ילדות
חיים טשרנוביץ, נולד בעיירה שבצפון בלארוס של היום בשנת 1870. סבו שהיה רב נערץ דאג שיעזוב את 'החדר' בו למד לפני גיל בר המצווה, וימשיך את לימודיו עם אביו ואיתו: "שיעורים בסדר תלמודם, מבלי להשגיח בגילי". (טשרנוביץ, עמ' 46) זיכרונותיו מימי 'החדר' היו חיוביים: אבנר הולצמן שכתב על זיכרונותיהם הקשים של אישים רבים מימי לימודיהם 'בחדר' סיפר': "הסופר חיים טשרנוביץ (רב צעיר) נזכר בחיבה במלמדיו, שהכניסוהו לא רק אל עולם התנ"ך והגמרא אלא גם אל עולם ההשכלה, בתתם לו למקרא את ספרי וייזל ומאפו, ובשקדם על שכלול לשונו וסגנונו בעזרת ספרי דקדוק עברי". (הולצמן – 'חדר', עמ' 31).
למרות התנגדותו של הסב להשכלה, למד הנער לבדו ובסתר בעליית הגג את השפה הרוסית, עיין בספרות ימי הביניים, בספרות הקבלה וקרא את ספרות ההשכלה. מכאן הייתה הדרך קצרה לחשיפה לעיתונות העברית של אותם ימים ("הצפירה", "המליץ"), ולרעיונות התנועה הציונית. כנער מתבגר ניסה להשתחרר מעולו של סבו הקפדן, ובחשאי בא בדברים עם בית המדרש של עזריאל הילדסהיימר, מתנועת ההשכלה בברלין במטרה ללמוד שם. ניסיון זה נודע למשפחתו וסוכל על ידי הסב.
 |
|
|
תלמידו של הרב אלחנן ספקטור
בשנת 1893 התחתן עם הדסה קיסין מהעיירה דרויה, ועבר להתגורר בבית חמיו, שם ניסו ללא הצלחה לשלבו בעסקי המשפחה. כשראו שהניסיון לא צלח, התקבלה החלטה משפחתית להיענות לנטייתו הטבעית ללימודים, והוא יצא לקובנה שבליטא, ללמוד בישיבת 'כולל הפרושים' של הרב אלחנן ספקטור, שכיהן כרבה של קובנה במשך 32 שנים.
אין זה מקרה שהצעיר בעל הנטיות להשכלה ולציונות, שבשלב זה עדיין היו מוסתרות, העדיף את ישיבתו של הרב ספקטור. הרב ניסה במשך שנים להפעיל לחץ באמצעות קהילות יהודיות ברחבי העולם על השלטונות ברוסיה כדי שישנו את יחסן ליהודים, וכשנואש, הגיע למסקנה כי אין ליהודים עתיד בארץ זו. הוא תמך בתנועת 'חיבת ציון', ואת ועידת קטוביץ כינה 'כינוס צדיקים'. הרב זכור בהיסטוריה של היישוב כמי שהקל על האיכרים בארץ ישראל בהתירו מכירת היבול לגוי בשנת השמיטה שחלה בשנת תרמ"ט-1888, ובכך סייע למושבות הראשונות בימיהן הקשים.
 |
|
הרב אלחנן ספקטור
|
בלימודיו התמקד חיים טשרנוביץ במשפט העברי, והרחיב את ידיעותיו גם לתחומי המשפט הרומי וללימודי המשפטים הכלליים. בנוסף להצטיינותו בלימודים, קנה לו שם של דרשן מיומן, ועם פטירתו של הרב אלחנן, הוא נבחר להספיד אותו בשם תלמידיו. הספדו היכה גלים, והוא הוזמן לבתי כנסת בקובנה בערים נוספות, כדי להשמיע אותו.
ימי אודסה
בשנת 1897 עבר חיים טשרנוביץ, עם אשתו ובתו מרים, לאודסה שהייתה למרכז של לאומיות והשכלה.
מעברו לעיר הנמל הדרומית שנבנתה על ידי גולי המהפכה הצרפתית, ואוכלסה על ידי ערב רב של עמים בהם רוסים, ארמנים, יוונים, גרוזינים, סינים ויהודים רבים הייתה שלב נוסף בשחרורו של חיים טשרנוביץ הצעיר מכבלי ה'סדר הישן'. הקהילה באודסה התאפיינה בפתיחות, השכלה, ונטייה פחותה לאורח חיים דתי: אנשי תחום המושב החרדים נהגו לומר כי: "חמישים מיל מסביב לאודסה משתרע הגיהינום".
שמואל, בנו של מנחם אוסישקין, כתב בספר זיכרונותיו על אודסה שהכיר בצעירותו: "כאשר אני שומע את התלונות המרובות על תל-אביב מפי תושבי מקומות אחרים, ואת טענותיהם נגד העיר וצורת חייה, אני נזכר בטענות ששמעתי לפני חצי יובל שנים נגד אודסה... הייתה זו עיר חדשה ללא היסטוריה ומסורת משלה, שאוכלוסייתה כוללת בני ארצות ועדות שונות המדברים בכל שפות תבל. וכן, היא שוכנת בדרום שבו הקיץ חם, וחלק גדול מהחיים מתנהל ברחוב... השמש הלוהטת, הצבעים החזקים, הרעשנות וההתפארות שנשמעה לא אחת מפי תושבי העיר הביאו להאשמתה בבלוף, והאפילו על העובדה כי מאחורי חזית חיצונית זו רחשה אוכלוסייה של עיר מסחר תוססת ויוצרת, שהודות לכשרון תושביה ומרצם נהפכה תוך זמן קצר מערבה שוממה לאחת הגדולות... ואשר לחוסנה המוסרי המפוקפק ולמעשי הפשע שהתרחשו בה, אין להכחיש כי העיר לא תמיד הצטיינה בחיי המוסר שלה". (אימא אודסה עמ' 32-49).
 |
|
יושבים מימין לשמאל: לוינסקי, מנדלי, אחד העם, רבניצקי, ליליינבלום ורב צעיר
עומדים: ביאליק, קלוזנר וברכיהו
|
הביקור הראשון שערך באודסה היה בביתו של ליליינבלום:
טבעי הדבר כי האדם הראשון שאותו ביקר חיים טשרנוביץ באודסה היה משה לייב ליליינבלום בן ה-54, שערך את אותו מסע רוחני לפניו. ליליינבלום שהחל את דרכו כתלמיד חכם בעיירה קטנה בתחום המושב, סיפר על מסעו לאודסה בזיכרונותיו: "'העגלה החלה להתנועע על המסילה, גם ליבי נע בקרבי... הלוא העגלה הזו אשר אני יושב עליה תובילני אל העיר אשר תשנה את חיי רבות מאוד. אל העיר אשר בה צפון גורלי לשבט או לחסד. אל העיר אשר תהפוך את שנותיי שהן שנות איש לשנות נעורים. אל העיר אשר הייתה לי ממרחק כמקור חיים', ואכן, המעבר לאודיסה סימן תפנית גורלית בחיי לילינבלום". (גפני, עמ' 94).
צעיר נוסף בשם חיים נחמן ביאליק, ביקר אף הוא בביתו של ליליינבלום שש שנים לפני חיים טשרנוביץ הצעיר. ביאליק עבר את אותה הדרך והגיע לאודסה לאחר סיום לימודיו בישיבת וולוז'ין, מותש מלימוד הגמרא, ונחוש לפתוח בדרך חדשה. בזיכרונותיו סיפר: "'ששה חודשים תעיתי כשה אובד באודיסה, רעבתי, התעניתי, התגוללתי במרתפים עם מוכי שחפת, ואיש לא ראה בעניי'. בנסיבות עגומות אלו הגיע ביאליק לביתו של לילינבלום, שסייע לצעיר למצוא את דרכו בעיר רוחשת החיים על מה נסבה שיחתם של השניים אין כמובן לדעת, אך דומה שתוצאותיה היו בעלות משמעות בחייו של ביאליק. רלוונטית לדיוננו הייתה החלטתו של ביאליק לכתוב פירוש חדש למשנה אשר יסודותיו אינם מושתתים על דברי האמוראים בתלמוד בלבד". (גפני, עמ' 95).
ליליינבלום, כמשכילים רבים בימיו, ביקש לאמץ את דרך הפרשנות למשנה הקרויה 'פשט': משמעה שפרשנות האמוראים בתלמוד למשנה הייתה דרכם להתאים את הוראות המשנה לימיהם. חתימת המשנה לא אפשרה לשנות את ההלכות היכן שהזמן והמקום דרשו זאת, ועל כן התפלפלו האמוראים והתאימו את ההלכות לתנאי החיים שהשתנו. לטענתו, ולטענת משכילים נוספים בימיו, תוספות אלו אינן מחייבות, ואפשר להתאים את הלכות המשנה לזמנים החדשים באותו אופן שבו פעלו האמוראים. כתב על כך ד"ר חנן גפני:
"במוקד מאמריו של לילינבלום ניצבה דרישתו מבני דורו לאמץ את רוחו של התלמוד כחיבור רגיש לצורכי הזמן והמקום, ולא את מכלול פסיקותיו, שלא נאמרו ממילא אלא לשעתן. במסגרת זו נזקק לילינבלום גם לדרכי הפלפול של התלמוד ככלל, ולדרכו בביאור המשנה בפרט. עיון במספר משניות הוביל את לילינבלום למסקנה הבלתי נמנעת, כי 'חכמי התלמוד עמלו לפרשם באורח רחוק ובהכנסת פיל בנקב המחט'. נטייה זו של האמוראים, הסביר לילינבלום, נבעה בין היתר מניסיונם להתאים בין ההלכה לדרישות הזמן, ו'על כן פירשו האמוראים את דברי המשנה כפי הצורך בימיהם'". (גפני, עמ' 92).
ביאליק הצעיר השתכנע, וכתב ספר שבו פירוש מודרני למשנה.
 |
|
עם ביאליק ורבניצקי באודסה
|
חיים טשרנוביץ השתכנע אף הוא והקדיש את כל ימיו לפרשנות המשנה באופן המתאים אותה לחיי ההווה, בדרך שהתווה ליליינבלום:
ד"ר חנן גפני כתב על הפגישה בין השניים: "'עילוי' מבטיח נוסף שפנה להתגורר באודיסה, בנסיבות דומות לאלו של ביאליק, היה חיים טשרנוביץ... עוד בשנות ישיבתו בקובנה גבר עניינו של טשרנוביץ ברכישת השכלה כללית, ופנייתו לאודיסה (1897), שיכלה להמציא מגוון אפשרויות למשכיל הצעיר, הייתה צעד הגיוני ומתבקש. על לילינבלום שמע טשרנוביץ זה מכבר, ומיד עם בואו לאודיסה מיהר אל ביתו כדי לתהות על קנקנו, ולהסתייע בו. להפתעת טשרנוביץ, את לילינבלום העסיקו לאו דווקא עניינים שברומו של עולם: 'באתי אל לילינבלום, שהיה דר בדירה קטנה עניה ואשתו הצעקנית והכרסנית, בעלת שערות פרועות, הכניסה אותי אל חדרו בלי אומר ודברים, והביאה מחדר שני כיסא בשבילי לשבת. חפצתי להיכנס עם לילינבלום בשיחה על דבר תיקונים בדת, שהיה קרוב לליבי ביותר, אבל הוא השתמט מלדבר על
נושא זה. תחת זה דיבר הרבה עמדי על הגמרא והמשנה והראני כמה משניות שאפשר לפרשן שלא על פי הסבר הגמרא". (גפני, עמ' 96-95).
ד"ר גפני כתב על האופן שבו לימד הרב טשרנוביץ תלמוד: "דיבר על התקדים שסלל הגר"א בפירוש המשנה וטען... שעל מנת להסביר את הפער שבין כוונת המשנה המקורית לבין הפירוש שהוצע לה בתלמוד נזקק טשרנוביץ, ברוח לילינבלום, לעמוד על האתגר העצום שבחיבור הדת והחיים: ההלכה היא דמות דיוקנם של החיים, וצורתה היא זעיר אנפין של צורת היהדות, שבכל תקופה ותקופה כשהחיים מתכווצים ומתפשטים, פושטים צורה ולובשים צורה, מוכרחת ההלכה גם כן כאור חוזר לקבל את דמות החיים... אבל מצד שני ההלכה עומדת כמסמרות נטועים, ותלויה במאמרה של המסורת והקבלה, שגזרה עליה רגיעה ועמידה'.
וכיצד אפשר לפשר בין שני הכוחות הללו, כוח הדוחה וכוח המקיים? כמוצא נקט התלמוד בדרך הפרשנות הייחודית לו, שעיקרה התאמת ההלכה שנמסרה במשנה למציאות הזמן והמקום. באמצעות פרשנות זו ניתן היה 'לצמצם את ההלכות המחודשות בגזרת הכרת החיים וגלגולי מאורעותיהם בהאותיות של המשנה ודיבורה, המשנה נעשתה להם כספוג שספגה את הכול, וסגנונה, אוצר החיים שלהם, שבקנקנה הישן שימרו את היין החדש שיצרו'. כך הצליח התלמוד במשימת הגישור המסובכת שבין הדת והחיים". (גפני, עמ' 98-97).
 |
|
|
אודסה של אותם ימים, , חוותה ופריחה אדירה של תרבות יהודית משכילית, שיבה אל הלאומיות והחייאת השפה העברית. לא פלא שתנועת "חיבת ציון" החלה באודסה שהיוותה מעין שער לציון, ומהנמל שלה יצאו הספינות שהביאו לארץ ישראל את עולי העלייה הראשונה והעלייה השנייה.
באודסה פרסם פינסקר בשנת 1882 את ספרו המכונן "האוטואמנציפציה", אחד העם. הפיץ את תורת הלאומיות החדשה והציונות הרוחנית, והקים את ארגון הסתרים 'בני משה'. בה נתגלה לראשונה חיים נחמן ביאליק שהקים עם רבניצקי את הוצאת הספרים 'מוריה'. יצחק באבל כתב על העולם התחתון היהודי, זאב ז'בוטינסקי כתב את ספרו "חמשתם" על יהודי אודסה, והחברים נהגו להיאסף בסלון הספרותי של 'הסבא' הלוא הוא 'מנדלי מוכר ספרים'.
חיים טשרנוביץ החל לפרסם מאמרים בכתב העת 'השלח' שבעריכת אחד העם, ועשה שימוש בשם העט 'רב צעיר' שהיה לכינויו כל ימי חייו.
הוא השתלב בחבורה זו, וחבריו החדשים ביקשו ממנו, כמי שזכה להסמכה לרבנות, לעמוד בראשות הישיבה שהייתה למעשה מוסד של כיתות גימנסיה. הודות לטשרנוביץ שינתה הישיבה את אופייה והייתה למוסד מודרני, מעין בית מדרש גבוה לרבנים, המוסמך להעניק תואר של רב ברוסיה, ושתכליתו לסייע לצעירים להשתלם במדעי היהדות ובלימודים הכלליים. על צוות המוסד נמנו מלומדים יידועי שם: הוראת הלשון הופקדה בידי ביאליק, שהיה מידידיו הקרובים של טשרנוביץ, לימודי המקרא וההיסטוריה בידי יוסף קלוזנר, ו'רב צעיר' לימד תלמוד. מנדלי מוכר ספרים ואחד העם ייעצו בנושא תכני הלימוד, ורק ליליינבלום סירב להפצרותיו של טשרנוביץ להצטרף לצוות המורים.
 |
|
|
צעירים משכילים שלא ויתרו על אמונתם ועל הרצון לשמר את יהדותם, נהרו אל הישיבה החדשה. אחד מהם היה "יחזקאל קויפמן, ההיסטוריון וחוקר המקרא בעל הרקע האופייני למשכילי אודסה: "הוא נולד בעיירה אוקראינית קטנה שבה קיבל חינוך יהודי מסורתי ונתפס להשכלה ולציונות מדינית, אך כשרונו הלמדני ונטייתו המחקרית לא הוליכו לכיוון הגשמת הציונות במישור הפוליטי או ההתיישבותי אלא לכיוון ההגשמה במישור הרוחני, וכך הגיע אל חוג השפעתו של אחד העם. ראשית הכשרתו לייעודו קיבל באודסה שאליה בא ללמוד בישיבה הגבוהה המודרנית 'יבנה' בראשות הרב חיים טשרנוביץ'. אחד העם, מורו וחברו של 'רב צעיר' , היה בין האישים שגיבשו את תוכנית הלימודים ודרכי ההוראה בישיבה הגבוהה. לימדו בה בין היתר המשורר ח"ן ביאליק (לשון עברית) וההיסטוריון וחוקר הספרות העברית לדורותיה יוסף קלויזנר (מקרא). קויפמן עיצב את דרכו כחוקר בהתמודדות ביקורתית עם שתי מתודולוגיות ההוראה המתנגשות זו בזו שלמד מהם". (שביד, עמ' 138).
 |
|
בימי אודסה
|
על אף ההצלחה, הביקוש והתרומות שזרמו למוסד, הוא נסגר בשנת 1911, בעיקר בשל לחצם של החרדים, שראו דווקא במשכילים שהיו תלמידי חכמים את האיום החמור ביותר.
בזיכרונותיו ציין כי "תקופת הישיבה הייתה גם תקופת הזוהר בחיי, תקופת עילית נשמתי. מוקף הייתי גדולה הרוח, סופרים וחכמים, שעמדו עמי במחיצתי ועזרו לי לבנות את הבית הגדול הזה". (טשרנוביץ, עמ' 50).
ברלין
לאחר שהישיבה נסגרה עמד 'רב צעיר' בפני פרשת דרכים: בעצת ידידיו מאודסה החליט שלא לוותר על החלום, וחזור ולהקים ברוסיה בית מדרש לרבנים במתכונת מודרנית כמקובל בארצות המערב, אך כדי להצליח במשימתו היה עליו ללמוד באוניברסיטה מוכרת ולקבל תואר דוקטור. הוא החל ללמוד בברלין בלשנות מזרחית, היסטוריה קדומה ופילוסופיה. למד גם בחכמת המשפטים העתיקים והחדשים, והתחיל בחיבורו של ספר גדול על תולדות המשפט העברי.
בשנות העשרים הייתה ברלין למרכז של תרבות עברית שבה עסקו בעיקר מהגרים ממזרח אירופה, בהם רבים שהגיעו כמוהו מאודסה. בבתי הקפה נפגשו חיים נחמן ביאליק, דוד פרישמן, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, יעקב כהן, זלמן שניאור, שאול טשרניחובסקי, שמואל יוסף עגנון אליהם הצטרפו ציונים מגרמניה כמרטין בובר וגרשום שלום. הצייר ליאוניד פסטרנק התגורר באותם ימים בברלין וצייר דיוקניהם של כמה מן האמנים היהודים החשובים
 |
|
ביאליק ופרישמן בציור של ליאוניד פסטרנק, ברלין 1920
|
בשנת 1914 קיבל תואר אקדמי באוניברסיטת וירצבורג שבגרמניה, ובשנות מלחמת העולם הראשונה שהתה המשפחה בלוזאן שבשוויץ.
החברות עם מיכה יוסף ברדיצ'בסקי
ייחודיותו של 'רב צעיר' בשילוב בין האמונה לבין ההשכלה באה לידי ביטוי בקשר המיוחד שלו עם הסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי. הוא שייך את חברו שהיה שנוא על החרדים בשל התקפותיו כנגדם, לאותם מחפשי דרך אשר "'פורצים גדר מבחוץ כרי לעשות להם דרך כניסה לפנים', שהוא מנוגד לסוג של ה'פורצים גדר מבפנים על מנת להתפרץ החוצה'. 'רב צעיר' מבחין כאן בין שני סוגי הפורצים. הפורצים שעליהם נמנה מי"ב 'פורצים במידה הדרושה לצורך כניסתם: הללו מהרסים טפח ובונים טפחיים, כי כל עיקר הריסתם אינה אלא על מנת לבנות'". (הולצמן ברדיצ'בסקי, עמ' 280).
ביאליק ורב צעיר שמעו על מחלתו של ברדיצ'בסקי ובאו לבקרו: 'איחרתם לבוא' אמר להם בנו עמנואל, ושני הרעים נכנסו לדירה והיו האחרונים, מלבד בני המשפחה שהביטו בפניו המתות של הסופר. בין הסופרים העברים שהשתתפו בהלווייתו היו חיים נחמן ביאליק, זלמן שניאור ודוד פרישמן, שנטמן באותו בית עלמין עצמו כעבור תשעה חודשים. "את טקס הקבורה ניהל הרב חיים טשרנוביץ, ובתוקף ידידותו עם הנפטר גם התכבד בנשיאת ההספד היחיד שהושמע במהלכו. על אף המרחק הרב ביניהם בענייני אמונות ודעות, ביטא טשרנוביץ כבוד עמוק ואף הערצה לברדיצ'בסקי בשל הכאב המתמיד שנשא בלבו על צרת היהודים: 'יחיד היה בעולמנו, יחיד באהלו, יחיד בנגעיו, נגעי לבו על גלות השכינה ועל גלות האומה'. הוא אף שיבח את האותנטיות של מלחמת היחיד שניהל ברדיצ'בסקי כל ימיו עם עולם המסורת: 'מלחמה עם היהדות המוסכמת לשם היהדות הצרופה ומלחמה עם האמת המקובלה לשם האמת המוחלטת'". (הולצמן, עמ' 229).
האכזבה
המהפכה ברוסיה ומלחמת העולם הראשונה טרפו את הקלפים, והתכנית להקים ישיבה מודרנית ברוסיה ירדה מהפרק. ד"ר סטפן וייז, רב רפורמי וממנהיגי יהדות אמריקה, הזמין את 'רב צעיר' לארצות הברית כדי להשתלב שם בעבודה אקדמית בבית המדרש לרבנים, ולהוציא לאור את כתביו ומחקריו. אך הייתה הצעה שקסמה לו יותר: סוקולוב וחיים ויצמן הציעו לו לבוא לארץ ישראל, להשתלב באוניברסיטה העברית שעמדה לקום, ולעמוד בראש קתדרה לתלמוד ולמשפט עברי.
שלמה גוץ, חתנו של ויסוצקי ואיש עשיר בזכות עצמו, הותיר בעיזבונו סכום נכבד שהופקד בקרן הקיימת למען הקמתה של 'יבנה', שהייתה שם מעורר השראה החביב על תלמידיו של אחד העם. הישיבה שאותה ניהל 'רב צעיר' נקראה אף היא יבנה, ואותו גוץ תרם לה כספים בחייו. הרב טשרנוביץ ציפה כי יעשה שימוש בכספי העיזבון כדי להקים את אותה 'יבנה' רוחנית על הר הצופים שבירושלים. מנחם אוסישקין ששלט בכספי הקרן הקיימת ובכספי העיזבון של גוץ, פירש את הוראות המנוח בצורה ארצית, ועשה שימוש בכספים כדי לרכוש את האדמות עליהן הוקם הקיבוץ הדתי 'יבנה'. יתכן שתרמו להחלטתו של אוסישקין גם הסכסוך שהיה בין יהודה מאגנס, נשיא האוניברסיטה, לבין הרב טשרנוביץ על רקע אידאולוגי: מאגנס התנגד להקמת מדינה יהודית, ואילו לרב היו דעות אקטיביסטיות לאומיות.
 |
|
|
רבים מחבריו מאודסה ומברלין ובהם ביאליק, עלו ארצה, ו'רב צעיר' שהיה ציוני בכל נימי נפשו ביקש להצטרף אליהם. הוא היה מוכן לוותר על סיר הבשר בארצות הברית, אך הדחייה שנדחה פצעה את נפשו והוא נותר בארצות הברית. מרוב זעם העדיף שלא לבקר בארץ ישראל, ולאחייניתו, הסופרת ימימה טשרנוביץ-אבידר כתב, במענה לשאלתה מדוע אינו מגיע לביקור: "איני יכול, פשוט איני יכול. מה אלך לראות את מקומי נתון לאחר? אנשים אשר מאסתים לשית עם כלבי צאני הם עומדים בראש הר הצופים ואני צריך לכרוע לפני רגליהם! מי יכול לסבול צער ובושה כזו? אני הייתי צריך להיות על מקומו {של י"ל מאגנס, נשיא האוניברסיטה העברית דאז]. זה בעל ברית השלום, ודחוני בשתי ידיים על לא חמס בכפי מפני שרק עלה הרצון לפני הווייצמנים והאוסישקינים והקלויזנרים וכל הכנופיה ההיא! ובכן מה עלי ללכת ולראותם, ואחר כך לשוב לאן? למי? מה לי פה ומי לי פה? לא, איני יכול לראות את הארץ לשעה או שתגיע השעה שיהיה בידי להעלות ולהשתקע בארץ או שאמות בחו"ל מבלי לראותה. כך יהיה ואי אפשר אחרת". (טשרנוביץ, עמ' 54).
לעיון נוסף ראה בהערה 1.
בארצות הברית
ב-1923 הגיע הרב חיים טשרנוביץ לארצות הברית וכיהן מאז ועד תום ימיו כפרופסור לתלמוד ב'מכון היהודי לדת' (Jewish Institute of Religion)
 |
|
|
הוא עסק גם בכתיבה ופובליציסטיקה, וב-1940 יסד בניו יורק את הביטאון 'ביצרון' ירחון למדע לספרות ולבעיות הזמן. לאחר פטירתו הפתאומית של אחיו הצעיר שמואל ב-1929, נרתם לעזרת ילדיו הצעירים שנותרו יתומים ללא משענת כלכלית. למרות הזעם והאכזבה על הדרתו מהאוניברסיטה העברית, ביקר חיים טשרנוביץ בארץ ב-1938, נפגש עם משפחתו ושב לניו יורק.
פרופ' זאב גריס משרטט בהרצאתו את דיוקנה של קבוצה קטנה של שוחרי התרבות העברית בניו יורק: "'רב צעיר' הצטרף לחבורה מכובדת של שומרי המורשת העברית, רשימה שלמה של אנשים שהוציאו עיתונים עבריים ובעיקר התכתבו עם עצמם. כתבו אגרות אחד לשני שהיו מאמרי חכמה שהם הדפיסו, והם קראו את זה. היו תופעות כאלו בחיי העולם היהודי, וישנם גם היום. רב צעיר כתב כתיבה מרהיבה בעברית נפלאה. זו תופעה חברתית, זו קבוצה של אנשים שהם מועדון ספרותי: הם כותבים ומגיבים אחד על השני, הם נלחמים אחד עם השני, ויש שם ידידות גדולה, אפילו כשנשמע שהיריבות היא איומה ונוראה, הידידות היא גדולה. לפעמים גם יריבות איומה ונוראה, חלק לא מדברים אחד עם השני... בסך הכול מדובר באוכלוסייה של חמישה עשר, עשרים, גג אתה מגיע לשלושים איש שהם מתכתבים אחד עם השני". (גריס, מדקה 14).
סופר עברי והוגה דעות
בספרו "קיצור התלמוד" פעל חיים טשרנוביץ כדי לפשט את הלימוד, ולקרב על ידי כך את הדור הצעיר לאוצרות התלמוד.
לדבריו: ”ההלכה היא תמצית חייה של האומה שבה משתקפת נפשה, אולם התפתחות חיי האומה בדורות האחרונים, ופיזור נפשה ע"י הגלות גרמו לכך שלימוד זה נצטמצם בחוג יחידי סגולה, ומפני שנתרחקנו מעל חיינו המסורתיים, נדמה לאחרים שהתלמוד זקנה קפצה עליו, ואין בו יותר כדי לפרנס את צורכיהם הרוחניים של דורותינו". (שוורץ).
בכתביו ניסה לפשר בין שיטת הלימוד המסורתית לבין השיטה המדעית. לדעתו הבהרת הקשר בין היצירה לבין יוצריה, חכמי התלמוד, תגביר את העניין ואת ההבנה של הלומדים.
דרך נוספת לקרב את בני הדור הצעיר להלכה הייתה דרך הצמצום, הקיצור ובחירת חומרים מייצגים מתוך ים התלמוד, כדי להתגבר על בעיית הכמות העצומה של הכתבים. בזיכרונותיו סיפר כיצד הסביר לו 'מנדלי מוכר ספרים' (כינויו של שלום יעקב אברמוביץ' שכונה אף 'הסבא'), בפגישתם הראשונה באודסה, כי ניתן ורצוי לקצר את התלמוד:
"לבסוף עמדתי על כוונתו של מנדלי, להבדיל בין העיקר ובין הטפל, בין תמצית הסוגיה, הלוז שבשדרתה, ובין הדברים הנטפלים אליה, שאפשר לדלג עליהם מבלי לגרום הפסד להבנת אותה הסוגיה עצמה. לכאורה, רעיון זר ומתמיה, שהרי אין בתלמוד עיקר וטפל, הכול עיקר, דומה שאם אתה עוקר חוליה אחת, כל הבניין מתמוטט.
 |
|
באותה שעה למדתי ממנדלי מחדש את תלמודי. הוא לא היה למדן במובן התלמודי, אבל היה בעל שכל חריף ובעל תפיסה מהירה, ותפס במהירות סוגיית הגמרא, אף סוגיה חריפה ופילפולית ביותר.
באותה שעה נולד אצלי הרעיון על קיצור התלמוד, שטיפלתי בו לאחר כמה שנים. ראיתי עד כמה כוח סדרנותו של מנדלי גדול, ואמרתי בלבי, שאלמלא היה הוא בין מפרשי התלמוד, אפשר היה לנו היום תלמוד בצורה אחרת". (מסכת זיכרונות).
דת ומדינה:
הרב טשרנוביץ תמך ברעיון ארץ ישראל השלמה, ב'שתי גדות הירדן', ובמאמרו האחרון תמך, למרות הרקע הרבני, בהפרדת הדת מהמדינה בארץ ישראל:
לדעתו אין להפריד מבחינה רוחנית בין דת ללאומיות: 'הדת לא הייתה אחת מקנייני האומה אלא האומה עצמה ויסוד מהותה'. אין להפריד ביניהם - אך על הדת להישאר בתחום הרוחני:
פרופ' זאב גריס ציטט את הרב טשרנוביץ בהרצאתו: "ההכרח לשלב דת ולאומיות הוא בנפשה של האומה. מה יקרה לדת אם יעזבו אותה? סופה שתפנה לדרכה ותברא לה פוליטיקה לעצמה, ותעשה ממלכה בתוך ממלכה, ובשעה שהדת נעשית לפוליטיקה היא נהפכת לייסוד מזיק במדינה, ולא לחינם רדפו אותנו הממשלות על כך. הכוונה שזה התחיל כבר בגולה. הוא כתב את זה בשנות השלושים. זה לא מתחיל עכשיו בארץ ישראל". (גריס, מדקה 35).
הפרדה מוטעית בין דת למדינה עלולה לפגוע גם בקשרי היהדות העולמית עם מדינת ישראל: "לטענתו של חיים טשרנוביץ המכונה 'רב צעיר', במדינת ישראל תהפוך היהדות ללאומיות מדינית גרידא, ואילו יהדות התפוצות, השותפה לחיים האזרחיים של המדינות שבהם היא שוכנת, תיקח חלק בחיים היהודיים הדתיים בלבד. כך הקשר בין מדינת ישראל ליהדות הגולה ייעלם בחלוף השנים". (בליבוים, עמ' 130).
