האיש שהיה יותר מהאגדה

















 


ילדותו
יוסף אוסיה טרומפלדור נולד בשנת 1880 בקווקז למשפחה מתבוללת. אביו, וולף טרומפלדור, נחטף בילדותו לצבא הצאר ניקולאי הראשון, ושירת בו כ-25 שנים. האב היה לוחם נועז שהוצעו לו הטבות והעלאות בדרגה אם רק ימיר את דתו, אך הוא סירב. בשנות חוק הקאנטוניסטים הילדים החטופים הורחקו בכוח ממשפחותיהם, ועשרות אלפי ילדים המירו את דתם. נראה כי וולף טרומפלדור היה בעל אופי חזק ונאמן: נאמן לדתו למרות הקושי העצום, אך גם נאמן לצאר ולצבאו.
 

משפחת טרומפלדור צולם בשנת 1888. הילד יוסף יושב מימין

אוסיה היה תלמיד מצטיין, אך הצטיינותו לא סייעה בידו, והוא לא התקבל לבית הספר הריאלי בשל המגבלות  על מספר היהודים שהתקבלו ללימודים (נומרוס קלאוזוס). בלית ברירה השתלם במקצוע רפואת השיניים והצטרף לאחיו שעבד כבר במקצוע זה. הוא היה גאה ביהדותו אך לא ידע יידיש, לא שמר מצוות וכל רואיו ציינו שאינו נראה כיהודי. חברו זאב ז'בוטינסקי כתב בזיכרונותיו כי אם היה רואה את טרומפלדור ברחוב, היה מאמין שהוא סקוטי, או שבדי. "דיבר רוסית צחה.. העברית שלו מטפטפת לאט לאט, דלת מלים ואף על פי כן מדוקדקת. פעם אחת שמעתי ניסיונו לדבר יידיש. – יידיש מהרי קווקז? מגור וזיע". (לסקוב עמ' 92). הוא גם מציין כי חברו היה נטול "פקחות יהודית" – אותה הוא מגדיר כשילוב של: "ספקנות, חשדנות, עורמה זולה, הכישרון לעקום כל קו ישר עד יבלע ראשו בזנבו". (לסקוב עמ' 92). לעומת זאת היה לטרומפלדור שכל ישר וכישרון להבדיל בין שחור ללבן ובין טפל לעיקר.
 
בגיל 14 הושפע מתורתו של טולסטוי, היה לצמחוני ופציפיסט, וכשהגיעה אליו בשורתו של הקונגרס הציוני הראשון – הפך בנוסף לציוני.
 
החייל האמיץ אוסיה

כאשר הגיע צו הגיוס, בשנת 1902, סערה נפשו של טרומפלדור: מצד אחד היה פציפיסט שהתנגד לכל סוג של אלימות, ומן הצד השני ניצבו המורשת של צבאיות, גבורה ונאמנות לאימא רוסיה ולצאר שהנחיל לו אביו. הנימוק ששכנע אותו להתגייס היה כדי ש"לא יגידו על היהודים שהם פחדנים". בצבא הצאר נלחמו באותה עת עשרות אלפי חיילים יהודים ומהם נהרגו בקרבות כשלושת אלפים איש.
 
שולמית לסקוב כותבת בביוגרפיה שהקדישה לטרומפלדור, כי למרות היותו פציפיסט, ואף על פי שנפגע בשירות הצבאי מאנטישמיות בוטה, לא היה מסוגל לנהוג בצורה אחרת: "אף על פי שמצא כי אין לתפוס נשק אלא ככלות כל הקצים, הרי באופיו היה חייל. תכונות אלה שלו עתידות להתגלות בכל מעשיו. בין אם היו קשורים בצבא ובין אם היו רחוקים מצבאיות תכלית מרחק". (לסקוב עמ' 19).
בין החיילים היהודיים התנהל ויכוח האם עליהם להילחם למען רוסיה בה נרדפו והופלו לרעה בכל תחום, או שמא עליהם להוכיח את נאמנותם והקרבתם, ולאחר מכן לדרוש בשל כך את שינוי המצב. טרומפלדור כצפוי השתייך לאלו שסברו כי יש להילחם ולהקריב, ולאחר מכן להגיש את החשבון, ולדרוש את התיקון הגדול. ואכן, הוא לחם בהקרבה יוצאת דופן מתוך אמונה כי גבורתו וגבורת חבריו היהודיים תפקח את עיני הגויים לראות את טעותם.
 
בצבא הצאר הבינו מהר מאד שיש להם עסק עם חייל מוזר: על פי הכללים היו לחיילים ממעמד בעלי ההשכלה – הטבות משמעותיות כגון לא לאכול מהקלחת עם כולם ולא לבצע עבודות שחורות. אוסיה שהיה זכאי להטבות אלו, סירב לקבלן, ולתדהמת הכול אכל עם כולם, ולא התחמק מכל עבודה שחורה וקשה.
 
טרומפלדור נפצע פעם אחר פעם וחזר לשדה הקרב גם כשבאחת מהפציעות איבד את ידו השמאלית. דרישתו לחזור מיד לשדה הקרב כי לטענתו הוא מסוגל להילחם בידו הימנית, זכתה לפרסום חסר תקדים. הוא הועלה בסולם הדרגות, זכה לאותות הצטיינות שאף יהודי לפניו לא זכה להם, והיה לאגדה בכל רחבי רוסיה.
 ​
בשבי היפני

כשרוסיה הפסידה במלחמה, נפלו חיילים רבים בשבי היפני בהם טרומפלדור. היחס של היפנים לאסיריהם, ובמיוחד ליהודים שבהם, היה הומאני ורחוק מאד ממה שזכור לנו מסרטי מלחמת העולם השנייה. פרופ' בן עמי שילוני מספר על הרקע ליחסם האוהד של היפנים (2):
 

בשבי היפני

לאחר הפוגרומים שנערכו בהשראת גורמים בשלטון גאתה השנאה היהודית לרוסיה הצארית. יהודי אטלנטה למשל, ערכו מגבית לרכישת אניית מלחמה שתימסר ליפן ותקרא "קישינב" על שם הפרעות. הבנקאי היהודי יליד גרמניה יעקב שיף, מנהלה של מערכת הבנקאית שלימים תהיה חלק מהבנק "ליימן בראדרס", העניק ערבות בנקאית להלוואות של ממשלת יפן בארצות הברית, ואפשר לה בכך להיערך למלחמה מבחינה כלכלית.

לאחר המלחמה היה שיף לזר הראשון שזכה לקבל את עיטור ה"שמש העולה" מידי הקיסר. פרופ' שילוני מספר כי עד היום הוא נתקל ביפנים המביעים בפניו רגשי תודה ליהודי שסייע להם לנצח את רוסיה.

הניצחון היפני על רוסיה השנואה בחודש מאי 1905, עורר גל של שמחה לאיד ברחבי העולם היהודי. בוורשה שהייתה אז בשליטה רוסית, כתב שלום עליכם סטירה ביידיש על זוג בו מתנקם הבעל באשתו שהתעללה בו שנים רבות, כשהרמזים ליודעי החן הובילו ליחסי רוסיה ויפן. בניו יורק כתב נפתלי הרץ אימבר באנגלית, יידיש ועברית שירי הלל לקיסר היפני אותו כינה "ברקאי", שנקם את נקמת העם היהודי. נחום סוקולוב כתב כי הוא מקווה לגלות סימנים לכך כי היפנים הם צאצאי עשרת השבטים. אפילו בקהילות המזרח שמחו בתבוסת האימפריה הרוסית השנואה. תינוק יהודי שנולד באלכסנדריה נקרא טוגו על שם הגנרל היפני שניצח על המערכה. לימים היה למפיק סרטים והאולפנים שייסד במצרים נקראים "אולפני טוגו" עד היום. היפנים שרצו לעודד יסודות לא רוסיים בצבא המובס, ולשאת חן בעיני יהדות ארצות הברית, עשו הכול כדי להקל על מאות השבויים היהודיים.

טרומפלדור היה למנהיגם של השבויים היהודיים: הוא ארגן קופה כספית משותפת, בתי מלאכה קטנים וכיתות לימוד שנחלקו לכיתות שהתאימו לאנאלפביתים, ובצדן כיתות שיועדו לבעלי השכלה גבוהה. גם גויים רבים הצטרפו ליוזמה זו כתלמידים או כמורים. כשחסרו ספרי לימוד טרח טרומפלדור לחברם ואחד מהם מצוי כיום בארכיון תנועת העבודה. אף שלא היה דתי דאג לארגן מצות בפסח וטליתות, וכן ייסד תאטרון, עיתון מקומי וספרייה. אך את עיקר מאמציו כיוון לקידום הרעיון הציוני באמצעות כ-120 מהשבויים היהודיים שהגדירו עצמם כ"ציונים", וקראו לעצמם "בני ציון השבויים ביפן". בעיתון של הקבוצה החל לפתח את רעיונותיו על הקמת קומונות בארץ ישראל ברוח רעיונותיו של טולסטוי ואוטופיסטים אחרים. טרומפלדור החליט יחד עם אחד עשר מחבריו על הקמת קבוצה שתקים "מושבה קומוניסטית" בארץ ישראל לאחר השחרור.
 
בעיר טאקאישי ביפן, בה שכן מחנה השבויים בו הוחזק טרומפלדור כשבוי לפני כ-100 שנים, הוקמה תערוכה קבועה המציגה את סיפורו של מחנה השבויים. חלק מהתערוכה מוקדש לדמותו של הגיבור הגידם שזכרו מעורר הערכה ביפן עד היום. 
 
סטודנט בסנט פטרבורג

אגדת טרומפלדור המשיכה להתעצם גם לאחר שחרורו מהשבי. הצאר והצארינה עצמם פגשו אותו, והצארינה העניקה לו באופן אישי יד תותבת. גם ביפן זכה לפגישה עם המיקדו שרצה לפגוש את מי שהצליח לארגן בצורה כה יפה את השבויים. האגדה מספרת כי גם המיקדו העניק לו יד תותבת תוצרת יפן, אך לכך אין סימוכין.



מפקדיו ובני משפחתו לחצו עליו להמשיך בקריירה צבאית. בארכיונו נמצאה אגרת משנת 1906  שנכתבה בכתב פנינים, שאותה השאירה בחדרו נסיכה צעירה שהציעה את עזרתה בקידומו הצבאי. אך טרומפלדור לא התרשם מכל ההמולה סביבו, וכל שעניין אותו הייתה ההתארגנות לקראת הקמתה של קומונת הפועלים בארץ ישראל.
 
במכתב לאחיו סיפר על תחושותיו: "ואשר לכבוד המיוחד להיחשב למפקד בצבא הרוסי – לא קשה לי כלל לוותר עליו. הלא מחשבותיי נתונות לייסוד מושבה והנה, אם בארץ ישראל תפרוץ מלחמה, בוודאי יכתירוני בתואר מפקד שם. אף על פי שאני מוכן ומזומן להיות שם גם חייל פשוט. שם נהיה בבית, לא אצל זרים... כמי שמתדפק כל ימי חייו על דלתות זרים ואין עונה. למי שזוכה תמיד לבעיטות ולבוז ולא ללטיפות ולמנוחה. ומאמין אני: יום יבוא ואני, עייף ומיוגע מעבודה קשה, סקור אסקור בשמחה ובגיל את שדותי בארצי. ולא יאמר לי איש: 'לך לך נבזה מפה. זר הנך בארץ הזאת'. וכי ימצא איש ויאמר כך, בכוח ובחרב אקום ואגן על שדותיי, על זכויותיי! מאחורי שדותי ומימיני ומשמאלי חברי... אם אפול בקרב מאושר אהיה. יודע לשם מה אני נופל". (לסקוב עמ' 32). 
 
חלום לחוד ומציאות לחוד: עשרה מתוך אחד עשר חבריו לשבי שנשבעו להקים את הקומונה בארץ ישראל התפזרו לאחר השחרור, איש איש לדרכו - וזנחו את החלום. טרומפלדור לא ויתר, אך בכורח הנסיבות דחה את העלייה לארץ ישראל. הוא עבר לסנט פטרבורג והחל ללמוד לבגרות אקסטרנית כי בנעוריו לא הצליח להתקבל לבית הספר הריאלי בשל יהדותו. בתקופת לימודיו התרחק מחיי החברה, שקע כל כולו בלימודים, והצליח לעמוד בבחינות הבגרות לאחר כשנת לימודים אחת בלבד. בסופי השבוע נסע לכפר שנוהל ברוח טולסטויאנית כדי לעבוד בעבודת השדה. הוא התפרנס מהפנסיה הצבאית הצנועה וממתן שיעורים פרטיים. בדירתו גרו על חשבונו חבר מימי הצבא, וכן אחותו ושתי חברותיה שעברו לעיר הגדולה כדי ללמוד באוניברסיטה. אחת מהחברות רחל נסל, סיפרה לשולמית לסקוב, כותבת הביוגרפיה, על טוב ליבו, ועל העזרה שהושיט להן ולרבים אחרים, ללא תמורה. 
 
לאחר שעמד בהצלחה בבחינות הבגרות החל טרומפלדור ללמוד באוניברסיטה. לחבריו אמנם יעץ ללמוד מקצוע שיסייע להתיישבות בארץ ישראל – כחקלאות למשל, אך הוא בחר בסופו של דבר בלימודי המשפטים. הוא הסביר כי ייתכן שלעובדי האדמה יהיה צורך בידיעותיו המשפטיות, ושבכוונתו לעסוק בכך רק בשעות הפנאי שלאחר סיום העבודה האמיתית בחקלאות. בשנת 1911 סיים את חוק לימודיו, ומאז הקדיש את זמנו לקידום חלום הקומונות בארץ ישראל. באותה תקופה החלו חילופי מכתבים בינו לבין צבי (גרישה) שץ יליד העיר רומני. שץ הציוני היה צעיר מטרומפלדור בעשר שנים וראה בו את מורו ורבו. בהתכתבות הענפה ביניהם פיתחו תוך כדי ויכוחים, את הרעיונות הקומונריים. שץ היה צעיר תמים ונלהב, דמות של משורר, שסיפר לחבריו את המניע האמתי לעלייתו ארצה: הוא לא האמין כי צעירים שגדלו בבתים מתבוללים הרחוקים מיהדות וספגו את התרבות הרוסית ותרבות המערב, מסוגלים להיות ציונים באמת. לדעתו זהו שקר שהם משקרים את עצמם וזולתם. הוא שאף לגאולת נפשו ואמר כי המניע האמתי לעלייתו הוא "יפי האידיאל. רק יופיו". (לסקוב עמ' 50). שץ עלה לארץ ישראל, ונרצח בביתו עם הסופר י.ח. ברנר ואחרים, כשנה לאחר נפילתו של טרומפלדור.
 
תיקון עולם

דמותו של טרומפלדור קשורה בתודעתנו למיתוס הגבורה והקרבת החיים למען המולדת. אין עוררין על גבורתו, אך אין לשכוח את חלקו בבניית עקרון השיתופיות ביישוב הצעיר. כבר במכתביו לצבי שץ התוודה כי חלומותיו גדולים, ואין הוא מסתפק בחלום הציוני אלא חולם גם על חברה מתוקנת, צודקת ושוויונית. השיתופיות בה האמין הייתה שונה מהתורה המרכסיסטית של מלחמת המעמדות ממנה סלד, ובה ראה מקור לאלימות מיותרת. טרומפלדור היה הומניסט ותורתו הורכבה מאנרכיזם, מדעותיו של לב טולסטוי ומתזות מהפכניות שרווחו בימיו. 
 

בחברת סטודנטים יהודים בסנט פטרבורג. צולם בשנת-1912