​​בדרכו

"שבעים שנות חיי עברו בתקופה המעניינת ביותר בדברי-ימינו: נולדתי עוד בתקופת-ההשכלה, ילדותי ובחרותי עברו בימי חיבת ציון ואחד העם, ימי עלומי – בתקופתם של הרצל ונורדאו, וימי העמידה ושנות הזקנה שלי – בשעת הכרזת בלפור ואחריה".(דרכי עמ' 7). יוסף קלוזנר השתתף בקונגרסים הציוניים הראשונים, פעל באודסה בימי תפארתה, היה פעיל ב"חובבי ציון", ערך עשרות שנים את העיתון החשוב "השילוח", כתב עשרות ספרים וכאלף מאמרים, איש ציבור, הוגה דעות, היסטוריון ופרופסור להיסטוריה וספרות ששלט בחמש עשרה לשונות.


ילדותו

יוסף גדליהו קלוזנר נולד בשנת 1874 בעיירה קטנה בליטא, וכבר בילדותו הסתמן כעילוי. בגיל שמונה העמידו את הילד על דרגש בבית הכנסת כדי ש"ידרוש", והמבוגרים התמוגגו מנחת. כשאמו חלתה ביקשה לעזוב את העיירה הנידחת ולעבור לעיר הגדולה אודסה - שם התגוררה משפחתה המיוחסת והעשירה. אביו - עגלון פשוט, סבל בעיר הצפופה, והתגעגע לטיוליו במרחבים הכפריים. הוא היה איש כפרי ותמים שכשל בעסקיו, קמל בעיר הגדולה ונפטר בגיל צעיר יחסית. עבור הבן יוסף המעבר לאודסה שכונתה "היפיפייה הדרומית" היווה יציאה אל העולם הגדול שבו זכה לרכוש השכלה עברית וכללית ממיטב המורים.
 

משפחת קלוזנר

השכלתו הכללית הרחבה הדאיגה את אמו שהביאה לו מורה פרטי מישיבת וולוז'ין כדי שיעשיר את ידיעותיו בגמרא. קלוזנר אהב את הלימוד התורני, אך לא היה עיוור לחסרונותיהם ולצרות אופקיהם של בוגרי הישיבות. ללימוד האינטנסיבי ורב התחומים היה מחיר כבד: "התחלתי מתאונן על כאב ראש חזק שבא יחד עם דכאון נפשי ו'מרה שחורה' ממש. נדמה היה לי שאני יוצא מדעתי. וכאילו להכעיס קראתי על כל מיני סופרים גדולים שדעתם נטרפה עליהם". (בדרכי עמ' 40). הרופאים יעצו לו להפסיק לקרוא ספרים רציניים אך בלעדיהם לא מצא טעם לחייו. הוא ניצל מגורלם של ניטשה ודומיו בזכות קריאה באוטוביוגרפיה של ג'ון סטיוארט מיל, שסיפר כי חלה מרוב קריאה אך ניצל מהדיכאון באמצעות קריאת שירי הטבע של המשוררים האנגליים הגדולים. קלוזנר הלך בדרכיו, קרא שירי טבע בשפות אנגלית, צרפתית, גרמנית ורוסית, ונרפא לחלוטין מהדיכאון.


ימי אודסה

הנער גילה את המין הנשי והתוודה בספרו האוטוביוגרפי כי תמיד חש נוח יותר בחברת נערות מאשר בחברת נערים. הן היו באות לביתו הדל והעני, ומבקשות שיכין להן את החיבורים והעבודות שהוטלו עליהן בגימנסיה, והוא תמיד נענה להן. "הן לא ידעו כי יותר משנתתי אני להן, נתנו הן לי. רוך-רגש, הרגשת יופי, געגועים אל הטבע, ראשית ניצניה של האהבה הבלתי מודעת, ריכוך הסערות התאווניות של הלב הצעיר והרתחן, ואף נימוס ודרך ארץ וכבוד הבריות... מעולם לא הרגשתי אליהן שום רגש גס, ומעולם לא ראיתי בהן 'נקבות' או 'בובות' נאות... ולא ראיתי בהן צעצוע נאה או כלי שרת בשביל הגבר, ומעולם לא התייחסתי אליהן ביחס של בן אדם ממדרגה ראשונה אל אדם ממדרגה שניה". (דרכי עמ' 28). ואכן קלוזנר פעל כל ימיו למען שוויון זכויות הנשים כולל מאבק על זכותן לבחור ולהיבחר וללמוד יחד עם הבנים.



ד"ר חנה ספרן כתבה בספרה "לא רוצות להיות נחמדות: המאבק על זכות הבחירה לנשים וראשיתו של הפמיניזם החדש בישראל” על חלקו של קלוזנר במאבק לשוויון זכויות: "לא רק הנשים תפשו את זכויותיהן כחלק מהמאבק הציוני הלאומי, אלא גם ציבור הגברים שתמך במאבקן. בין הבולטים בתמיכה זו היה ד"ר יוסף קלוזנר מן האוניברסיטה העברית, אשר אמר בנאום באספת מחאה ...בשנת 1925 כי שאלת זכויות האישה היא שאלת זכות הקיום של הציונות... אין ספק שעבורו ועבור חלקים גדולים ביישוב החדש המאבק על זכות הבחירה היה כרוך באופן ברור בהתגשמות ההוויה הציונית בארץ" (ספרן עמ' 25-6).
 
אודסה של שלהי המאה ה-19 הייתה למרכז של חיי הרוח והספרות, וקלוזנר שהשתלב באווירתה התוססת פרסם בגיל 19 את מאמרו הראשון בנושא תחיית השפה העברית בעתון "המליץ". אחת מידידותיו הכירה לו את המשורר הצעיר שאול טשרניחובסקי שהיה לידיד נפשו עד ליום מותו. קלוזנר סייע לשאול טשרניחובסקי בפרסום שיריו, עריכתם הלשונית, נתינת השמות לשירים ואף קידום הלחנת שיריו.

בגיל 22 העז לפרסם מאמרי ביקורת על יצירותיהם של ביאליק, לילינבלום, אחד העם ומנדלי. חוצפתו סייעה לפופולריות של כתביו אצל הצעירים, מרבית המבוקרים גילו עויינות לצעיר אך מנדלי מוכר ספרים ואחד העם קיבלו אותה ברוח טובה ואף קרבו את הצעיר. אחד העם ומנחם אוסישקין היו לאנשים שהשפיעו עליו כל ימי חייו. "תמיד חשבו, וחושבים גם כיום שתלמידו של אחד העם אני, ושהשפיע עלי השפעה מכרעת. אין אני רוצה להכחיש את השפעתו עלי בימי נעורי. ראיתי בו סופר מורם מעם, בעל תפיסת עולם יהודית שלמה המבוססת על המוסר הנבואי והתלמודי... והוקרתי בו את המוסריות השלמה שגישם בחייו, ואת שחייתו נגד הזרם... ואולם אפילו בימי נעורי התנגדתי לו בהרבה דברים עיקריים... סוף סוף אחד העם לא אהב שירה וספרות יפה, שבבחרותי הייתי מאוהב בהן ממש... אילו הייתי תלמידו של אחד העם ממש לא הייתי יכול להיות מעריצו הנלהב של טשרניחובסקי כל ימי חיי... ואמנם כשאני בודק היום את תפיסת עולמי, אני מוצא בה יותר יסודות משל אפלטון וקאנט, טולסטוי וקארליר, שד"ל וסמולנסקין משאני מוצא בה יסודות משל אחד העם". (דרכי עמ' 55-6). היחסים ביניהם היו כשל אב והבן האהוב והמרדן שלא מהסס למתוח ביקורת על אביו. "נשארתי אני נאמן לזכרו הקדוש, והוא אף הגן עלי במכתב לברדיצ'בסקי נגד התנפלותו הגסה של זה האחרון עלי, ואף עשה את בנו ואותי אפוטרופוסים לפרסום אגרותיו". (שם עמ' 56). מאחד העם למד כיצד יש להשקיע מאמצים כבירים בכתיבה בשפה עתיקה שאותה כינה "מכשיר קהה". "לא קשה לכתוב אבל קשה למחות את הזיעה מעל הנכתב. אסור שיורגש שבזיעת אפיך כתבת מה שכתבת". (שם עמ' 56).


בווילנה

בשנת 1985 קיבל צו גיוס לצבא הצאר ובשל כך חזר לעיירת הולדתו שבליטא. הוא הצליח להשתחרר בזכות קוצר ראייתו ו"מתן בסתר" אך לא חזר לאודסה אלא עבר למרכז יהודי חשוב אחר – לווילנה.

אחד העם שהיה ממייסדי חברת ההוצאה לאור "אחיאסף" דאג לו למשרתו הראשונה: בהוצאה הוחלט לתרגם מגרמנית לעברית את המילון התלמודי של יעקב לוי, ושמריהו לוין עליו הוטלה המשימה היה עסוק. קלוזנר התאים לתפקיד עוזרו של שמריהו לוין שדרש ידע בתלמוד ושליטה בגרמנית, עברית, יוונית ורומית. במשך חצי שנה, בקיץ 1896, התגורר בביתו של שמריהו לוין ואף זכה לשכר עבור עבודתו. בספרו הוא כתב כי בביתו של מטיף ציוני מופלא זה ראה דברים שמפאת כבודו הוא מדלג עליהם. סתם ולא פירש.



"וחבורה של צעירות נחמדות נתרכזה מסביב לנו, שאחדות מהן שהפליאו ביפי גופן ונשמתן, כאחד נעשו ידידותי היקרות ביותר, שהשפיעו על רגשותיי והלך מחשבותיי לא פחות מידידותי האודסאיות". (דרכי עמ' 61). אך בין ידידות הנפש שהיו לו כאחיות מצא גם אהבה. "בחורה חכמה ומשכלת, אף אם לא יפה ביותר... מעט מעט נתקשרנו בקשרי ידידות. קראנו יחד את קארלייל, טיילנו יחד בלילות הקיץ המקסימים - ומעט מעט נהפכה הידידות לאהבה". (דרכי עמ' 63). בינתיים החל קלוזנר את לימודיו באוניברסיטת היידלברג ואילו פ.ל. אהובתו עברה לברלין. הם המשיכו להחליף מכתבי אהבה אך לפתע שינתה את טעמה וביקשה לסיים את הקשר. עולמו חרב והוא ניסה לשכנעה אך ללא הועיל. קלוזנר מספר על יגונו ואף על מחשבות התאבדות. באוטוביוגרפיה מהווה סיפור האהבה הנכזבת חלק ממסכת התכתשויותיו עם "אויביו" המרובים. "ושם כנראה נמצא מי שהמאיס אותי עליה, שהרי שונאים ומקנאים לא הייתי חסר מעולם". (שם עמ' 63). הוא מספר כי נסע לברלין כדי לדבר על ליבה אך ללא הועיל. הוא פגש אותה פעם אחת כשהלך לבקר את ברדיצ'בסקי: "בין השמשות עליתי אל חדרו של ברדיצ'בסקי ועל המדרגות פגשתיה – וכשלו ברכי וכמעט התעלפתי. אף הגה לא הוצאתי מפי, והיא גם היא חמקה-עברה בלא לומר לי כלום". (דרכי עמ' 64). הוא תולה את האשם בהשפעתו של ברדיצ'בסקי עליה כי הלה לא סלח לו על חטא תמיכתו באחד העם והתנגדותו ל"ניטשיאניות" שלו. הצעיר שבור הלב התנחם בכך כי העובדה ניצח את רגש האהבה במהירות יחסית - היא הראיה לכך כי אהבתו לנערה "המשכלת, החכמה בעלת עיני האור" - לא הייתה אהבת אמת.


הפולמוס הספרותי הראשון

חיבוריו שעסקו ב-"שפת עבר - שפה חיה" פורסמו בכתבי עת וכספר - עוררו זעם ומחלוקת בשל קריאתו להרחיב את גבולות הלשון העברית, גם על ידי הטמעת מלים לועזיות, כדי שתוכל לשמש שפה חיה. "ניסיתי גם לתת ביסוס מדעי לחידושים לשוניים ולהרחבת הלשון בכלל. והלוא הייתה זו העזה גדולה מצד בחור כבן עשרים ושתיים". (דרכי עמ' 65). קלוזנר בעל הידע הלשוני הנרחב חידש מילים רבות וניסה להחיות את השפה העברית, אך שומרי החומות הרימו קול זעקה על הנער הצעיר המנסה להכניס שינויים בשפת הקודש. בייאושו עזב את וילנה, ואת אווירתה הליטאית הקפדנית והקודרת, וחזר אל אודסה שם חש שהוא במולדתו הרוחנית.

קלוזנר חזר להתגורר בבית הוריו בן שני החדרים, החשוך הצפוף והדל כשאחיותיו הקטנות מטפסות על ברכיו. הוא המשיך בכתיבה ובלימוד, אך מצבו הנפשי פגע בכתיבתו: "עיכבני מזה מצב רוחי הקשה שלי אז: הייתי ללעג ולחרפה בעיתונינו. לא היה שם של גנאי שבו לא 'כיבדו' אותי, ואת ספרי 'הנבזה'... – ואין מי שיגן עלי ואף אין נותנים לי להגן על עצמי". (דרכי עמ' 66). אפילו ב"שילוח" של אחד העם לעגו לו. רבניצקי פרסם פיליטון ארסי שלעג לחידושו של קלוזנר שהמציא את המילה "עפרון" במקום "עט עופרת". הלעג של רבניצקי היה מקומם וקלוזנר פנה במכתב תלונה לאחד העם שהציע לו לענות במאמר תשובה, ובלבד שלא יפגע באישים אלו או אחרים. הוא נענה לאתגר ומאמרו "מרחיבי הלשון ומתנגדיהם" זכה לתשומת לב ושיפר את מצב רוחו.

כיום המונח עיפרון השתרש כמו מילים נוספות שקלוזנר חידש כ"ירחון", "חולצה", "מנוף", "קרחון", "חממה", "מטען", "רבגוני", "חדגוני" ו"חושני". יוסף קלוזנר היה אחי סבו של הסופר עמוס עוז שתיאר את דמותו של "הדוד יוסף" בספרו "סיפור על אהבה וחושך". על חידושי הלשון כתב: "אדם שיש בכוחו לחולל מילה חדשה ולהחדירה אל תוך מחזור-דמה של הלשון נראה לי כמי שחיסרוהו אך מעט מיוצר אור ובורא חושך: אם כתבת ספר, אולי יתמזל לך מזלך ואנשים יקראו בו זמן מה, עד שיבואו ספרים חדשים וטובים ממנו וייקחו את מקומו! אבל כל המוליד מילה חדשה הרי הוא כנוגע בנצח. עד היום אני עוצם לפעמים את עיני ורואה את איש השיבה הדקיק-שברירי הזה מדשדש ועובר, פזור-דעת, בזקנקנו הלבן והמחודד, בשפמו הרך, בידיו העדינות, במשקפיו הרוסיים, בפסיעות החרסינה החיישניות שלו, חולף-עובר לו כמו גוליבר זעיר בארץ הענקים המאוכלסת המון רבגוני של קרחונים כבירים ומנופים גבוהים וקרנפים עבי גוף, וכל המנופים והקרנפים והקרחונים מחווים לו קידת-הודיה מנומסת". (על אהבה וחושך עמ'58-9).

 
אוניברסיטת היידלברג

האוניברסיטאות הרוסיות היו סגורות בפני קלוזנר הצעיר בשל ההגבלות על מספר הסטודנטים היהודיים, והוא התלבט היכן ללמוד. גרמניה של אותם ימים הייתה בעיני כל, ובמיוחד בעיני היהודים, המרכז של התרבות העולמית. ברלין היוותה מוקד עלייה לרגל לצעירים יהודים מרוסיה וגליציה, ובאותם ימים למדו בה בשלבי לימוד אלו או אחרים: בריינין, מוצקין, שמריהו לוין, ברדיצ'בסקי וטהון ששנים רבות לאחר מכן ישרטטו את מפת הרחובות של עיר השוכנת לחופי הים התיכון. צעירים אלו יסדו אגודות שונות, ולספרון הקטן של בנימין זאב הרצל "מדינת היהודים" הייתה השפעה מרובה שהתחרתה בהשפעתו של אחד העם. "התוודעתי אז לכל הסופרים הצעירים הללו והתלהבותם הלאומית-הציונית דבקה בי. עולם חדש, המערב האירופי, נגלה כאן לפני, אף על פי שגם אודסה הייתה אירופית יותר מכל עיר רוסית אחרת". (דרכי עמ' 60). יוקר המחייה בברלין, הקושי להתפרנס או להתקבל לאוניברסיטה טובה גרמו לכך שנשאר שם רק כחצי שנה. בעיקר הפריע לקלוזנר רוב "הרעש והמהומה" של העיר הגדולה. הוא האמין כי כדי לצלול לעולם הלימוד וההגות עדיף להתגורר בעיר שלווה יותר ובחר בהיידלברג – עיר קטנה בה מלמדים פרופסורים ידועים - הרחק מההתארגנויות רוויות היצרים של יהודי רוסיה הצעירים על אספותיהם וויכוחיהם הפוליטיים הסוערים.



קלוזנר פגש בהיידלברג את הפרופסור הרמן שפירא (על שמו קרוי רחוב בקרבת דיזנגוף סנטר) לו מסר את מכתב ההמלצה שכתב לו חברו ליב לילינבלום. פרופ' שפירא היה הוגה רעיון הקרן הקיימת והאוניברסיטה העברית וקלוזנר היה מלא התפעלות מהאיש הזקן שהיה תרכובת של גאון אירופי ותלמיד ישיבה ושעיניו צעירות וכחולות כהות, ויש להן מבע תמידי של התפעלות. שפירא גר בווילה נאה מוקפת בגן יפיפה אך רוחו נשברה. שכנתו הנוצרייה העלילה עליו שניסה לאנוס את בתה בת החמש והעניין הובא לערכאות. שפירא זוכה מכל אשמה והוכח כי מדובר בעלילה, אך רוחו נשברה. מכיוון שסטודנטים מיעטו ללמוד אצלו מצא את פרנסתו בסתר כשען מומחה. מה שרומם את רוחו של מי שהיה מראשוני "חובבי ציון" הייתה ההתעוררות של הרעיון הציוני בעקבות פעילותו של הרצל.
 

הקונגרס הציוני ה-5 בבאזל בשנת 1901 בני הזוג קלוזנר בשורה העליונה ובנימין זאב הרצל במרכז

קלוזנר למד פילוסופיה, תולדות הספרות, כלכלה מדינית, סוציולוגיה, היסטוריה תולדות האומנות ואת השפות איטלקית, הולנדית, ספרדית, אשורית, ערבית חבשית וסורית. (ארמית). הוא גם למד אצל פרופ' פאול הנזל פסיכולוגיה ולוגיקה. פאול הנזל היה בנה של פאני מנדלסון, נכדתו של משה מנדלסון. כאשר קלוזנר, שהתפעל מעומק ידיעותיו והשכלתו של פרופ' הנזל, שאל אותו לפשר סוד ההספק הלימודי שלו - ענה לו כי סודו הוא "שאינו קורא עיתונים". בשנותיו בהיידלברג רכש השכלה וידע והעשיר את חיי הרוח והחברה שלו. "החיים היהודיים המו ורתחו, סערו ותססו. בסמסטר בראשון לאחר שבאתי להיידלברג (קיץ 1897) הוכרז על הקונגרס הציוני הראשון". באותה עת נוסד ברוסיה ארגון הבונד "והנוער העברי שנעשה כיתות כיתות, נלחמות זו בזה מלחמת דברים ופולמוס סופרים עזים וארוכים, היה כתירוש תוסס". (דרכי עמ' 80).
השתתפותו בקונגרס הציוני הראשון כחלק ממשלחת היידלברג שבראשה עמד פרופ' הרמן שפירא הזקן הייתה חוויה שהשווה להשתתפות ב"מעמד הר סיני". עמוס עוז סיפר על החוויות כפי ששמע מדודו: "ופעם אחת אף החליף כמה מילים עם הרצל עצמו הוא היה איש יפה! יפה כמו מלאך אלוהים! עור פניו קרן מבפנים! כאחד ממלכי אשור הקדמונים נראה לנו בזקנו השחור ובפניו המלאים רוחניות וחלום! ועיניו, את עיניו אזכור עד יומי האחרון, עיני נער-משורר מאוהב היו להרצל, עיניים בוערות ונוגות המכשפות את כל המביט אל תוכן. וגם מצחו הרם שיווה לו הדרת מלכים'". (על אהבה וחושך עמ' 58). האופורייה התפוגגה מעט כשהחל לתהות על דרישתו של הרצל להפסיק את ההתיישבות עד להקמת המדינה היהודית, וליחסו הקריר של הרצל אל תחיית השפה והתרבות העברית שלדעת קלוזנר תנועת תחייה בלעדיהן היא כגוף בלא נשמה.

קלוזנר תיאר את ימיו בעיר האוניברסיטה היידלברג כימים של "אור וזוהר". הוא שקע בלימודים אך סבל ממחסור חומרי. אחד העם דאג מיוזמתו שהגביר ויסוצקי על שמו קרוי רחוב בצפון תל אביב יתמוך בקלוזנר במלגה חודשית קטנה שסייעה לו לצלוח את ימי הלימודים.


פאני - "יחידת חייו"

ההשתתפות בקונגרס השלישי עם מנחם שינקין כבר הייתה מרגשת פחות, וקלוזנר רב עם כולם עד שנצטרד. כדי לנוח מהמתח של הוויכוחים האידאולוגיים נסע למשפחתו באודסה שם המשיך בפעילות ציונית ובמתן הרצאות. פאני וירניק נערה משכילה שלא ידעה עברית אך קראה בירחון "ווסחוד" את סיפוריו של הדוקטור הביל"ויי חיסין על ארץ ישראל - נשבתה ביפי סיפוריו ועל כן באה עם חברתה לשמוע את הרצאתו של הסטודנט הציוני קלוזנר. פאני (לימים ציפורה) הייתה לציונית נלהבת, פעילה וכיהנה בין היתר כיושבת ראש "בנות ציון" באודסה. "ועל יסוד הרעיון הציוני המשותף, ומפני השכלתה הכללית, פיקחותה, ישרותה ונימוסיה הנאים שלקחו את לבי, ואפשר קודם כול מפני שהיו לה עיני קטיפה מלאות אור רך ולוקח לב, נתקשרו לבותינו ביחד". (דרכי עמ' 89). לקונגרס הרביעי בלונדון כבר לא נסע כי הסתייג מדרכו של הרצל שדגלה בציונות המדינית הטהורה תוך התנגדות למפעל ההתיישבות. אמו נפצעה ופאני טיפלה בה במסירות והצילה את חייה ולקלוזנר הצעיר היה קשה לעזבה ולחזור להיידלברג. בן אביגדור (על שמו נקרא רחוב על יד רחוב המסגר) שהיה בעל הוצאת הספרים תושייה (על שמה קרוי רחוב סמוך לבן אביגדור) הציע לו לעבוד על מילונו של גרזובסקי (על שמו נקרא רחוב גור בצפון תל אביב). הסטודנט העני לא סירב להצעת העבודה. סופו של דבר פאני נרשמה ללימודי מדעי הטבע בהיידלברג ובשנת 1901 הם נישאו באודסה. פאני הקפידה כל חייה להתייצב להרצאותיו כשומעת מן המניין גם בערוב ימיה.



האוטוביוגרפיה שלו נכתבה לאחר מותה של פאני וקלוזנר כתב על חייהם המשותפים: "ומאז זה כמעט 44 שנים יש לי כוכב מאיר על דרך חיי... אם במצבנו החומרי, שהיה קשה כמעט תמיד, לא ירדנו לשפל המדרגה של קבצנות מנוולת כהרבה סופרים עבריים, הרי אני חייב תודה על כך לאומנות המיוחדת, אומנות החיים של צפורה היקרה שלי. אם בכל ההתנפלויות שהתנפלו עלי כל הצדדים במשך כל ימי חיי, היו בי עוז ואומץ לעבוד ושלא להתייאש, הרי אהבתה – אש התמיד, שיוקדת על מזבח הלב – נתנה לי עוז ואומץ אלה. ואם במצב בריאותי שהיה רעוע תמיד, יכולתי להגיע עד גיל שבעים שנה, לכתוב עשרות ספרים ומאות מאמרים, ולעבוד את עבודת עמי גם בדרכים אחרות, לאומיות וציבוריות, הרי זה מפני שהייתה לי תמיד לא רק אישה נאמנה וטובה, אלא גם ידידה וחברה, שאהבתי אליה בתור אישה לא הפחיתה את הערצתי אליה בתור אדם... ועוד דבר: במשך 44 שנות חיים משותפים היו לנו שעות של צער וייסורים, כמו כל בני האדם על פני האדמה, אבל לא הייתה לנו שעה אחת של חולין. כשהיינו ביחד לא ידענו מה זה שעמום. תמיד היו לנו עניינים רוחניים משותפים, שמילאו את חיינו ולא נתנו לריקנות לחדור אליהם" (בדרכי עמ' 91).



עמוס עוז סיפר על התרשמותו כילד מהקשר המיוחד ביניהם. "כזה היה סידורו של עולם בימים ההם: הדוד יוסף יושב בראש השולחן ושופע דברי חכמה, פולמוס וחידוד והדודה ציפורה עומדת על רגליה, בסינרה הצחור, מגישה כיבוד או ממתינה שיצטרכו לה. ועם זאת, הדוד והדודה היו כרוכים זה אחר זו, מסורים זה לזו, שופעים ליבובי אהבה, שני זקנים יידועי חולי חשוכי ילדים, זה נוהג באשתו כבתינוקת ומרעיף עליה גינוני מתיקות וחיבוב, וזו נוהגת בבעלה כאילו הוא בנה היחיד, עולל טיפוחיה, עוטפת אותו תמיד בשלל צעיפים ובמעילים פן יצטנן ומגמיעה אותו ביצים בלולות בחלב ובדבש כדי לפנק את גרונו. פעם אחת ראיתי במקרה את שניהם ישובים צמודים על המיטה בחדר משכבם, אצבעותיו השקופות בתוך ידה והיא נוטלת לו בעדינות את ציפורניו ולוחשת לו בתוך כך כל מיני לחישות חיבובים ברוסית". (על אהבה וחושך עמ' 50-1).

"הוא נוהג בה כבת זקונים והיא בו כתינוק שעשועיה וכבבת עינה. יש שהיא משלבת את אצבעותיה השמנמנות באצבעותיו השקופות ולרגע אחד שניהם מביטים זה בזו ומיד משפילים את עיניהם מחייכים בינם לבינם בצניעות. ויש שהיא מתירה בעדינות את עניבתו, מסייעת לו לחלוץ את נעליו, משכיבה אותו להתרגע שמעה קלה על הספה, ראשו העצוב מונח על חזה וגופו הקט מתרפק על מלאות גופה. או שהיא עומדת לבדה במטבח רוחצת כלים ובוכה בדמעות בלי קול והוא בא מאחוריה ומניח את כפותיו הוורודות על כתפיה ומתחיל להשמיע לה ציוצים צחקוקים ומצמוצים, כמשתדל להרגיע תינוקת או כמתנדב להיות לה לתינוק" (על אהבה וחושך עמ' 56-7).


עורך "השילוח"

לאחר שנבחן ועבר בהצלחה יתירה את הבחינה לקראת קבלת תואר הדוקטור הלך כנהוג באוניברסיטה לבקר את המרצים שבחנו אותו כשהוא לבוש בפראק, צילינדר וכפפות לבנות. אחד המרצים שכיהן כדיקאן האוניברסיטה הציע לו להישאר ולהתמנות בהמשך כפרופסור מן המניין. קלוזנר הביע פליאה על כך כי הם צריכים יהודי רוסי, וכי אין להם די פרופסורים גרמניים? הדיקאן ענה לו כי המדע אינו מבדיל בין עמים ועדות. קלוזנר סירב וענה לו כי הוא רוצה לעבוד עבור עמו שהוא העלוב שבעמים ועבור שפתו שהיא העזובה שבשפות. המרצים שהציעו לו להתקדם היו בעלי שם עולמי בתחומם והייתה בכך מחמאה יוצאת דופן. קלוזנר שאל בזיכרונותיו האם טעה בסירובו וענה לעצמו בכאב: "בוודאי, אם הייתי נעשה פרופסור בהיידלברג היה כבודי גדול בירושלים. כל השערים היו נפתחים אז לפני שהרי הגויים הכירו בי... ואולם איני מתחרט על שדחיתי את ההצעה. אילו הייתי כותב גרמנית הייתה הספרות העברית מפסדת משהו. אילו הייתי עוסק רק במדע טהור בלבד ולא נלחם את מלחמת הציוניות אפשר היה העם העברי חסר את אחד מלוחמי התחיה המדינית והתרבותית. – את תעודתי בחיים מילאתי וכל השאר אינו אלא ברק-שווא וצלצולי - שמע". (דרכי עמ' 95).
​

אודסה 1907. עומדים מימין לשמאל: ביאליק וקלוזנר. יושבים מימין לשמאל: לוינסקי, מנדלי, אחד העם, רבניצקי, ליליינבלום ורב צעיר.

עיתון "השילוח" שנוסד בשנת 1896 היווה את הבמה הרעיונית של אחד העם במימון איל התה ויסוצקי. כתב העת היה בעל השפעה רבה טובי הוגי הדעות, הסופרים והמשוררים של התקופה פרסמו בו אל כתביהם. הקו של העיתון ביטא את החזון האחד העמי של "המרכז הרוחני", ונלחם באורתודוקסיה, בציונות המדינית של הרצל ובדור הסופרים הצעירים כברנר וברדיצ'בסקי. אחד העם לא הסכים שב"שילוח" יפורסמו שירים או סיפורים "אומנותיים" שאינם מגויסים לתרבות היהודית. במשך הזמן מספר החותמים פחת וההפסדים תפחו עד שאחד העם התפטר מתפקיד העורך ועבד לפרנסתו כפקיד בקונצרן התה של ויסוצקי. מנהלי הוצאת "אחיאסף" - בעלי "השילוח" פנו, בהמלצת אחד העם, לקלוזנר בהצעה שיכהן כעורך. "בן 27 הייתי אז, והיו לי שונאים הרבה, שהרי מעולם לא שחיתי עם הזרם. ויותר משונאים היו לי מקנאים: בן 27 והוא יהא ממלא מקומו של הארי שבחבורת-סופרינו, אחד העם! הייתה התנגדות עצומה לבחירתי". (דרכי עמ' 99). בין המתנגדים למינוי היו דרוייאנוב, רבניצקי, שמריהו לוין ולדעת קלוזנר התנגדותם נבעה מכך כי ראו עצמם כמועמדים ראויים ממנו. פרישמן כתב בציניות האופיינית לו כי בהחלפת העורכים נעשה בעיתון "ניתוח קטן" – הוציאו ממנו את הלב ואת המוח. לא פחות.

​

גיליון "השילוח" (השלח)

המעשה הראשון שעשה כעורך היה לקרוא לעיתון "ירחון" שהייתה מילה שהמציא, ועודד הכנסת ספרות יפה ושירה. חברו הנאמן טשרניחובסקי הורשה לפרסם את שיריו גם אם לא היו מגויסים אלא היו שירה לשמה. הוא פתח את השער לסופרים צעירים בהם יוסף חיים ברנר, אנכי, ש. בן ציון, י. ל. פרץ, שלום אש, זלמן שניאור, אשר ברש ואורי צבי גרינברג. אחד העם המשיך לפרסם את כתביו ב"שילוח". לצד עבודתו כעורך לא הזניח את העיסוק הציבורי ונטל חלק פעיל במלחמה נגד הטריטוריאליסטים וחסידי פתרון אוגנדה.

קלוזנר ניהל עם ביאליק מערכת יחסים שידעה עליות ומורדות ותקופות ממושכות של נתק. הוא העריץ את גאוניותו של ביאליק אך ראה בו אדם גלותי. קלוזנר קיבל חינוך משכילי "ואילו ביאליק – לא היה דבר שמילא את ליבו חיבה וגעגועים כוולוז'ין וכבית המדרש הישן". (דרכי עמ' 102). הוא חושף כי ביאליק באותם ימים לא האמין כלל בשיבת ציון וראה בתושבי הארץ "קבצנים" החיים על חשבון תושבי הגולה ואהב את שפת היידיש. פעם אחת לאחר ויכוח ארוך בנושא הגלות, ארץ ישראל וה"אידישיסמוס" תמצת קלוזנר את הפער ביניהם: אם היה קיים בימינו אדריאנוס כזה הכופה על השמדת או התלמוד או התנ"ך היה ביאליק לדבריו, בוכה על התנ"ך ומשמר את התלמוד. קלוזנר טען כי הוא היה בוכה על התלמוד אך משמר את התנ"ך. ביאליק שקע במחשבות ולאחר זמן אמר כי צדק באבחנתו. בזיכרונותיו סיפר כי לפני צאתו של ביאליק לניתוח בווינה ממנו לא שב - הזהיר אותו קלוזנר כי לא ייסע והמליץ שיעבור את הניתוח בארץ. קלוזנר הדגיש בפניו כי בארץ יזכה ליחס מיוחד כי הרופאים מכירים בגדולתו ומעריצים אותו ואילו בווינה יהיה כאחד החולים הרגילים.
 

ביאליק וקלוזנר - ורשה, שנת 1904

​
עמוס עוז שהספיק כילד לשבת על ברכי המשורר שאול טשרניחובסקי בבית הדוד קלוזנר בירושלים כתב על יחסו של דודו לשני המשוררים: "אבי בעקבות הדוד יוסף הנערץ עליו, ביכר את טשרניחובסקי עתיר התלתלים על ביאליק הקירח: ביאליק היה בעיניו משורר יהדותי מדי, גלותי קצת, 'נשי', ואילו בטשרניחובסקי ראה אבי משורר עברי מובהק – כלומר גברי, פרחחי קצת, קצת גויי, רגשן ונועז, משורר חושני-דיוניסי, 'יווני עליז', כפי שכינה אותו הדוד יוסף (תוך התעלמות גמורה מעצבותו היהודית של טשרניחובסקי ומכיסופיו היהודיים כל כך להתייוון קצת). (על אהבה וחושך עמ' 35). (הערה מספר 1),

בימים הסוערים של מהפכת הנפל ברוסיה הופסקה זמנית הופעת "השילוח" ובשנת 1907 אוסישקין הודיע ברבים שאם ירשמו 1500 מנויים יחדשו את הדפסתו ואיל ההון זלוטופולסקי הודיע שיתרום את שיחסר. בפועל הסתבר כי הציבור חיכה לחזרתו של הירחון ונרשמו 3500 הזמנות. קלוזנר ערך את העיתון יחד חיים נחמן ביאליק והשניים לא הפסיקו להתקוטט עד שביאליק התפטר.

קלוזנר כהרגלו עבד מעל ומעבר לכוחותיו, ומלבד התפקיד רב ההשפעה של עורך "השילוח" לימד בישיבה שהייתה בית מדרש עליון לחכמת ישראל של רב צעיר, כתב באנציקלופדיה היהודית רוסית, פעל במוסדות ציוניים, נלחם ביידיש, קידם את הקמת האוניברסיטה העברית, כתב מאמרים ונתן הרצאות. הברון גינצבורג הציע לו להיות הרב מטעם הממשלה בפטרבורג והוא שאל לדעתה של "הגברת קלוזנר" תוך שהוא מציין את השכר הגבוה המובטח והכבוד הכרוך בתפקיד. אשתו ענתה לו כי מן הראוי שיזכור את מזא"ה שמאז שהיה לרב של מוסקבה חדל להיות סופר, ולמרות מצבם הכספי יעצה לו לסרב להצעה הנדיבה. (הערה 2).

עמוס עוז מספר על חיי בני הזוג באודסה ובוורשה בימים שבהם ערך את "השילוח": "באודסה, ברחוב רימיסליניה, הפך ביתם, שלו ושל אשתו פאני ויירניק (שמיום נישואיהם נקראה אך ורק 'ציפורה היקרה', ובנוכחות אורחים נקראה בפיו תמיד 'הגברת קלוזנר', להיות מעין מועדון תרבות ובית-ועד של ציונים ואנשי ספרות, מנדלי ונחום סלושץ, ליליינבלום ואחד-העם, אוסישקין וז'בוטינסקי וביאליק וטשרניחובסקי. וכאשר נדדו הקלוזנרים עם מערכת 'השילוח' לוורשה... היו מארחים אצלם לתה ועוגות ותופינים ומיני מרקחת ביתית את י"ל פרץ ואת שלום אש ואת נומברג ופרישמן וברקוביץ ושטיינברג ויעקב פיכמן ושניאור – כאילו כל רחובותיה של תל אביב, עוד לפני שהיו לרחובות, אהבו להתקבץ כולם ולהסב אל שולחן-המונולוגים של הדוד יוסף" (על אהבה וחושך עמ' 58-9).

בשלב זה ביקשו בני הזוג קלוזנר לממש את הרעיון הציוני לו הטיפו ולעלות ארצה, אך אוסישקין סבר שאי אפשר להפיץ את "השילוח" מארץ ישראל, ושכנע אותם להמתין. "השילוח" נסגר על ידי הרשויות לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, כי לא היה די "פטריוטי". קלוזנר נותר ללא פרנסה וסכנת גיוסו לצבא גברה, כי בשל האבדות הכבדות החלו לגייס גם קצרי רואי ומבוגרים כמוהו. אוסישקין שתמיד דאג לפרנסתו, סידר לו עבודה בכתיבת תולדות "הוועד של חיבת ציון". שושנה פרסיץ ואביה הלל זלוטופולסקי שעל שמם נקראו רחובות בתל אביב - רכשו ממנו זכויות על ספר עברי למרות שלא היה אפשר לפרסמו באותה עת כדי לסייע לו. המצב הקשה הסתיים עם הדחתו של ניקולאי השני ועלייתו לשלטון של קרנסקי.

מהפכת 1917 הראשונה מילאה את ליבו אושר כי כבלי הדיכוי האנטישמי של שלטון הצאר נשברו. הדפסת "השילוח" חודשה, וקלוזנר קיבל הזמנה רשמית להעביר קורס על תולדות המזרח הקדום באוניברסיטת הנשים של אודסה. לראשונה בחייו נהנה מקבלת הכנסה חודשית נדיבה מגורם ממשלתי. בשל ביטול הגבלת מספר היהודים במוסדות להשכלה גבוהה (נומרוס קלאוזוס)היוו הסטודנטיות היהודיות כמעט מחצית בכלל התלמידות. באוניברסיטה כיהנו מלבדו 35 מרצים שכולם היו נוצרים בהם מומר אחד. בהרצאה הראשונה שקלוזנר נתן, באו מרצים לבושים "בגדי כבוד", ושתי סטודנטיות ציוניות נאמו נאום ברכה בעברית בהברה ספרדית. אחת מהן שלבשה תלבושת לבנה ומסרה לו זר של חבצלות - נבחרה שנים לאחר מכן ל"מלכת אסתר" הראשונה בתל אביב.

ימי "הבולשביזמוס": באודסה התנהלה מלחמה אכזרית בין "הלבנים" ל"אדומים" כאשר העיר עברה ידיים מספר פעמים עד שנכנעה סופית לבולשביקים. קלוזנר זכר כל ימיו את אכזריותם ואת רשעותם של השליטים החדשים, במיוחד היהודים שבהם, והבין את סכנת הטוטליטריות של "מתקני העולם".

נערכו מעצרים ורבים נרצחו ללא משפט על פשעים כ"בורגנות" או "עיסוק במסחר". גם קלוזנר הוזמן לחקירה בשל היותו "ציוני קיצוני ואנטי אידישיסטן", ועוד פעם היה זה הלל זלוטופולסקי שדאג לשחרורו על ידי כך שניצל את העובדה כי עזר בעבר לאחד מאנשי הצ'קה הבולשביקית. מאותו יום חיו בני הזוג במחתרת מפחד מעצר חוזר או הוצאה להורג בלא משפט. בנובמבר 1919 הצליחו לעלות ארצה עם האנייה המיתולוגית רוסלאן שסימלה את תחילתה של העלייה השלישית. בסופה של נסיעה קשה ציפתה לעולים קבלת פנים חגיגית של מנהיגי היישוב וקהל רב שהגיעו לחזות בנס העלייה. (הערה 3).

 
הבית בשכונת תלפיות

בני הזוג קלוזנר בנו את ביתם בשכונת תלפיות בירושלים שנועדה להיות העתק ירושלמי של פרוור גנים ברילנאי, והשתלבו בחוג החברתי שכלל את אוסישקין, ז'בוטינסקי ואנשי רוח ומדע. אליעזר בן יהודה ושמריהו לוין התפעלו מכך שצפורה למדה עברית בכוחות עצמה תוך זמן קצר.

עמוס עוז מספר על ביקוריו עם הוריו בבית דודו: "כבר בחדר המבוא הייתה נופלת עלי יראת כבוד משתאה, כאילו הלב עצמו התבקש לחלוץ שם את נעליו ולפסוע בגרביו על בהונות". (על אהבה וחושך עמ' 43). הבית היה עמוס באין ספור ספרים בשפות שונות. "חדר העבודה של הדוד יוסף נראה בילדותי כטרקלין של היכלות החכמה: למעלה מעשרים וחמישה אלף כרך, לחש לי פעם אבא, אצורים כאן בספרייתו". (שם עמ' 44). ספרים של מיטב סופרינו ומשוררינו, חלקם בהקדשות אישיות, כאלו שהוצאו בתחבולות מאודסה הסובייטית, ובהם אוצרות ביבליופיליים נדירים. "משהו מחמיר וסגפני היה בחדר הספרייה... איזו רוממות מחרישה, קפדנית, רוממות חגיגית שאין לפניה לא שחוק ולא קלות ראש, והיא כופה על כולנו, ואפילו על הדוד יוסף עצמו, לדבר כאן תמיד בלחישה. ריח ספרייתו הענקית של הדוד ילווה אותי כל ימי חיי. ניחוחן המאובק והמגרה של שבע חוכמות נסתרות, ריח חיי עיון חרישיים ומסוגרים". (שם עמ' 44).  

אורחיו מדי שבת היו בני משפחה, משפחת נתניהו, אורי צבי גרינברג, יוסף נדבה, פרופ' דינור ושותפים לדרכו. על השיחות שהיו מונולוגים נלהבים שנשא הדוד בקולו הגבוה ונשי של כתב "האורחים היו מחרישים ומקשיבים לו ביראת כבוד או מביעים את הסכמתם במילים מועטות, מהוסות, שלא לקטוע את רצף הרצאתו. שיחות-שולחנו של הדוד יוסף לא היו שיחות כי אם מונולוגים נרגשים: פרופסור קלוזנר, ממקומו בראש השולחן היה מבקר ומוקיע, מעלה זיכרונות וחולק עם קהלו את השקפותיו השגותיו ותחושותיו בעניינים כגון עליבותה בפלבאית של הנהגת הסוכנות המתרפסת בפני הגויים.... כגון צרות-עינם של כמה מחבריו הפרופסורים, כגון נמיכות עולמם של הסופרים והמשוררים הצעירים, ובמיוחד ילידי הארץ". (שם עמ' 49-50). ."כמעט בכל עניין נהג הדוד יוסף לשרטט לעיני קהלו שני מחנות יריבים, בני אור ובני חושך, והיה מתאר כיצד היה הוא עצמו אחד הראשונים, אם לא ראשון ממש, שהבדיל בין חושך לאור, הוקיע את הראויים להוקעה ונלחם יחיד מול רבים, את מלחמתם של הצודקים, ... וכיצד הכפישוהו משנאיו ושפכו עליו כוסות תרעלה ולען, אבל בסופו של דבר יצאה האמת לאור". (על אהבה וחושך 54-5).

"הדוד יוסף שפע תמיד איזו עליצות כמעט ילדותית. אפילו כאשר היה מדבר על יגונו, על עומק בדידותו, על שונאיו, על מיחושיו ומחלותיו, על גורלי הטרגי של ההולך-נגד-הזרם, על העוולות והעלבונות שעוללו לו בכל דרכי חייו, תמיד הבהבה איזו שמחה מוצנעת מאחורי משקפיו העגולים. גם כשהיה מתנה את ייסורי נדודי-השינה שלו, היו תנועותיו, עיניו הבהירות, לחיי התינוק הוורדרדות שלו, מפיקות איזו רעננות צוהלת אופטימיות, אוהבת חיים, נהנתנית כמעט:...'שוב לא עצמתי עין כל הלילה' היה אומר תמיד לכל אורחיו 'דאגות האומה העיקו עלי בחושך, חרדות העתיד, קוצר דעתם של מנהיגים-ננסים'... אם להאמין לדבריו, נראה שלא עצם עין אף לרגע אחד, לפחות מאז תחילת שנות העשרים ועד יום מותו". (שם עמ'59-60).

בני הזוג זכו להזמנה לביתו של הנציב היהודי הראשון - הרברט סמואל, אך קלוזנר לא היה שותף להתלהבות המשיחית שאחזה ביישוב נוכח מינויו של מי שכונה "הראשון ליהודה". הוא אמנם התפעל מאישיותו אך היה סקפטי לגבי נכונות הבריטים לקיים את הצהרת בלפור ותהה האם לא היה עדיף דווקא נציב גוי על פני יהודי שיבקש כל הזמן להוכיח את הניטרליות שלו. למרות הספקנות קלוזנר נסחף בהתלהבות הכללית כאשר שמע את הרברט סמואל קורא בבית הכנסת החורבה את שני הפסוקים הראשונים של ההפטרה: "נחמו, נחמו עמי, יאמר אלוהיכם: דברו על לב ירושלים וקראו אליה כי מלאה צבאה, כי נרצה עוונה, כי לקחה מיד ה' כפליים מכל חטאתיה'".( דרכי עמ' 189).



קלוזנר לא נח לרגע כהרגלו, אך היה חסר מקורות פרנסה. כרגיל אוסישקין הטוב דאג לו ופעל לחידוש הוצאת עיתון "השילוח", סידר לו גם עבודה בהסכמת אליעזר בן יהודה כמזכיר "הוועד להגנת הלשון", ודאג לגיוס הכספים הדרושים לבניית ביתם של בני הזוג. כשאוסישקין נפטר במפתיע בשל מחלה בשנת 1941 - חשך עליו עולמו. אוסישקין דאג לו כל חייו כבן משפחה, ותמיכתו ניתנה לא רק בשל הידידות העמוקה אלא גם בשל הדעות והשקפת העולם המשותפת: "קרובים היינו בדעות ונלחמנו ביחד את מלחמות הציונות במשך 45 שנים רצופות. עוד מימי הקונגרס הראשון (1987) ואפילו עוד קודם לכן. נלחמנו ביחד בימי הרצל על העבודה היישובית והעבודה התרבותית. נלחמנו ביחד בימי אוגאנדה: נלחמנו ביחד בימי המהפכה הרוסית שרצתה לקבר את הציונות כולה, ובימי האידישיסמוס התוקפני... נלחמנו ביחד באוניברסיטה בעד לאומיות ברורה וצרופה. נלחמנו ביחד בעד ירושלים העברית ונגד חלוקת הארץ" (דרכי עמ' 331). בשנים האחרונות לחייו של אוסישקין חל ביניהם ריחוק אידאולוגי מסוים, כי אוסישקין הבליג על הסתייגויותיו ממחנה ויצמן והשמאל למען בניין הארץ, ואילו קלוזנר רחק מהם והתקרב לרוויזיוניסטים. למרות זאת נשארו שניהם חברים בברית "הציונים הכלליים".


האוניברסיטה העברית

הקמתה של אוניברסיטה עברית בירושלים גילמה את החלום הציוני האולטימטיבי. חיים ויצמן החל לקדם את הנושא עוד בשנת 1918 וקלוזנר פעל כל אותן שנים למימוש החזון. רבות מישיבות ההכנה של האוניברסיטה התקיימו בביתו, אך כאשר החלום התגשם סוף סוף בשנת 1925 חש כמשה על הר נבו: הוקמה פקולטה להיסטוריה אך פרנסיה האוניברסיטה סרבו למנות אותו כפרופסור. הדרתו מהוראה בכלל ומהיסטוריה של הבית השני בפרט הייתה הפצע המדמם של חייו. באוטוביוגרפיה סיפר על השפלתו כשהוזמן כאורח מן השורה לכמה טקסים בהם "ישבתי באחת מפינותיה של הבמה כאבל בין חתנים. ואודה ולא אבוש: בשר ודם אני ואיני אוהב 'להעמיד פנים', ועל כן קשה היה לי להבליג על צערי ולהתחפש כאילו 'אין דבר' או 'אין בכך כלום'". (דרכי עמ' 241).

בזיכרונותיו הוא מרבה להתעמת עם מי שמנעו ממנו ללמד בפקולטה להיסטוריה ושמיררו את חייו בהמשך. לדעתו עובדת היותו ציוני שכתב בעברית ושעסק גם בפובליציסטיקה הורידה את ערכו בעיני מי שניהלו את האוניברסיטה. היו אלו יוצאי מערב אירופה, בעיקר מגרמניה ואזורי ההשפעה שלה, שבזו ללאומיות המזרח אירופית שייצג. עגנון עמו היה לו חשבון לא פתור לעג לדמותו ויצר דמות קריקטוריסטית של פרופ' בכלם ברומן "שירה" המרבה להתלונן על "הגרמנים" המוכנים למכור את קדושי האומה.

ד"ר צבי סדן כתב על היחסים המתוחים עם אנשי הסגל: "בעיניו, ייסדו ראשי האוניברסיטה את המוסד החינוכי הזה ברוח הסוציאליזם הגרמני, ומוריו התביישו ברעיון של עצמאות מדינית. לאחר שכבר לימד באוניברסיטה, הרחיק את עצמו קלוזנר מעמיתיו הסוציאליסטים עוד יותר עקב מאמר חריף ושמו 'רוצחי האידיאל'. שפרסם בשנת 1929, מיד לאחר מאורעות תרפ"ט. במאמר האשים קלוזנר את הוגו ברגמן ומאגנס שהם רוצחים את האידיאל הלאומי בן שלושת אלפי השנים - האידיאל הגדול של החזון המשיחי הלאומי המדיני שאחריו תבוא הגאולה הרוחנית לכלל האנושות. בתרפ"ט נחשף אפוא תסכולו המתמשך של קלוזנר לעיני כול. מאגנס וברגמן, מעמודי התווך של האוניברסיטה העברית וממקימי 'ברית שלום' הקוראת לבנאום הארץ, הם בעיניו התאורטיקנים של ההתבוללות מבית מדרשה של יהדות גרמניה והם אלה שהורסים את החזון המשיחי שהונח בבסיסה של התנועה הציונית". (סדן עמ' 134).

בספר על קורותיה של תנועת "ברית שלום" מסופר כי קלוזנר תהה כיצד הצליחה תנועה זו, המגונה בעיניו, לגייס לשורותיה מדען בעל שם עולמי כאלברט איינשטיין. "התגובות לאירועי הזמן האחרון, הזהיר יוסף קלוזנר, גילו את פניו של 'הנחש הצעיר – ההתבוללות', אשר 'אם לא נרוצץ את ראשו... ימית את כל הציונות בארסו... 'נחש' זה הרים את ראשו בזכותם של 'התיאורטיקנים של ההתבוללות', 'יהודי גרמניה' ובפרט אנשי 'ברית שלום'". (גורדון עמ' 124).

קלוזנר התעמת בכאב ובעלבון עם הטענה כי "אינו מדעי": "כתבתי ספרים גדולים שעוסקים בבעיות מדעיות רחבות ('הרעיון המשיחי' ו-'ישו הנוצרי') ואילו איש מדע א מ י ת י עוסק רק בבירור של פ ר ט י ם מדעיים קטנים, שיותר שהם קטנים הרי הם משובחים". (דרכי עמ' 234-5). "בעלי המלאכה האחת" לא הבינו את הפתגם "כל שאין לו אלא תורה, אף תורה אין לו". (דרכי עמ' 235). ארבעה ימים לפני יום הולדתו החמישים זכה ל"המתנה" שאינו ראוי לכהן כפרופסור אף על פי שהוזמן על ידי הגויים שלוש פעמים בימי חייו לכהן במוסדות אקדמיים כולל באוניברסיטת היידלברג הידועה. אוסישקין ערך בביתו מסיבה לכבוד שלושים שנות עשייתו הספרותית ואמר לו "עולם הזה אין לך ולא יהיה לך קלוזנר, אבל יהא לך עולם הבא" (דרכי עמ' 237).למעט נחת של "העולם הזה" זכה כאשר ספרו "ישו הנוצרי" תורגם לאנגלית וזכה להצלחה ולעניין חובקי עולם. ד"ר סדן כתב על הצלחת ספרו: "'ישו הנוצרי' ספרו של יוסף קלוזנר... חרג בהרבה מעבר לתחום של חקר ההיסטוריה של תקופת בית שני. נושא הספר, מעמדו של קלוזנר כעורך 'השילוח' והיותו דמות ציבורית מוכרת בארץ ישראל ומחוצה לה - היו בין הגורמים לכך שהספר זכה לתהודה נרחבת, תחילה בארץ ישראל ולאחר שתורגם לעוד שפות, גם בארצות אחרות, במיוחד בארצות הברית. קלוזנר עצמו העריך שבין השנים 1933-1922 התקופה שעוסק בה הפרק הזה, נכתבו על הספר יותר מארבע מאות מאמרים וכתבות בשתיים עשר שפות, נוסף על ספרים ומונוגרפיות. גם תפוצת הספר בישראל מצביעה על תופעה ספרותית יוצאת דופן שכן בעברית יצא לאור ישו הנוצרי בשמונה הוצאות". (סדן עמ' 127). קלוזנר גם זכה לשבחים על ספרו "היסטוריה ישראלית". על המחמאות להן זכה כתב: "ודאי, הייתה כאן הפרזה מרובה. אך בימי עניי ומצוקתי שמחתי גם על שהפרזה כזו הייתה אפשרית". (דרכי עמ' 239).



אוסישקין הטוב יחד עם ד"ר מאגנס שידע להפריד בין המחלוקות האידאולוגיות לבין ההערכה של רמתו המדעית של קלוזנר התאמצו לתקן את העוול. הם הגיעו למסקנה כי יש צורך בקתדרה לספרות עברית חדשה והעמידו את קלוזנר בראשה. פרנסי האוניברסיטה הסכימו למינוי בלית ברירה בחינת "מה יוכל כבר להזיק במקצוע 'לא מדעי' זה". העלבון היה עדיין צורב, שהרי על ההיסטוריה של הבית השני כתב אין ספור ספרים ומחקרים, ואילו על הספרות העברית כתב רק מחברת קטנה. בצערו נסע לתל אביב כדי להתייעץ עם אחד העם הזקן והחולה. הוא גם התייעץ עם אשתו והחליט בהמלצת שניהם לקבל את ההצעה. קלוזנר השווה את המינוי לראש הקתדרה לספרות עברית למי שאהב בחורה אהבה עזה אך משפחתה מתנגדת לשידוך ובלית ברירה נושא אישה אחרת - טובה וראויה. הם חיים באושר אך כשהוא רואה במקרה את הראשונה ליבו יוצא אליה בגעגועים וצער. בנחמה עצמית כתב על המינוי: "וכלום תצויר האוניברסיטה העברית ללא קתדרה לאותה ספרות עברית, שאלמלא היא לא הייתה לנו לא רק אוניברסיטה עברית, אלא אף לא כל תנועת התחייה העברית, שהיא מבוססת על מאפו וסמולנסקין ולילינבלום, ועל בן יהודה וביאליק וטשרניחובסקי". (דרכי עמ' 243).

ההיסטוריון שמעון דובנוב כתב לו מליטא כי אי מינויו לקתדרה להיסטוריה היא "שערורייה" אך יש בכך יתרון שאדם כמוהו יעמוד בראש הפקולטה לספרות עברית. דובנוב כתב כי כדי להפוך מקצוע זה ל"מדעי" באמת יש צורך בידע העצום שקלוזנר רכש בימי חייו: כדי לכתוב על משה מנדלסון ודור "המאספים" יש להכיר את הספרות ואת הפילוסופיה הגרמנית ולשלוט בשפה זו. כדי לדבר על שי"ר ורנ"ק יש לשלוט הן בתלמוד והן בפילוסופיה של היגל וקאנט. כדי לדבר על שד"ל צריך לדעת איטלקית וצרפתית וביקורת המקרא והפילוסופיה של לוק. וכך הוא המשיך ומנה את גיבורי הספרות ואת השפות והרקע ההיסטורי והפילוסופי הדרוש כבסיס לחקירתם. "ובכן כלום יש אדם אחר מתאים לקתדרה של הספרות העברית החדשה זולתך? ולפיכך אין לך להצטער על כי ניתנה לך קתדרה זו ולא הקתדרה האחרת שנכספת לה". (דרכי עמ' 243). גם לאחר המינוי המשיכו אנשי לראות בו נטע זר ולהדיר אותו מחברתם ומהשפעה באוניברסיטה. "השטן האנטי לאומי והאנטי ציוני של 'רבני התעודה' הגרמנים מרקד בין רוב הפרופסורים והמרצים" (דרכי עמ' 345). קלוזנר בעל הדעות הלאומיות הברורות היה בעיניהם "שוביניסטן". לאור "מצבי באוניברסיטה. אני חושב, שחיבוט הקבר לא אסבול עוד לאחר מיתה: הייתה לי גיהינום בחיים". (דרכי עמ' 300).

בשנת 1929 ניסו לראשונה להציב בכותל המערבי מחיצה בין מתפללים גברים לנשים. הדבר שימש אמתלה בידי המופתי להסית שטען שהיהודים מבקשים להשתלט על המקומות הקדושים לאסלאם. היישוב נחלק בין מי שסברו כי הבנייה וההתיישבות חשובים יותר מאבנים וקירות, לבין מי שנלחמו על הסמל. אליהו גולומב המפקד הבלתי מוכתר של ההגנה התבטא שיש להתאמץ בכל הכוח שלא לתת לעימות רקע דתי, כי הדת היא "סוס מסוכן" במזרח התיכון והרבנים לא הבינו את גודל הסכנה. הרב קוק עמד בראש המאבק על אופן התפילה בכותל, ופרופ' קלוזנר תמך בו בכל מאודו. תשובתו לציבור הפועלי שגרס שההתיישבות חשובה יותר הייתה כי "בתנועת תחייה חשובים 'הדברים הבלתי נשקלים' מן הדברים הממשיים". (דרכי עמ' 268) קלוזנר נאם בהפגנה רבת משתתפים וקרא להגן על זכותנו בכותל ו"שארית מחמדינו מימי קדם" ו"הצית לבבות באש הקודש". גם המופתי הצית את לבבות מאמיניו באש הקודש ופרצו מהומות דמים. שכונת תלפיות בה שכן ביתם של בני הזוג קלוזנר הייתה בחזית המתקפה והאנגלים ציוו על פינוי התושבים. בני הזוג התארחו בביתו של אוסישקין עד שעברו לבית מלון. ביתו נשדד ונפרץ וחלק ניכר מאוסף הספרים הנדירים שלו וכתבי היד פוזר לכל עבר. מעמדו בעיני הקולגות שלו, אנשי 'ברית שלום', נפגע עוד יותר. "רגליהם של רוב הפרופסורים, חברי לא דרכה על סף ביתנו. כמוחרם וכמנודה הייתי בעיניהם. חטא חטאתי שהגינותי על 'הכותל המערבי' על ידי מאמר חריף, על ידי נאום חריף באסיפה ועל ידי ארגון ההפגנה על יד הכותל. בזה ודאי, גרמתי לפרעות". (דרכי עמ' 279).
 

ד"ר אריה יהודה קלוזנר - אביו של הסופר עמוס עוז

ככל הנראה אין כאב עמוק מהדרה מהוראה באוניברסיטה. מסתבר כי גם יוסף קלוזנר גרם לאחיינו ד"ר י הודה אריה קלוזנר (אביו של עמוס עוז) לצער וייסורים דומים. עמוס עוז כתב בספרו כי "הדוד יוסף אכן טיפח וקירב אליו את אבי, שהיה מטובי תלמידיו, אך בשום אופן לא בחר בו, בבוא העת, כעוזר הוראה, פן ירננו אחריו הלשונות הרעות. כה חשוב היה לפרופסור קלוזנר למנוע כל לזות שפתיים על שמו הטוב ועל יושרו, עד כי אולי קיפח שלא ביושר את בן אחיו, עצמו ובשרו" (על אהבה וחושך עמ' 117). הפרופ' קלוזנר, חשוך הילדים, דיבר על אביו כמי שיקר לו כבן והצהיר שאוהבו בכל נפשו. האב התלוצץ שאולי אם היה אוהבו קצת פחות היה גם הוא מרצה באוניברסיטה ולא לבלר בספרייה. "הדבר הזה היה כפצע מדמם בנפשו של אבי, שאכן ראוי היה להיות פרופסור כמו דודו וכמו דוד אחיו שהיה דוצנט לספרות בווילנה. אבי היה ידען מופלא, עילוי חריף ובעל זיכרון מדהים, בקי היה בספרויות העמים ובספרות העברית. בן בית בהרבה מאוד לשונות... מורה בחסד עליון". (שם עמ' 117). ניכר שעלבונו של אביו שלמרות הצטיינותו היתרה לא הצליח למצוא כל משרת הוראה צרבה בנפשו של הבן המספר על ניסיונותיו של אביו, שעבודת הדוקטורט שלו אושרה בהצטיינות באוניברסיטת לונדון, למצוא משרה באוניברסיטה העברית. אחרי קלוזנר בא הפרופסור המשורר שמעון הלקין "שביקש לפתוח דף חדש בחוג לספרות ולהתרחק אחת ולתמיד מירושת קלוזנר, משיטות קלוזנר, מריח ריחו של קלוזנר, ובהחלט לא רצה בבן-אחיו של קלוזנר". (שם עמ' 118). הוא ניסה להתקבל לאוניברסיטת תל אביב ולאחר מכן לאוניברסיטת בן גוריון אך לא הצליח וכילה ימיו במשרה משמימה כפקיד בספריה. שש-עשרה שנים לאחר מות אביו התקבל עמוס עוז כמרצה באוניברסיטת בן גוריון לספרות וקיבל הצעות נדיבות מהאוניברסיטה העברית ואוניברסיטת תל אביב. "אני, שאינני למדן ולא ידען ולא חריף ובקי ולא עוקר הרים... ציפורן זרתו של אבא הייתה פרופסוריאלית יותר מעשרה 'פרופסורים מוצנחים' כמוני". (שם עמ' 118).


פוליטיקה

קלוזנר הגדיר עצמו כ"ציוני כללי" והיה מקורב למפלגה בשם זה אך לא היה פעיל בשורותיה. הוא נחשב מקורב לתנועה הרוויזיוניסטית ואף הוצע על ידי מנחם בגין כמועמד תנועתו לנשיאות מול מועמדותו של חיים ויצמן, אך מעולם לא חבר רשמית למפלגה.



קלוזנר העריך מאוד את ז'בוטינסקי אך סלד מפולחן האישיות שטיפחו חסידיו: "היססתי תמיד, אם פולחן-האישיות הגדולה שבצה"ר לא יביא לידי מיעוט הדמות של שאר החברים בתנועה... וז'בוטינסקי עצמו היה דימוקראט בכל נימי נפשו. אבל תמיד 'תלמידיו של אברהם אבינו' שונים מ'אברהם אבינו עצמו', ופעמים שהם מסלפים את תורתו וחלק מהם נעשה 'תלמידיו של בלעם הרשע'". (דרכי עמ' 211). הוא גם הסתייג מהתנגדותם להסתדרות הציונית ולקרן הקיימת והייסוד.

פנחס גינוסר סיפר על קשריו עם תנועות הפועלים: "יוסף קלוזנר הגן בהתלהבות על הקבוצות ועל הצעירים המצטרפים אליהן, אך הפועלים לא מנו אותו בין תומכיהם. לדבריו, הוא קיפח את כל זכויותיו בעיני הפועלים בגלל מאמר בהארץ בתרפ"ב, שבו טען כי הפועלים התאכזרו לאיכרים 'ולא שמו לב כלל אם ביכולתם החומרית של האיכרים לשלם בעד עבודה עברית כפליים ממה שהם משלמים בעד עבודה ערבית". (גינוסר עמ'497).

בתנועה הציונית חל קרע חריף בשאלה האם לצרף להנהלת הסוכנות אנשי ציבור "לא ציונים". הבריטים לחצו על ויצמן להסכים לכך כדי שימתנו את "הקיצונים" הלאומיים, ואילו מי שדגל בדונם פה דונם שם - שמח לעושרם ולתרומותיהם הצפויות של "הלא ציונים". קלוזנר התנגד למהלך בכל תוקף עם גרינבוים, גליקסון, אוסישקין וז'בוטינסקי. שלושת הראשונים נכנעו בסופו של דבר לדעת הרוב וקלוזנר מצא עצמו במיעוט עם ז'בוטינסקי. גם התגובה הפושרת של ויצמן והנהגת היישוב לפרעות עוררה את ביקורתו ואת התקרבותו לז'בוטינסקי ולרביזיוניסטים. לאחר מחשבה החליט כי בשל הביקורת על דרכם לא יצטרף לתנועה זו אך ינסה לחזק את הצד התרבותי והאידאולוגי שלה.

באוניברסיטה נפער פער גדל והולך בין העמדות הפשרניות של אנשי הסגל לבין הדעות הלאומיות של חלק גדול מהסטודנטים. קלוזנר שחבריו המרצים הדירו אותו והתרחקו ממנו, זכה לפופולריות רבה בין התלמידים שנמנו עם חסידי ז'בוטינסקי. קלוזנר חשוך הילדים ראה בתלמידיו את ילדיו ובמיוחד אהב תלמיד מבריק שנקרא בן ציון נתניהו. "מר נתניהו כבר פרסם ספרים ומאמרים באנגלית ובעברית שעשו לו שם... ואני מצפה, שיהא בימים הבאים לברכה מרובה לספרותנו ולמדיניות הציונית כאחת". (דרכי עמ' 306).

על הקשר בין הסטודנטים "הלאומיים" באוניברסיטה העברית אפשר ללמוד מספרו של פרופ' אריה נאור על דוד רזיאל מפקד האצ"ל שנהרג בפעולה מבצעית בעירק. על ימיו של רזיאל כסטודנט כתב "סמוך לכניסתו לאוניברסיטה הצטרף לאגודת הסטודנטים הלאומיים הקרובה למפלגה הרוויזיוניסטית 'ברית אל על' שמייסדה הפרופסור יוסף קלוזנר, היה באותו זמן האישיות האקדמית הירושלמית היחידה במדעי הרוח, המקורבת לז'בוטינסקי ולהשקפת עולמו...למייסד 'אל על', הפרופסור קלוזנר יוחד התואר 'זקן הברית'". (רזיאל עמ' 53). בכתב העת "המצודה" כתב קלוזנר מאמר במלאת 1800 שנים למרד בר כוכבא בו הטיף להקרבת החיים למען החופש כי בלעדיו החיים הם חיי כלב או חיי עבד. "יש דבר גדול מן החיים, עליון על כל נכסי החיים – החרות והכבוד של אם האומה... אם היא נושאת על צווארה עול כבד של שעבוד זר, אז לא כדאי לחיות". (רזיאל עמ' 67). רזיאל השתמש בציטוטים מתוך מאמר זה ובדיאלקטיקה שפיתח קלוזנר על פיה "מפלתו של בר כוכבא היא נצחונו" כי לא נכנע ונלחם עד מוות. כאשר פרסמו רזיאל ואברהם שטרן (יאיר) במחתרת את ספר ההדרכה הראשון לשימוש בנשק בשם "האקדח"- התאימו עבורם קלוזנר, רטוש וטשרניחובסקי מונחים חדשים בעברית. בספרו של פרופ' נאור מסופר על מעצרו של רזיאל בידי הבריטים: "זה היה תא קטן, צפוף ומצחין. עשרים אסירים פליליים ערביים שכנו בו במעבר, שרועים על גבי מזרנים מלוכלכים, מרעישים ומנבלים פיותיהם. בתוך החבורה הזאת, ליד עששית נפט מפויחת, עמד רזיאל – וקרא בספרו של יוסף קלוזנר על 'ישו הנוצרי'". (רזיאל עמ' 213).

שש שנים לאחר שעיתון השילוח נסגר, עודדו נתניהו ויוסף אור את קלוזנר להוציא לאור ירחון חדש בשם "ביתר". שלושתם עבדו קשה ללא תמורה כספית כלשהי, והצליחו להוציא ירחון שקלוזנר השתבח ברמתו הגבוה, בו פרסמו מיטב אנשי ההגות, הסופרים והמשוררים, בהם טשרניחובסקי, קבק, אביגדור המאירי, שניאור, ייבין ונתניהו ואף ז'בוטינסקי. תפוצתו הייתה דלה ולא חרגה מהציבור שהוגדר כ"לאומי". כשנה לאחר צאתו לדפוס לראשונה אירע רצח ארלוזורוב ו"ביתר" נסגר בשל האווירה הכללית ביישוב. קלוזנר התגייס בכל נפשו כדי להילחם במה שנתפס בעיניו כ"עלילת דם" יחד עם הרב קוק, אך הוא הצליח להרגיז כדרכו את שני הצדדים. בזיכרונותיו סיפר כיצד פגש ברחוב את אבא אחימאיר לאחר הרצח ולפני מעצרו. קלוזנר הלך שקוע בהרהוריו ולא ענה לברכת השלום של אחימאיר בהיסח הדעת. אחימאיר נפגע ושאל אותו האם גם הוא חושב כי הוא רוצח. קלוזנר התנצל אך אמר לו "אינני מאמין בכך, אבל אין אתם יודעים לרסן את עטכם. המאמרים בעיתונכם ('הירדן') הם חריפים וגסים כל כך, עד שיש מאמינים, שאתם מוכשרים לכל".(דרכי עמ' 309). בעוד קלוזנר פיתח מיומנות ביצירת מתח עם כל הצדדים העוינים אלו את אלו, ידע המשורר הלאומי ביאליק להלך בין הטיפות. קלוזנר העריץ את כשרונו של ביאליק אך לא את אישיותו וראה בו אופורטוניסט. קלוזנר התלונן בזיכרונותיו כי בפרשת רצח ארלוזורוב ביאליק גילה דעתו באופן פרטי כי מדובר בעלילת דם, אך לא היה מוכן לחזור על דעתו זו בפומבי כדי שמעמדו בקרב הציבור הפועלי לא יפגע.  
                         
כשמלאו לו שבעים חל שינוי באווירה. בעקבות שלטונו של מוסוליני החלו להגיע לאוניברסיטה מרצים מאיטליה שהאג'נדה הפוליטית שלהם הייתה שונה. גם התורמים לאוניברסיטה החלו לדרוש השפעה על התכנים. אנשי נתניה ויהלומנים בעלי דעות לאומיות תרמו כספים כדי שתוקם קתדרה להיסטוריה של ימי בית שני ודרשו כי פרופ' קלוזנר יעמוד בראשה. זה כמובן לא קרה אך הקתדרה הוקמה, נקראה על שמו ובקושי הותר לו להרצות בה בנוסף לתפקידו בפקולטה לספרות.


אחרית דבר

בסיום האוטוביוגרפיה שלו סיכם פרופסור קלוזנר, ממרום שבעים שנותיו, את הישגיו ואת כישלונותיו: "שתי נשמות חיו בתוכי כמו בחזו של פאוסט: הנשמה האחת של עסקן, מטיף דברן, מוכיח ומייסר, בלתי מרוצה מן הנעשה, קנאי לרעיונו החדש ומורה דרך לעתיד... והנשמה השנייה של היסטוריון, של איש מדע, של צופה ומסתכל, שרואה את שני הצדדים של המטבע ועל כן אינו יכול להיות קנאי עד הסוף, אינו יכול שלא לראות שיש מקצת אמת והרבה צדק גם בדעתו של האחר". (דרכי עמ' 352). אותה ספקנות של איש המדע גרמה לכך שהוא לא הגיע לדרגת מנהיגות כי מנהיג צריך להיות נחוש בדעתו. הוא לא השתלב באף מפלגה כי בכל מפלגה איש המדע הספקן ראה את היתרונות ואת החסרונות. "מכאן גם אי האפשרות שלי להיות שלם ותקיף. כי כל שלמות היא ראיה של צד אחד בלבד, וכל תקיפות היא אכזריות כלפי המתנגד. אכזריות שאין בי. וכי אצטער על כך? הן ולאו. הן – מפני שבטבעי היו שורשים של גדולה, שנבטו ולא צמחו, או שצמחו ולא גדלו. ולאו, בפני שאיני חושב שאדם צריך לחיות לפי השאבלונה המקובלת... בהערכתו של אדם צריך לחפש את הדבר שבו אינו דומה לאחרים, ולא את הדבר שבו הוא דומה לאחרים". (דרכי עמ' 353).



עמוס עוז כותב על דודו באהבה ובהכרת מעלותיו וחסרונותיו: "אדם גלוי-לב להפליא היה דודי יוסף, שטוף אהבה עצמית ורחמים עצמיים, עדין-נפש ורודף כבוד, שופע עליצות ילדותית, איש מאושר המעמיד תמיד פני אומלל. כמתוך קורת-רוח נלבבת אהב לספר בלי קץ על הישגיו, על תגליותיו, על נדודי שנתו, על שונאיו על ניסיונותיו בחיים, על ספריו ומאמריו והרצאותיו שכולם בלי יוצא מן הכלל עוררו תמיד 'רעש גדול בעולם', על פגישותיו, על תכניות-העבודה שלו, על גדולתו ועל חשיבותו ועל גדלות רוחו. איש טוב-לב היה, אנוכי ומפונק אך מתוק כתינוק ויהיר כילד פלא". (על אהבה וחושך עמ' 64).

עוז מתאר את טיול הערבית של בני הזוג. "שם היה הדוד יוסף יוצא לפעמים לשוח לרוח הערב ברחוב הקטן שיהפוך בבוא היום להיות רחוב קלוזנר. את זרועו הדקה שילב בזרועה השמנמנה של הדודה ציפורה, אמו, אשתו, ילדת זקוניו ונושאת כליו... אני רואה אותם עומדים שם, רכים מאוד שניהם, כשני דובוני צמר, שלובי זרוע, מעל לראשיהם נושבת רוח ערב ירושלמית, אוושת האורנים, ריח מריר של גרניום מרחף באוויר היבש-הצלול... למלוא רוחב האופק מכחילים הרי מואב שמעבר לים המלח... נשקף אליהם הר הצופים שעליו בנייני האוניברסיטה היקרה ללב הדוד יוסף והר הזיתים שבמדרונו עתידה הדודה ציפורה להיקבר, ובמדרונו ביקש גם הוא להיקבר אך לא זכה מפני שהעיר המזרחית הייתה בעת מותו בידי ממלכת ירדן" (על אהבה וחושך עמ' 64).

כתבה: עליזה גרינבאום