ובסוף הוחלט שימשיך ללמוד אצל הרב של העיירה. היה בכך חידוש שהרב מלמד נער, ועוד רק תלמיד אחד, דבר שהעלה את קרנו בעיני העיירה. למרות הכבוד הגדול, היה בכך גם עול כבד. לאחר שנים ארוכות של לימוד מבוקר עד ליל, כמעט ללא הפסקות, ביקש "לעשות ביומי ובשעתי כאדם העושה בתוך שלו. תשוקתי זו הישנה, אהבתי לנהרות, לשדות וליערות התעוררו בי עכשיו לחיים חדשים. ברצוני היה לשייט, לצוד דגים, לטייל בין האילנות. ובתוך חלומות וכסופים אלה נתערבו חלומות אחרים, ובתוכם היו עולות ומרחפות לפני פני חברות למשחק, וביניהן בייחוד פני האחת, והפנים אלה נתגלו ונראו תכופות יותר וחביבות ומושכות את הלב יותר. כל שאר חברותי היו קוראות לי פשוט שמרל, ואילו היא – שם ענוג ביותר היה שמור בפיה לי: שמרלה! וכשהייתי שומע שם זה יוצא מפיה הייתי מרגיש איזו חולשה, איזו רכות ופסוקי 'שיר השירים' היו צפים ועולים" (לוין 1, עמ' 222). אך הפור נפל, ומעמדו כתלמידו היחיד של הרב חייב אותו למשמעת לימוד קפדנית כמקודם.
למזלו היה הרב מתקדם בדעותיו, ואף כתב תחת שם העט 'אמש' בעיתון 'הלבנון', בתקופה שהעיתון אימץ את השקפות תחילתה של תנועת חיבת ציון. לאחר תום לימודי הקודש, היו, הרב ותלמידו, קוראים ביחד את 'השחר', עיתונו של פרץ סמולנסקין, וזאת בעת שאם תלמיד ישיבה היה נתפס קורא בעיתון זה - היה מסולק מהישיבה. סמולנסקין היה נביאה של הלאומיות המתעוררת, תחיית השפה העברית כגורם מאחד, ובכתב העת שלו סיפק במה לסופרים ופובליציסטים בהם אליעזר בן יהודה, ויל"ג שפרסם שם את 'קוצו של יוד'. הוא נלחם בעיתונו בעת ובעונה אחת בשתי חזיתות: מול האורתודוקסיה המאובנת מצד אחד, ומול הרפורמה בסגנונו של מנדלסון מהצד השני. לוין מביא כדוגמה את היחס למשפט 'היה יהודי באוהליך ואדם בצאתך' – ושואל האם היהודי אינו אדם? האם היו מעזים לכתוב לצרפתי, היה צרפתי בביתך ואדם בצאתך? הוא מספר על אירוע, שאישה נכנסה עם עוף לשאול את הרב לכשרותו, והרב הפנה את השאלה לתלמידו. התלמיד פסק בביטחון, ואימו שישבה בחדר הסמוך יחד עם הרבנית, התמוגגה מאושר. למרות ההכרה בכישרונו של הנער וידיעותיו, הרב לא עודד אותו, אף שלא אמר זאת באופן מפורש, לבחור בקריירה רבנית.
חיבת ציון
היו אלו ימים בהם ההתעוררות הלאומית באה בד בבד עם התסיסה המהפכנית ברוסיה הצארית. לוין וחבריו הושפעו מהרוחות שנשבו מבין דפיו של 'השחר' של סמולנסקין, ספרו של משה הס, החיבור של הרב קלישר, וועידת קטוביץ בה הפכו ההתארגנויות המקומיות לתנועה שנקראה 'חיבת ציון'.
"ימי ילדותי ושחרות נעורי עברו עלי בעולם צר אבל מוצק, בעולם שהיה ספוג כולו רוח ישראל סבא, והיה כולו תקווה וחרדה להווה של ישראל, ומלא בתקוות לעתידו. עולם קטן כשהוא לעצמו, ורחב ידיים בשבילי. סגור במסגרתו, אבל שלם בפנימיותו, בן חורין בתוך תוכו. סערות קרב פנימיות עוד לא הסעירו את רוחי, זעזועי קרעים שבלב עוד לא ערערו את יסודות נפשי" (לוין 2, עמ' 2). העולם הזה נסדק לראשונה בעת מלחמת טורקיה רוסיה, כאשר הנער נשטף, כרבים בעיירתו בפרץ של פטריוטיות רוסית. אחר כך אירע הרצח של הצאר אלכסנדר השני, שזעזע את הקהילה, כי הוא נחשב לנאור ומיטיב עם היהודים. אלכסנדר השני עלה לשלטון לאחר הצאר ניקולאי הראשון שהיה אחראי לטראומה של חטיפת ילדים לשירות צבאי, שממנו הרוב לא שבו, וביטל אותו. מחליפיו, אלכסנדר השלישי ואחריו ניקולאי השני התנגדו לרפורמות, ונחשבו לאויבי היהודים. התסיסה המהפכנית ערערה את איתנות השלטונות, והם ניסו להילחם בה באמצעים שונים. האמצעי הראשון היה פתיחה במלחמה מול יפן שנועדה לצופף את השורות, ולהעניק ניצחון קל על מדינה חלשה. בפועל רוסיה כשלה במלחמה, וזה רק חיזק את האופוזיציה הפנימית. השיטה השנייה, הייתה ליישם את הכלל 'הכה ביהודים והצל את רוסיה' שהוכיחה תמיד את יעילותה. לוין סיפר בזיכרונותיו כיצד היהודים הזדעזעו כאשר התמונה התבהרה, והתברר שהפוגרומים אורגנו ונוהלו על ידי השלטון.
היחסים בין יהודים לגויים בעיירה היו סבירים במהלך השנים. הם חיו בפלנטות נפרדות, כמעט ללא קשרים, אך לא נרשמו אירועי שנאה או אלימות. גם בימי הפוגרומים לא נרשמו בעיירה אירועים מיוחדים, אך הפחד חלחל ללבבות, והיהודים פחדו משכניהם. הפסוק 'בבוקר תאמר מי ייתן ערב, ובערב – מי ייתן בוקר', שיקף את הלך הרוחות גם בעיירה הקטנה והשלווה יחסית. החל גל הגירה ענק לכיוון מערב אירופה, ומשם לארצות הברית. היו אלו גם ימי הבראשית של ההתעוררות הציונית, שעדיין כונתה חיבת ציון, ושולבה בהתארגנויות של הגנה עצמית. אלו שפנו לדרך זו היו הצעירים שרחקו מדרך אבותיהם אך לא התבוללו, או שניסו להתרחק מהיהדות אך חזרו אליה, בשל גלי ההדף של האנטישמיות, אך הם לא שבו למתכונת הקודמת של ציפייה למשיח והסתגרות בחברות הדוברות רק יידיש, ועוסקות רק בלימוד ההלכה. הם גילו את הלאומיות היהודית, היכולת להגן על עצמם, ופשוט לחזור לארץ האבות ביוזמתם, ולא בעקבות משיח על חמור לבן. שמריהו לוין היה ביניהם. עדיין מהלך בעולמה של תורה, אך ביקש גם ללמוד רוסית, וגרמנית, וקרא בשקיקה את הספרות העברית המתחדשת, וכתביהם של מבשרי הציונות.
על הפרעות כתב: "שבתי וראיתי, שגורלי קשור לעולמים בגורל עמי המעונה והמיוסר. ושתי כמיהות כמה הלב כאחת: שאיפה לשחרור עצמי, והכמיהה לגאולת עמי. תחילתן של שתי הכמיהות האלה מקבילות היו זו לזו, לאחר מכן נתקרבו זו לזו, ובסופן נתמזגו והיו לאחר" (לוין 2, עמ' 7). הרעיון של חיבת ציון, שקנה לבבות לאחר הפרעות, לא היה חידוש או מהפכה עבורו, אלא המשך טבעי של חינוכו. "תנועה זו נראתה עלי כל כך טבעית, כל כך התאימה התאמה גמורה לכל מה שלמדתי בחדר, בבית אבא ובבית הרב, לכל מה שספגה נפשי וקלטו חושי מימות ילדותי הראשונים, ששוב נדמה היה עלי כאילו יצאתי לאור העולם 'חובב ציון'" (לוין 2, עמ' 11).
בעיירה לא הייתה ישיבה, אבל היו מספר אברכים שהתגוררו בבית הכנסת, והקדישו את חייהם ללימוד. הרוב היו לאומיים כמוהו אבל היו גם "שהתגדרו בתוך החומה של המסכתות הגדולות של תלמוד בבלי, ירושלמי והפוסקים, וחומה הייתה להם מימינם ומשמאלם בפני הגלים הסוערים והמסעירים של החיים ושאונם. סגורים ומסוגרים מפני העולם כולו היו מתמסרים ביתר כסופים שבאמונה ללומדם באמונה ובתלמוד, כאילו לא ארע בעולם המקיף אותם דבר. וכשהייתי מתבונן בגופיהם הרזים, הרעבים, בעיניהם הקודחות והבוערות, הייתי שואל את עצמי כולי נרגש, מה סוד כמוס עמם, אפשר והם הם הגיבורים האמיתיים – בני בניו של עם קשה עורף – שאינם נרמזים לפיתויי החיים ויצריהם, והם הם השוזרים בלי הרף את חוט הדורות, חוט המסורת של התולדה הישראלית?" (לוין 2, עמ' 27).
העיסוק בשאלות לאומיות מילא את זמנו, אך הוא חש בדידות בעיירתו כי לא היה לו עם מי לחלוק את מחשבותיו. עם הרב אורצר הוא הרבה לשוחח, אך הם הסכימו בכל דבר, והיה חסר לו 'מתנגד' שיוכל לשפוך על ראשו העיקש את כל החמה והבוז, ולהתקיפו בטיעונים עליהם שקד. "סבור אני, שיצר הכתיבה שלי בא לי מתוך בדידותי. לא היה לי שיח ושיג עם בריות קרובים, וניטלה ממני שמחת רעים. נכסוף נכספתי לעולם גדול ורחב מעולמי, וכך עלה לי, שעוד בימי ילדותי אנוס הייתי לבנות לעצמי עולם אחר, והעולם הזה היה עולם המקרא, שהיה לי עולם ממש. נכסוף נכספתי להסתער אל הזירה הגדולה ולהיעשות חלק מן המציאות הממשית. לא הייתה לי כל תקווה, שחלומי זה יקרום עור ובשר בסביסלוביץ" (לוין 2, עמ' 12).
"וכך עמדו לפני שתי שאלות כבירות ותבעו את פתרונן. העם היהודי חייב לצאת מגלותו, ואני מצווה להשתחרר מסביסלוביץ ולהתקין עצמי ליום הגאולה. מודה אני, פתרונה של השאלה הראשונה נדמה עלי קל יותר מפתרונה של השאלה השנייה" (לוין 2, עמ' 27).
היציאה מסביסלוביץ
העיירה הייתה צרה מלהכיל את האמביציות של הנער המוכשר שרצה לכבוש את העולם. הוא חלם על לימודים בגימנסיה, ולהפוך למהנדס שיתרום לבנייתה של ארץ ישראל. להוריו היו חלומות אחרים: אימו חלמה שיהיה רב גדול בישראל, ואביו שייכנס לעסקיו ויעזור בפרנסת המשפחה. לוין כותב שבמשפחתו ובסביבה הקרובה לא איפשרו לילדים ללמוד לימודי חול. להבדיל ממערב אירופה ובמיוחד בגרמניה, שם ההשכלה הייתה הדרגתית, הרי שברוסיה נוצרה תופעה של פער בלתי ניתן לגישור של מי שפנו להשכלה, ובעקבות זאת התרחקו ממשפחותיהם ומהיהדות. המרחק בין הדורות הרתיע הורים רבים מלשלוח את ילדיהם ללימודי חול, כדי שלא יתבוללו ויתנכרו להם ולמורשתם. אך הפורעים בפוגרומים, כמו בימי הנאצים שנים אחרי כן, לא הבחינו בין יהודי אורתודוקסי למשכיל. עבורם גם אלו וגם אלו היו בני מוות. חזרתם של מי שהפנימו שלא יהיו לחלק מהחברה הרוסית ליהדות הייתה שונה, ורבים מהם נטו ללאומיות בנוסח חיבת ציון, ולהתארגנויות של הגנה עצמית.
סרט משנת 1927 שצולם בעיירה סביסלוביץ
לוין יכול היה להתקבל בקלות לאחת מהישיבות היוקרתיות, ואימו הייתה רווה נחת, אבל הוא לא נמשך לכך. אם זה היה תלוי בו הוא היה נוסע לאודסה, ומשם לקושטא, לומד הנדסה ונוטל חלק בבנייתה של ארץ ישראל. הוריו כמובן התנגדו לחלומות שלו, והוא כיסה על רצונו האמיתי וצמצם את חלומו לנסיעה לאחת מהערים הגדולות כדי ללמוד תלמוד ויהדות, ולשפר את ידיעותיו ברוסית ובגרמנית.
הצעד הראשון של היציאה מסביסלוביץ היה לברזין, שהייתה גדולה מסביסלוביץ, אך קטנה מבוברויסק. הנער התגורר אצל קרובי משפחה, ובפעם הראשונה בחייו שהה ביישוב בו לא הכיר את כל תושביו. בברזין גילה את הבדלי המעמדות המוכתבים על ידי מידת העושר. גם בעיירה שלו היו פערים כלכליים, אך באותה עיר היה הבדל של ממש בין עשירים לעניים. הוא למד אצל מלמד שהיה בעל ידע עצום בהלכה, אך לא היה רב. ברגע של גילוי לב שאל אותו מדוע לא הפך לרב, ותשובתו הייתה שהוא לא הרגיש בליבו, עוד בימי נעוריו, שיראת אלוהים שבו מכשירה אותי להיות רב בישראל. לוין שם לב שכל המורים שאהב היו יודעי דין יותר משהיו כלי קודש. עניינו אותם השאלות הפילוסופיות של היהדות והנושאים שבין אדם לחברו, יותר משאלות של אמונה דתית.
לאחר עימות עם אביו, ואפילו בריחה אל אותו דוד שבזכותו למד אצל יהודה אורצר לעיר דינבורג - האב השתכנע, ואיפשר לבנו המוכשר ללמוד בגימנסיה. הבעיה שכדי להתקבל לגימנסיה היה עליו לשלוט בשפה הרוסית. הוא ידע היטב עברית, וגם יידיש, אך מעולם לא הרגיש צורך ללמוד רוסית. בזיכרונותיו הוא כותב על כך שמדברים הרבה על הסבל שבגלות, על רדיפות ופרעות אבל לא על הסבל בעקירה מלשון ותרבות כל פעם.
'כל מי שעמד על הקשר העמוק שבין חיי עם לבין לשונו, מצווה גם לעמוד על הייסורים הכרוכים בחילוף לשון'. השפה העברית מילאה את עולמו הרוחני, והוא חלם על מצב בו יחיה במולדתו, ידבר את שפתו, וילמד גרמנית או רוסית כשפה נוספת, אך מתוך מבחירה. כבן לאומה נורמלית השרויה בארצה ומדברת בלשונה, אך בינתיים היה עליו להתמקד בלימוד השפה הרוסית.
אלישע בן אבויה קבע שילד הלומד דומה ל'דיו כתובה על נייר חדש', וזקן ל'דיו הכתובה על נייר מחוק'. בתקופה שהתגורר אצל דודו בדינבורג הקפיד לדבר רוסית כל היום, חוץ משעה אחת בה הרשה לעצמו לחזור לעברית. הוא חלם על היום שיוכל לשוב לעברית והבטיח לעצמו: 'וארשתיך לי לעולמים, וארשתיך לי לחסד ורחמים'. כל מאמציו לא הועילו, והוא לא הצליח להתקדם בשפה הרוסית ברמה שתאפשר לימודים בגימנסיה. הוא ניסה להתקבל לסמינר למורים בווילנה, אך נדחה בגלל שטעה טעות קטנה במכתב הבקשה שכתב ברוסית. הסמינר היה ידוע כמוסד ירוד, אך הוא לא רצה לחזור לעיירתו בידיים ריקות. בסופו של דבר חזר לבית הוריו 'כמי שנטרפה ספינתו בים. כולי רצוץ ושבור'. בימיו בסביסלוביץ למד עם בנו של הרב, והשניים אף עסקו בביקורת המקרא. דווקא כשלמד יחד עם בנו של הרב, גילה להפתעתו כי השפה הרוסית, התרבות והספרות שהיא מייצגת חסרים לו.
אימו ניסתה לשכנעו ללמוד בישיבת וולוז'ין היוקרתית, ואביו רצה שייכנס לעיסקי רפסודות העצים שלו. כעבור זמן התאושש והודיע להוריו כי אינו רוצה להיות רב, ולא סוחר עצים. האב נתן את ברכתו וכספו, והוא נסע למינסק כדי לנסות ולהתקבל לגימנסיה הריאלית.
במינסק נהג כמי שרגיל לחיות בכרך גדול, היו לו קרובי משפחה, והוא התקבל כחבר רצוי בקבוצה המקומית של חובבי ציון. הם אהבו להיפגש ולשיר שירים של פרוג ואליקים צונזר שהיה איש מינסק וחובב ציון. התנועה הייתה עדיין בחיתוליה ולא מאורגנת, הייתה כסדין אדום אצל הציבור האורתודוקסי מצד אחד, ואצל האליטות שהתנגדו לכל חשיבה שמטרתה לשנות את הסדר הקיים מהצד השני. המעטים שנטו לחיבת ציון היו צעירים משכילים שלא ביקשו להתבולל. כששר, ביקשו ממנו חבריו בעדינות להימנע מכך, אך לעומת זאת בוויכוחים ונאומים התגלה בכל תפארתו. חבריו הבחינו בכישרונו לנאום, בלהט שלו, וביכולת להביס את יריביו בכל ויכוח. דרכו המקצועית בהמשך חייו עוצבה ביום שהטילו עליו להיות נואם שלישי בכינוס של חיבת ציון. שני הנואמים שלפניו שעממו את הקהל: אחד הירבה בציטוטים והגזמות, והשני מסר נתונים יבשים. הוא היה הנואם השלישי, והצליח להעיר את הקהל ולסחוף אותו.
"התחלתי מרגיש שלא אני הוא המדבר אלא מי שהוא מדבר מתוך גרוני. הוא הנואם ואני המשגיח עליו. ואני המדריכו ומאמנו, שלא יתבלבל וחוט מחשבותיו לא יקרע. ואסיר תודה הייתי לאני השני שלי, שנאם מתוך לבי וגרוני, ונשמע למרותי וציית לי בכל" (לוין 2, עמ' 74). באותו יום הבין שזהו כוחו של מי שחיים ויצמן, שאינו ידוע כאדם שמשבח אנשים אחרים, הגדיר כנואם הטוב ביותר שקם לתנועה הציונית. בזיכרונותיו כתב שנאומו בבית המדרש במינסק הוא שהכריע את היותו לימים נואם בציבור שמלאכתו בכך. לא הצלחתו ומחמאות חבריו הם ששכנעו אותו להפוך את הנאום לדרך חייו אלא "שעה זו שעמדתי על הבמה הרגשתי, שהבמה מקום חיותי. לא הייתי צריך להתאמץ ולהתיגע בדבר. רעיונותיי נולדו מאליהם וירדו עלי בלבוש מלים ומאמרים" (לוין 2, עמ' 75).
כל ימיו עלה על הבמות והיה כשחקן, אך הוא שיחק רק תפקיד אחד – את עצמו. היו לו חברים עם כישרון משחק, אך מכישרון זה לא נדבק אף ניצוץ בנשמתו. איש, כולל הוא עצמו, לא עמדו על סוד הצלחת נאומיו 'עוד בתחילתי שיערתי, שאם סוד בדבר מוטב שלא אגלהו. שכן כל יוצר וסודו, הוא עץ הדעת הפנימי שבו, וכל הטועם מעץ הדעת סופו – קללה'. הוא נהנה ממעמדו המתהווה כאחד מראשי הדוברים של חיבת ציון במינסק, אך הנאומים ביידיש פגעו בהחלטתו לדבר רק ברוסית, כדי להצליח בבחינות הכניסה לגימנסיה. הוא למד עם חבריו לבחינות, אך 'רבי צער ועצבון היו ימי'. חוקי הנומרוס קלאוזוס המגבילים את מספר התלמידים היהודים בגימנסיה אמנם לא נכנסו עדיין לתוקף פורמאלי, אך הייתה הנחייה לא כתובה להכשיל את היהודים, ולהעביר את אלה שאינם בני ברית. היהודים למדו ביחד, אך בפועל התחרו זה בזה על מספר קטן של מקומות, ומצבו מבחינת ידיעת השפה הרוסית היה עגום.
ביום הבחינה קרה לו נס. המורה למתמטיקה טעה בהכנת הבחינה, ונתן שאלות על חומר שעדיין לא נלמד. הוא נותר אחרון בכיתה ובעשרים העמודים שמילא בחישובים הצליח למצוא פתרון הגיוני מושלם לשאלה המכשילה. המורה הציץ מעבר לכתפו, קרא את תשובתו ושיבח אותה. לימים התברר לו שאותו מורה התעקש שיקבלו אותו ללימודים למרות ציוניו הנמוכים ברוסית.
"ומי עמד לי ביום בחינה זה והביא לי רווח והצלה, שדחף אותי בלי רחם הלאה האלה, שציווה עלי להפריד את השאלה ליסודותיה הראשונים ולהכניס אותה חלק חלק אל תוך הנוסחה המתמטית? לא תלמיד דינבורג ומינסק, אלא תלמיד החדר מסביסלוביץ, ששכלו אומן ושונן בלימודי ישראל ותורתו (לוין 2, עמ' 80).
לוין ייצג בגימנסיה את החזון של חיבת ציון מול תלמידים שהטיפו למהפכנות וסוציאליזם. הם התחרו על נפשות התלמידים, וגם הסתובבו ברחובות מינסק וניסו לשכנע יהודים בצדקת הדרך. הוא מספר על אירוע בו הלך לסמטה של חנוונים קשי יום, שסחורתם עשויה להיות חצי דג מלוח, וכולם עניים מרודים על סף רעב. הוא תפס את אחד החנוונים וסיפר לו בהתלהבות על חיי החלב ודבש והשפע שבארץ האבות. החנווני נותר אדיש לחלוטין מול התלהבותו ובסוף הגיב "חפרפר זה, אסיר של חנות הדגים המלוחים, נעץ בי עיני קור ובת צחוק של צינה הוא פסק לי פסוק קצר: 'אברך אברכי, אל תוציא את זמנך לבטלה, לעולם לא נחליף את אירופה באסיה" (לוין 2, עמ' 87).
כוח המשיכה של הסוציאליסטים בעיני הנוער היה חזק יותר, כי הם היו בסכנה מתמדת עקב רדיפת השלטונות. בעיקר הבנות נמשכו לאסיפות שלהם, עד שצחקו עליהם שבחובבי ציון יש רק גברים. המשטרה החשאית רדפה את הסוציאליסטים, והתעלמה מחובבי ציון. הלאומיות היהודית המתעוררת לא היוותה איום על השלטון, ואפילו להיפך. הרעיון שהיהודים יסתלקו לפלשתינה אפילו מצא חן בעיני הרשויות, וכבונוס הם יחזקו את מעמדה של רוסיה בארץ הקודש.
ב-1886 סיים את לימודיו וקיבל תעודת גמר טובה. חזר לעיירתו כמנצח לאחת התקופות המאושרות בחייו.
בצבא הצאר
לוין הגיע למסקנה שהוא רוצה להקדיש את חייו לעולם היהודי, וחיפש עיסוק שיקשר אותו אל חיי עם ישראל ותרבותו. הוא חיפש מקום תורה, אך ברוסיה לא היו מקומות כאלה - רק הישיבות הישנות שכבר פרש מהן. על כן נמשך לגרמניה בה התקיימו בתי מדרש לרבנים ובית מדרש עליון למדע היהודית, אך אז הגיע צו הגיוס לצבא הצאר. השלטונות הכתיבו מכסות של חיילים שיש לגייס, אך עם היהודים החמירו יותר, והתעלמו מגלי ההגירה העצומים שצמצמו את מספרם. הוא ידע שאם יתחמק מהגיוס בשל ראייתו הלקויה בעין אחת, יגייסו בכוח מישהו אחר מסביסלוביץ, ואולי יהא זה יתום המפרנס את משפחתו. בעוד כולם שיחדו את הרופאים כדי להתחמק מגיוס, הוא שיחד את הרופא כדי שיאשר את גיוסו למרות בעיית הראיה שלו.
לוין נשלח לבסיס הקרוב לבוברויסק, וכבוגר גימנסיה היו לו זכויות יתר, אם כי, כיהודי, לא היה זכאי לקצונה. היו למשפחתו מכרים רבים, וקרובי משפחה בעיר, ואחד מהם, קבלן שבנה עבור הצבא, דאג להסביר למי שצריך שהוא זכאי ליחס מיוחד.
בבסיס הצבאי פגש את טיפוס האיכר הרוסי: המגויסים הגיעו מאזור נחשל במיוחד, והתקשו ללמד אותם מושגים בסיסיים כמו אבחנה בין ימין לשמאל. כשהגיע תורו ללמד אותם חומר בסיסי בתורת המלחמה, הסבירו לו שיש להכות אותם מכות נמרצות כי אחרת הם לא לומדים. כמובן שזו לא הייתה דרכו של לוין. הוא שם לב שאינם כה טיפשים כמו שעושים מהם, ושהאלימות שהפעילו כלפיהם עוררה בהם התנגדות פנימית, והסתגרות בפני המסרים שניסו להעביר להם. הוא ניסה גישה אחרת, התקרב אליהם, הקשיב להם, והתאים את תכני הלימוד לאופן חשיבתם. כמובן שהכיתה שלו הגיע להישגים הכי גבוהים, בלי להפעיל אלימות. הוא גם הלך למגוריהם ושוחח עמם. התברר לו, שאף שלא פגשו יהודי מימיהם, הם ספגו מסרים אנטישמיים מהכומר המקומי, והתפלאו לגלות כי היהודי הראשון שפגשו איננו מפלצת. היה לו קשר מיוחד עם אחד הקצינים הבכירים, שנחשב ל'עורב לבן' כי לא שתה לשכרה, לא היכה אף אחד ולא קילל את הז'ידים. זה הספיק כדי שיכנו אותו מאחורי גבוה כיהודי למחצה. ללוין, שאיתו קשר קשרי ידידות, גילה בסוד, כי אביו אמר לו לפני מותו שהוא יהודי שנחטף לצבא בנעוריו, נאלץ להמיר את דתו, והשביע אותו לכבד את היהודים כל ימי חייו.
יום אחד הגיע מפקד בכיר לביקורת, ראה את לוין מחזיק את הנשק בידו השמאלית, בשל הפגם בראייתו באחת מעיניו, ודרש מיד לשחררו מהצבא. בכך זכה שגם לא גרם לגיוס כפוי של אחר, וגם שוחרר מהשירות הצבאי שלא משך את נפשו, והיה בעיניו בזבוז זמן.
חנה לוז'ינסקי
את שעות הפנאי המרובות שבשירותו הצבאי ניצל כדי לקשור קשרים עם פעילי חיבת ציון בבוברויסק, והקשר בין צעירים בעלי אידאולוגיה זהה היה מידי. חבריו החדשים שמעו מאנשי מינסק שלוין הוא נואם מחונן, והם ניצלו את כישוריו. אחד מחבריו הטובים ביותר היה ליאון לוז'ינסקי, והפגישה עם חנה אחותו הייתה למאורע חשוב בחייו. בזיכרונותיו סיפר על הרצאה מוצלחת שקיים: "נאמתי כשעה שלמה בערך, וכשהפסקתי ישבתי על מקומי ובליבי אותה הרגשה שמרגיש ודאי גיבור, שזה עתה נחל ניצחון רב במערכה. הראשון שבירך אותי היה לוז'ינסקי. בין האנשים הרבים שנגשו לברכני נמצאה עלמה אחת צעירה, שבת צחוק רבת חן על שפתיה ועיניה קונות את הלב. כשהושיטה לי את ידה ושפתיה מלמלו דברי תודה מועטים הרגשתי שדבר מה חזק כבש את רוחי. ברגע הראשון לא יכולתי להסביר לעצמי, מהו הדבר שנגע בליבי מגע חזק כל כך. רבות נזדמנתי עם עלמות צעירות נאות, לוחץ הייתי את ידן לשלום והרגשתי בליבי את הלחיצה שכנגד. אולם הרגשה זו שפלחה אותי כברק, חדשה הייתה לי. אכן יש רגעים בחיי אדם המתרוממים מעלה מעלה מעל חיי יום יום. זרמי החיים חולפים עוברים על פנינו או אנו חולפים ועוברים על פניהם, ופתאום באה הפסקה מופלאה במהלכם: פתאום עומד הזמן מלכת לרגע, ותם כל היקום. אותה שעה אדם מרגיש: רגע זה הוא רגעו" (לוין 2, עמ' 114).
את סיפור האהבה שלו הוא משלב בסיפור אגדה על פיו נטל הקב"ה צלע מהאדם ויצר ממנה את חווה, ומאז הוא מחפש את צלעו, אולם רק לעתים רחוקות הוא מוצא אותה. בדרך כלל הוא מוצא את צלעו של אחר, ומכאן מקור ייסורינו בעולם: "זוגות זוגות מתחברים ונצמדים, אבל לא הזוגות שהוכרז עליהם מלמעלה, ולפיכך אומרת האגדה, קשה זווגם של הבריות כקריעת ים סוף" (לוין 2, עמ' 124). הוא מספר שאינו יודע אם זכר את האגדה באותה עת, אך הרגיש היטב בכל מהותו שמצא את אבדתו, וכי חנה לוז'ינסקי (אחות חברו), היא אשר הועיד לו אלוהים. גם חנה הרגישה כך, ואת סודם חלקו בטיולים ערב ערב "בין שדות ירוקים ובין אילנות פורחים בדרכים, הרחק מתחומה של עיר. ויותר משסחו לנו דברינו סיפרה לנו הרגשתנו, הרגשה בטוחה ומוצקה, שאכן נחש לבנו את האמת לאמיתה. כלום לראיה יתירה היינו זקוקים מאור זה, אור הידידות של הירח, של כוכבי אין מספר אשר בשמים שאמרו לדבקנו טוב? החיטה הבשלה בשדות נענעה לנו בראשה: הן נאה זיווגכם, יפה צמדכם" (לוין 2, עמ' 125).
האהבה התמימה של שני הצעירים יכלה להתברך באושר ואריכות ימים אלמלא נכנסו ובאו אל "גן העדן של מטה שלנו חשבונות פעוטים וחולי יום יום של עולם ישן ומושחת ביסודו" (שם עמ' 125). חנה והוא היו מאושרים, אך אמה האלמנה התנגדה לקשר, ושאפה לחתן את ביתה עם חתן בעל מעמד בחיים, שפרנסתו קבועה ובטוחה. אפילו ליאון חברו הושפע ממנה, והחל לשאול אותו שאלות על תוכניותיו לחיים, וכיצד הוא מתכוון לפרנס משפחה. חלומו היה ללמוד בחו"ל, והמשמעות הייתה לחכות לנישואין חמש שנים, ורק אז לדון ברצינות באופן הפרנסה. הוא הבין שהמשמעות של הגשמת חלומו היא ויתור על חנה, ועל כן ויתר בצער ובכאב על נטיית ליבו ללמוד יהדות כדי להשתלב בתנועה הלאומית, ולהילחם את מלחמתה כסופר או עסקן מדיני. בלית ברירה הסכים לעבוד בעסקי העצים של אביו, וידע שבמקרה הטוב ביותר הוא יהיה סוג של חובב ציון משכיל, שבשעות הפנאי המועטות יקרא, ואולי יכתוב פה ושם מאמר. המסחר יגזול את כל זמנו: "מוכן הייתי להיות אחד המשכילים, להיות יהודי סוחר בעל השכלה, שחייו קודש רק לענייניו האישיים, הפרטיים, ולא לשאר עניינים ציבוריים, רוחניים – טיפוס אנושי זה, ששפכתי עליו תכופות תוכחה רבה וקשה בנאומי" (לוין 2, עמ' 127).
לוין לא מצא את מקומו בחברת הסוחרים עליהם כתב ש'הללו היו בינוניים שבבינוניים'. באותו חורף של שנת 1988 הוא הרבה לנסוע למינסק לטיפול בעסקי המשפחה. הוא מספר באומץ רב ובגילוי לב, על בילוייו עם צעירים יהודים ממשפחות עשירות, חסרי עניין בחיים, שבחברתם התמכר להימורים. הוא ניסה פעם אחר פעם להיגמל מההתמכרות, אך חזר ונפל. הוא נאחז בסיפורו של יוסף שהתגבר על הפיתוי של אשת פוטיפר באמצעות דמות יעקב אבינו שנתגלתה לפניו, ובעזרתה ניצל מן החטא. גם הוא העלה לפניו את דמות הוריו 'קדושי ליבו', וכך ניצל מההתמכרות שהרסה את חייהם של רבים כל כך. בדיעבד הבין כי נגרר לתהום בגלל האובדן של מימוש חלום חייו אותו כפה על עצמו. "ניטל ממני שיווי המשקל הנפשי, מוט התמוטטה הארץ מתחת רגלי, ועם שניטל שיווי המשקל, ניטל גם כבודי בעיני. חלום ילדותי ושחרות חיי להביא ישע לעמי האומלל והנרדף כאילו נתעטף בערפל. אימה תקפה אותי בראותי את עצמי והנה הייתי כאחד הצעירים האמידים של העיר מינסק. שהחיים והעולם היו בעיניהם שוק הומה של שעשועים ותאוות יצרים. כאמור ניצלתי מן הרשת, אולם ברור היה לי שכישלוני המוסרי שעוד מעט היה הורס את כולי, בא לי על ידי דרך חיים טועה שאחזתי בה, ושוב לא היה לאני האמיתי שלי שליטה על עצמי. חייב הייתי להתאים את המעשה אל הרעיון" (לוין 2, עמ' 180). הוא הגיע למסקנה שהמעשה והרעיון אינם לימודים בגרמניה, אלא עלייה לארץ ישראל. 'אם חובב ציון אתה, קום עלה לארץ והיה חלוץ'.
האם הקשוחה של חנה, שהתרככה מעט כשהחל לעבוד בבית עסקו של אביו, הזדעזעה מהרעיון של הפיכת חתנה המיועד לאיכר בארץ פראית ורחוקה, וגם חנה השתכנעה. היא התגברה על צניעותה, וגילתה כי נתחבב עליה בשל כישרון הנאום, וטענה שבכך יוכל לעזור לעמו יותר מאשר עם המחרשה. הוא ניסה לשכנעה אך לא הצליח: 'חנה הייתה בת ישראל, בת בתו של יעקב אבינו ואהבה יותר את הקול קול יעקב מאשר את ידי עשיו'. העלייה לארץ ישראל הייתה בכל זאת מעין פשרה בין חלום הלימודים בברלין לבין הסחר בעצים. פשרה שנועדה לרצות את חנה ואמה. בבוברויסק ובמינסק ערכו לו חובבי ציון טקסי פרידה רבי רושם, ונישאו נאומים נמלצים המשבחים את החלוץ המגשים. השבחים לא השכיחו את תחושתו המרה שמסוכן הדבר להשאיר את חנה לנפשה. הוא התגבר על החשש, בעיקר בשל נאומי הפרידה הנלהבים שלא הותירו לו דרך נסיגה, והחל במסע לארץ ישראל שעבר דרך קייב. שם החליט לנסות ולקבל זיכיון בארץ ישראל למוצרים של בית ברודסקי, אחד מעשירי רוסיה שעסק במסחר בסוכר וקמח. לאחר מאמצים רבים הצליח להתקבל לראיון אצל הגביר. המשורר יהל"ל ורופא העיניים מנדלשטם מסרו לו מכתבי המלצה בזכותם הסכים ברודסקי לפגוש אותו. הגביר התעניין מה גורם לצעיר לעלות לארץ ישראל, ולוין פצח בנאום חוצב להבות על הלאומיות היהודית, וחזון המדינה בארץ ישראל. הוא נסחף בנאומו וגלש לנושא החביב עליו – מתקפה על היהודים העשירים המתרפסים בפני השלטונות, מתנכלים לחובבי ציון, ואפילו קרא להם בוגדים. הוא שכח לרגע שברודסקי נמנה עם אותם עשירים המתרפסים בפני השלטונות ומתנגדים ללאומיות היהודית. בסוף נאומו, שאל לגבי הזיכיון, והגביר ענה לו ביובש, שכבר יש לו סוכן בארץ ישראל.
הוא כתב לחנה מכתבים מדי יום, אך חש שבמכתביה הופכים להיות רשמיים ומרוחקים. הוא פחד לנסוע לבוברויסק ולברר את הנושא, והעדיף לנסוע אל אחיה בקחובקה. שם נודע לו, שחנה התארסה ועולמו חרב עליו. הוא החל לדבר במהירות ובביטחון עם ליאון כדי להסתיר את הפגיעה העמוקה, אך כשנותר לבדו החלו הייסורים. ביומנו הוא מתאר לילות נדודים 'מחזות האימים שתיארו בהם את ייסורי הגיהנום של הרשעים בעולם הבא נוצרו ונולדו בלילות כאלה'. הוא נסע לאודסה בדרכו לארץ ישראל, לעיר שהייתה למרכז של התרבות העברית המתעוררת וחיבת ציון. הכאב לא פסק, וכדרכו הוא פונה למקורות ולסיפור הבריאה האלטרנטיבי: בסיפור הרגיל האל ראה כי לא טוב היות האדם לבדו והעמיד לו עזר כנגדו, כשלקח צלע מצלעותיו ויצר את חוה. סיפור שוביניסטי למדי, על פיו האדם הוא החשוב במעלה, ואילו חוה היא יצירה שנייה, תוספת, שנועדה לשמש את אדם. בנוסח השני שניהם נבראו יחד: 'זכר ונקבה ברא אותם ויקרא שמם אדם'. בנוסח זה אין גן עדן, עץ הדעת, נחש ובריה אחת שנועדה לשרת את הראשונה. הוא העדיף את הנוסח המקוצר המכבד את שני הברואים, ולדעתו, אם נוסח זה היה הדומיננטי אולי "היינו משיגים את הכמיהה העולמית של אדם אל חוה שלו השגה עמוקה יותר, אפשר שיתר כובד ראש היה נקנה לנו בתוך אהבתנו, ולא היינו נוהגים בה באהבה זו קלות ראש. אפשר ועולמנו היה מבורך ביתר ריבוי של אנשים שלמים, הרמוניים" (לוין 2, עמ' 143). ואולי חנה לא הייתה נכנעת לאמה, ונישאת למי שמכבד אותה.
אודסה – מרכז הספרות העברית וחיבת ציון
באודסה ביקש לפגוש את מנהיגי חיבת ציון לאחר השנים הרבות בהן קרא את כתביהם. הם הסכימו לפגוש את הצעיר הנמרץ שהודיע על כוונתו לעלות לארץ ישראל. הפגישה הראשונה עם לייב לילינבלום הייתה מאכזבת. המנהיג שאל אותו בקוצר רוח כמה כסף יש לו כדי להסתדר בארץ ישראל. לילינבלום היה נראה לו כרב בעיירה קטנה ונידחת, חסר ישע, בעל טון דיבור קר וחסר מרץ - רחוק מאוד מדמות המנהיג והלוחם הנלהב לאידאל לאומי חדש. האיש ממנו התפעל במיוחד היה לייב פינסקר, נשוא פנים, אצילי, שקיבל אותו בסבר פנים יפות. פינסקר היה בעיניו האיש שגילם את הדמות של מי שגדל במזרח אירופה בסביבה אורתודוקסית, המשיך את לימודיו במערבה, ושילב בהצלחה את הטוב שבשני העולמות. "עם שפינסקר היה יהודי רוסי ובנו של תלמיד חכם עברי וחוקר, הרי היה איש מערב טיפוסי, והיה נתון להשפעת השקפות ורעיונות מערביים. בבחינה זו הכשיר פינסקר את הקרקע למנהיג השני האירופי-מערבי, לתיאודור הרצל" (לוין 2, עמ' 141). מנדלי מוכר ספרים, רבניצקי ורבים אחרים צרפו את הצעיר המוכשר, שהיה בדרכו לארץ ישראל, לחבורתם.
יהודה לייב פינסקר
הפגישה החשובה ביותר הייתה בביתו עם מי שיהא לרבו וחברו כל ימיו – אשר גינצבורג המכונה אחד העם. על ההתרשמות הראשונה כתב: "הרושם שעשה עלי אותה שעה אדם קטן קומה זה היה כל כך פתאומי וכל כך עמוק, ששום אדם לא עשה עלי רושם כזה. לא לפניו ולא לאחריו. על פניו שפוך היה ברק רוחני נפלא, פשוט וחגיגי כאחד. פנים גלויים ורבי מבע, שמרוץ מחשבותיו הפנימיות חרת עליהם סימנים ברורים ומסוימים. בכל טיבו לא היה אף צל צילה של שאיפה לגדולה, אולם הוא היה אדם גדול. לי היה אחד העם כל ימיו מדריך ומורה" (לוין 2, עמ' 148).
אחד העם והקדשתו לשמריהו לוין
ימים ספורים לפני מועד ההפלגה הופיע לפתע אביו באודסה. הוא נחרד ממראה האב שהזקין באחת, נראה מודאג, ואיבד את שלוותו וביטחונו העצמי. מסתבר שהאב שתמיד ניהל את עסקיו בזהירות כשל בעיסקה גדולה, והסתבך בחובות. הוא בא לבקש מבנו שיחזור בו מהכוונה לעלות לארץ ישראל, ויסייע לו לצאת מהמשבר. ביומנו כתב בגילוי לב כי מה שמנע ממנו לענות מיד בחיוב לאביו הוא רגש הבושה. לאחר נאומי הפרידה רבי המליצות הוא חוזר בו, ויהפוך קרוב לוודאי לבדיחה בקרב חבריו בחובבי ציון. הוא התלבט ובסוף נכנע לצו מצפונו, וליבו לא נתן לו לנטוש את אביו במצוקתו. הוא עזב את אודסה מבלי להיפרד מאיש, ובמסע לניקולייב פרצה סערה בים, ועלתה בפניו דמותו של יונה הנביא: "ברוחי הייתי אף אני בחופה של יפו, ואף אני בורח הנני כברוח יונה בפני שליחותו. אלא שיונה ברח בפני ה' ואני ברחתי מעצמי" (לוין 2, עמ' 151).
בדרכו עצר בבוברויסק ופגש את חנה "שנינו ילדים חסרי ישע היינו. חומת צור עמדה בינינו – אירוסיה, ואף פרידתנו חסרת ישע הייתה, כפגישתנו". (שם). ושוב בגילוי לב הוא מספר על מצבו הנפשי הקשה, ועל אירוסין לבחורה שלא אהב, רק כדי להסתיר את פגיעותו. במבט לאחור הוא אומר שאם היינו מסוגלים לחזור בנו מדרך האיוולת לאחר צעדנו הראשון, היינו עוקרים מן העולם את רוב פשעינו וחטאינו. הוא המשיך לכתוב מכתבים לאותה ארוסה. "והמכתבים היו, כמובן, כוזבים מתחילתם ועד סופים. הן בתכנם והן בצורתם. זייפתי את כתב ידי אני, גנבתי את סגנוני אני, חיקיתי את המכתבים שנכתבו לכתחילה בשביל חנה לוז'ינסקי. שאפתי להשתמט מן האמת העירומה, להתחמק מעורי אני ולקרוע את הכבלים שכבלו אותי ואת הווייתי, אולם ניטלה ממני הביקורת העצמית, ומסתבך הייתי וחוזר ומסתבך בכזבים חדשים" (לוין 2, עמ' 152). מה שהציל אותה מהמצב הנפשי המתדרדר הייתה חזרתו אל שולחן הכתיבה, אל הלימוד, הקריאה והכתיבה. הם השיבו לו את האיזון הנפשי והכוח להתמודד עם האכזבות בחייו. "ושוב באה עלי תקופה יקרה ונאמנה בסביסלוביץ עיר מולדתי. הימים היו עוברים בקריאה והלילות בכתיבת שירים. שקט נפלא שרר בערבים בעיירה, שלוות סתרים ובדידות. לא שתיקה צחיחה, מרגיזה, אלא דממה רבת תנועה שופעת אלי מכל עברים, כורכת שמים וארץ יחד ומגלגלת אותם בדומיה" (לוין 2, עמ' 153). בשלבי החלמתו ביטל את האירוסים.
בוורשה – מרכז הספרות העברית
לוין שלח ליל"ג את השירים שכתב וקיבל תשובה שהוא בעל כישרון, וכדאי שימשיך לכתוב ולהשתפר. לימים התברר לו שיל"ג נהג לענות כך לכל מי ששלח לו את כתביו, אך באותה עת המחמאה הפיחה בו רוח של תקווה ויצירתיות. הוא נטל את שיריו בתרמילו, ונסע לוורשה שהייתה למרכז של הספרות העברית המתעוררת. ורשה הייתה העיר המערבית הגדולה הראשונה בה ביקר, לעומת קייב שהייתה עיר 'רוסית ביזנטית אפופה קדושה וגבורה של אגדת עם עתיקה'. הוא מצא בקייב שלמות של פנימיות שנצטברה דורות על דורות. יופייה של אודסה לעומתה הוא חיצוני: שילוב של שמחת חיים דרומית-איטלקית, והתפארות של עני שעלה לגדולה. אודסה לא הביטה לאחוריה, אל רוסיה הגדולה אלא לפניה, אל הים התיכון ואל המזרח הקרוב. הוא הגדיר את אודסה, ואחר כך את תל אביב כערים 'שאין בהן אבק הדורות'. ורשה הייתה שונה מהן – העיר האחרונה למזרח והראשונה למערב, שהערים פריז, וינה וברלין היוו לה השראה.
בוורשה זכה לקבלת פנים נאה מחובבי ציון בעיר, בהם המשורר שאול פנחס רבינוביץ (שפ"ר), ונחום סוקולוב. לוין פרסם ספרון עם שיריו שנקרא בפשטות 'עשרה שירים', שזכה לכתבת ביקורת אוהדת בעיתון הצפירה. הוא כתב בגילוי לב שהמוטיבציה שלו להתפרסם כמשורר נבעה מהרצון שחנה תדע מיהו האיש לו פנתה עורף. הוא מיהר לשלוח לה את הספרון יחד עם הכתבה.
במהלך אותם שנים הצטרף למסדר החשאי 'בני משה' שמילא תפקיד חשוב בקרב תנועת חיבת ציון, לפני שנבלעה בהסתדרות הציונית. נביאו של המסדר, ומנהיגו היחיד בכל ימי קיומו היה אשר גינצבורג הידוע בכינויו 'אחד העם' שהקימו באודסה ב-1889. היה זה מסדר חשאי, גברי, אליטיסטי שהזכיר במבנהו ומהותו את 'הבונים החופשיים'. הוא נקרא על שם משה רבנו, האיש שהוציא את העם מהגלות, ואת הגלות מרוחו ונפשו של העם. אחד העם ייסד את הזרם בציונות שכונה הציונית התרבותית, הרוחנית, שביקשה ליצור בארץ ישראל מרכז רוחני, ומערכת חינוך שתחנך את העם להשתחרר ממועקת הגלות והרגליה. פעיליו ביקשו להכשיר את הלבבות יותר מאשר לעסוק בעלייה ובבניית הארץ, לפחות כשלב ראשון. בימיו הטובים מנה המסדר כמאה חברים, בהם אישים כמטמן כהן מייסד הגימנסיה העברית הרצליה, אוסישקין, ויצמן ודיזנגוף. הארגון פעל כשמונה שנים, ונבנה בימים שתנועת חיבת ציון למעשה גוועה. שמריהו לוין הגדיר את לילינבלום, מנהיגה של חיבת ציון, כאופטימיסט ואת אחד העם כפסימיסט שלא האמין, כחבריו בחיבת ציון, שניתן לבנות את הארץ במצבו הרוחני הירוד של העם. הסופר יהושע ברזילי (אייזנשטט) הוא שצירף את לוין למסדר החשאי. קרא לו לחדר צדדי, נעל את הדלת, ו"סיפר לי שעה ארוכה על הרב הגדול ועל מסדרו, קרא לפני את תקנות המסדר והשביע אותי בתורת החבר הצעיר שבחבורה. זכורני: ראיתי את עצמי כאילו צורפתי בכור האש, כאילו נולדתי מחדש" (לוין 3, עמ' 27).
הוריו השלימו עם כך שלא יהיה לרב כחלום אימו, ולא ישתלב בעסקיו של אביו, וזאת בזכות הגושפנקה שזכה לה כמשורר. הם הרשו להגשים את חלומו הראשון - ללמוד את מדעי היהדות בברלין. בדרכו עצר בקובנה כדי לקבל את ברכתו של רבי יצחק אלחנן ספקטור (על שמו נקרא רחוב אלחנן).
סטודנט בברלין
"אין אדם יכול להשיג כמה מן הקסם ומן הרז צרור היה בשביל המשכיל הרוסי, ובמיוחד היהודי, במילה זעירה זו 'חוץ לארץ'. כמה מקסימה היא עוד היום. בשביל המשכיל הרוסי הייתה במלה זו השאיפה העמוקה לחירות. בליבו חיים היו הכיסופים להימלט, ולו לרגע מבית אסורים ענק זה ששמו רוסיה. לראות בעיני בשר כיצד מהלכים הבריות ללא פחד ואימה בפניהם ובעיניהם. לשמוע היאך בני אדם דנים באלוהות ובאדם, בשטן ובממשלה כרצונם, ואין האימה שרויה עליהם מפני מחשבת עצמם" (לוין 2, עמ' 161). הם לא חלמו על לונדון ופריז, וכיסופיהם התמקדו בווינה ובברלין הפרוסית. כשהרכבת חצתה את הגבול הוא חש כמי שיצא מעבדות לחירות. כמעט רצה לומר את תפילת 'מתיר אסורים', ואלמלא התבייש היה נופל על צווארו של הג'נדארם הפרוסי שנכנס לקרון ומנשקו בהתלהבות. רק לימים למד שהחירות בפרוסיה מוגבלת, והיא איננה גן עדן של חירות, אך איש לא צפה ולא דמיין את סופו הטרגי של עידן החירות היחסית, פחות מחמישים שנים מאוחר יותר, כאשר היטלר עלה לשלטון בגרמניה.
בתחנת הרכבת בברלין חיכה לו חברו, נחמן סירקין, שהפך לשותפו לדירה ברובע פועלים בצפון העיר. סירקין לקח אותו למועדון בן שני חדרים בו ניתן היה לקרוא בעיתונות הליברלית בשפה הרוסית. תשעים אחוז מבאי המועדון היו יהודים, והתנהל ויכוח מר ועתיר יצרים, על השאלה האם מותר להכניס למועדון עיתונים עבריים כמו 'הצפירה' למשל. אותם סטודנטים שלא הורשו ללמוד באוניברסיטאות רוסיות בשל יהדותם, התנגדו ל'לאומנות השוביניסטית' של אנשי הלאומיות העברית.
הסטודנטים היהודים בברלין חיו במעיין בועה ללא קשר ממשי עם מי שלא הגיע מרוסיה. לצערו ולצער חבריו, האוניברסיטאות בגרמניה היו עדיין סגורות בפני נשים, כך שהסטודנטיות היהודיות מרוסיה פנו לצרפת ושוויץ. הם נהנו אמנם מהעושר התרבותי של ברלין, מהמוזיאונים, ההצגות, הגנים המטופחים ובתי הקפה אך סבלו מחסך חברתי. מרבית הסטודנטים הגרמנים היו אנטישמים, ועם הסטודנטים היהודים הגרמנים היו קשרים רופפים. אבל כמו בכל ההיסטוריה היהודית מאז ומעולם, בתוך הבועה הזו רחשו מריבות קשות, וויכוחים אידאולוגיים אינסופיים. העימות העיקרי התרחש בין הלאומיים לבין הסוציאליסטים. הסוציאליסטים היוו איום על השלטונות ברוסיה ועל כן שיתפו את המשטרה הפרוסית במעקב אחריהם, ואף בגירושם. גורלם של הלאומיים שפר, כי השלטונות ברוסיה לא גילו בהם עניין, וגם לא הפריע להם הרעיון המלבב שהיהודים יסתלקו לפלשתינה. הבעיה שחסרה ללאומיים בשל כך 'העטרת של קדושים מעונים', שהיוותה כוח משיכה לצעירים נלהבים.
הלאומיים כאמור יכלו להתאגד ולקיים אסיפות בקלות רבה יותר, ולשם כך הקימו את 'האגודה המדעית הרוסית – יהודית' שכמובן לא עסקה במדע אלא בפוליטיקה. בראשה עמד מתמטיקאי מחונן בשם ליאו מוצקין, אחד מאותם מנהיגים המונצחים ברחבי הארץ, אך נשכחו מלב. לוין, מוצקין ולוריא (לימים איש חינוך בולט בארץ ישראל, וממורי הגימנסיה הרצליה) - ניהלו את האגודה. הם קיימו אסיפות ופעילות פוליטית, אך עיקר עיסוקם היה בגיוס צעירים לרעיון בנייתה של ארץ ישראל. אנשיהם היו אורבים, יחד עם מתחריהם הסוציאליסטים, בתחנות הרכבת ל'ירוקים' שהגיעו מרוסיה, ונלחמו על גיוסם, איש איש לאידאולוגיה שלו.
היחסים עם היהודים בני גרמניה היו קרים ומרוחקים, ולוין אינו חוסך את ביקורתו על הפטריוטיות הגרמנית שלהם, על הערצתם למי שבזים להם, על ההתבוללות וההתרחקות מהמורשת היהודית. ב-1891 אירע גירוש מוסקבה האכזרי, בו גורשו אלפי משפחות ממוסקבה לתחום המושב. האכזריות של הפעלת הגירוש עורר גל הגירה חדש ועצום לארצות הברית. הרכבות שהעבירו אלפי אנשים מדי יום עברו דרך גרמניה, אך לא איפשרו להם לעזוב את תחנות הרכבת, והממשלה דאגה שיגיעו ישר לאוניות. לוין כותב שארגוני הסיוע היהודיים היו עדיין בשלבי התארגנות, ולא יכלו לסייע למאות האלפים. חבריו ב'אגודה המדעית הרוסית – יהודית' התגייסו לסייע לפליטים בתחנות הרכבת של ברלין, שם עצרו בדרכם לנמלי הים. כמאה מחברי האגודה סייעו באופן פעיל לפליטים בעצירת הביניים באולם גדול בתחנת הרכבת ברובע שרלוטנבורג היוקרתי. הסטודנטים העניים יכלו לסייע לפליטים בתרגום ובשיח, כי ידעו רוסית ויידיש, אך היו חסרי אמצעים לסיוע חומרי.
לוין מתמוגג בזיכרונותיו מההפתעה שהופתע מההתגייסות של יהדות גרמניה העשירה והמתבוללת. הם נעזרו בחבריו ובו לתרגום והידברות עם הפליטים, וסיפקו כספים, מזון, ונשים עשירות היו מגיעות מדי בוקר לתחנה כדי לרחוץ את התינוקות ולהביא ציוד ובגדים. "היהדות הגרמנית שבה פתאום אל עצמה ואל מקורותיה. כל התורות הפילוסופיות, הרציונליסטיות נדפו כעשן. האינסטינקט העממי נתגלגל בפעולה מודעת ומכוונת. כאן הם, בתוכנו, היהודים, ולא עת לדבר היא העת הזאת, אין עם ואדם אחרים דואגים להם לבני ישראל. נדאג אנו להם! מי שהיה עד ראיה למחזה היאך נענו יהודי גרמניה למצב איום זה, חייב הוא לומר את האמת. שאכן גדולות ונפלאות עשו אלה. הם שכחו לגמרי על המרחק שטפחו וגדלו בין יהדות המערב לבין יהדות המזרח, ובליבם הייתה רק מחשבה אחת, שיהודים הם הסובלים ועליהם לטפל בהם כטפל באחים אומללים. בערי הגבול, בברלין והמבורג, נוסדו ועדי עזרה, ובראשם עמדו בני המשפחות העשירות ורבות ההשפעה" (לוין 2, עמ' 188). הסטודנטים הצעירים מהאגודה היו שם כדי לתרגם, וגם כדי להפיג את חשדנותם של הפליטים שפחדו מכל מי שלא דיבר את שפתם, שאולי הוא סוכן חשאי, ואולי הוא בא לשדוד את מעט הכסף שנותר בידיהם. זו הייתה ההזדמנות הראשונה להיכרות של ממש עם יהודי גרמניה, ולוין מתוודה שרבים ממשפטיו הקדומים כלפיהם נעקרו מליבו. 'ראיתי שגדול כוחו ועמוק מכל תיאוריה הוא האינסטינקט הנם במעמקי הלב. גדול כוחו של דם מכוחה של אידאולוגיה!'.
מי שהיה יותר סקפטי לגבי המניעים של פרץ ההזדהות של יהודי גרמניה עם אחיהם מהמזרח הוא פרופ' מתיו מרק סילבר שכתב: "יותר מכול, מסתמן בתיאורו של לוין פער אירוני בין כוונת המחבר למציאות שהוא מתעד. כל מה שהוא מציג בנימה חד משמעית נראה, במבט ההיסטורי, כתופעה שיש לה פנים לכאן ולכאן, ומה שנראה בעיני הפובליציסט כביטוי לסולידריות, עשוי להשתקף בעיני ההיסטוריון כמציאות אמביוולנטית. ככלות הכול, עבור היהודים המבוססים בגרמניה, הפניית מהגרים יהודים רוסים לאמריקה היוותה פתרון קל, נוח וזול. מי שנידב כמה עשרות שעות לטובת הצטיידותם של מהגרים יהודים במסעם בקיץ 1891, פטר עצמו מן העול של נשיאה באחריות לגורלם של יהודי מזרח אירופה, שלא היו מעורים בחיי המערב. מי שהושיט יד למהגרים יהודים עייפים ורעבים בתחנת הרכבת בברלין, הפנה בעת ובעונה אחת עורף לאפשרות שיקלוט בארצו את ה'אוסטיודן; 'בין השאר, בגלל החשש שקליטה המונית כזו תביא להיווצרותו של גטו יהודי בשכונות של ערי גרמניה, ותחזק את האנטישמיות, ועל כן העדיף להפנותם לעולם החדש - לארצות הברית. מי שמבקש להדגיש, על דרך החיוב, את הסולידריות היהודית שנחשפה באירועי הרכבת בברלין ב- 1891 יצביע על שיתוף הפעולה בין היהודים האמידים המקומיים לסטודנטים היהודים הצעירים. לעומת זאת, מי שיבקש להדגיש את ההיבטים האמביוולנטיים בסיפור הזה, יצביע על שיתוף הפעולה שנוצר בין יהודים מקומיים בברלין לפקידי המשטר בהפניית המהגרים היהודים לאמריקה, ובצמצום הנוכחות היהודית בגרמניה או בהגבלתה, מתוך אינטרס כזה או אחר" (סילבר, עמ' 12-13).
"במבט לאחור התיעוד המרתק של לוין נראה חידתי ואפילו אירוני. ייתכן, שהנימה הדרמטית שמלווה את דבריו של לוין נסתרת מעיניו של הקורא הישראלי בן זמננו, שסבור אולי כי מתחים בין מזרח למערב הם נחלת הדור שאחרי קום המדינה, והם נעדרים מההיסטוריה היהודית המודרנית. בשעתו, כפובליציסט יהודי וכמנהיג ציוני, כתב לוין לקוראים שהיו רגילים לראות בסכסוכים בין יהודי מזרח אירופה 'האוסטיודן' לבין היהודים ממערבה נוסחה קיומית בחיי העם, ולכן נהגו להגיב לתיאורים על שיתוף הפעולה בין שתי הקבוצות הללו בפליאה. קרוב לוודאי, שלוין ידע שתיאורו עלול להיתקל בספקנות, ואולי משום כך נקב בשמותיהם של עשירי הקהילה היהודית בברלין ששיתפו עמו פעולה בסיוע למהגרים, כאילו הדיוק והפרטים יגבירו את אמינותו של הדיווח שמסר. לבו של הקורא נחמץ באירוניה מרה כשהוא רואה לנגד עיניו את תמונות היהודים הגרמנים העשירים מסייעים ליהודים הנזקקים בתחנות הרכבת של ברלין: מי יכול היה להעלות אז בדעתו, עד כמה שפר גורלם של המהגרים הרוסים הנרדפים והאביונים, שהגיעו בסופו של דבר לארצות הברית, לעומת מה שזימנה ההיסטוריה ליהודי גרמניה בחלוף דור או שניים?" (סילבר, עמ' 13).
. ב-1891 עברה מערכת המגיד, כתב העת שנוסד על ידי יהודה לייב גורדון לברלין. לוין כתב שם מדי שבוע, אך ללא שכר סופרים, כי הפריחה של התרבות העברית הייתה עדיין חסרת אמצעים כלכליים. את ירחי החופש של קיץ 1892 בילה בבית הוריו בסביסלוביץ. עסקיו של אביו התייצבו, ואחיו מאיר שהיה נשוי ואב לילדים, היה ליד ימינו, וסייע בעסקיו. ידידת נעורים שלו נישאה נישואי נוחות לגבר שלא אהבה, כי מי שאהבה לא רצה לשאתה. לוין תהה האם הצעד שלה היה נכון, ובמסיבת הנישואין שלה פגש את חנה לוז'ינסקי שכבר הייתה אם לשני ילדים. הם בילו מספר שעות בטיול ובשיחה ארוכה. "רק עם שעת פרידה תקפה אותנו תהייה, ושוב לא הייתה שיחתנו שיחה חופשית. פתאום נתחוור לנו שכל אותן השעות שקועים היינו בשיחה על כל דבר שבעולם, אולם העיקר חסר היה בה. חסר היה מה שהעיק על ליבותינו, והדבר הזה לא נאמר. לא נאמר – ונפרדנו" (לוין 2, עמ' 212). כשחזר לביתו נפל למשכב וחומו עלה. הרופא שהזמינו לא מצא את סיבת מחלתו, אך אימו הבינה מיד שפגש את חנה. היא ניחמה אותו שהוא עדיין צעיר ויראה ימים נאים.
אותה ידידה שנישאה נישואי פשרה, החלה לדבר עמו על חתונה. חברתה של אחת מאחיותיה הצעירות, הלנה קונהיים מקניגסברג נראתה לה כשידוך הולם. היא שכנעה אותו לעזוב את לימודיו בברלין ולהמשיך בקניגסברג. האוניברסיטה בעיר זו נחשבה למשובחת, והוא הבין שהפעילות הפוליטית בברלין מרחיקה אותו מלימודים. "זקוק אני למרכז של תורה שקט כדי שאוכל להמשיך לימודי מתוך שלווה, ונדמה היה עלי. קניגסברג היא העיר, היא המרכז" (לוין 2, עמ' 212).
הלנה קונהיים
שני מאורעות מכריעים קרו בקניגסברג, הוא סיים את לימודיו, קיבל תואר דוקטור ונשא את הלנה לאישה. הם סגרו את 'התקופות הראשונות של חייו במנעול כפול, וחתמו את בגרותו השלמה'. הלנה הייתה יתומה מאב ומאם, ואחיה עשו חיל בארצות הברית. היא הייתה צעירה ממנו בחמש שנים, והוא חש שהיא זקוקה לעזרתו, והוא אחראי על חייה והוויתה. לפרק זה באוטוביוגרפיה קרא 'חסל סדר העלומים'.
לאן?
עם סיום לימודיו התלבט על המשך דרכו בחיים, וכבעל משפחה הבין שסיים את שלב החיים הסטודנטיאליים, ועליו למצוא דרך לפרנס את משפחתו. התלבט האם להישאר בגרמניה, והמחשבה על רוסיה עם השלטון האנטישמי והמדכא דחתה אותו. לא התעלם מהיותו זר בגרמניה, אך האם בחברה הרוסית הלא יהודית לא היה זר? בזיכרונותיו הוא כתב שלפחות הוא חי בקרב עם שאינו עורך פרעות. לעג הגורל, אך הוא לא היה יחיד בחוסר היכולת לצפות אירוע כמו השואה שאירעה כארבעים שנים לאחר מכן.
לוין העריך את גרמניה ותושביה, אך לא נקשר אליהם באופן ריגשי: "שנות לימודי בגרמניה תלשו אותי מאדמת מולדתי. מרצון ומאונס כאחד נכנסתי לפני ולפנים של עולם חדש – זו הפעם השלישית בחיי, ואין אני רשאי לאמר שעולם חדש זה לא קסם אותי בקסמיו ולא אסר את ליבי אליו. במשך חמש השנים שעשיתי בגרמניה נתעמקה והלכה זיקתי אל הסביבה הגרמנית. נמשך ונקסם ליבי לסדר החמור ששרר בחיי גרמניה בכלל. מעריץ הייתי את יצר ההשכלה והדעת של בני האומה הזאת. ועל הכול הערצתי את הלשון הגרמנית וספרותה, שנקנתה לי יותר משנקנתה לי הלשון הרוסית וספרותה" (לוין 3, עמ' 15).
זקן הפקולטה הפילוסופית של קניגסברג המליץ לו להמשיך בעולם האקדמי והציע את עזרתו, אך הוא התגעגע לסביבה יהודית שורשית ממנה התרחק בשנות לימודיו. היהודים בגרמניה היו שקועים בהתבוללות וזה זעזע אותו "נמשכתי בכוח רב לשם, מקום מיליונים מבני עמי, משועבדים ונדכאים, אבל בלתי מכורים בנשמתם, נאבקים ונלחמים בין מחזור אחד של פרעות לחברו, בין גזירה לחברתה, על נפשם ועל עצמותם" (לוין 3, עמ' 16).
בוורשה
לוין רצה לחזור לרוסיה, אך ערים כמו מוסקבה וסנקט פטרבורג שהיו מרכזי תרבות, שכנו מחוץ לתחום המושב, ומהיהודים דרשו היתר מיוחד כדי לשהות בהן. היו שיטות שונות לחיות בלי היתר, כמו שנהג למשל המשורר שמעון פרוג, אך לוין שטעם את החופש של גרמניה, מאס בחיי השקר של חיים בזהות בדויה. הבחירה נפלה על ורשה בה הייתה קהילה יהודית ענקית שרוב אנשיה שמרו על הצביון היהודי. היו כמובן מחלוקות בין המתנגדים לחסידים, בין האורתודוקסים למשכילים, ובין היהודים שהיגרו לאחרונה מחלקיה הרוסיים של האימפריה לפולין, ובין יהודי פולין הוותיקים. חובבי ציון שהשתייכו בעיקר ליהודים 'הרוסים', קיבלו את לוין בזרועות פתוחות כי שמעו על מלחמותיו במתבוללים, ובמתנגדי רעיון יישוב ארץ ישראל. לוין נשאב לפעילות ציבורית והיה למרצה מבוקש.
בזיכרונותיו סיפר על יתרונותיו וחסרונותיו כמרצה/מטיף: "מתלהב ומתרתח הייתי בוויכוחים עם המתנגדים. נתפלמסתי בלי רחם ובלי ריתוי, מקשה קושיות וסותר את דברי מתנגדינו לפי שיטתם הם. לא ניחנתי במידה מרובה של סבלנות, ואפילו חברי וידידי לא הירבו לדבר בשיבחי זה. מודה אני: רבות החלטתי בליבי – הפעם אכבוש את כעסי בליבי, אהיה מתון מתון, אתאמץ לדבר רכות. ברגעים הראשונים הייתי כובש את רתחנותי, אבל כעבור שעה קלה ושוב הייתי מתלהב ומתרתח, ומליבי נעקרה לגמרי החלטתי לרצות את מתנגדי. אולם יותר משאחרים סבלו מקנאותי ומרתחנותי, עוניתי וסבלתי אני. תמיד מצטער הייתי על הנימה החריפה שבדיבורי, ותמיד מקנא הייתי בנואמים, שלא היו פורצים מעולם את גדרי הסבלנות והריתוי" (לוין 3, עמ' 42). החברים שלו אמרו שאם היה יותר מתון אולי היה משכנע את המתלבטים, אנשי האמצע.
בפולין, שהייתה תחת שליטה רוסית, אסור היה לקיים אסיפות פוליטיות, ולפיכך קיימו אותן במסווה של חגיגות משפחתיות. השומר היה מתריע על התקרבות המשטרה, ומיד הנוכחים עברו לרחש של שיחות וקריאות 'לחיים'. השוטרים ידעו לבדוק האם המשקאות הם חריפים, ומאחר והשתייה הייתה יקרה לא באמת השתמשו בה, והעבירו אותה מאסיפה לאסיפה כתפאורה. הוא ציין שהצעירים לא הירבו בשתייה חריפה, אך הירבו, כמוהו, לעשן "אולם האסיפה היה מתעטף בענן של עשן. הרי גם מנהיגו הראשון של ישראל דיבר אליהם מתוך עב הענן" (לוין 3, עמ' 42). הוא סידר, יחד עם הלנה, חדר גדול בדירתם ששימש אף הוא לקיום הרצאות ואסיפות קטנות. הלנה אהבה לארח, וביתם היה למקום המפגש של סופרים כפרישמן, שפ"ר, בן אביגדור ואחרים. קריאה בזיכרונותיו של לוין משולה לשיטוט בתל אביב וקריאת שלטי הרחובות. כאן הוא מספר על חברות אמיצה שנרקמה בינו לבין בצלאל יפה, ובין הנשים והבנות. מספר על האירוח המקסים של אשתו סוקולוב בטרקלין שלה. על ויכוחים עם י. ל. פרץ, סיפורים על שלום עליכם ובזבזנותו, ושיחות על הכוכב הצעיר שזרח בשמי השירה העברית, הלוא הוא חיים נחמן ביאליק. לוין הצר על כך שהלנה לא השתלבה באמת באווירה הלאומית והציונית של באי הבית. היא גדלה אמנם בבית יהודי מסורתי, אך חינוכה היה בגימנסיה רוסית, "היא נתחנכה על ברכי הספרות הרוסית החדשה, העסיסית והחיונית, ספגה לתוכה את המגמות והרעיונות של החברה המעולה ברוסיה, ואף שרויה הייתה בעולם החלום של חבריה וחברותיה על שחרורה הגדול של רוסיה. ברור לי שמקומה האמיתי, שבו הייתה יכולה לחיות חיי פנים שלמים ומלאים, היה לא בעולם ישראל, שבו הייתי נתון אני כל שורשי ונשמתי, אלא בעולמו של הסוציאליסמוס" (לוין 3, עמ' 46-7).
"כשבאתי לשבת בוורשה הייתה כל חיבתי נתונה לפולין ולפולנים. יהודי לאומי מדעת ומעיקר הייתי, ובליבי איחלתי להם, שיפרקו מעל עצמם את עולה של רוסיה. אותה שעה גם לא הרהרתי בדבר, היאך פריקה זו תשפיע על ענייני ישראל. השחרור הלאומי של אומה משועבדת ולחוצה נראה עלי כמצווה ראשונה של הצדק החברתי העליון. ובליבי נתפללתי כל ימי תפילה אחת: הלוואי שינהגו בנו במידה זו בשעה שתעלה לפני עולם העמים השאלה הלאומית של ישראל" (לוין 3, עמ' 35).
כגבר נשוי, המתגורר בדירה נאה בוורשה, הבין שעליו לפרנס את משפחתו. הוריו תמכו בו כלכלית, אך הם הזדקנו ונחלשו. כמי שדגל בתורתו של אחד העם ששם את הדגש על החינוך, עלה בדעתו להקים 'חדר', ולהיות מלמד. חבריו הזדעזעו מהרעיון, כי המלמדים היו בתחתית הסולם החברתי, והדעה המקובלת הייתה כי מי שהופך למלמד הוא מי שנכשל בכל תחום אחר בחייו. גם ההכנסה הצפויה הייתה נמוכה, וחבריו אמרו שלא יוכל להתפרנס מהמלמדות אלא אם יסתפק במועט שבמועט. 'והסתפקות במועט, לא הייתה לפי מחשבתם, מידה שנתברכתי בה', שלא לדבר על אשתו הצעירה.
הוא שכר דירה, צייד אותה והחל לחפש תלמידים, אך זה לא היה קל בשל חשדנותם של ההורים. חברו למסדר בני משה, זאב גלוסקין, ייעץ לו לחבוש צילינדר ולשוחח עם האבות ב'גרמנית נוצרית' אותה לא יבינו כהלכה, וזה יעשה עליהם יותר רושם מאשר תואר הדוקטור שלו. הוא הרגיש שגלוסקין עוזר לו, אך גם לועג לרעיון המשונה שלו. אם היה מקים בית ספר ומנהלו, היו רואים זאת בעין טובה. אך כוונתו הייתה לחינוך יהודי, לאומי ומתקדם, ואת זה הרשויות לא התירו. הם דרשו או חינוך רוסי, או חינוך דתי לחלוטין שבו לא התערבו, ועל כן שאף להיות מלמד בחדר מתוקן. הוא גם לא היה מוכן להחליף את המילה 'מלמד' במילה המודרנית יותר ומכובדת של 'מורה', כי המילה היא הכול. אך התכנית שכולם לעגו לה לא יצאה לפועל. אביו, שפרנס אותו ברוחב לב כל השנים, בא לבקרו. כשעלו במדרגות לקומה הרביעית, התקשה האב בעלייה, והעובדה שאביו הזדקן, היכתה בו כברק. האב גיחך כשסיפר לו על רעיון החדר, והגיב כפי שמגיבים לפטפוט של תינוק. הוא הסביר לבנו במילים רכות שהגיע הזמן 'שאהיה רואה בחיים בעיני גדול', מה גם שנשא אישה. 'כשראיתי כיצד נכפפה קומתו של אבא, כפפתי את רצוני בפני רצונו וויתרתי על עקשנותי'. היה חשוב לו לחפש מקור הכנסה שישתלב בעבודתו למען הציבור, והפתרון היה בקבלת משרה של 'רב מטעם'.
רב מטעם
הממשלה ביקשה לשלוט בציבור היהודי, ועל כן יצרה משרה רבנית ממשלתית בשכר, שזכתה לכינוי 'רב מטעם'. הציבור היהודי לא קיבל זאת בברכה, ראו בזה את "הכיעור שבחיי שיעבוד והשפלה, רב של הממשלה, מעין רב לעזאזל" (לוין 3, עמ' 91). היהודים ראו ברבנים מטעם סוג של טרפה, לעומת רבניהם שהיו כשרים בעיניהם. לוין לא התיימר להיות רב, אך סבר שהמציאות מצדיקה מעין מנהיג רוחני מודרני שיוכל לדאוג לשיפור החינוך, לשמירה על הערכים הדתיים והלאומיים, תוך פתיחות לעולם החיצון ולמודרנה. בזיכרונותיו הוא מספר כיצד שאף לשלב בתפקיד זה את רצונו לקדם את הערכים בהם האמין, עם הצורך לפרנס את משפחתו.
לימים הצטער על שש השנים שבהן כיהן כרב מטעם, ולאחר שבע שנים עקר עצמו מתפקיד זה כמו העבד היוצא לחופשי בשנה השביעית. על התקופה הזו בחייו כתב: "הלוואי והייתי יכול למחוק אותה כולה ולעקור אותה מזיכרוני. אולם אין היא נתונה לעקירה ולמחיקה" (לוין 3, עמ' 94). בעבודתו הציבורית למען התנועה הלאומית עברו עליו רגעים שהגדיר אותם 'יקרים ומופלאים של סיפוק רוחני ונפשי שאין כמותם לעדנה ולמתיקות. כל ימי אהיה מחזיק טובה לתנועה הלאומית על שהטעימה לי את הטעם האמיתי של חדוות היצירה. על הכול אני מודה לה, 'חוץ' אחד בלבד. הייתה פרשה אחת בחיי שהרגשתי בכל ליבי שלא רק שאני מעלה קורבן תמיד יום יום, שעה שעה, אלא שאני גופי קורבן הנני – היא תקופת הרבנות שלי" (לוין 3, עמ' 95).
המשימות שהוטלו עליו כרב מטעם הממשלה הרעילו את נפשו, והמפגש עם חברת העשירים היהודים הייתה מאוסה בעיניו. הוא החל את תפקידו בעיר גרודנה לאחר שחברו בצלאל יפה המליץ על קבלת המשרה. מסתבר שהמשרות אוישו כולן על ידי הציונים, למרות שחלקם בקרב היהודים היה קטן באופן יחסי. הוא משווה את השתלטות הציונים על המשרות האלו לנחישותם של הבולשביקים שהשתלטו על רוסיה, למרות שהתמיכה הציבורית בהם הייתה מועטה. הפגישה הראשונה עם פרנסי גרודנה הייתה מאכזבת. לוין ניסה לדבר איתם על קידום החינוך של הנוער, והגביר, אחד אחד מיצרני הסיגריות הגדולים ברוסיה, הסביר לו שכל שיטות החינוך המודרניות נכשלו, והקידמה רק מוליכה למחשבות רעות של מהפכה. הגביר שדגל בהכאת תלמידים, והזכיר לו את המלמד שהתעלל בו בילדותו. הגבירים גילו את דעתם על התפקיד שעליו למלא בפועל, וסיפרו כיצד בחרו לרב במועמד מגמגם. נציג השלטונות כעס, ואז אחד הגבירים אמר לו שהם היו מעדיפים לבחור רב מטעם אילם, אבל החוק אינו מרשה זאת, אז בחרו מגמגם. התחלה לא מבטיחה והוא כבר שאף להתפטר מיד, אך החליט שלא כהרגלו לשתוק, ואמר לעצמו ששינוי עושים במעשים ולא בוויכוחים. סיפר להלנה על לבטיו, והם נסעו להוריו כדי להתייעץ. אביו התעניין בתמורה הכספית, ואימו הייתה בעננים, הנה חלומה מתגשם ובנה יהא לרב. הוא נאלץ להסביר לה שזה לא ממש רב, והשם מטעה, אז היא שאלה אם לא כדאי להמתין כדי שיהיה רב אמיתי. צערה היה כשל אישה שהלכה לקנות דגים בשוק, ומצאה רק דג מלוח עלוב.
לידת בתו אניה הפכה אותו לאדם מאושר, אך גם כבעל אחריות לפרנסת משפחתו. למרות משכורתו הוא המשיך להיות סמוך על חשבון הוריו, שראו בכך את דרכו של העולם. גיסו, שגם תמך בהם, לא הבין כיצד רב של עיר שיש בה 25,000 יהודים אינו מתוגמל כראוי. מצבו החומרי דיכא אותו, מה גם שלא מצא סיפוק בעבודתו. התבייש לבקר את הוריו, אך אימו הגיעה לביקור, ובבית הכנסת הנשים כיבדו אותה במושב מכובד בעזרת הנשים, אך היא חשה אכזבה עמוקה. מי שחלמה שבנה יהא רב בישראל, ישבה מולו ונאנחה עמוקות. חסרה לה הקדושה. גם שמריהו נאנח ואכזבתו נמהלה בשלה.
לגרודנה הביאו בצלאל יפה, ומי שחילץ אותו משם היה המנהיג ציוני רוסיה, מנחם אוסישקין, שהזמינו להיות רב מטעם ביקטרינוסלב (כיום דניפרו שאוקראינה - עיר שבחדשות). הם הכירו מפעילותם הציונית המשותפת, ואוסישקין הבטיח ללוין שיאפשר לו לצקת תוכן חדש, של פעילות ציונות ולאומית לתפקיד של רב מטעם בו מאס. אוסישקין החל את פעילותו יחד עם יחיאל צ'לנוב, והם היו למנהיגי הציונות של יהדות רוסיה. כונו 'תאומי ציון', אך ריב פרץ ביניהם והחברות הייתה לקרע עמוק. לוין מספר ביומנו גם על אופיו הנוח והנעים של הרופא צ'לנוב, ובמינהרת הזמן, שנים רבות לאחר פטירתו יפגשו נכדו ונכדתו של צ'לנוב בספסלי האוניברסיטה העברית שעל הקמתה שקד, ויינשאו.
הקרב על ראשות הרבנות מטעם הפך להיות קרב איתנים בין שמרנים למתקדמים, ולוין אף כתב שקרב הנשיאות בארצות הברית היה סוער פחות. הוא זכה בבחירות אך אישור השלטונות התעכב זמן רב כי הייתה העדפה לרב ממסדי ושמרן, אך חבר ללימודים מברלין שעשה חיל ככלכלן דאג בהצלחה לקדם את המינוי. על השנתיים שבילה בגרודנה כתב "ידעתי שהזדקנתי בשתי שנים, אולם את טעמן לא טעמתי. שני מיני שנים יש בחיי אדם: שנים הממלאות אותנו והרי אנו נושאים אותן בתוכנו אף לאחר שחיינו אותן, וכנגדן שנים, שנושרות מעלינו ושוב אין אנו נותנים את דעתנו עליהן, כשם שאין אנו נותנים את דעתנו על השערות הנושרות מראשינו עם גזיזה בבית התספורת. שתי השנים שעשיתי בגרודנה היו שנים גזוזות לי. ורק מבחינה אחת נתנאתה עלי גרודנה: לא קשה היה ללב להיפרד ממנה" (לוין 3, עמ' 176).
המצב הכלכלי השתפר ביקטרינוסלב, התלות הכלכלית המשפילה בהוריו ובמשפחת אשתו הגיעה לקיצה, והוא מצא יותר עניין בעבודתו. החל גם בהוראה בנוסף לעיסוקו כרב מטעם, והמשיך בכתיבה ופעילות ציונית. כתב בדער יודה, ובעוד עיתונים, והכי חשוב ב'השלח' שבעריכת אחד העם. בסופו של דבר אחד העם היה חייב לפרנס את משפחתו, עזב את עריכת השלח, וקיבל משרה אצל ויסוצקי. יוסף קלוזנר החליפו, ולוין פסק מלכתוב בכתב העת. הכתיבה העסיקה אותו, וכשחדל לכתוב החל לשקוע במחשבות. "נדמה היה עלי כאילו נתרוקנתי מתכני, וגעגועים עזים תקפוני. לא ידעתי למה אני מתגעגע, אולם הגעגועים נטלו את מנוחתי. עבדתי בהתלהבות רבה במשך חמש שנים ללא הפסק ביקטרינוסלב ולא הייתה שהות ולא הייתה שהות בידי לחשב את חשבון הנפש שלי, ופתאום חל שינוי" (לוין 3, עמ' 230).
חוסר שביעות הרצון מתפקידו כרב מטעם לא חלף גם ביקטרינולסב, למרות שהעבודה שם הייתה משופרת לעומת גרודנה. "עבירות כלפי עצמנו הוא הזלזול שזלזלתי בעצמי, ההזנחה שהזנחתי את הייצר של האדם לחיות את חייו הוא, לשמוח בשמחתו הוא. בבחינה זו הייתי עבריין גדול כלפי עצמי. ימי יקטרינוסלב היו ימי גידולי, כוחותיי גדלו וחזקו, חשתי רעב גדול לחיים והשבעתיו בעבודה, בנאומים, בכתיבה, בעסקנות ציבורית. ונחה דעתי בעצמי, ופעמים אף הרגשתי את עצמי מאושר – ואף על פי כן נדמה לי תכופות שמישהו שהוא זולתי עובד בי, ואני גופי כאילו נדחקתי לקרן זווית, חסר היה לי משהו, ולא ידעתי בעצם מה הוא החסר לי" (לוין 3, עמ' 217). ידידה מימי לימודיו באוניברסיטה שהתארחה בביתם אמרה לו שהתאכזבה, "רצתה לראות את ידידה, את שמריה לוין, והנה מצאה רב מטעם, סופר, נואם, אדם בעל כמה מלאכות. אולם היכן הוא ידידה הוותיק? האדם" (לוין 3, עמ' 218).
הזמן שהתפנה מכתיבה לאחר עזיבתו של אחד העם, הביא לחשבון הנפש, והחלטה ספונטנית של התפטרות מעבודתו כרב מטעם. התדהמה הייתה גדולה, וכולם ניסו לשכנעו לחזור בו. גם הלנה, שאהבה את יקטרינוסלב, לא היית מרוצה מחוסר הוודאות הכלכלי, אך לוין היה איתן בדעתו. למרות חוסר הוודאות הרגיש ביטחון שדברים יסתדרו, ואכן צדק. הכריזמטיות וכישרון הנאום הביאו לו מוצא מהמבוי הסתום של הצורך לפרנס את משפחתו מול הסבל שבעבודת הרב מטעם. עוד בהיותו בגרודנה, יכולת הנאום שלו הכתה גלים, ולייב גולדברג, שכונה הנדיב הלא ידוע, הזמין אותו להרצות בווילנה, והוא התאהב בעיר ובתושביה.
בווילנה, מרכז התורה במשך כ-400 שנים, 'ירושלים ד'ליטא', התקיימה מכוח מורשתו של הגאון מווילנה סינתזיה בין האורתודוקסיה למודרנה. הוקם בה בית כנסת 'מתוקן' שכונה 'טהרת הקודש' על ידי קבוצת משכילים בהם אדם הכהן ומאיר דיק. הוא לא היה רפורמי בסגנון מערב אירופה, אך לא הייתה לו הצלחה גדולה, כי הקהל ראה אותו כרפורמי. הנדבן י. ל. גולדברג השקיע בבניין ראוי לבית הכנסת ודאג לשיעורי היסטוריה יהודית לנוער. לשם כך הוזמן ההיסטוריון שמואל דובנוב, אך הוא התאים למחקר ולהרצאות למבינים, ופחות לבני נוער. גולדברג, זכר את כישרון הנאום והסיפור של לוין, והזמינו להיות מטיף ומרצה לדור הצעיר על ענייני היהדות ותולדותיה.
"כאשר שמריהו לוין מונה למטיף קהילת 'טהרת הקודש' בווילנה בירך אותו המשורר י"ל קצנלסון כפי שמברכים את מי שעלה בדרגה: "שמריהו לוין, הרב מיעקטרינסליו נמנה להיות מטיף. לא הרב מטעם הממשלה, לא לכהן במשרה פיקטיבית העוטה קלון וחרפה על עדת ישראל - כי אם מטיף לצדקה ותושיה" (דוד טל, עמ' 263).
השנתיים שעשה בווילנה היו המעשירות והמסעירות בחייו: 'היו אלו שנים של תוך, ללא קליפה כל שהיא. אינני זוכר יום אחד שעבר עלי לבטלה גמורה'. לא הייתה לו תקופת הסתגלות כי חש עצמו מיד כ'דג במים', אהב את העיר, אנשיה, ובעיקר נופיה בגינם כונתה 'שוויץ של ליטא'.
הרצל והציונות המדינית
הספרון 'מדינת היהודים' היווה רעידת אדמה של ממש בקהילות ישראל במזרח אירופה. הציונות המעשית של חיבת ציון גססה, הציונות התרבותית של אחד העם לא המריאה, והצעירים שהשתחררו מכבלי הדת, אך לא רצו להתבולל, חיפשו כיוון חדש. הרצל היה האיש הנכון במקום הנכון. כריזמטי, רהוט ובעל מראה של נביא קדמון בלבוש מודרני.
לוין קשר את ההתלהבות של ההמונים בתחום המושב מיהודי מתבולל, מערבי, לסיפורו של משה רבנו. חוקרי המקרא שאלו מדוע שלח האל את משה לגדול בבית פרעה, והתשובה היא כי ידע שבני ישראל יאמינו רק לסוג של זר. "כי מי הם ומה הם סמולנסקין, לילינבלום, פינסקר, אחד העם?! כולם אנשים משלנו הם, והנה בא אחד זר, אחד רחוק, שלא חלם מימיו חלומות ישראל ואף הוא בא ובשורת הגאולה בפיו – אכן לא דבר ריק הוא. אכן אצבע אלוהים" (לוין 3, עמ' 122). הוא ביקש לבדוק את גישתו של הרב מוהליבר, רבה של ביאליסטוק הסמוכה לגרודנו, ואשר בביתו נהג להתארח. האם גם הוא נשבה בקסמו הזר של הרצל? ואכן, הרב שמירר את חייו של פינסקר בחיבת ציון בשל חילוניותו, היה לאחד מתומכיו הנלהבים של הרצל.
שמריהו לוין שתועד בקונגרס הציוני ה-16 בציריך
מי שהתלהב פחות מהכוכב החדש היה רבו ומורו של לוין – אחד העם, שמפעל חייו, המסדר 'בני משה' נסגר כשנה לאחר פרסום 'מדינת היהודים'.
תמיד מעניין להתרפק על הקטטות האידאולוגיות של אותם ימים, הנגועות בקנאת סופרים: אחד העם לא התרשם כלל מחזונו של הרצל, אותו מצא לא מקורי ונגוע בחנופה לתרבות הלא יהודית. לדעת אחד העם 'אלטנוילנד' של הרצל הוא "'חיקוי של קופים בלי שום תכונה לאומית עצמית, וריח העבדות בתוך חירות בת הגלות המערבית נודף מכל העברים'. ראשון המבקרים את אחד-העם היה שמריהו לוין. לוין, תלמידו ומעריצו של אחד-העם וחבר לשעבר ב'בני משה', פרסם בעיתון 'הזמן' מכתב גלוי לרבו, ובו כתב בין השאר: 'הרצל בונה ואתה סותר, הרצל כותב רומן בן שמ"ב עמודים ואתה כותב ילקוט קטן בן י"ב עמודים, ומהרס את בניינו של הרצל ממסד עד טפחות, בלי להשאיר אריח על גב אריח ולבנה על גבי לבנה. הדבר הזה כשלעצמו אינו מעיד על יתרון כוחו או כישרונו של ההורס. הרצל כותב רומן, שבו ככל הרומנים משמשות בו אמת ובדותה בערבוביה, ואתה בא בקנה מדה של החשבון היבש והצנום ומחפש מגרעות. הרצל מפרש את הפסוק הראשון של שיר המעלות, 'בשוב השם את שיבת ציון היינו כחולמים', ואתה מדלג על הפסוק הראשון ומתחיל מהפסוק השני: "אז ימלא שחוק פינו'" (פרידמן, עמ' 239).
ההיסטוריון יצחק קונפורטי כותב: "לוין קרא לאחד העם להיות שותף לחזון המדיני ולשלב בתוכו את תרומתו הרוחנית והתרבותית'. כמו לוין, פקפקו רבים מהציונים ה'מזרחים' ביכולתם של הרצל ושל נורדאו להבין את התרבות העברית לעומקה. כך סבר למשל גם נחום סוקולוב, עורך עיתון 'הצפירה'. בכל זאת הם הכירו בתרומתו הכבירה של הרצל להתפתחותה של הציונות. לכן סברו רבים מהם שאפשר ואף ראוי לשלב כוחות בין יהודי המזרח ליהודי המערב בציונות כדי שכל צד יתרום את חלקו ואת יכולותיו להגשמת המטרה הלאומית" (קונפורטי, עמ' 141-2).
פרעות קישינב:
לוין ראה בפרעות שאורגנו על ידי שר הפנים פלבה, את תחילת קריסתו של המשטר השנוא: "כלפי חוץ השררה עדיין נראית הייתה חזקה ואיתנה, ואילו מבפנים נבובה, רקובה ואכולה הייתה. בפני הבריות הייתה השררה מראה סימני בריאות, צובטת את לחייה כדי להעלות עליהן אדמומיות של בריאות, ואילו בפנים פרפרה פרפורי ייאוש, מיטלטלת מעבר לעבר כספינה זו המיטלטלת בלב ים סוער, ונתגלגלה והלכה אל התהום, שכרתה בידיה וחפרתו" (לוין 3, עמ' 221-2). הפרעות בשנת 1903, בעת מלכותו של ניקולאי השני, היוו ניסיון שחזר על עצמו להסיט את ההמונים משאיפה למהפכה באמצעות הפניית הזעם כלפי היהודים. השיטה של 'הכה ביהודים והצל את רוסיה', הצליחה בימי אלכסנדר השלישי, בסופות בנגב של 1882 שהביאה להגירה של כ-2.4 מיליון יהודים, מרביתם לארצות הברית, אך נכשלה הפעם. לוין תולה את קריסת השלטון בפוגרומים, ולא מתוך אתנוצנטריות יהודית, אלא בכך שערוותו וחולשתו של המשטר שכשל במלחמה מול יפן, נחשפה לעיני כל העולם, ועודדה את הרגשות המהפכניים. לפרעות היו השלכות רבות, למשל חיזוק הקשר בין יהודי ארצות הברית לאחיהם. המשורר פרוג כתב 'אחים, אחיות, יהמו נא רחמיכם לאחיכם, גדולה היא המצוקה, הושיטו לחם לרעבים ותכריכים למתים'. אותם מיליונים שברחו מתחום המושב וניסו להשתקע בארצות הברית, התרחקו מהמסורת וממנטליות השטאטל, נענו לקריאות, חזרו למקורות, וסייעו בכל כוחם. המיליונר שיף דאג שקרן ההשקעות שבראשה עמד תעניק ערבות להלוואות של ממשלת יפן לצורך מלחמתה ברוסיה הצארית, יהודי אטלנטה רכשו אניית מלחמה שצוידה היטב, תרמה אותה ליפן וקראו לה קישינב. בפרעות האלו, שגרמו לזעזוע כה עמוק, נרצחו כחמישים איש ואישה ונפצעו כמה מאות, ואילו כארבעים שנים לאחר מכן נרצחו מיליונים וקהילות אירופה נחרבו.
תוצאה נוספת של הפרעות הייתה תכנית אוגנדה שהועלתה בקונגרס השישי. הרצל הזדעזע ממעשי הרצח האכזריים, והגיע למסקנה כי הפתרון הארץ ישראלי מדשדש, ויש למצוא פתרון חדש. הוא נפגש עם שר הפנים פלבה בצעד שעורר את זעמם של יהודי רוסיה. הוא גם נפגש עם צ'מברלין הבריטי, וקיבל ממנו הבטחה להעניק ליהודים שטח במזרח אפריקה שהיה ממוקם בקניה, אך נקרא בטעות אוגנדה. הרצל הביא זאת כהפתעה לנוכחים בקונגרס. לוין, שישב על הבמה והתבונן בקהל, כתב בספרו שבהתחלה הנוכחים לא הבינו את משמעות הדבר: "והיו הפנים מופתעים ללא כל סימן של מחאה או התקוממות. אינני סבור שאף אחד מן הצירים נתן לעצמו דין וחשבון על המאורע, שנתרחש בתוך הכתלים האלה. גדולה זו, שהייתה צרורה בהצעת הממשלה האדירה בעולם, האפילה על כל שאר המחשבות וההרהורים, הספקות והשאלות. אולם מצד השני לא הורגשה התלהבות מיוחדת" (לוין 3, עמ' 225). הנוכחים היו עדיין המומים מהפצצה שהרצל הטיל באולם הקונגרסים. ראשון עלה לנאום יחיאל צ'לנוב, מחסידיו הנאמנים של הרצל, ולאחריו הכוכב העולה, חיים ויצמן שייצג את הדור הצעיר. שניהם היו מעורפלים עדיין בגישתם, אך הקהל החל להתאושש, וכשלוין, שהיה השלישי בסדר הנואמים עלה לנאום, הוא היה נחרץ בהתנגדותו לתכנית. בכך היה לדוברו של הגוש ההולך וגדל של מתנגדי התכנית.
נוצרה במעין חלוקה לא מוחלטת בין ציוני רוסיה ומזרח אירופה שהתנגדו לתכנית, ובין הציונים ממערב אירופה שתמכו בה. חיים ויצמן טען לימים שגישת מתבוללי המערב אל הציונות היא כאל "עניין מכני ללא אחיזה בנפש העם היהודי. היסודות התלושים למחצה מן היהדות החיה, אנשי המערב המתבוללים מכאן, והאורתודוקסיה הכבולה בנוסחאות נוקשות מכאן, אי אפשר שתהא להם הבנה טובה יותר בעניין הלאומי. ואילו מפלגת הפרקציה שבהנהגתו רואה את הציונות כעצם החיים בחיותם, כהתפתחות חופשית של האומה, שביטויה העליון הוא רעיון המדינה. לגבינו המושגים ציונות ולאומיות זהים" (הנשיא עמ' 37).
לא פעם האשימו את יהודי מערב אירופה כי ציוניותם הייתה סוג של פילנתרופיה שמטרתה להסיט את זרם הפליטים מרוסיה שברחו מאימת הפוגרומים למערב אירופה, הרחק ככל האפשר ממרכזיהם, כי הם פחדו שגלי המהגרים יגבירו את האנטישמיות באופן שהשתלבותם השברירית בחברה תיפגע.
ויצמן כתב על כך: "ציוניותם של המערביים הייתה בעינינו מושג מכאני. מיוסד על הרעיון שאנו יהודי רוסיה המסכנים צריכים היינו להישלח לארץ ישראל על ידיהם, אנשי המערב בני החורין, ואם אין ארץ ישראל נמצאת לדורשיה – נצטרך למצוא טריטוריה אחרת" (מסה עמ' 59).
שמריהו לוין, מראשי מתנגדי תכנית אוגנדה, ענה בקונגרס השישי למתנגדיו: "בכלל, עמדה מוטעית היא לומר: היהודים המסכנים אינם יכולים להמתין. נכון לומר שרצוננו לייסד לעם היהודי בית על בסיס לאומי. הלוא אין כוונתנו שד"ר הרצל ימשיך לחיות בווינה. אנו רוצים כי ייסע יחד עמנו. על מנהיגינו ללכת עמנו. אני רוצה את ד"ר הרצל וד"ר נורדאו בארץ ישראל' (גורן, עמ' 105). ולנורדאו שדיבר על 'מקלט לילה' ענה: 'מה שאנו זקוקים הוא לא 'מקלט לילה', אלא מקום שבו נוכל ליהנות מיום בהיר. ב'לילה האפריקני' העם היהודי עלול להירדם'.
הוויכוחים היו מרים ואלימים, ואף גלשו לניסיון שכשל להתנקש בחייו של מקס נורדאו שתמך בהצעת אוגנדה. הרצל היה אדם חולה, וככל הנראה האווירה הקשה קירבה את קיצו, והוא נפטר ב-3 ביולי 1904 כשהוא בן 44 שנים בלבד. אבל כבד ירד על הציבור היהודי, וויצמן ספד לו וכינה אותו בשם 'מאור הגולה'. לוין נסע ללוויה אותה תיאר כגדולה בה השתתף בימי חייו.
הדומה:
בהבלחה קצרת ימים של ניסיון לפייס את החוגים הליברליים הוכרז על בחירות לפרלמנט הרוסי - הדומה. לוין החליט להתמודד מטעם מחוז וילנה, וצעיר אותו לימד עברית בשם ולדימיר ז'בוטינסקי, סייע לו במערכת הבחירות.
לדומה נבחרו 12 צירים יהודים, ולוין היה היחידי שמתחום המושב. נוצר מצב מוזר על פיו מותר היה לו לחוקק חוקים, אבל לא להביא את משפחתו לעיר הבירה. כחבר בדומה היה רשאי לבקר במוסקבה, שם ערכו לו צ'לנוב וניידיץ קבלת פנים, והוא הרצה בפני הנוכחים על שאלת היהודים ומצבם. "לעולם לא אשכח את קבלת הפנים שערכו לציר היהודי, שלא הייתה לו זכות ישיבה במוסקבה. והילולה האמיתית התחילה רק לאחר נעילת האספה. עמדו והוליכו אותי לפונדק, ובו בילינו את כל הלילה עד ארבע שעות בבוקר. הראו לי, כיצד יודעת מוסקבה לאכול ולשתות, לשתות ולאכול, היאך אפשר לגלגל אכילה ושתיה באומנות ממש" (לוין 3, עמ' 263).
ועדת חקירה שהקימו לבדיקת פוגרום שאירע בביאליסטוק נסתיימה במסקנה שיש להדיח את השרים האחראים כדי להסיר את החרפה מעל רוסיה. כעבור יומיים, הצירים מצאו את שדלתות הדומה ננעלו בפניהם. הצאר החליט כי הגזים עם החבל ששחרר, והחליט שמספיק עם הדמוקרטיה הזו. "מרומים היינו. התכסיס הישן. הרי היא כתובה באמנות מופלאה בספר הספרים. המרמה הראשון והקלסי – פרעה. תשע פעמים רימה את משה, הוא התעקש עד שבאה העשירית שבמכות. ואף לאחר שהוכה בעשירית התחרט ורדף אחרי המשוחררים. ים סוף בלע את פרעה ואת חילו. יבוא יום, איני יודע מתי, אבל בוא יבוא, והבריות יספרו: היה היה המלך האחרון לבית רומנוב רמאי, נוכל גדול. הוא רימה וחזר ורימה. עד שבא ים סוף, ים אדום וגרף אותו במימיו" (לוין 3, עמ' 265).
בכל תקופת כהונתו בדומה נאסר על הלנה והילדים להצטרף אליו לסנקט פטרבורג בשל היותה מחוץ לתחום המושב המותר ליהודים. לאחר פיזור הדומה, ריבוי הפוגרומים וההתנכלויות ליהודים, הפציר בה לעזוב את רוסיה. רווח לו שדיווחה שהגיעה עם הילדים ללייפציג והתארחה אצל משפחתה. כעשרים ושבע שנים לפני עליית היטלר לשלטון נדמתה לייפציג למקום בטוח, מקלט, מול רוסיה השטופה באלימות כנגד היהודים.
בתחילה, חברי הדומה המפוזרת, עוד היו אופטימיים, והאמינו שהעם יתקומם כנגד המהלך. אך לא. הייתה מעין אדישות. הכוחות המהפכניים בכלל החרימו את הבחירות, וסירבו להשתתף במשחק הדמוקרטי מטעמים אידאולוגיים. הם העדיפו רבולוציה על פני אבולוציה. לוין שכל חייו היה איש מתון, בורגני, ליברלי, ביכה על הטעות הקשה של השלטונות. פיזור הדומה והחלשת הכוחות ששאפו לדמוקרטיה ושינוי הדרגתי, הביאה על רוסיה את המהפכה האלימה והאכזרית כל כך: "ובזמן שיחקרו את הגורמים הראשיים שהביאו על המדינה הכבירה את המהפכה האיומה, שלא הייתה דוגמתה בעולם לאכזריות מבצעיה ומספר קורבנותיה – יהיו מחויבים לתת מקום לאותה הכנופייה, שעמדה ליד הגה הממשלה בתקופה הקצרה של הדומה הראשונה" (לוין 4, עמ' 16). הוא מוסיף כי במלחמתם באלו שביקשו בלב טהור לתקן ולשפר הביאו על עצמם את האסון, וכי מן הראוי שיציבו את פסליהם בין פסליהם של 'גיבורי המהפכה'.
ציור יוסף אופניימר
משהו, שלוין הגדירו כ'חוש שישי', קרא לו לעזוב את גבולותיה של רוסיה. הוא נסע קודם כל לעיירת נופש קטנה בפינלנד שם נח, הרהר על המצב, וטייל עם חברו לדומה המפוזרת, אגרונום יהודי מומר. אותו אגרונום הגדיר עצמו בהרשמה לדומה כבן לדת הנוצרית וללאום יהודי. הוא היה מומחה בעל שם עולמי בשאלות הכלכלה המדינית, ובמיוחד במדיניות אגררית, ונשא נאומים חוצבי להבות כנגד השיטה המקפחת את האיכרים. אמנם הוא המיר את דתו, אך הרשויות ראו בו יהודי, ואדם מסוכן שפוגע בשיטה ששירתה את האליטות. "פעם נגעתי בשאלה הדקה הזאת בשיחתנו. אגב טיול רמזתי כי מאחר והשאלה האגררית היא שאלת כל השאלות של האומה הרוסית, מאחר שהיא אינה שאלה כלכלית לבד, אלא גם שאלה ששורשיה עמוקים ויורדים עד נשמתה של האומה, וכל הנוגע בה כנוגע בבת עינה ממש – וכי לא מוטב היה, שאלתי, למסור את תפקיד הביקורת הפומבית בשאלה זו מעל במת הדומה לאחר, לאדם 'משלהם'?" (לוין 4, עמ' 29-30). שאלתו לא נעמה לאגרונום והוא התחמק בעדינות מתשובה. זמן קצר לאחר שעזב את עיירת הנופש בפינלנד, נודע לו כי שליחי הארגון הפשיסטי 'המאה השחורה' רצחו את האגרונום בפקודת השלטונות. "רק במחציתו נותר נאמן לעמו, אבל במותו פדה את הכול. בהגיעי לברלין כששמעתי על הרצח הנורא, קמה לעיני התמונה: מטייל לו לתומו בן אדם, שישב כל ימיו על המדע והעבודה, וזקוק הוא למנוחה מעבודתו הקשה. הוא מסיח את דעתו לשעה קלה מהעבודה ומהמדע ומסתכל ביפי הטבע מסביבו בשלוות נפש. מפינה נסתרת, מאחורי איזה גדר או גזע של עץ עף כדור מזמזם ומוחץ לב דופק וחי. נקרע החוט, ופרחה נשמת בן אדם, שנועד לגדולות. פירוש חדש למשנה עתיקה: המפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה – הרי זה מתחייב בנפשו" (לוין 4, עמ' 30-31).
לוין השאיר את רוסיה מאחוריו וקבע את מגוריו בברלין, מרכז ציוני חשוב. בדרכו חשב על כך שלמרות האנטישמיות, הוא חש קריעה ממולדת. דילמת שתי המולדות אותה חלקו החלוצים שעלו ארצה, תוארה ביד אומן על ידי המשוררת לאה גולדברג:
כשישב בדד על סיפון האונייה, כשהוא נהנה משקט הים ומשעות המנוחה השלמה, חש ש'ממשלת המחשבה לחוד, וממשלת הרגש לחוד'. ממשלת השכל שמחה על ההתנתקות מרוסיה, אך הרגש גבר: 'כמה הכאיב לי – ולרבבות כמוני – הרגש של פרידה מרוסיה. עד כמה קשה היה לי הרעיון של עזיבת 'המולדת'. והוא כמובן מודע לכל מגרעותיה של 'המולדת' הזו, אך הדבר לא מנע את העצב והגעגוע. על אף שכל חייו היה מסור לרעיון הציוני, שיש בו משום הכנה לעקירה מהמקום בו נולדת וגדלת, הרי שהיה קשה להתגבר על הכוח המושך של חיי הגולה, ועל הקשרים שנרקמו עם הארץ שבמקרה הטוב ביותר התייחסה אליהם כמעין אם חורגת.
המשך הנדודים: ארצות הברית, לונדון, ברלין ולבסוף בארץ ישראל
מיד לאחר שהשתקע בברלין, תוך שהוא תוהה ממה יתפרנס ובמה יעסוק, קיבל הזמנה לקיים סדרת הרצאות בארצות הברית. הוא שמח להזדמנות להכיר מקרוב את המרכז היהודי שצמח במהירות כה מופלאה, וגם להזמנה מאת הרב יהודה לייב מאגנס, אותו הכיר מפעילותם המשותפת בקונגרסים. ציין כי אף שמאגנס השתייך לאליטה של יהודי אמריקה, שהיו קרובים בדעותיהם ליהודי המערב, הרי שתמך במלחמתם של יהודי מזרח אירופה כנגד תכנית אוגנדה.
מאגנס שכנע את חבריו לעמוד מאחורי הזמנתו של לוין, ולא הזהיר אותו כי בפועל הוחלט על הגבלת נושאי הנאומים. הדמויות החזקות ביהדות ארצות הברית באותה עת, בעיקר יוצאי גרמניה, המבוססים כלכלית, היו מתבוללים שהתנגדו בכל ליבם למיליטנטיות יהודית לאומית, ובוודאי שלציונות. הם דרשו שינאם, כאיש הדומה שפוזרה, על המצב הפוליטי ברוסיה, ועל מצבם של היהודים שם. לוין המופתע, כתב בזיכרונותיו כי לו ידע על כך היה ממליץ על מרצים אחרים, ומתחמק מההזמנה המפתה.
בזיכרונותיו הוא מנתח את מצבה של יהדות ארצות הברית. הוא מרחיב את הדיבור על הפער בין האליטה של הקהילה שאנשיה איישו את עמדות המפתח ונחשבו 'יהודי המערב', והכוונה למערב אירופה ובעיקר לגרמניה, לבין ההמון חסר ההשפעה והכוח של 'יהודי המזרח', והכוונה כמובן ליוצאי תחום המושב, רוסיה וסביבתה. בפני האחרונים נאם ביידיש, ובפני בני האליטות נאם בגרמנית, בה שלט בעקבות לימודי הדוקטורט בגרמניה. בכתביו הוא מבקר בחריפות את יהודי המערב בשל ההתבוללות והריחוק מהמסורת. בפועל, יהודי המערב העריכו אותו, והראיה שהיישוב של עולים מגרמניה נקרא על שמו – 'כפר שמריהו'. הם אהבו את גישתו הליברלית, את היותו בורגני שהעריך את תרומתם של הסוציאליסטים להתיישבות, אך דגל בכלכלה חופשית ובערכים דמוקרטיים. דרך האמצע, הלא מתלהמת אפיינה גם את גישתו ליידיש. אמנם נטל חלק משמעותי במלחמת השפות בעת הקמת הטכניון, אך מצד שני אהב את השפה שייצגה את הערכים של העיירה היהודית בה גדל והתחנך. במשך השנים ההגמוניה של יהודי המערב דעכה נוכח הצלחתם המדהימה והמהירה של יהודי המזרח. לוין מספר שלמלונו הגיעו כמה אנשים שהיו מוכרים לו. מסתבר שאלו בני משפחה מעיירתו הקטנה: "לא האמנתי למראה עיני, הטבחים ובני הטבחים של עיירתי עמדו לפני הדורים בלבושיהם. כאילו חצי ג'נטלמנים מלידה ומבטן. שניים מהצעירים היו כבר לרופאים, ושניים לעורכי דין. כך השתנתה משפחה מעיירה נידחת בליטא בתקופה קצרה של חמש עשרה שנה. העלינו זיכרונות של מה בכך מתהום הנשייה, שוחחנו על העיירה הקטנה השקטה והצנועה, על אנשיה, נהרותיה ויערותיה. נעימה הייתה לי השעה, מעין טעם גן עדן טעמתי בה" (לוין 4, עמ' 141).
במסעו פגש את מנהיגי יהדות ארצות הברית, וסיפר בזיכרונותיו על דה האז, לואי מרשל, ליפשיץ, כל אותם מנהיגים נשכחים שמונצחים ברחובות תל אביב. הוא התפעל מחוכמתה של הנרייטה סאלד. הוא פגש אותה בניו יורק, לשם עברה כדי לסעוד את אימה האלמנה, והיא כבר "הייתה מפורסמת לשם ולתהילה כמלומדת וסופרת, בעלת ידיעות רחבות ועמוקות בדברי ימי עמה וספרותו, וכעובדת חרוצה בענייני ציבור. היא תרגמה את ספרו של דרמשטטר על התלמוד מצרפתית ואת ספרו של לצרוס על מוסר היהדות מגרמנית לאנגלית". הוא התפעל מהיסודיות שלה, והעובדה שהלכה להשתלם כשומעת חופשית בבית המדרש לרבנים, אף שנמנע ממנה כאישה לקבל תואר של רב, כדי לבצע את משימותיה כהלכה. הוא התרשם מאישיותה יוצאת הדופן וכתב "דבר אחד היה ברור לי, כי לו חייתה בתקופת מחברו של ספר קהלת, לא היה מעיז גם הפסימיסטן הקיצוני לחרוץ את משפטו הקשה ולומר: 'אדם אחד מאלף מצאתי, ואישה בכל אלה לא מצאתי'" (לוין 4, עמ' ב' 103-4).
ציור: ראובן רובין
ספר הזיכרונות מסתיים בימיו בארצות הברית. לאחר תום מלחמת העולם הראשונה מילא מרכזי בהסתדרות הציונית בלונדון, חזר לברלין שם ייסד יחד עם חיים נחמן ביאליק את הוצאת הספרים 'דביר'. עלה עלה ארצה בשנת 1924, ובנה בית בתל אביב. בארץ ישראל נמנה עם הציבור האזרחי, ופעל בתחומי התרבות, החינוך והקמת הטכניון בחיפה. בתוך כך, נקלע למלחמת השפות עם אגודת עזרה מגרמניה בדבר שפת הלימוד. יהודי גרמניה התעקשו ששפת הלימוד תהא בגרמנית, ואילו ציבור המורים היה מיליטנטי והתנגד לכך. הנהלת המוסד התכנסה בברלין ב-1913 ולא הוחלט ששפת הלימוד תהא בעברית, דבר שגרר את התפטרותם במחאה של אחד העם, צ'לנוב ולוין. הוא כתב לבצלאל יפה ש"בהטכניקום נצחה הסטרא אחרא ניצחון גמור. הטכניקום הוא כולו גרמני, בלי יוצא מן הכלל, ובבית הספר התיכוני לא יהיה אף מקצוע אחד מדעי בעברית" (ריינר בן אריה, עמ' 554). הוא כתב מאמרים בעיתונים כ'הארץ', 'על המשמר', 'פלסטין פוסט' ועוד, והיה מיוזמי האוניברסיטה העברית. חיים ויצמן תיאר אותו כמרצה הטוב ביותר שקם לתנועה הציונית, וכינה אותו 'המגיד הגדול', בזכות כישרונו לשלב בנאומיו קטעים מהמקורות והומור. היו לו אמרות כגון 'עם ישראל הוא עם חכם חבל שאין לו קצת שכל', 'קל יותר להוציא את ישראל מהגלות מלהוציא את הגלות מישראל'.
שמריהו לוין נפטר ב-1935 בחיפה, ושמו הונצח בשמו של היישוב 'כפר שמריהו', ובשמות רחובות בערים שונות.
קיצור: הנשיא
מחבר: חיים ווייצמן שם הספר: מסה ומעש תרגום: אשר ברש שם ההוצאה: שוקן שנת ההוצאה: תשי"ב מקום ההוצאה: ירושלים ותל אביב קיצור: מסה
עורך/כים: אלחנן ריינר ויהושע בן-אריה שם הספר: וזאת ליהודה : מחקרים בתולדות ארץ - ישראל ויישובה - מוגשים ליהודה בן פורת מקום ההוצאה: ירושלים שם ההוצאה: יד יצחק בן-צבי שנת ההוצאה: 2003; תשס"ג קיצו
שמריהו לוין 1867 - 1935
ביבליוגרפיה חלק ראשון מחבר: שמריהו לוין מתרגם: ד"ר צ. ויסלבסקי שם הספר: מזכרונות חיי – חלק ראשון – ילדותי שנת ההוצאה: תרצ"ה קיצור: לוין 1
חלק שני מחבר: שמריהו לוין מתרגם: ד"ר צ. ויסלבסקי שם הספר: מזכרונות חיי – חלק שני -מרד הנעורים. שם ההוצאה: דביר מקום ההוצאה: תל אביב שנת ההוצאה: תרצ"ה קיצור: לוין 2
חלק שלישי מחבר: שמריהו לוין מתרגם: ד"ר צ. ויסלבסקי שם הספר: מזכרונות חיי – חלק שלישי – במערכה שם ההוצאה: דביר מקום ההוצאה: תל אביב שנת ההוצאה: תרצ"ט קיצור: לוין 3
חלק רביעי מחבר: שמריהו לוין מתרגם: ד"ר צ. ויסלבסקי שם הספר: מזכרונות חיי – חלק רביעי – בעולם חדש שם ההוצאה: דביר מקום ההוצאה: תל אביב שנת ההוצאה: תרצ"ט קיצור: לוין 4
מחבר/ים: מתיו מרק סילבר שם הספר: בשליחות המערב : מבט אחר על ההיסטוריה היהודית המודרנית מקום ההוצאה: רעננה שם ההוצאה: הקיבוץ המאוחד שנת ההוצאה: 2014 קיצור: סילבר
מחבר/ים: דוד טל שם הספר: יהודה-ליב קנטור - חלוץ היומון העברי : ביוגרפיה מקום ההוצאה: רעננה שם ההוצאה: הקיבוץ המאוחד שנת ההוצאה: 2011 קיצור: דוד טל
מחבר/ים: מרדכי פרידמן שם הספר: הסנה בוער ואוכל : המסע הציוני של בנימין זאב הרצל שם ההוצאה: הספריה הציונית, ההוצאה לאור של ההסתדרות הציונית העולמית שנת ההוצאה: 2015 קיצור: פרידמן
מחבר/ים: יצחק קונפורטי שם הספר: עיצוב אומה : המקורות התרבותיים של הציונות 1948–1882 מקום ההוצאה: ירושלים שם ההוצאה: יד יצחק בן-צבי שנת ההוצאה: 2019 קיצור: קונפורטי
מחבר/ים: יעקב גורן שם הספר: ארתור רופין שם ההוצאה: יד טבנקין - המרכז המחקרי, רעיוני, תיעודי ומוזיאלי של התנועה הקיבוצית שנת ההוצאה: 2005 קיצור: גורן
עורך/כים: לואיז פישר וימימה רוזנטל שם הספר: חיים וייצמן : הנשיא הראשון שם ההוצאה: ארכיון המדינה שנת ההוצאה: תשנ"ה - 1994 קיצור: הנשיא
מחבר: חיים ווייצמן שם הספר: מסה ומעש תרגום: אשר ברש שם ההוצאה: שוקן שנת ההוצאה: תשי"ב
.jpg)
