אהוביה מלכין מספר על אליהו גולומב

צפו בסרטון בו מספרת דקלה גולומב על אביה ועל משפחתה

אליהו גולומב נחשב למייסד ארגון 'ההגנה' ול'מר בטחון' של ימי טרום הקמת המדינה. האיש שדמותו הונצחה בשמות רחובות, שכונת יד אליהו וקיבוץ ניר אליהו, נשכח מהתודעה.

אליהו גולומב נולד ב-1893 בעיירה ברוסיה הלבנה. מגיל 4 למד ב"חדר" אך יום אחד הודיע לאביו כי הרבי מכה ילדים ובשל כך הוא מסרב ללכת להמשיך וללמוד אצלו, והאב כיבד את החלטתו של הילד הדעתן. כשהגיעה שעתו ללמוד בבית ספר תיכון החליטו הוריו לשלוח אותו לגימנסיה בעיר סלונים. האב ליווה את הנער הצעיר, שכר לו חדר אצל משפחה יהודית והשאירו לבדו בעיר הזרה. אליהו הלך לבית הספר אך השתעמם ובספריית בית הספר החל לקרוא בספריו של דוסטוייבסקי. כשסיים את כל הספרים המליצה לו הספרנית לעבור לספרייה אחרת. לבדו וביוזמתו עבר חדר, חיפש בית ספר אחר והלך כל יום לספרייה החדשה. כעבור חודשים הגיע האב לבקרו ולא מצאו, לא בחדר ששכר עבורו ולא בבית הספר שאליו רשם אותו. לאחר שמצאו בחדרו החדש לא כעס על הנער הסורר, העצמאי ברוחו, אלא כיבד את בחירותיו.

האב חשש בעיקר מהשפעות הלכי הרוח המהפכניים על הבן, שהחל לגלות עניין באסיפות פועלים ומהפכנים. האב המודאג שנמנה עם חובבי ציון וחלם על עלייה לארץ, שלח את אליהו בן ה-16 כחלוץ לפני המחנה לגימנסיה העברית הראשונה בעולם, ששמעה יצא למרחוק והגיע עד לקהילות היהודיות ברחבי רוסיה. ב-1909 נחת גולומב הנער לבדו ביפו. אהוביה מלכין שהקדיש לו ביוגרפיה מרתקת בשם "האקטיביסט" מספר כי "על הפגישה הראשונה של אליהו עם הארץ לא נשארה שום עדות: לא מכתב, לא יומן, לא זיכרונות...דבר אחד בלבד סיפר כעבור שנים: שבצאתו מהנמל העירה ראה נערה שחורת שיער ושחורת עיניים שכבשה מיד את לבו. הייתה זו רבקה שרתוק" (מלכין, עמ' 12.

ביתו של יעקב שרתוק, הבילו"י הראשון שהגיע ארצה לראשונה בשנת 1882, היה המרכז החברתי של אצולת תל אביב. חבריהם של רבקה שרתוק (לימים אשתו של דב הוז) ומשה שרתוק/שרת (לימים ראש ממשלת ישראל) אהבו להתכנס בביתם ולשוחח עם האב. הוריו של גולומב ואחיו הגיעו שנתיים מאוחר יותר, ואביו המשיך את עיסוקו כבעל טחנת קמח.

הגימנסיה 

הגימנסיה נוסדה בשנת 1905 אך חוץ מהשם שהתנוסס בגאון על דלת החדרים השכורים ביפו, שבהם למדו קומץ תלמידים, לא דמתה במאומה למוסד חינוכי של ממש. הקמתה הייתה שיגעון נועז של זוג מורים: ד"ר לייב מטמן-כהן ואשתו פניה, וכדרכם של חזונות  - העיתוי היה מושלם. ברוסיה הצארית החלו דלתות מוסדות החינוך להיסגר בפני הצעירים היהודים שסבלו מסלקציה והשפלות. המשפחות היהודיות שמחו לשלוח את בניהן לארץ הקודש, לגימנסיה עברית, הרחק מאווירת החנק של האנטישמיות והגיוס לצבא הצאר. לקראת יציאת היהודים מיפו והקמת הפרבר החדש, זכתה הגימנסיה לקבל מידי ועד אחוזת בית מגרש גדול בקצה הרחוב הראשי, ובזכות תרומה של נדבן אנגלי הקימו בניין גדול ומפואר שברבות הימים נהרס כדי לפנות מקום למגדל שלום מאיר.

אפשר להתרפק בגעגועים על הימים שבהם אנשי החינוך היו האנשים "החשובים" - דמויות המפתח. בתל אביב הקטנה ידעו להעריך ולהנציח את המורים ואת מנהלי בתי הספר: הרחובות בוגרשוב ולוריא במרכז תל אביב, הררי ברמת אביב, מוסינזון ומטמן בצפון תל אביב נקראו על שם מורי  ומנהלי הגימנסיה הרצליה. אפילו רחוב מוזר שבצפון העיר נקרא על שם הנדבן שאפשר את הקמת הבניין.

ד"ר מטמן ביקש לכונן מוסד חינוכי שבו העברית תהא שפת ההוראה. הייתה בכך מהפכה עצומה. בשפה העברית חסרו מילים ומושגים מקצועיים, שלא לדבר על ספרי לימוד, אך הבעיות נפתרו בזכות עיקשותם של המורים. העיתונאי יואב קרני בבלוג שלו דן במשמעות הרחבה של מהפכת הלשון של אליעזר בן יהודה שפעל באותן שנים:
"אני מציע לראות בבן יהודה את - "מייסד העברית המדינית" - באותו האופן שבו הרצל היה מחולל  "הציונות המדינית". החייאת הלשון הייתה אקט פוליטי, שאפשר להבינו רק מתוך התבוננות בכוּר ההיתוּך האינטלקטואלי של אירופה במחצית השנייה של המאה ה-19. זה היה זמן שֶבּוֹ עַמים קטנים ונשכחים תבעו לעצמם פתאום מקום והַכָּרָה,והיו מוכנים לטַלטֵל מֵעיקרו את הסטאטוס קוו פעם אחר פעם. כלִי ההתעוררות הראשון שלהם היה הלשון". (1).
מהפכה נוספת הייתה הלימוד המשותף של בנים ובנות בתקופה שבה החינוך היהודי התנהל בסגנון החרדי של היום תוך הפרדה מוחלטת בין המינים. קשה לתאר את עוצמת החדשנות של הלימוד המשותף ועוד בשפה העברית.

גולומב, שהיה תלמיד מחונן, המשיך בקו של לימוד עצמי והפתיע את מוריו ואת חבריו לספסל הלימודים בידע המעמיק שלו ב"מורה נבוכים" של הרמב"ם, בהיסטוריה, בפיזיקה ובמתמטיקה.

חבורת סוד מוחלט בהחלט 

התלמידים נשאו על כתפיהם הצרות את חלומותיו וייאושו של דור ההורים:  אלו שגדלו בתחום המושב
 

אליהו גולומב

של רוסיה הצארית עם זיכרון צרוב פוגרומים, יידיש והלימוד בחדר ובישיבות. הדור שמרד באלוהיו ובמסורת הוריו, ברח לארץ קשה ואכזרית ומצא אלוהים חדשים בציונות ובסוציאליזם. נביאו של דור זה היה הסופר י.ח. ברנר שסירב להגדיר עצמו כציוני, מאחר ולא האמין ביכולתו של הציבור העלוב, הטפילי והפחדן הזה לבנות חברה חדשה ויצרנית. שנים מאוחר יותר כשנכח בכנס שבו פירטו גולומב ודב הוז את הכנות ההגנה לקראת המתקפות הצפויות כתב ברנר בהתפעמות: "הורגש כי עם אלה הזקופים, הפשוטים, השלמים שבנו לתחייה כולנו. כולנו". הם הביטו בנערים האלה בתקווה, ש"הזקופים, הפשוטים והשלמים" יגאלו אותם. לא פחות. ואכן, הילדים שברחו אל חוף הים, שכמו אליק דימו להיוולד מהים, שדיברו ערבית יפואית כבני המקום, שרצו בשבילי קליפות התפוזים - חשו את מלוא כובדו של המשא ולא כרעו תחתיו.

בכיתה ההיא המיתולוגית הם היו שלושה: משה שרתוק, הלוא הוא משה שרת, ראש ממשלתה השני של מדינת ישראל: אליהו גולומב, שיכונה "מר הגנה" ודב הוז. כאשר בעתיד כשקשרי משפחה יקשרו ביניהם, הם יקראו "הגיסים". וכן, הייתה גם רבקה שרתוק, אחותו של משה, הנערה שכולם אהבו, ולה נקדיש פרק נפרד בהמשך.

גולומב ויעקב כבשנה יזמו את "ההסתדרות המצומצמת", מעין מסדר שחבריו התחייבו להקדיש את חייהם למען היישוב. כאשר ד"ר בוגרשוב המנהל שמע שרוצים הם להתמכר כליל לתפקידים לאומיים פרץ בבכי ואמר שזכה לגמול על עמלו הרב (גרא, עמ' 44). מלכין בביוגרפיה "האקטיביסט" מכנה את ההתארגנות "הניצן הראשון של תנועת נוער חלוצית ארצישראלית... אף על פי שגרסתו של אליהו נוסחה במושגים ובמונחים עבריים מסורתיים, ודובר בה לא על מהפכנים מקצועיים אלא על חבר כוהנים, הזכירה התוכנית בקיצוניותה את תפיסתו של לנין לגבי המפלגה כארגון של מהפכנים מקצועיים המבוסס על משמעת מוחלטת" (מלכין, עמ' 37).
 
גולומב שעלה לפלשתינה מרוסיה בגיל 16 הספיק לחוות את אווירת הסוד של החבורות המהפכניות. תאים קטנים של קושרים, בעיקר יהודים, שהמשטרה החשאית של הצאר לא הצליחה לפצח. הם היו אחראים למעשי רצח פוליטיים רבים ובסופו של התהליך סייעו להשתלטות המעטים על האימפריה הענקית ולמהפכת אוקטובר. ניסיון זה היווה אף הוא השראה לדרכו.

משה שרתוק/שרת סיפר ביומנו שנכתב 32 שנים מאוחר יותר על ההלם שחש בפגישה הראשונה כששמע את נאומו של גולומב (בן 18 לערך באותה עת): "אני זוכר כהיום את האסיפה ההיא בביתו של דב. מלאה תדהמה, מתיחות, מועקה ואש מתלקחת. כקורנס כבד הלמו דברי אליהו על סרני לבותינו. הוא פתח בהתקפה על הקרייריזם. שבט לשונו לא ידע רחם. את משאת הנפש היקרה, טיפוח חלומות של שנים, על לימוד באוניברסיטה באחת מבירות אירופה הגדולות, עם שתייה בצמא ממעיינות היצירה של תרבות דורנו הקוסמת קרע לגזרים, הכפיש בעפר ורמס ברגליים. הוא נתן את השאיפה הזאת לדבר מה פעוט, נקלה, חסר מעוף ודמיון, שאין בו אלא חיקוי לרבים, שחייה עם הזרם, רדיפה אחרי מעמד בחיים ותו לא". גולומב דרש מחבריו לבטל את רצונם החופשי, את שאיפות ההתקדמות האישיות שלהן ולהכפיפן לחלוטין להחלטות הקולקטיב, והכול כדי ליצור מהפכה בימי החולשה של ההנהגה הציונית. הוא לעג לתנועת "בני משה" (על שמם קרוי רחוב בצפון תל אביב) שהקימו אגודה חשאית של חובבי ציון שתפעל למען העם והמולדת, אך חבריה פעלו בה ב"זמנם החופשי" לאחר עיסוקיהם הרגילים ובשל כך נכשלו.

לאחר אין-ספור דיונים הוחלט בקבוצה (ההסתדרות המצומצמת) כי גולומב והוז יעסקו בחקלאות ויצטרפו לקבוצת דגניה. על שרתוק הוטל ללמוד משפטים. שרתוק, האיש הנבון, צפה כי העולם הערבי חשוב מהעותומאני וביקש ללמוד באוניברסיטת קהיר. רק לאחר שהובהר לו כי התואר המשפטי תקף רק במצרים, עבר לקושטא ולמד בה יחד עם יצחק בן צבי ודוד בן גוריון. חבריהם להסתדרות המצומצמת דוד קומרוב ויעקב כבשנה יצאו לעסוק בחקלאות בבן שמן. יצחק טורנר הצטרף לשומרים במנחמיה ומת בדמי ימיו משחפת. כבשנה יצא לאחר מלחמת העולם הראשונה לגרמניה ללמוד רפואת בהמות והיה לאחד מאבות גידול הבקר המשובח בארץ.

במובנים מסוימים ההסתדרות המצומצמת נכשלה. מספר חבריה הממוצע היה כ-8 והמשמעת התפוררה. עם זאת דרך החשיבה והפעולה שהותוו באותם ימי בוסר השפיעו על שלושת הרעים, הגיסים לעתיד הוז, גולומב ושרתוק. המחויבות הטוטאלית שלהם להגשמת הציונות ושיתוף הפעולה המשולם ביניהם יצדיק את האמירה שרווחה בימים קשים ביישוב כי:  "אנו שורדים בזכות הניסים ובזכות הגיסים (במלעיל)". 

ימי דגניה

הוז וגולומב, עדיין במסגרת ההחלטות שנתקבלו על ידי ההסתדרות המצומצמת', עברו לדגניה לעבוד את האדמה. חברי דגניה היו ספקנים לגבי יכולותיהם של הגימנזיסטים הצעירים שהגיעו מהעיר. שמואל דיין, אביו של משה דיין וזקן שבט הדיינים, שאל אותם למה הם צריכים את העבודה המפרכת בחקלאות, "לכו ללמוד", ייעץ להם. אך הם סרבו אפילו לעבודות משרדיות ועבדו בשדות מעלות השחר עד שקיעת החמה. גולומב והוז זכרו את ימי דגניה כמאושרים בחייהם העת שבה הפכו מנערים לגברים.

דגניה הייתה מודל להצלחה יחסית של עבודה עברית, שיתופיות ורמת חיים מתקבלת על הדעת. יוסף טרומפלדור, שכונה "אוסיה", הגיע לדגניה כדי ללמוד את סוד ההצלחה ולהעתיקו לקבוצות אחרות. טרומפלדור שהתקשה בעברית התקרב לגולומב ששלט ברוסית והציע לו ולהוז לנצל את הידע שלהם בשפות כדי להפוך למורי דרך ולקדם את התיירות בגליל. גולומב העריץ את האיש שידע לרתום בידו האחת שלישיית פרדות, ולאו דווקא מן השקטות, לצאת יחידי לשדות המרוחקים חמוש במאוזר ומכניס בו את המחסנית בידו האחת.(מלכין, עמ' 58). הם הרבו להתייעץ עמו והוא סייע להם לגבש את השקפת עולמם על חיי שיתוף, סוציאליזם ולאומיות.

מלחמת העולם הראשונה. הגיוס לצבא העותומאני

ב-1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה, הפריחה הכלכלית בארץ נעצרה בבת אחת והחלו ימי הרעב והרדיפות. המצב הקשה חייב את חזרתם של הוז וגולומב למשפחותיהם בתל אביב.

היישוב נקרע בין מי שתמכו בבריטים המתקרבים לגבולות הארץ, לבין תומכי השלטון העותומאני או לפחות אלה שנמנעו מלהתגרות בו.

גם בהסתדרות המצומצמת של קומץ ידידינו הצעירים חל קרע: שרתוק והוז, כרבים ממנהיגי היישוב באותה עת, סברו כי מהפכת התורכים הצעירים תהפוך את השלטון למתקדם יותר ולידידותי לציונות. עוד סברו כי מעצמות המרכז (גרמניה ותורכיה) תנצחנה במלחמה, שכן באותה עת גרמניה פלשה בהצלחה לצרפת. הם האמינו כי אם יתגייסו ויילחמו לצד התורכים, יזכרו להם אלה חסד נעורים לאחר המלחמה. שיקול נוסף היה כי כבוגרי הגימנסיה הופנו ישירות לקורס קצינים וביקשו בדרך זו לרכוש ניסיון צבאי לקראת העימותים הצפויים עם ערביי הארץ. גולומב היה היחיד שהתנגד בתוקף לגיוס לצבא התורכי.

הצעיר שניהל לאחר מות אביו את טחנת הקמח המשפחתית, קיבל הוראה מחסן בק - מושל יפו להעמיס שקי קמח גם בשבת. מבחינתו לא היה בכך דבר חריג כי גם בדגניה בתקופות של עומס עבדו בשבתות, אך היו לו עובדים שומרי שבת ומתוך התחשבות בהם הודיע למושל כי לא יוכל למלא את הפקודה. כעונש נלקח לסראיה (בית העירייה) "ושם כבלו את ידיו ורגליו, השכיבוהו חלוץ נעליים על הרצפה ונתנו לו "פאלקות" שהן העונש התורכי של מלקות על כפות הרגליים היחפות, בדרך כלל עד לאובדן ההכרה. גולומב הגאה הרגיש כי הושפל עד עפר וכי רק נקמה תציל את כבודו בעיני עצמו. אם לא יהרוג את חסן בק במו ידיו חייו לא יהיו חיים. הוא השיג אקדח והחל לתכנן את מעשה הנקם. למזלו, הוז מצאו יום אחד מטפל באקדח וניחש את תוכניות חברו. הויכוח ביניהם היה סוער ונמשך ימים. בסופו של דבר שכנע אותו הוז שההתנקשות בחיי חסן בק איננה מסוכנת רק לגולומב אלא עשויה לסכן את חייהם של יהודים רבים שיהיו קורבן למעשי נקם של השלטונות. מוטב שישקיע את מרצו בארגון כוח המגן כהכנה לימים הקשים שיגיעו. חבריו הקרובים של גולומב סבורים כי פרשה זו הייתה בין הגורמים העיקריים לעיסוקו בהגנה והכוח העברי עד אחרית ימיו"(מלכין, עמ' 104).

גולומב החליט לערוק מחובת הגיוס, ואילו שאר חברי ההסתדרות המצומצמת, בהם שרתוק והוז התגייסו לצבא התורכי. החניכים היהודים בקורס הקצינים סבלו משנאה והתנכלויות. הם אמנם התגייסו אך לא התלהבו להישלח לחזית מחשש ששם במלחמה המיותרת, ייפגעו לא מכדור האויב אלא מידי ה'אחים לנשק' כביכול. השניים ניצלו את הידע שלהם בשפות כדי להישאר בעורף: שרתוק נעשה מתורגמן של יועץ צבאי גרמני שהיה מאושר למצוא צעיר דובר גרמנית, תורכית וערבית שניתן לשוחח עימו בנושאי תרבות וחברה. הוז שובץ במברקה.

אהבת רבקה

 

רבקה שרתוק ואחיה משה שרתוק - שרת

כולם היו מאוהבים ברבקה שרתוק: "היה בה משהו שכבש את לב רואיה. חן גופה, זקיפות יציבתה, הילוכה האצילי, ראשה החטוב, שחור שערה ועיניה השחורות (שלא היו שוות, וגם בזה היה חן". (מלכין, עמ' 17).
שניים אהבו אותה אהבה טוטאלית, חסרת כל פשרות וחמלה: שני הרעים, האחים בנפש
דב הוז ואליהו גולומב.

כאשר הוז דימה כי רבקה סיימה את הקשר ביניהם כתב לה מכתב מלא דיכאון ומחשבות אובדניות:
"את - גירשתיני מעל פניך ואלך. ובמחנה בשובי מצאתי הכול שונא לי, רודפני כל כך.....
כולם פתאום הפכו לי לאויבים – ואשאר בודד וערירי. ולי לעצמי – האם נחוץ הייתי? רציתי לכתוב לך – ואולם פחדתי. חיכיתי למלה ממך, לפקודה שעל פיה אתנהג. ואולם את לא כתבת... כן, את הרע הזה החלטתי לבלוע עד תומו. כי ממך הוא בא לי, ממך מאור- חיי ונפשי. נחמתי הייתה רק אחת. נשתקעתי בעבודה. ולא בעבודה סתם. כל שעותיי ביליתי בין פצצות, חומרים מפוצצים, דינמיט מכל המינים.. בלילות הייתי שוכב לישון ומתחת למראשותיי ומתחת לכל מיטתי, חמרים אשר בניצוץ אש אחד יעלוני על המוקד. חומרים ידועים, כאשר היו החברים מביטים אליהם היו בורחים מפחד ואנוכי באיזו חיבה, באיזה שקט הייתי עוסק בהם. ברגע היפרדי ממך על יד התחנה רצתי אל מחסן החומרים האלה ושקעתי בהתעסקות בהם". (גרא, עמ' 270).

גם אהבתו של גולומב לרבקה הייתה טוטאלית. הכול או לא כלום. כשהבין כי לא זכה
בליבה של אהובתו שקע לדברי הביוגרף שלו, אהוביה מלכין, בדיכאון קשה וגם בתחושה של אובדן דרכו בחיים: "ביושרו לא יכול אליהו להתכחש להשפעת אהבתו הדחויה לרבקה על כל מה שעשה ולא עשה, ובקיצוניות חסרת פשרות של צעירים הסיק כי כל מה שעשה לא עשה מתוך אידיאליזם אלא מטעמים פרטיים שהניעוהו להעמיד פני אידיאליסט. מכאן שאין הוא איש ציבור ואינו ראוי להיות כזה". (מלכין, עמ' 101).

רבקה הייתה מעין נסיכה, בתו של יעקב שרתוק הביל"ויי הראשון, האיש שתרגם את "מלחמות היהודים" מאת יוסף בן מתתיהו לרוסית.  יעקב גורן מתאר בספרו את אווירת הבית בו גדלה: "ובעולם צ'כובי זה, יש ונרקמת מערכת יחסי האהבה צעד-צעד, כשכל שלב טומן בחובו את הגרעין לשלב הבא, עד להשלמת המרקם לקשר בר קיימא" (גורן 62). לבה של רבקה נשבר באהבת נעורים ראשונה  והיא האמינה כי לא תוכל לאהוב שוב לעולם, ומה שנותר לה זו החברות שתביא לה אולי נחמה. (מלכין, עמ' 17).        
                                                                                                                      
ביומנו של הוז, יומן של נער רגיש, ביישן, חכם מאד, הוא מספר על אהבתו היוקדת לרבקה: 
 

דב הוז בנעוריו

"ושלשום מלאו לי י"ט שנה. היום עבר ככל שאר ימות השנה. רק לעת ערב הביאה לי רבקה מזכרת את שירי יהודה הלוי. משורר ששמו כל כך קרוב אל הלב מידי אחות הקרובה כל כך אל הלב. כמה נועם והרמוניה יש בזה. הדבר היה פתאומי בשבילי. נתנה לי את הספר ואני לא ידעתי מה פשר הדבר. כשהבינותי לחצנו איש לרעהו את היד. התהלכנו ב'שדרות בנימין', חפצתי להתחיל לדבר ולא יכולתי וגם היא בקושי אמרה איזה קטעי מילים...אך מה שהרגשתי ביותר זהו דפיקות לבי ולבה. חפצתי לעשות דבר ולא ידעתי מה. חפצתי לאמור דבר ולא ידעתי מה. והלב המה והמה בקול נחל המתגלגל מסלעי הגלעד. הוי רבקה, רבקה ! איך ניפרד? מה אומר לה? לבסוף נפרדנו באין אומר ודברים. רק בשתי ידי לחצתי את ידיה ואלך". (גורן, עמ' 52).

כאשר "ההסתדרות המצומצמת" - אותו מסדר של הנשבעים להקדיש את חייהם לכלל, הטילה על הוז וגולומב לעסוק בחקלאות בדגניה, התהווה הדפוס של "המשולש". גולומב מאוהב ברבקה אשר רוצה בידידותו בלבד. הוז מאוהב ברבקה אהבת נער אינסופית אך מתקשה להאמין שהנסיכה אכן בחרה בנער העני והמסמיק ומשיבה לו אהבה.

בימינו אולי היינו מגדירים את גולומב כ"גבר גבר". מלכין מספר בעמוד 52 בספרו כיצד רדף בימי ההתנכלויות והרצח של משה ברסקי וזלצמן בדגניה אחר הפורעים יחף ופצוע. אך גבורתו לא סייעה לו להתמודד עם לבו השבור ואהבתו חסרת התוחלת לרבקה. הלב נכמר על הגבר האמיץ המבקש להבין האם יש אהבה בלבה אליו או רק ידידות ומפציר בה במפגיע לנתק את הקשרים ביניהם אם אינה משיבה לו אהבה.

ורבקה נותנת לו אך רק לחיצת יד חברית וכותבת לו:
"אפשר מאוד שאתה צדקת בדבריך על אי השוויון בינינו. ויותר לא אוכל להגיד כלום. מה היית אתה אליהו, אומר במקומי? הייתי רוצה להגיד לך איזה דבר חם, נובע מתוך הלב, דבר שיביע את כל הרגשותיי, את כל מחשבותיי, אך המילים נעצרות בגרוני...יודע אתה, ידידי, אתן לך את ידי ואתה תלחצנה היטב. ובזה מוצאת אני את הביטוי היותר שלם מכל מה שיש לי לומר לך". (מלכין, עמ' 60).

ואילו להוז כתבה:
"אולם אף פעם לא הרהבתי עוז בנפשי ולא עצרתי כוח להפר את שתיקת הקסמים, השתיקה המדברת לפעמים יותר מהדברים עצמם. ..הרבה שקלתי בליבי וסוף סוף נוכחתי כי שקר אעשה בנפשי אם אכתוב לך איזה מכתב 'סתם', אשר לא יכיל בו את כל אשר אומרת אני לך בלבבי זה כמה ימים" (מלכין עמוד 61).
מלכין כותב שככל שייראה הדבר מוזר, לא קיבלו לא גולומב ולא הוז את הדברים שרבקה כתבה לכל אחד מהם כפשוטם. לא במעט, כמובן, בגלל אופיו של כל אחד מהם. גולומב לא היה מסוגל לקבל את העובדה שזאת ידידות ותו לא, והוז לא היה מסוגל להאמין שרבקה אכן מאוהבת בו.

כשהוז התם ממשיך שלא להבין כי הנסיכה הנערצת אכן רוצה אותו היא נעשית ספציפית יותר:
"זוכר אתה באחד מנשפינו לפני כמה חודשים שלחתי אליך פתקה בדברים אלו: 'ישנה נפש אחת מתפללת אליך באהבה' זה היה הפירעון הראשון לחובי ובי האשם אם לא קלע אל המטרה. הדברים המעורפלים האלה לא יכלו להגיד דבר ללבך. עברו כמה וכמה חודשים והמצב נשתנה. אותה נפש שפיללה אליך באהבה גוועת היום באהבה אליך... נפש צנועה וזכה זו כשנגעה בה אש האלוהים התלקחה ותהי כולה למאכולת". (גורן 79).
טוב, לאחר המילים המפורשות האלה אפילו נפש תמימה כשל הוז כבר החלה להאמין במזלה הטוב.

"מכתבייך האחרונים הציפו עליי גל פתאומי נעים, וכה הוחם לי. נדמה רוחות חמימות ולטיפות מנשבות מכל עבר – מפה, מהגלעד, מהכינרת והלב דופק כה בקצב, בנעימה חרישית פלאית משתפכת מסביב ומקסימתני" (מלכין, עמ' 70).

וגולומב האומלל: הסבל שלו ואי הוודאות היו בלתי נסבלים, והבקשה שלו מרבקה לנתק את יחסיהם אם אינה רוצה באהבתו, היא כה מובנת. אך רבקה, בתמימותה האכזרית, למרות טוב ליבה, אינה מבינה ואינה משחררת אותו. במענה למכתביו שבהם הפציר בה להיות חברתו או להתרחק ממנו ענתה לו במכתב ארוך:
"אליהו! יושבת אני לכתוב לך אחרי קוראי את מכתבך בפעם השלישית או הרביעית והנני שבורה ורצוצה כמו אחרי קוראי בפעם הראשונה. כאבי ממושך ומענה...".
היא בעצם מסבירה לו מדוע אינה מסוגלת לוותר על ידידותו ומזכירה את הסבל שסבלה בשל אהבת נעוריה הנכזבת:
"אנסה גם אני לברר לך מה היית אתה לי בכל ימי היכרותנו. יודעת אני היטב כי פה אצטרך לגעת בזיכרונות אשר הינם הפצע בלבי.. ..יודע אתה אולי טוב מאחרים כי היה זמן אשר לא היה בשבילי בעולם חוץ מאחד. יודע אתה כי מלחמה קשה נלחמתי באיש הזה וברוחו ההפכפך וגם יכולתי לו ...ויודע אתה מה היו תוצאות הניצחון – שקט אחרי סערה. ..עד היום איני יודעת פשר המאורע הרוחני הזה, התופעה המשונה הזו בחיי הנפשיים, אך כך אירע וכך היה. ותוצאות המשבר הרוחני הזה, הריקנות הנוראה, המוות בלב, חוסר תוכן חיים, חוסר כל תיקווה לעתיד, מות הרגש והשאיפה, ייאוש והעיקר הצער... האין סופי על היופי שבטל, על הניצוץ שכבה, על המנגינה הנפלאה שנפסקה פתאום. והרגשה תמידית זו מוות וכליה.. מי כמוך, אליהו יודע כל זאת? היש מחלה נפשית אנושה מזו?
ומי עזר לה? אליהו..
"אם היה איזה איש אשר באותו הזמן הרגשתי בהימצאו, אשר קולו היה מגיע לאוזני, חודר דרך רעש הסערה שחוללה אז בקירבי – האיש הזה היית אתה, אליהו. אתה הוא אשר פקחת את עיני לראות את הנעשה מסביבי בשעה שרציתי להיסגר רק בעולמי שלי...אתה היית העד היותר קרוב לעל מה שעבר בליבי.

אתה מעמיד לפניי דילמה: או לריב או... שיהיה אחרת מאשר עתה. האם רוצה אתה באמת לריב אתי, אליהו? האם תוכל, ולא גם באופן חיצוני, לנתק את הקשרים אתי? לא תוכל. איני מאמינה לך. אך.. שכחת להביא בחשבון גם אותי. ואיך אוכל אני לחדול מלחשוב אותך לידיד, לחדול לקרוא לך: אליהו! למחוק את 'אליהו' מחיי רוחי, מעולם רעיונותיי, משארית תקוותי. .. האם לא אליהו הוא המקשרני אל כל החשוב והיפה שבקרבנו, האם לא זהו המרים קצת ערכי בעיני עצמי ואינו נותן ליל להיקפא ולהירקב לגמרי. האם לא אליהו עם כל סכום הזיכרונות הקשורים בו הוא המעורר בי לפעמים אומץ לקוות לדבר מה, לחפוץ, להעז, לנסות, לבטוח בעתיד?.

אליהו חביבי, האמת אומר לך – אני לא שיערתי כי ערך כל כך רב לי בחייך. חכה, זה לא נכון. אני ידעתי זה בלי לדעת, אם גם לא הודיתי על זה לעצמי. אני נוטה בכלל להקטין את ערכי ומה גם בזמן האחרון, כשנתרוקנתי לגמרי ונדמה לי כי משעממת אני את כולם כמו את עצמי. ודבריך הברורים וערומים, כפי שקראת להם, הממוני".

בנאיביות אכזרית היא מבקשת שייעץ לה:
"אליהו, היה לי ידיד ויעץ לי. הן אתה מכירני ומבין אותי... אתה אומר : 'נהיה חברים'. אליהו, בלב ובנפש הנני לך חברה. היש צורך לאמר כי הנני לך יותר מזה. כי אחות אני לך? אמרתי לך כי חיי הנפשיים מוטבעים בחותמך וניזונים מפרי רוחך"(מלכין, עמ' 110).

לימים, לאחר שההדורים יושבו, הכתה רבקה על חטא אטימותה במכתב לאחיה משה שרתוק:
"מי יודע אם לא טוב היה לכולנו, ואולי לאליהו בראש, אילו דחיתי אותו מעל פני באופן גלוי, באכזריות. הוא היה נרפא במשך הזמן מהשבר והיה אולי עתה יותר בריא ושלם ברוחו... ולסוף הייתה אולי גם הידידות לא נפגמת". (מלכין, עמ' 371).

אך בינתיים דב מתייסר. חברו כאח לו אובססיבי באהבתו לרבקה ושני בני הזוג אינם מסוגלים לאזור כוח ולגלות לו את האמת על אהבתם. לאחר שהוז גויס לצבא התורכי והיה בדרכו לסוריה, נסע גולומב לצמח לפגוש אותו בעצירת הביניים. גם בפגישה קצרה זו, כאשר הוא מלווה את חברו הנוסע למסע מסוכן שסופו אינו ידוע, משתף אותו גולומב בלבטיו, בתקוותיו ובדיכאונותיו בשל רבקה. הוז חש אשמה כי אינו מסוגל לגלות לו את אשר מתהווה בין רבקה ובינו "מאחורי גבו".
"הן ביקשת לכתוב את האמת. לבי לאליהו היקר. כתבת לי כי שאיפתך להקל לו. ואני? התדעי כמה דיבר איתי אליהו? התאמיני כי מעטים גם הפרטים בעברו של אליהו שאיני יודע עליהם? זוכרת את, פעם טיילת עם אליהו ברחוב ביתכם ואנוכי טיילתי על יד ביתי, האיני יודע את כל פרטי שיחתכם אז? .. או האם לא סיפר לי אליהו על מה ידבר איתך כשתיפגשו בפעם הבאה? .. ריבונו של עולם, כמה לילות בילינו בשיחות אלה? .. הלוא אני ידעתי מכל זאת. והרי אני ידעתי עוד דברים שהוא לא ידעם... ובכל זאת מה עשיתי? הדבר הזה מונח עלי, רבקה, גם עלי, כמשא כבד שאין להסירו". (מלכין, עמ' 108-9).

"בהרבה קווים עיקריים בטבע ובאופי שונה אני מאליהו, ומשום זה הייתי רחוק ממנו בראשית בואו לארץ ישראל". כותב הוז שאפילו חש עוינות כלפי אליהו ואילו אליהו התעלם ממנו לחלוטין. רק הדעות המשותפות והתקוות הן שאיחדו ביניהם. .. "ומעתה אין עוד דבר כמדומני שיכול להסיע את אליהו מלבי... בכל צעד ושעל כמעט מתחשב אנכי במשפטו של אליהו".(מלכין, עמ' 119).

הגיוס הקרב לצבא התורכי, הפרידה העלולה להיות גורלית ואי הוודאות אילצו את דב ורבקה להתגבר על ביישנותם. גם העדרם מתל אביב של אחיה משה, ובייחוד של אליהו, יצרו נסיבות שהקלו עליהם להתקרב זה לזו. עד כדי כך הגיעו הדברים שבלילה שלפני נסיעתו לירושלים באה אליו לחדרו להיפרד. במכתבו אליה מירושלים (30.4.1916) כתב הוז : "נזכרתי בלילה האחרון. מה טוב כי באת. בהיזכרי ומעין השמחה המתחיל שוב לפכות בקרבי. הנני שם במנוחה ידי בידייך וכל אותו הלילה חוזר ועובר לפני". (מלכין, עמ' 106).

גולומב שערק מהצבא התורכי ביקר את רבקה בצפת לשם נמלטה בשל צו הגירוש התורכי, ושם אזרה סוף - סוף אומץ לספר לו את האמת. כך כתבה לאהובה:
"היה אצלי אליהו. ומה אוסיף עוד? אין בכוחי לכתוב דבר. רק תדע הניתוח נעשה. הוא רצה לדעת הכול, שאלני. ואני שתקתי ולא עניתי כלום... אני צריכה לראותך. אני עייפה ורצוצה, אני חולה". (מלכין 236).

סוף - סוף נאמרו הדברים .. גזר הדין היה נחרץ, אבל האם הייתה זו לגולומב הפתעה גמורה? סביר להניח שכבר זמן רב ידע בעומק לבו כי זה המצב.

השלישייה

באותה פגישה ואף לאחריהן, לא נתגלה כל סימן קנאה מצד גולומב בהוז חברו. אדרבה, מרגע שנודע לו סוד אהבתם של חבריו כיבד אותה בקדושה. מעטים מסוגלים כך להתגבר על עצמם. בתחילת אייר נסע שנית  לבקר את רבקה בצפת, הפעם לא לבד אלא עם דב הוז, ואותו לילה בילו השלושה שעות ארוכות. כשם שהיה נקי מקנאה, כך היה חף גם מכל רגש של אי נוחות שמא הוא עלול להפריע בנוכחותו. המוזר הוא שגם להוז זה לא הפריע. אדרבה, כעבור יומיים כתב לרבקה:

"אין זה הלילה הראשון אשר מבלה אנוכי בחברתך, ומדוע זה לא היה לי עוד ליל אושר כלילה היקר הזה, מדוע?.. אושרי היה גדול שבעתיים בליל שלשום כי לא לבדי הייתי, איתך, כי לא יכולתי לשים את ידי על מצחך ועינייך בכל רגע שחפצתי, כי לא יכולתי לדבר אליך ככל העולה על רוחי.. יודע אני כי דברי לא ימצאו חן בעינייך. האפשרית התלכדות שלמה בין שני בני אדם בשעה שהמעצור, ההפרעה גורמת להם אושר, בשעה שמציאות גוף שלישי מונעת בעדם מחיות את חייהם הם בלבד, מונעת בעדם מהביע אחד לשני את הגות נפשם? האפשריים חיים שלמים וטובים באופן כזה? אפשר מאוד שתשאלי כזאת, אבל אם כך, הגידי נא לי, יקירה שלי, רבקה שלי, מדוע היה ליל שלשום המאושר ברגעי חיי?" (מלכין, עמ' 237).

"לא אין זו נטייה למזוכיזם אצל הוז. מערכת היחסים בין שלושתם סבוכה היא ויחידה במינה. בתקופה הארוכה שאהב את רבקה בלי לדעת אם משיבה היא לו אהבה או רק חברות, חשב שאליהו הוא המועדף ואף על פי כן היה חברו הקרוב ביותר. ומשנתברר לו שהיא אוהבת אותו ורק אותו, הם משתדלים ככל יכולתם להסתיר את אופי יחסיהם, כדי שלא לפגוע באליהו. וגם עתה אין הם יכולים בלעדיו. אם לטוב ואם למוטב, אליהו נשאר אחד מן השלושה". (מלכין, עמ' 238)

בסופו של דבר נישאו דב ורבקה בווינה וזכו ל-20 שנות נישואים מאושרות אך רצופי פרדות מכאיבות בשל השליחויות האינסופיות של שלו לחו"ל. וגולומב, מה היה עליו? הוא עשה כמעשהו של מוצרט שכאשר אהובתו דחתה אותו נשא את אחותה הצעירה לאישה. 

עדה

 

עדה (מימין) ורבקה שרתוק

עדה, אחותם הצעירה של משה ורבקה, התייחסה אל גולומב כאל אח גדול, מעין מורה דרך ויועץ. אהבתו האובססיבית לרבקה הייתה ידועה לכול וגם לעדה. (מלכין, עמ' 312). הנערה הצעירה בגרה ויפתה, עזבה לראשונה את הבית והצטרפה לקבוצת כנרת, למה שקראו "הגשמה".   

משם כתבה לגולומב מכתב מלא אושר מחייה החדשים: "אליהו עמדתי כעת זמן רב על המרפסת ולא הרגשתי איך עבר הזמן. הבטתי אל הים. הירח מלא עתה ומשתקף בים כעמוד אור רחב. הים שקט ונראה יותר גדול, יותר רחב מאשר ביום. גלי אור קטנים, קלים משחקים בו, רודפים גל את רעהו, נחפזים ומתפזרים. .. על פני הים שטה סירה קטנה שחורה וצללים כהים מתנועעים בה. היא טסה על פני המים כאילו נמשכת לדבר מה. אך הנה יצאו לקראתה גלי הכסף, הקיפוה, דבקו בה ובמחול עליז, שובב הביאוה אל נחל האור הזולף. פה עמדה הסירה אחוזת קסם, מתנועעת אט כבעריסה, ומרחוק על יד החוף אשר מנגד, שקטו, קפאו הגלים, נמו כולם בתוך שדה מכסיף, רחב ושאנן. ומעל לעין הכסף מתנשאים הרים זקופים, קודרים וחשוכים כשומרים על איזה סוד איום.

אליהו לא את כנרת רציתי לתאר לך במכתבי... הזמן האחרון להיותי ביפו היה בשבילי זמן קשה קצת. היו אצלי ספקות שונים, מחשבות לא ברורות, שאלות שדרשו את פתרונן... במחשבתי פניתי אליך, אך אותך חסרתי לגמרי... אולי פשוט מפני שחייתי אז לפני איזה שינוי שצריך היה לחול בחיי, ואני נידמה לי שכל שינוי אשר יבוא בחיי לא יהיה כשר בעיני לפני שתניח את חותמך עליו... העיקר הוא שנסעתי בהרגשה מעיקה כאילו לא קיבלתי את ברכתך... ועתה החלל הזה לא נמלא עדיין. ברכתך חסרי לי. חסרה לי ההרגשה שמבטך ליווני, שבמחשבתך אתה פוקד אותי לפעמים. ובלי זה קשה לי, בלי זה נידמה לי שאני נמצאת באיזה חלל... ובסיום מכתבה היא קוראת לו "בוא לגליל, אליהו". (מלכין, עמ' 312).

היא משתפת אותו גם בהתפכחות מהחלום של חיי השיתוף: "תנאי החיים הקשים, אי היכולת לסדר את החיים כרצונך, אי היכולת להשתמש בזמן כרצונך, עול בניין ה'יישוב', חיי הקבוצה הבלתי נורמאליים, חוסר חיים פרטיים והקרבתם על מזבח משהו אשר איני יודעת לכנותו בשם".(מלכין, עמ' 314). 

כיצד התחיל  סיפור האהבה בין השניים אין יודעים, אך הייתה זו אהבה עם עבר. היטיבה להגדיר זאת רבקה שדיברה על "העניבה הכבדה אשר קשרה את עדה, אליהו ואותי לסבך נורא"  (גורן, עמ' 190). שבע שנים נשא אליהו בלבו את התקווה שיזכה ברבקה, ובינתיים, זו שהיה רגיל להתייחס אליה כאל ילדה קטנה נעשתה אישה. מלכין כותב כי מי שיסתכל בתצלום של האחיות לבית שרתוק ייווכח שהחיננית משתיהן היא עדה.
אך עדה עדיין ראתה אותו כבן משפחה וכתבה לרבקה :
"כמה טוב, כמה קל וחופשי הרגשתי את עצמי באותם הימים. אליהו ראה, אליהו אישר, יותר לא היה נחוץ, הרגשה זו סיפקה לגמרי. הרגשתי כמו ילדה שבפעם הראשונה העזה למלא איזו עבודה אחראית, והנה אמה ראתה והיללה את עבודתה. הילדה מאושרת – אמא אמרה שטוב... בשבתנו פעם בלילה נשענתי בראשי על כתף אליהו ואמרתי לו שאני מרגישה את עצמי אצלו כמו אצל אמא. אותו השקט ואותם מנוחה נפשית וביטחון אשר הייתי מרגישה פעם כשהייתי מניחה את ראשי בחיק אמא". (מלכין עמ' 315).
 
ואז "אימא", או "האח הגדול", מגלה לה את אהבתו ועדה נקרעת בין משיכה ודחייה. כותבת לחברתה הטובה "מה זאת, הבאמת כה קשה לחיות או שחוננו בכישרון מיוחד לברוא לעצמנו סבל ולהמציא לעצמנו ייסורים וכאילו בכוונה להקשות לעצמנו את חיינו?". (מלכין, עמ' 315).                                                                           

מצד אחד היא כותבת לאליהו שלא תוכל להיות אהובתו, ושכמו רבקה היא מחפשת את קרבתו אך ורק כקרבת אח, אך מצד שני גם אינה מסוגלת להיתנתק ממנו. אובדת עצות בנושא זה, הנושא היחיד שבו אינה יכולה להתייעץ עם מורה הדרך שלה בחייה, עם אליהו, היא פונה לנפש הקרובה אליה ביותר, אחותה רבקה. "רבקה אני צריכה להתראות איתך, ולא לשם התראות סתמית. פגישה איתך עתה נחוצה לי. אני לא אוכל להמשיך את חיי בלעדי זאת... את שחור ליבי אראה לך, ואת האור שבו רוצה אני שאת תמצאי לי. אני מאמינה כל כך שאת תדעי למצוא אותו". (מלכין, עמ' 317).

לחברתה מדגניה היא כותבת כי היא הלוא יודעת למה נסעה מן הארץ. "הן לא לך אבלבל את המוח על מטרת לימוד וכדומה בחו"ל". היא יודעת שאליהו מחכה לתשובתה. אם תהא חיובית "יישאר אתי לתמיד". "אל תצטערי עלי, כל אשר אעשה הן אעשה בהכרה ברורה ולא ארמה את עצמי. אני מקווה שבשיחה עם רבקה אברר לעצמי הרבה אשר לא ברור לי עתה... יחסי אליו ויחסו אלי שונים מאוד מאוד. שונים ביסוד. היוכל למלא באמת את אשר חסר לי?  אך את סיבלו לא אוכל לראות, ויודעת אני היטב שאעשה הכול, הכול בשבילו". (מלכין, עמ' 317).

עדה מתקשה להחליט. היא מגלה את מכתביו הישנים של גולומב לרבקה ומצבה הרגשי מידרדר. היא נוסעת לחוות גידול אפרוחים על יד וינה כדי ללמוד לולנות, וכדי להתרחק מרבקה ומגולומב שהצטרף אליהן בווינה. כל אותו זמן התכתב איתה גולומב ואף ביקר אותה בחווה. באותם ימים עבר תקופה קשה של חוסר ודאות וקשיים בבחירת דרכו בחיים. הוא עמד בפני פרשת דרכים, התקשה לקבל החלטות והוא מפציר בעדה "היי אז יחד איתי. כי שכל רב, הסתכלות עמוקה ומישפט נכון וחודר יהיה נחוץ אז בשביל להתוות את דרכנו, עבודתנו ויחסינו".
"רגעי קבלת מכתביך הם אולי הרגעים הטובים לי במשך כל השבוע. בהם אני מרגיש את נקודת המישען שתעזור לי לצאת ממעגל הקסמים". (מלכין, עמ' 369).
 
אילן בן עמי כתב בעמוד 65 בספרו "האישה שאתו חייהן הפרטיים והציבוריים של נשות ראשי הממשלה בישראל" על התרשמותו כי צפורה אשתו של משה שרת (שרתוק) הייתה אשת העולם הגדול, חדת מחשבה ובעלת הבנה פוליטית ומדינית עמוקה. בספרו הוא מספר כיצד התייעץ עמה שרת בכל נושא לאורך כל ימי חייהם וכיצד בימים הקשים שעבר, אף פיתח בה תלות שסייעה לו לצאת מהמרה השחורה שבה שקע לעתים. צפורה למדה יחד עם החבורה בגימנסיה ודפוס זה של שיתוף והתייעצות בכל נושא היה אופייני למשה וצפורה, לדב ולרבקה ואף לאליהו ועדה בכל ימי נישואיהם.

בסופו של דבר, לאחר שעדה מענה את אליהו בהתלבטויותיה, הפור נופל - היא מגיעה למסקנה כי לא תוכל לחיות בלעדיו.
לחברתה כתבה:
"המיתרים שלי נשארו בהרכבם הקודם. חדשים לא נוספו, ישנים לא נגרעו. ורק את הכינור שלי כיוונה איזו יד מבורכה. הקולות הצורמים הנוראים חדלו. הדם הולך ונמוג. כינורי נח מהם, ובתימהון ובאי אמון מקשיב למנגינה השקטה שמשמיעים לעתים מיתרי". (מלכין, עמ' 371).כשהחליטה סוף סוף, היה זה שינוי מבורך לא רק בחייהם של עדה ואליהו אלא שינוי שהתיר את סבך יחסי הרעות-אהבה-קנאה בין השלושה שהיו לארבעה.

משה שרתוק כתב לחבר וביקשו לבשר לדודו: "אם תראה את דודי אמור לו כי שתי בנות אחיו חטפו את שני הבחורים היותר מצוינים שבארץ ישראל. וכן הבחורים זכו בשתי מרגליות. הנה כי כן הולכת חבילתנו ומתקשרת" (גרא, עמ' 297).

מר הגנה 

 

אליהו גולומב

בלגניסט, מבריק, ממוקד מטרה, מסור, מנהיג: כל הסופרלטיבים נכונים וכולם מתארים את אליהו גולומב, האיש שהקדיש את חייו לביטחון היישוב והישרדותו. עוד בימי ההסתדרות המצומצמת קשר קשרים עם אגודת השומר, ובימי השלטון העותומאני קשר קשרים עם "הקבוצה היפואית", ההתארגנות הראשונית שהפכה לימים לארגון "ההגנה". בימי הגדוד העברי קשר קשרים עם מנהיגי תנועות הפועלים. לגולומב ולהוז היה חלק נכבד באיחוד ההיסטורי בין הפלגים השונים של תנועות הפועלים במסגרת אחדות העבודה. יוזמה שהחלה באוהלי הגדוד העברי .

בשנים הבאות יעסוק במגוון נושאי בטחון כרכש נשק, ארגון, אימון ומלחמות פנימיות אינסופיות. על דרכו אפשר ללמוד אולי מהמאבק עמוס היצרים שניהל שנים עם קבוצת 'השומר' ועם מנהיגה המיתולוגי ישראל שוחט. ארגון השומר ראה עצמו כמסדר אליטיסטי של אנשים מובחרים המקדישים את חייהם להגנת העם. הטראומה הגדולה ביותר של בן גוריון הייתה אי קבלתו לשורות השומר. חברו הטוב יצחק בן צבי דווקא עבר את הסלקציה, בעיקר בזכות אשתו רחל ינאית בן צבי שהייתה בכירה בארגון. גולומב ראה ברומנטיקה של הארגון את "המלחמה של אתמול" שאיננה נותנת מענה לאתגרים של אותה עת. מה שהיה טוב כנגד כנופיות גנבי צאן ופורעים ערבים לא רק שאינו ישים מול הלאומנות הערבית שממדיה הלכו וגדלו, תוך שהם כוללים את מדינות ערב, אלא גם מזיק ופוגע בהתארגנות היישוב.

בביוגרפיה על גולומב "האקטיביסט", מפורטות המריבות סביב נטיית ארגון השומר לאגור נשק ולייצר לעצמו ממלכה קטנה וסודית.

גולומב ראה בהגנה את הכוח הצבאי של התנועה הציונית והדגיש כל העת את כפיפותו של הארגון למרות המוסדות הלאומיים, ולהם בלבד. כתוצאה מכך שלל פרישה והפרת מרות מכל סוג שהוא. בתקופת מאורעות 1936/39 היה מיוזמי היציאה מהגדר, ממקימי הפו"ש ומאוחר יותר מיוזמי הפלמ"ח. למרות תפיסתו ההגנתית-התקפית, תמך במדיניות ההבלגה, וצידד בשיתוף פעולה טקטי עם הכוחות הבריטים לשם שיפור רמת האימון, תוספת כוח ונשק להגנה. במלחמת העולם השנייה חייב את הגיוס לצבא הבריטי והיה מיוזמי הצניחה לאירופה, כדי ליצור קשר עם יהדות אירופה הכבושה.

עד פטירתו ב-1945, היה אליהו גולומב הסמכות הראשית בכל ענייני ההגנה והביטחון, גם כאשר לא נשא בתפקיד רשמי כלשהו.

בספר "תולדות ההגנה" מתוארת האפיזודה המלמדת על גולומב והשקפת עולמו : "מנהיג תנועת "המזרחי" הרב מאיר ברלין תבע...לנקוט פעולה נמרצת בקנה מידה עולמי בעניין הכותל. על כך הגיב אליהו גולומב..שיש להתאמץ בכל הכוח 'שלא לתת לעניין רקע דתי, זהו סוס מסוכן במזרח', ו'המזרחי' שלנו אינו תופס את הסכנה כל עיקר". האיש החכם ראה את הנולד, ואכן "הסוס המסוכן" ברח זה מכבר מאורווה ואינו משתולל רק במזרח התיכון אלא בכל מקום שבו מצוי האסלאם, כלומר בעולם כולו.