שמעון בר גיורא היה מנהיג כריזמטי, אמיץ ונערץ על ידי אנשיו שהיו מוכנים לאבד את חייהם למענו. מקור המידע הרציני היחיד אודותיו מצוי בכתביו של יוסף בן מתתיהו, ממתנגדי המרד נגד הרומאים. בן מתתיהו תיאר אותו כשודד צמא דם שנהג באכזריות מזוויעה, אך גם כצעיר אמיץ שהיה למנהיג המרד למרות שהגיע ממעמד נמוך. סיפורו של בר גיורא, המשולב בקורותיהם של יוחנן מגוש חלב ויוסף בן מתתיהו, הוא סיפורו של המרד הגדול שהביא לחורבן בית המקדש ולתחילתה של הגלות.
ימים של אובדן דרך
שמעון בר גיורא פעל בימים של משבר מוסרי עמוק אותו תיאר פרופ' דוד פלוסר: "זהו העולם בו כתב פטרוניוס את הרומן שלו ששימש בסיס לסרטו של פליני 'סטיריקון', שתיאר את התקופה הפרברטית הנוראה של ימי נירון. התרבויות היו במשבר והמוסר ירד לשפל המדרגה, למרות שמלכות רומי השתרעה מספרד עד למזרח ארץ ישראל והציוויליזציה הרומית פרחה. חיי המשפחה היו הרוסים, היו תופעות של פרברטיות מיניות מהסוגים הגרועים ביותר.
הקיסר נירון
לאנשים לא היה שום דבר קדוש. ברחבי המלכות הרומית פרצו מרידות, והעם היהודי, שישב בארצו, הרגיש את ההבדל העצום בין היהדות - ששאפה לטוהר המידות ולדת מונותאיסטית והתנגדה לכל הקלקולים החברתיים הנהוגים - לבין העולם הסובב אותה, עולם השרוי בירידה זמנית. גם העולם היהודי היה נגוע במשבר זה. תנועות משיחיות, שקמו החל מהימים בהם הפכה הארץ לפרובינציה רומית, ביטאו את התעוררות הקנאות. מבחינה משיחית היו כאן מעין געגועים להוויה שמעבר למציאות, אלא שגם התנועות המשיחיות עם הערגה הלאומית לגאולה, למדו בעקיפין מהעולם הרומי את האכזריות ואת חוסר ההתחשבות בזולת". (פלוסר עמ' 27).
לאחר מותו של המלך אגריפס הראשון, המלך היהודי האחרון, בשנת 44 לספירה של המלך אגריפס הראשון, הגיעה לקיצה תקופה של רגיעה ושפיות יחסיים. לאגריפס היו קשרים מצוינים עם קיסרי רומא, וגם היהודים נטו לו חסד בזכות סבתו מרים החשמונאית, שנרצחה כמו אביו, על ידי סבו הורדוס. הוא ידע לרכך את המתח הגואה בין הקיסרים האליליים כקליגולה, ששאפו להציב את פסלם במקדש, לבין המוני העם.
לאחר מותו שינה חברו הטוב הקיסר קלאודיוס את מתכונת השלטון, ולא מינה את בנו אגריפס השני כמלך חסות כאביו, אלא עבר לשליטה ישירה באמצעות ניצבים שלא היו ממוצא איטלקי אלא סורים/יוונים בני הסביבה הקרובה. לנציבים המקומיים שקיבלו את השליטה מרומא - הייתה גישה עוינת ליהודים. אגריפס השני קיבל לשליטתו בשלבים ממלכה קטנה שהשתרעה בחלקים מהגולן, הגליל ועבר הירדן, וכן נותרה בידו הזכות למנות את הכוהן הגדול בבית המקדש.
העויינות שבין היהודים לשכניהם
המפתח להבנת המרד וסיבותיו מצוי במתיחות ובשנאה ששררו בין היהודים לשכניהם. היהודים יכלו עוד לשאת בקושי את מרותם של השליטים הרומאיים שלא נטו להתערב בחיי היום יום של נתיניהם, כל עוד שילמו מיסים ולא מרדו. הרומאים ניהלו את האימפריה דרך אצולות מקומיות, שאותן איתרו לאחר שכבשו שטחים חדשים, והאצילו עליהן סמכויות ניהול. הם אפשרו חופש פולחן יחסי ושיפרו את איכות החיים ברחבי האימפריה. רבות דובר על ימי השלום הרומאי (פַּקס רוֹמָנָה - בלטינית: (pax romana. ההיסטוריון אדוארד גיבון מחברו של הספר "שקיעתה ונפילתה של האימפריה הרומית" תאר את התקופה שהחלה בשנות החמישים לספירה ונמשכה במהלך מאה השנייה כתקופה בה כוחה, עושרה ואושרה של האימפריה היו בשיאן. הוא גם טען כי זו הייתה התקופה המאושרת ביותר בכל תולדות האנושות.
שחזור ראש אגריפס הראשון על פי מטבע משנת 7 למלכותו - מוזיאון ישראל
על הדילמה שביחסם של היהודים לכובשים הרומיים אפשר ללמוד מהכתוב בגמרא: "פתח ר' יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו: תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. ר' יוסי שתק. נענה רשב"י ואמר: כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן. תקנו שווקים להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס". (שבת לג ע"א-ע"ב).
העויינות בין תושביה היהודים של הארץ לבין התושבים הנוכרים שהתגוררו בערי הפוליס ההלניסטיות-רומאיות היא הגורם האמיתי למרד כפי שמבהיר פרופ' דניאל שוורץ:
"גילוי לשנאה העזה שרחשו היהודים לשכניהם הלא יהודים באותה תקופה נמצא אף בגזירות שגזרו חכמים על יחסים עם גויים, הידועות בשם י"ח דבר. הן מעידות כי גם בקרב חלק מן החכמים התעוררו רצון וצורך לנתק עד כמה שאפשר את המגע עם הגויים ולסייגו בכללים מחמירים, על מנת לבצר את החיץ בין יהודים ונוכרים". (שוורץ עמ' 468). 18 החוקים המצמצמים את המגע עם הנוכרים היו הלכות חריגות, כי במקרים של חילוקי דעות בין בית שמאי לבית הלל גברה גרסת בית הלל, ובמקרה זה גברה גרסת בית שמאי: "י"ח דבר צמחו אפוא על רקע אותה שנאה תהומית שהזכרנו לעיל. עימות זה, שהלך והפך אלים יותר ויותר, הוא שהביא לבסוף למלחמה גלויה בין יהודה ורומא.
יסודות מדיניותה של רומא העניקו עדיפות ברורה לפוליס על פני היהודים. כל עוד נמנעה התנגשות מזוינת, הייתה רומא פטורה מתמיכה החלטית בצד זה או אחר, ובוודאי שלא ששה להתנגשות כה עזה עם היהודים בארץ ישראל ובפזורה. אולם, שעה שהעימות בין היהודים לפוליס הפך למלחמה ממש, נהייתה גם מלחמה יהודית רומאית בלתי נמנעת. זאת הבינו הכול: רומא, שלא יכלה לעמוד מן הצד; היהודים, שידעו כי בסופו של דבר יעמדו פנים אל פנים מול רומא; ותושבי הפוליס, אשר שאפו לגרור את רומא למלחמה כזו, ביודעם שבעזרתה יוכרע הריב לטובתם. זה אף אשר אירע. למשקיף על מאורעות אלה נדמה כאילו כורח היסטורי פעל כאן את פעולתו עד תום". (שוורץ עמ' 468).
יוסף בן מתתיהו כתב כי שמעון בר גיורא הגיע מהעיר גרסה. קיימת מחלוקת בין החוקרים האם הכוונה לעיר ההלניסטית גרסה שבעבר הירדן או לעיר אחרת. אם נקבל את גרסת העיר ההלניסטית, הרי שבר גיורא נחשף לחיים בעיר מעורבת של יהודים והלניסטים, ואולי מכאן אפשר להבין להט המרד שבו. פרופ' גדעון פוקס הקדיש לדמותו של שמעון בר גיורא מאמר מקיף, ולאחר בחינת החלופות השונות הוא הגיע למסקנה כי היישוב שאותו מציין בן מתתיהו כעיר הולדתו של בר גיורא אינו גרסה ההלניסטית אלא היישוב ג'וריש - כיום כפר ערבי הנמצא קרוב לירושלים באזור עקרבתה המוזכרת כמקום בו הרבה לפעול. (פוקס 145-6).
פלורוס - הנציב הגרוע מכולם
ארץ ישראל נמסרה לשליטתו של נציב רומי אזורי בשם קסטיוס גאלוס שמינה ליהודה נציבים ממוצא מקומי אשר ליבו את אש השנאה בין היהודים לשכניהם. נציב יהודה החמישי פלורוס היה הגרוע מכולם: הוא חמד את האוצרות העצומים של בית המקדש, וניסה בכל דרך ליצור פרובוקציות שיגרמו ליהודים למרוד. מורדים על פי הדין הרומי אינם זכאים לשאת את דבריהם ולשטוח את טענותיהם בפני השלטון המרכזי, וכך קיווה לזכות באוצרות, אך גם לשמור על מעמדו מול רומא. טירופו של הקיסר נירון ומעשיו האכזריים והתמוהים עוררו תחושה של כאוס שעודדה מרידות, וגם גרמה לאנשים כפלורוס להקצין את חמדנותם חסרת הרסן.
דגם של בית המקדש במוזיאון ישראל - צילם יעקב יעקובסון
יוסף בן מתתיהו שתלה את אשמת המרד ותוצאותיו ההרסניות בקבוצות המשיחיות והאלימות שפעלו בקרב הציבור היהודי, לא התעלם מאחריותם של הנציבים אשר דחפו את היהודים אל קצה גבול יכולת הסבל. לטענתו הנציבים העניקו רוח גבית לסיקריים כדי לגרום למרד לפרוץ. גם ההיסטוריון הרומי טקיטוס שותף לביקורת על הנציבים שמונו לארץ ישראל. (הערה מספר1).
להלן פירוט האירועים מספרו של יוסף בן מתתיהו "מלחמת היהודים" המתאר כיצד פגעו מעשי האכזריות של הנציב פלורוס באליטות המתונות, וכיצד חיזקו את הקנאים ששאפו למרד:
"פלורוס הפגין את מעשיו הרעים, לא החמיץ שום שעת כושר של שוד ואלימות, כאילו נשלח לשמש תליין של אנשים שנידונו למיתה. בעניינים שהיו צריכים לנהוג בהם במידת הרחמים היה האכזר באנשים, ובמקום שהיו צריכים שם לנהוג בבושת פנים - לא היה עז פנים גדול ממנו... הוא בז לשלוח יד באדם יחיד. הוא רוקן ערים שלמות, הרס אוכלוסיות שלמות, ולא היה חסר אלא זאת שיכריז בכל המדינה שניתנה רשות לכל אדם ללסטם את הבריות בתנאי שהוא יקבל חלקו בשלל. והדברים הגיעו עד כדי כך שחמדנותו השמימה ערים רבות, ואזרחים רבים נטשו את מדת אבותיהם וחפשו מפלט באיפרכיות זרות". (יוספוס עמ' 120).
"פלורוס בחן את אפשרות המלחמה עם היהודים, שהייתה בעיניו תקוותו היחידה לכסות על פשעיו, שכן אילו נשמר השלום, כי אז היה חושש שהיהודים יבואו וילשינו עליו בפני הקיסר. וכנגד זה, אם יביא אותם לידי מרד, מתוך שיטפלו בפשע הגדול יסיחו את הדעת מן הפשעים הקטנים. וכדי ליצור התפרעות הגביר מיום ליום את סבלותיהם". (יוספוס עמ' 121).
פלורוס החרים מאוצר בית המקדש 17 טלנטים של כסף וזהב (שהם כ544 ק"ג) ועורר את זעמם של בני העם שחשו לעבר המקדש וקראו קריאות גנאי. מספר צעירים קיימו מעין מיצג רחוב שבו אספו כסף עם קערה מהעוברים ושבים: "כדי לאסוף נדבות לאדם חסר כל ששמו פלורוס". הדבר עורר את חמתו של פלורוס שמצא בכך אמתלה כדי לחמם את האווירה, ולדחוף את האוכלוסייה למרד שיאפשר לו להמשיך ולשדוד את אוצרות המקדש. יוסף בן מתתיהו ששהה באותה עת בירושלים וככל הנראה היה עד ראייה למאורעות, סיפר על מעשי רצח מזוויעים והשפלות של נשואי הפנים שניסו לרצות את הנציב.
המלך אגריפס השני, שאומנם לא מלך ביהודה אך היה בעל השפעה מרובה, שהה באותה עת באלכסנדריה. ברניקי אחותו הופיעה בפני פלורוס ודרשה ממנו להפסיק את מעשי הרצח של חייליו אך הוא התעלם ממנה, עינה את שבוייו בפניה, וכמעט רצח אף אותה עד שנאלצה לברוח עם שומרי ראשה לארמונה.
"למחרת התכנס ההמון שכאבו גדול היה - בשוק העליון, והשמיע קינות נוראות על ההרוגים, ומתוכם נשמעו בבירור קריאות חדורי איבה נגד פלורוס. ראשי העם נבהלו וראשי הכוהנים קרעו בגדיהם והשתטחו בזה אחר זה על הארץ והתחננו בפני העם בלי הפסק לחדול מזה, ולא להביא את פלורוס למעשים שאין להם תקנה, להוסיף פורענות על פורענות. הקהל נשמע להם מיד, הן מפני כבוד המבקשים והן מפני שקיוו שפלורוס לא יגרום להם צרות חדשות. פלורוס נצטער על כך שהמהומה שקעה, וכרי לנפח אותה שוב - הזמין אליו את ראשי הכוהנים ואת ראשי האזרחים, ואמר להם שיש רק סימן אחד שלדעתו אין לעם כוונות של התקוממות. אם יקדמו פניהם של החיילים העולים מקיסריה, כי שתי קוהורטות נמצאות בדרך באותה שעה". (יוספוס עמוד: 123).
הוא הורה לחייליו שעשו את הדרך מקיסריה להיכנס בכל דרך לעימות עם המשלחות שיקבלו את פניהן. מנהיגי הציבור שכנעו בקושי רב את העם לקבל את פני החיילים כדי שלא תבוא עליהם צרה שאין לה תיקון. הפרובוקציות הצליחו ואנשים מהקהל השמיעו קריאות גנאי נגד החיילים ואז החל טבח נוסף.
הדברים התדרדרו לידי עימות אלים, והיהודים ניתקו את דרך הגישה לבית המקדש, דבר שלדברי יוסף "שיקע את חמדת הממון של פלורוס, שכן עיניו היו נשואות לאוצר בית ה'", והוא הודיע לראשי הכוהנים כי בדעתו לעזוב את העיר אבל ישאיר בה חיל מצב.
פלורוס כתב מכתב מפורט לממונים עליו, בו האשים את היהודים במרידה וייחס להם את כל מעשי האלימות שהפעיל הוא כלפיהם. היהודים לא נותרו חייבים וכתבו מכתבים מפורטים משלהם, כולל מכתב של המלכה ברניקי שסיפרה את קורותיה בימי מתקפות הדמים של פלורוס. גאלוס, הנציב האזורי, שלח חוקר מטעמו כדי לבדוק את טענות הצדדים עם צבא שיפעל להעניש את היהודים אם אכן יתברר כי מרדו. אל החוקר נלווה המלך אגריפס השני, והוא התרשם כי היהודים חיים בשלווה ואינם מורדים ברומאים.
נאומו של אגריפס השני
אגריפס כינס את בני העם, וכשאחותו ברניקי לצדו, נשא בפניהם נאום בגנות המרד:
"יש אלפים רבים מעמים אחרים שנפשם יוצאת לחירות, והם הרכינו ראשם, ורק אתם היחידים לא נאה לכם להיות משועבדים לאלו שכל העולם כפוף להם. היכן החיילות שלכם? היכן כלי הזיין שאתם נשענים עליהם? היכן שרוי הצי שלכם שבו אתם חושבים לטאטא את מימי הרומאים? היכן האוצר הרחב שלכם לכיסוי הוצאות המסע? הסבורים אתם שאתם לוחמים עם המצרים או עם הערבים?... כלום לא נסוגו צבאותינו הרבה פעמים אפילו בפני העמים השכנים, בעוד שהכוח הרומאי עדיין בלתי מנוצח בכל היישוב?". (יוספוס עמ' 127).
"באזני מי מכם עדיין לא הגיע שמע המוני הגרמנים? בוודאי יכולים אתם לראות לעתים קרובות את חוזק גופם ואת קומתם המגודלת... יושבים במדינה עצומה מאד, ולהט רוחם חזק מגופם, נפשם בזה למוות, וחמת זעמם נוראה מזו של החיה שאין פראית הימנה; אף על פי כן הריין נעשה גבול להסתערותם" (יוספוס עמ' 129).
"טוב הדבר, ידידים, ויפה לראות מראש את הסערה בעוד שהספינה עומדת עדיין בנמל, ולא להפליג בעיצומה של הסערה כדי לאבד. שכן מי שנפגע באסון שלא היה צפוי מראש מותר לרחם עליו, ואילו זה שממהר להכניס עצמו לסכנה צפויה, נוסף לגלוג לאסונו. הרי אין אדם סבור שאפשר לעשות מלחמה שתסתיים על פי חוזה, ושהרומאים, המנצחים, ינהגו בכם במתינות. לא כי, הרומאים ישרפו באש את העיר הקדושה כדי שישמש הדבר דוגמה לכל העמים, וישמידו כליל את גזעכם... הסכנה צפויה לא רק לנו בלבד, אלא לכל יושבי הערים הנוכריות, שאין לכם עם בעולם שאין בו חלק מבני עמנו. ואם תלחמו, יטבחו מתנגדינו את כל היהודים, ובגלל עצה רעה של מועטים תתמלא כל עיר בהרוגים יהודיים, והמבצעים לא יבואו על עונשם". (יוספוס עמ' 131).
יוסף פנה בכתביו גם לקהל היהודי וגם לאדוניו הרומאים, ואין לדעת עד כמה נוסח הנאום המופיע בכתביו אכן נאמן למקור. הדבר החשוב ביותר בנאום הוא מה שלא הופיע בו - וזו הטענה כי השלטון הרומי הוא טוב ורצוי. יוספוס לא שלל את המרד ואת שאיפת החרות, אלא טען כי הזמן אינו בשל לכך. הרומאים הם כרגע המנצחים, וזו לדבריו הראיה לכך כי האל לצדם, ועל כן הפציר בעם להמתין בסבלנות לשעת רצון אלוהית.
יוסף בן מתתיהו וחז"ל על חישוב הקץ וזירוז הגאולה:
לקוראיו היהודים שילח יוסף בכתביו רמזים חתרניים, התומכים בהמתנה לימים טובים יותר, בצטטו את הנבואה מספר דניאל שהייתה מוכרת ליהודים אך לא לגויים. הנביא דניאל שפעל ככל הידוע בשנת 165 לפני הספירה עסק בחישובי הקץ, וניבא את קריסת האימפריות הזרות.
בגישתו דמה יוסף לחז"ל שעמדתם הכללית כלפי מזרזי הגאולה הייתה שלילית:
"שבעה דברים מכוסים מבני אדם, אלו הם: יום המיתה ויום הנחמה, ועומק הדין, ואין אדם יודע מה בליבו של חבירו, ואין אדם יודע במה משתכר, ומלכות בית דוד מתי תחזור, ומלכות חייבת מתי תכלה". תלמוד בבלי פסחים דף נד עמוד ב.
הרחיק לכת רבן יוחנן בן זכאי שגילה את יחסו למאמינים שהמשיח כבר בדרכו בפסוק הבא:
"אם הייתה נטיעה בתוך ידך ויאמרו לך הרי לך המשיח. בוא ונטע את הנטיעה, ואחר כך צא והקבילו". אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק לא
המסר המשותף ליוסף ולחז"ל שהעדיפו את היהדות הרוחנית, היה כי יש לצפות לגאולה שאכן תגיע, אך אין לזרז את הקץ ואין לסכן את קיומו הפיזי של העם על ידי מרד.
המרד היה לעובדה
הנאום עורר הזדהות, והמחלוקת התמקדה בשאלה האם לדרוש את פיטוריו של הנציב האכזר פלורוס, דבר שאגריפס התנגד לו מסיבות טקטיות. בלהט הוויכוח הצליחו תומכי המרד לגרשו מהעיר לאחר שהשליכו לעברו אבנים. הדברים התדרדרו במהירות לכיוון המרד: הכוהן אלעזר בן חנניה הפסיק את הקרבת הקורבן היומי לשלומו של הקיסר, אירוע שהיווה קאזוס בלי, דהיינו עילה למלחמה. ברחובות ירושלים השתוללו קרבות בין המורדים למתנגדי המרד שזכו לתמיכתו של אגריפס. ידם של תומכי המרד הייתה על העליונה למרות התגבורת שאגריפה השני שלח. במצדה כבשו הסיקריים את המצודה. בירושלים צרו המורדים על המצודה בה התבצרו החיילים הרומים, ונשבעו להם בשבועות טקסיות כי אם יתפרקו מנשקם יוכלו לצאת את העיר, אך מיד לאחר שהרומים מסרו את הנשק רצחו אותם באכזריות. רק חייל אחד שהתחנן על חייו, הצהיר שיתגייר ואף ימול את עצמו ניצל. שליחיו של גאלוס שנשלחו בעצת אגריפס כדי לנהל משא ומתן לכניעה נרצחו. המרד היה לעובדה.
תבוסתו המפתיעה של הנציב הרומי האזורי גאלוס
גאלוס הנציב האזורי ממוצא סורי, יצא בראש צבאו כדי לדכא את המרד והטיל מצור על ירושלים, אך למרבה ההפתעה הוא נסוג מסיבות שאינן ברורות. קיימות השערות שונות לתפניתו של גאלוס, שעמד על סף ניצחון, והמתונים בעיר היו מוכנים לפתוח בפניו את שערי העיר: יוסף בן מתתיהו סבר כי פלורוס שיחד אותו כי פחד מניצחונו מסיבותיו הוא. היהודים ניצלו את הנסיגה המפתיעה והחלו דולקים אחרי צבאו. הם השיגי את חייליו במעברים הצרים שבקרבת בית חורון, והרגו שם כששת אלפים מחיילי אויב, ונטלו שלל רב. גיבורי הקרב היו אלעזר בן שמעון מנהיג הקנאים ושמעון בר גיורא שבזכות תעוזתו יצא מאלמוניותו, והיה לדמות משמעותית בסאגת המרד.
ההיסטוריון הרומי טקיטוס כתב כי גאלוס מת בשנת 67 'אם בדרך הטבע, או כתוצאה מן הרוגז'.
המנצחים חזרו לירושלים בתופים ובמחולות, והעם היה אחוז התלהבות אקסטאטית. הפור נפל והמרד היה לעובדה. תחזיתו של אגריפס השני שצפה כי העימות בין היהודים לשכניהם האליליים יגרור פגיעה ביהודי התפוצות התאמתה. באלכסנדריה בוצע טבח ונרצחו רבים, ולאחר שהגיעו השמועות על תבוסתו של גאלוס נרצחו כל יהודי העיר דמשק שהוחזקו במעצר.
"ניצחון זה גרם לכך שחלק גדול של העם נסחף אל המרד, אם בלב ולב, ואם מתוך סתגלנות, והיו גם כאלה שעשו זאת כדי למנוע אסונות גדולים יותר, כמו שמעון בן גמליאל, בנו של רבן גמליאל הזקן". (שטרן 2 עמ' 257). מפלתו של גאלוס שמה לאל כל תקווה למשא ומתן עם הרומאים, ומילאה את ליבותיהם של מורדים רבים בתקווה שיוכלו לנחול ניצחון של ממש. יוסף בן מתתיהו כתב כי רבים מיקירי ירושלים עזבו את העיר כשם שעוזבים בשחייה אונייה טובעת.
לאחר הניצחון כונסה בירושלם אסיפת עם דמוקרטית בה מונו אישים ידועים לתפקידי ממשל בירושלים ובמחוזות אחרים. לתפקידי ההנהגה נבחרו חנן בן חנן (צדוקי שכיהן ככוהן גדול), יהושע בן גמלא, שמעון בן גמליאל (פרושי מבית הלל) ויוסף בן גוריון.
פרופ' רפפורט כתב כי הממשלה שהוקמה בירושלים שאפה למנוע מרד ברומא אך הסוותה את כוונותיה: "לדעתי, ממשלה זו חתרה לבלימת תנועת המרד ולהסדר כלשהו עם רומא. כדי להחזיק ברסן השלטון ולכוון את מהלך העניינים כפי הבנתם ורצונם, נאלצו חבריה להעמיד פנים שהם תומכים במרד, אולם בו בזמן הם פעלו לצמצם את כוחם של המורדים". (רפפורט עמ' 81).
"יוסף בן מתתיהו מציין במפורש שאלעזר בן שמעון, שהיה אחד ממנהיגי המרד בשלביו הראשונים, שוב לא נמנה עם מנהיגיו בשלב שבו היה המרד בעיצומו. דבר זה נראה מוזר, שכן אפשר היה להניח שדווקא עתה ייבחרו המנהיגים מקרב הקיצוניים ולא מכין המתונים. מסתבר שבחירתם של הכוהנים או הצדוקים לעמוד בראש הממשל ביטאה את רצון העם להמשיך, גם בתקופת משבר זו, את מנהיגותן של קבוצות ההנהגה המסורתיות... בראשן של מהפכות רבות בשלביהן הראשונים עמדו חוגים מתונים, ורק בהמשכן נדחקו ממקומם על ידי יסודות קיצוניים יותר". (שטרן 2 עמ' 256-7). הממשלה שילמה שכר ללוחמים ובאופן זה ביקשו ראשיה לשלוט בקיצונים ולחזק את שלטונה.
שמעון בר גיורא התנגד לממשלת המתונים
הניצחון הגדול על כוחותיו של גאלוס העלה על במת ההיסטוריה את דמותו של שמעון בר גיורא. כל המידע אודותיו מגיע מכתביו של יוסף בן מתתיהו אשר דורות של היסטוריונים דנו בשאלה עד כמה אנו יכולים לתת אמון בהיסטוריון שהיה שבוי ולאחר מכן בן חסות של הרומאים. הוא מוזכר בקיצור גם בכתביהם של ההיסטוריונים הרומיים טקיטוס וקסיוס דיו. יוסף התנגד למרד וכינה את מנהיגיו ליסטים, תוך שהוא מתאר את אכזריותם בתיאורים בלתי נתפסים. יש לזכור כי גם בכתבי חז"ל המורדים אינם זוכים למחמאות, ואפשר למצוא בכתביהם אישור למעשים חריגים כמו שריפת מחסני המזון. לא נותר לנו אלא ללמוד את קורותיו של שמעון בר גיורא מתוך המסופר בכתבי יוסף בקריאה זהירה וביקורתית. כך מתואר שמעון בר גיורא בכתביו של יוסף:
"היה איש אחד, שמעון בר גיורא, שמוצאו מגרסה. הוא היה צעיר, ונפל אומנם ;בעורמתו מיוחנן (מגוש חלב), אשר השליטה בעיר הייתה בידיו, אך הוא עלה עליו בכוח גופו ובעזות מצחו". (מלחמת עמ' 530).
על הכריזמה שלו כתב יוסף: "יותר מכל עורר שמעון יחס של כבוד ויראה, וכה מסורים לו היו כל הסרים למשמעתו, עד כי כל אחד ואחד מהם היה נכון לשלוח יד בנפשו לו ציווה זאת עליו". (מלחמת עמ' 589).
קיימים חילוקי דעות בין ההיסטוריונים על משמעות השם בר גיורא שפירושו בארמית הוא בנו של הגר. השם גיורא לא היה מקובל באותם ימים כבימינו, ופרופ' יוסף קלוזנר קבע כי שמעון לא היה בנו של גר, אלא זהו כינוי גנאי שכינו אותו אויביו על שום אכזריותו. פרופ' גדעון פוקס מתנגד לפירושו של פרופ' קלוזנר וקובע כי אין ספק כי שמעון היה בנו של גר, ומציין כי אין בכך כל חריג כי גרים רבים השתתפו בקרבות. "יחד עם זאת אי אפשר שלא לתמוה על כך שבנו של גר זכה להגיע ולהיות המפקד החשוב ביותר של המרד. שטרן מסביר זאת באישיותו הכריזמטית של שמעון ובהשמדתה של שכבת המנהיגות המסורתית". (פוקס עמ' 144).
שמעון לא רווה נחת מעלייתם של המתונים להנהגה, עזב את ירושלים וקיבץ סביבו מורדים נוספים. הוא עסק בביזה ועל פי דברי יוסף "הוא לא אמר די בהרס בתי העשירים, אלא התעלל גם בגופם. כבר אז ברור היה כי בעתיד יהיה שליט עריץ". (מלחמת עמ' 398). הוא זרע הרס וטרור עד שחנן בן חנן ממנהיגי המתונים שלח מירושלים צבא כדי להילחם בו. בר גיורא ברח עם אנשיו למצדה שנשלטה על ידי הסיקריים אשר היו קרובים לו מבחינה אידאולוגית.
יוסף כתב כי בתחילה לא נתנו בי הסיקריים אמון והתירו לו ולאנשיו להיכנס רק לחלק התחתון של המבצר. לאחר מכן משראו כי הוא "קרוב להם בהליכותיו, זכה באמונם. הם שיתפו אותו בפשיטות הביזה והגזל שלהם, ויחד החריבו את המקומות מסביב למצדה. אך לא עלה בידו לשדל אותם לצאת לפשיטות נועזות יותר, מכיוון שהסכינו לשבת במבצר, ופחדו להתרחק ממאורתם זו. אלא שהוא נשא את עיניו לשלוט שלטון עריצים ושאף לגדולות". (מלחמת עמ' 530).
בשמעו על מותו של חנן (עליו יסופר בהמשך), שוב לא היה עליו לרסן את עצמו והוא החל פושט ובוזז ברחבי אדום ומצפון לירושלים. כוחו הלך והתעצם והצטרפו אליו גם לוחמים ממעמדות גבוהים יותר, אפילו מבני האצולה, וכולם סרו למשמעתו כאילו היה מלך. שמעון גם שיחרר עבדים ובכך הגדיל את צבאו וביסס את המוניטין שלו כמנהיג חברתי. מטרתו הסופית הייתה לתקוף את ירושלים, והקנאים שנבהלו מתכניותיו, תקפו אותו והפסידו. שמעון הרגיש שעדיין לא הגיע הזמן לכבוש את העיר, והשתלט בינתיים על אזור אדום והעיר חברון.
יוסף מתאר בהרחבה את ההרס והחורבן שהותיר בכל מקום שאותו כבש, וכיצד הפך את אידומאיה למדבר "כיער שנותר עירום מכל עליו לאחר שעלה עליו הארבה... בכל מקום שעברו בו לא נשאר זכר וסימן למה שהיה בו לפני שנחרב". (מלחמת עמ' 532-3).
הקנאים בירושלים, פחדו לצאת לקרב גלוי מולו, והציבו מארבים במעברי ההרים. בדרך זו הם הצליחו לחטוף את אשתו עם רבים מבני פמלייתה, ושבו העירה בתרועות שמחה כאילו לקחו בשבי את שמעון עצמו. הם הניחו כי יתחנן על חיי אשתו אך זה לא קרה, ויוסף תיאר את שאירע לאחר החטיפה:
" לא רגשי חמלה תקפו את שמעון בשל חטיפת אשתו, כי אם חמת זעם. הוא התקרב אל חומת ירושלים, וכחיית טרף פצועה אשר לא הצליחה לתפוס את הציידים אשר פצעוה כילה את חמתו בכל הנקרה על דרכו. את כל מי שיצא משערי העיר ללקט מעשבי השדה או לקושש עצים, גם אם היו בלי נשק או זקנים, לכד שמעון, עינה אותם והרגם, וברוגז חסר גבול כמעט טרף את גופות הנרצחים. רבים שלח אל העיר קטועי ידיים, בכוונה להבהיל את האויבים ונוסף על כך גם לקומם את העם נגד האחראים לחטיפה. הוא ציווה עליהם לספר בעיר כי שמעון נשבע באלוהים, המשגיח על הכול, שיפרוץ את החומה ויעשה לכל יושבי העיר כאשר עשה להם אם לא יחזירו לו מיד את אשתו, וכי לא יחוס על איש, גם לא על נער או זקן, ולא יבחין בין חפים - לפשע לאשמים. איומים אלו הטילו מורא על בני העם, ואף את הקנאים הבהילו עד כדי כך שהשיבו לו את אשתו. אז שכך מעט זעמו של שמעון ולזמן מה חדל מן ההרג. (מלחמת 433-4).
מחכים לרומאים
לראשי המרד היה ברור כי ניצחונם על גאלוס אינו סוף פסוק, וכי השלטונות ברומא לא יוכלו לעבור בשתיקה על מרד העלול לעודד מרידות נוספות. הם החלו לארגן את ההגנה בפסק הזמן שנוצר עד לבואם של כוחות הצבא הרומיים.
אחת המשימות הראשונות של ממשלת המרד הייתה חיזוק חומות ירושלים. אגריפס הראשון החל בבניית "החומה השלישית" שהקיפה שטח נרחב בצפון העיר, אך הרומאים הורו לו לחדול מהעבודה כיוון שחששו כי לאחר תוספת חומה זו לא יוכל איש לכבוש את ירושלים. בשנים 66-7 לספירה השקיעו המורדים את מירב מאמציהם בהשלמת החומה, וכן אספו כלי מלחמה, אבני קלע ואימנו את אנשיהם לקרב.
הנהגת המרד מינתה את יוסף בן מתתיהו, בן ה-29 החסר ניסיון צבאי, לתפקיד החשוב של מפקד הגליל, אף כי היה ברור כי הצבאות הרומיים יתקדמו לעבר ירושלים מכיוון הגליל. הוא מתאר בזיכרונותיו את ההכנות שערך לקראת העימות הצפוי עם הרומאים וכיצד אימן את אנשיו, אך פרופ' רפפורט סקפטי לגבי תיאוריו, וסבור כי מינויו תאם את ההתנגדות הסמויה של ההנהגה למרד: "יוסף בן מתתיהו מונה למפקד הגליל על ידי ההנהגה הירושלמית, אולם לדעתי תפקידו היה להעביר אח הגליל לידי הרומאים ולכן הכנת הגליל לעימות עם הרומאים אינה תיאור אמין של פעילותו" (רפפורט עמ' 79).
סיפורו של יוסף בן מתתיהו הידוע בכינויו הרומי יוספוס פלביוס
יוסף נולד בשנת 37 או 38 לספירה למשפחת כוהנים, והיה נינו של שמעון החשמונאי. הוא התפאר בכתביו שכבר בהיותו בן ארבע-עשרה נהגו הכֹּוהנים לדון עמו בענייני הלכה. בהיותו בן 16 היה עליו להחליט לאיזה משלושת הזרמים ביהדות ישתייך, לפיכך ביקר אצל הפרושים, הצדוקים והאיסיים כדי להכירם. בספריו הוא מוסר לנו פרטים חשובים עליהם, ובתום התקופה החליט להשתייך לעולמם של החכמים, הלוא הם הפרושים. הוא גם
חי שלוש שנים במדבר אצל מורה דרך מתבודד בשם באנוס שחי בפרישות, ניזון מעשבי בר, לבש בגדי צמחים, וטבל טבילות טהרה בימים ובלילות. לאחר שלוש שנים במדבר הרגיש כי מיצה את החוויה וחזר לעיר, אך נותרה בליבו אהדה לסגפנים מחפשי דרך.
פסלו של יוסף בן מתתיהו (על פי המשוער)
פרופ' דוד פלוסר סיפר על קורותיו ותיאר את דמותו: "פתיחותו לעולם הגדול נבעה גם מביקורו ברומי, ערב המרד, כדי לנסות להשיג שם את שחרורם מבית הסוהר של שלושה יהודים שהיו קשורים למרד. ברומי הכיר את אשתו של נירון קיסר, פופיה סאבינה, שהייתה אישה קשה, וקרובה ליהדות, וכן גם שחקן יהודי, אליטורוס שמו, שהיה מקובל על הקיסר והקיסרית, ואכן הצליח בשליחותו. עם פרוץ המרד נגד הרומיים - נסחף יוספוס עם המרד ומונה כאמור על ידי ממשלת המתונים למפקד הגליל. ביודפת, כפי שיסופר להלן נפל בשבי הרומאים והצליח להתחבב על אספסיאנוס ובנו טיטוס. הוא ליווה את טיטוס במסעו לדיכוי המרד, תוך שהוא חשוף לטינתם של היהודים אך גם של הרומאים שחשדו בו שהוא מרגל. בימי המצור על ירושלים ניסה לשכנע את הנצורים להיכנע בעוד הוא יודע כי הוריו שנותרו בעיר נאסרו וחייהם בסכנה.
יוסף בן מתתיהו עבר, לאחר דיכוי המרד, לרומי שם ישב בביתו הקודם של אספסיאנוס, זכה לקצבה, לאזרחות רומית ולאדמות ביהודה במקום האדמות שהופקעו ממנו. הוא נתמנה, למעשה, לכותב ההיסטוריה של המלחמה, וכתב את הספר הגדול 'מלחמות היהודים'. ברומא נתקל באנטישמיות הרומית והיוונית, ועל כן כתב ספר נגד האנטישמיות בשם 'נגד אפיון', ואת 'קדמוניות היהודים' - תולדות ישראל מבריאת העולם ועד למלחמה. לבסוף כתב את ספרו הגרוע ביותר, שבו ניסה להגן על עצמו – 'חיי יוסף'. אדם זה, בשל ידיעתו את העולם ואת החומר היהודי מכלי ראשון, ובשל כשרונו הספרותי, היה לדמות מפתח בהיסטוריוגרפיה היהודית. חפירות ארכיאולוגיות שנערכו על פי תיאוריו בגמלא שבגולן, קיסריה, הרודיון, יריחו, ירושלים ובמצדה מעידות על אמינות תיאוריו.
הוא אישיות שנויה במחלוקת, אך כתביו בוודאי משמשים נר לרגלינו, מאירים להוגים או לפוליטיקאים. גם בוויכוח סביב - מצדה חדשה או לא מצדה חדשה - הוא נשאר אקטואלי. בימי המאבק לעצמאות, אחרי מלחמת העולם השנייה, התנהל ויכוח סוער ומעניין בשאלה אם יוספוס היה בוגד. הרגשתנו ויחסנו אל אותו כוהן עתיק וקדום היא כאילו בן דורנו הוא, בעל בריתנו, או בעל הפלוגתא שלנו". (פלוסר עמ' 119-120).
אספסיאנוס נשלח לדכא את המרד
בינתיים התחולל ברומא כאוס שלטוני מוחלט, כאשר נירון החל לאבד את שפיות דעתו לאחר חמש שנות שלטון יחסית מוצלחות.
הוא רצח את אמו וסנטורים רבים, האמין כי הוא אומן יוצא דופן, והחל במסע הופעות ברחבי יוון, במהלכו הופיע באצטדיונים אליהם הובאו אלפי מוחאי כפיים בשכר. הוא ניצח כמובן בכל התחרויות.
אחד מאנשי הצבא שנלוו אליו היה אספסיאנוס, איש צבא קשוח שמוצאו ממשפחה ממעמד צנוע שהתגוררה מחוץ ולרומא. אספסיאנוס היה ידוע כמי שהצליח לדכא בהצלחה את המרד בבריטניה. כפשע היה בינו ובין הוצאה להורג כאשר נרדם בעודו צופה באחד מהקונצרטים של הקיסר המטורף. באותה עת הגיעו הידיעות על המרד ביהודה ועל תבוסתו של גאלוס, ונירון מינה את אספסיאנוס למפקד הכוחות שישלחו לדיכוי המרד. באותה עת הייתה נפוצה נבואה על פיה השליט הבא של העולם יגיע מירושלים, ונירון האמין כי אספסיאנוס אינו מהווה סיכון עבורו בשל מוצאו הנחות.
אספסיאנוס
הכאוס השלטוני ברומא עודד את אפילו הרציונליים שבין תושבי הארץ להאמין כי למרד יש סיכוי להצליח, וכי האימפריה החזקה בעולם עומדת
בפני קריסה. אספסיאנוס התמהמה בדיכוי המרד כי ידע כי אם יחזור לרומא כמנצח, יהא צפוי, קרוב לוואדי, לחיסול על ידי נירון שחשש מאנשי צבא מצליחים וחזקים. האיטיות בה פעל הוסיפה לאמונתם של המורדים בסיכויי הצלחת המרד.
אספסיאנוס החל את דרכו בראש צבא של כ-60,000 לוחמים שהחלו את דרכם בעכו, ובנו טיטוס נשלח לאלכסנדריה כדי להביא משם תגבורת. בגליל ולא נתקל בהתנגדות מרשימה - העיר החשובה ציפורי ורוב יישובי הגליל נכנעו ללא קרב והצטרפו לכוחות הרומיים.
יוסף שמונה למפקד הגליל, הבין כי לא יוכל להתמודד עם הצבא הרומי וביקש תגבורת. בספרו כתב על עצמו בגוף שלישי וסיפר על פנייתו אל הנהגת המרד בירושלים:
"בסוף גמר אומר לתאר בכתב בדקדוק את כל המצב בפני מנהיגי העם בירושלים, ולא להגזים בתיאור כוחם של הרומאים כדי שלא יבואו לכלל פחדנות, ואף לא למעט בתיאור כוחם שמא יתעודדו אלו שייתכן וכבר שינו דעתם. אם שלום הם מבקשים - עליהם להשיב לו מיד: ואם גמרו אומר לעשות מלחמה, עליהם לשלוח לו צבא הראוי להילחם ברומאים. אחרי שניסח את המכתבים שלח שלוחים מהירים לירושלים כדי שיעבירום לשם". (יוספוס עמ' 162). ככל הנראה לא קיבל כל תשובה לפניה זו.
פרופ' שטרן כותב על המוטיבציה של אנשי הגליל: "מעטים מן הגליליים היו פרו רומיים, אך רובם לא ששו אלי קרב, ואלה שצידדו במורדים היו מפולגים לתת קבוצות רבות, שהחלישו זו את זו. נוסף על כך, כשעיר חשובה כטבריה הייתה מפורדת בין כוחות מתחרים, לא ייפלא הדבר שהישגיו של יוסף בן מתתיהו היו צנועים ביותר. יוחנן משך אליו את הגליל העליון, ואילו המרכזים העירוניים החשובים ביותר פנו עורף למרד. בהגיע אספסיאנוס ערקו רבים מאלה שיוסף גייסם לדגל". (שטרן 2 עמ' 261). בגליל החל העימות בינו לבין יוחנן מגוש חלב על הבכורה בהנהגת המרד בגליל, ויוסף התחשבן עמו והשחיר את דמותו בכתביו.
יודפת
יוסף נמלט מטבריה ליודפת המבוצרת והררית והגן עליה, לפחות על פי עדותו, בגבורה במשך 47 ימים. כאשר המבצר נכבש על ידי הרומאים בחודש יולי בשנת 67, הוא נמלט עם לוחמיו למערה. הוא ביקש להסגיר עצמו
אך חבריו סרבו והחליטו על התאבדות. האם הייתה זו יד הגורל או תחכומו של יוסף אין לדעת, אך הוא נותר אחרון עם מורד נוסף אותו שכנע בהצלחה לוותר על ההתאבדות. הוא מסר עצמו לרומאים עמם היה לו ככל הנראה קשר קודם.
יוסף כתב על תגובת תושבי ירושלים כשהגיעו החדשות הרעות מהגליל: "ונודע הדבר שהוא חי, והוא נמצא בידי הרומאים, ושהקצינים המפקדים מתייחסים אליו בכבוד נעלה של שבוי מלחמה, היו רגשי הזעם נגדו על שהוא חי עדיין חזקים כמו רגשי האהדה הקודמים כשהיו סבורים שהוא מת. חלק מהם הטיחו כנגדו שהוא פחדן, וחלק אחר - שהוא בוגד, וכל העיר הייתה מלאה זעם וקללות כלפיו... ומעכשיו גברה הסתערותם נגד הרומאים; כי אמרו בלבם שעל ידם ייפרעו גם מיוסף". (יוספוס עמ' 180).
הוקעתו כבוגד היה לפצע בנפשו, והוא הקדיש קטעים רבים בכתביו לסנגוריה עצמית בפני קוראיו. למשל בקטעים הבאים מתוך 'מלחמת היהודים ברומאים' שבהם הוא מספר על המשא ומתן שניהל מהמערה ביודפת עם מכר בשם ניקנור שנשלח מטעמם של הרומאים:
"אבל כשהוסיף ניקנור להפציר בו, ויוסף שמע את איומי ההמון העוין, צפו פתאום בזיכרונו אותם חלומות הלילה שבהם גילה לו ה' מראש את הגורל הצפוי ליהודים, ואת גורלו העתיד של קיסר הרומאים. הוא היה פותר חלומות, והיה מומחה לפרש דיבורים סתומים של השכינה. ומאחר שהוא עצמו היה כהן והוא בא ממשפחת כוהנים, לא נעלמו ממנו הנבואות שבכתבי הקודש. באותה שעה נחה עליו הרוח לקרוא כוונתם, וכשהעלה בזיכרונו את התמונות הנוראות של חלומותיו האחרונים, הוא ערך
תפילה חשאית לפני ה', וכך אמר; 'אתה שבראת את עמך ישראל, ומשמע, שעלה ברצונך לכלות את מעשה ידיך, כי המזל עבר לגמרי לצד הרומאים, ומפני שבחרת ברוחי להודיע דברים העתידים לבוא, אני מסגיר עצמי ברצון לרומאים ואני בוחר בחיים. אתה עדי שאני עושה דבר זה לא כבוגד אלא במשרתך'.
מערה בקרבת היישוב יודפת
בדברים אלו עמד למסור עצמו לניקנור. אבל משראו היהודים שהיו שותפים לו במחבוא שהוא נענה לדברי הפיוס של הרומאים, באו אליו כאיש אחד וצעקו:.. 'האם אתה אוהב כל כך את החיים, יוסף, שתוכל לסבול ולראות אור בעבדות? כל כך מהר שכחת את עצמך! כמה אנשים שכנעת שמוטב למות למען החירות! שווא הייתה אפוא תהילת הגבורה, אם מצפה אתה לחנינה מאותם הרומאים שלחמת נגדם במרירות כזאת? אבל אף אם מזלם של הרומאים הביא עליך שכחה משונה, עלינו מוטלת הדאגה לכבוד המולדת. אנו מושיטים לך זרוע ימין וחרב. אם אתה מת ברצון אתה מת כמפקד היהודים, ואם אתה מת בעל כורחך, אז אתה מת כבוגד. וכשאמרו דברים אלו כיוונו כולם חרבותיהם נגדו, ואיימו להורגו אם יסגיר עצמו לרומאים".
הוא ניסה בלא הצלחה לשכנע את חבריו במערה: "אף אני סבור כך, אבל במה דברים אמורים? אם אדם נופל בשעת קרב, בידם של אלו המבקשים לגזול אותו מאתנו, אבל עכשיו אין הם באים לא ללחום עמנו ולא לקחת את נפשותינו... יאמרו לי: 'דבר אציל הוא כשאדם הורג את עצמו' לא, אני חולק על כך! לדעתי הרי זה הדבר השפל ביותר. משל למה הדבר דומה? לקברניט המתיירא מפני הסערה והוא עומד ומטביע את ספינתו לפני הסערה. לא! התאבדות זרה היא לטבע המשותף לכל הברואים, ועבירה כלפי ה' בוראנו. בין החיות אין לך אחת שתמות בכוונה תחילה, או בידי עצמה. כי חוק חזק הוא בטבע כל הברואים חפץ החיים!... כלום אין אתם סבורים שה' כועס על מי שמזלזל במתנתו?" (יוספוס עמ' 175-6).
יוחנן מגוש חלב נמלט לירושלים
לאחר נפילת גמלא בחודש נובמבר בשנת 67, פנו הרומאים למעוז המורדים האחרון שבגוש חלב.
התקרבות הרומאים לעירו אילצה את יוחנן מגוש חלב שהנהיג את היישוב, להחליט על המשך דרכו. לאחר התלבטות הוא הגיע למסקנה כי אין פתרון לסכסוך עם שכניהם הנכרים של היהודים הנתמכים על ידי השלטון הרומי, ועל כן אין ברירה אלא להצטרף לשורות המורדים. הוא העריך כי אין סיכוי להגן על גוש חלב, ועל כן נמלט עם אנשיו לירושלים. למעשה הצעד האנטי רומי הראשון שנקט יוחנן הוא בריחתו בחשאי מגוש חלב.
בראשית שנת 68 לספירה הגיע יוחנן בראש אנשיו לירושלים, ויוקרתו לא נפגעה בשל נפילת גוש חלב. הוא הצליח להפוך את נסיגתו מן הגליל מכישלון העלול לרפות ידיים - לנכס מורלי.
"כאשר הגיעו יוחנן ואנשיו לעיר הם סיפרו כי נסוגו, אך לא נסו, מן הגליל, כיוון שלא ראו טעם להגן על מקומות קטנים והעדיפו לחסוך את כוחם למלחמה למען עיר הבירה - ירושלים. אחר כך דיבר יוחנן אל העם כדי לעורר את רוחו, ובדבריו הדגיש את קשיי הרומאים בכיבוש הגליל. קשיים אלו מלמדים, אמר כי על חומת ירושלים הם לא יוכלו להעפיל 'גם אם יהיו להם כנפיים'. במשפט זה מובעת האמונה כי ירושלים אינה בת כיבוש משום שהיא נתונה להגנתו של האל". (רפפורט עמ' 88).
באותם ימים הגיע המתח בין ממשלת המתונים לקנאים לשיא, ויוחנן היה מנהיג המקובל על שני הצדדים הנצים: עם המנהיגות המתונה היו לו קשרים מוקדמים, והקנאים התרשמו מדימויו כלוחם ללא חת.
אספסיאנוס סיים את כיבוש הגליל והמשיך את דרכו בעצלתיים תוך שהוא עוקב אחר התוהו ובוהו השלטוני ברומא. הוא התקרב לירושלים בראש צבא עצום, מאומן ומצויד במיטב הטכנולוגיה של אותם ימים, ובינתיים בין חומות ירושלים זרם הפליטים שנהר לעיר חיזק את הגורמים המשיחיים. גם המהססים בעם החלו להאמין כי האל לא ייתן לעיר קודשו ובית מקדשו ליפול לידי האויב האלילי.
אספסיאנוס מבודד את ירושלים והמורדים נלחמים איש ברעהו
בחורף של השנים של שנת 67-8 חלה רגיעה בקרבות. אספסיאנוס נתן לחייליו מנוחה כדי שיחזרו ויאספו כוחות, וחיסל את כיסי ההתנגדות האחרונים מסביב לירושלים. באביב של שנת 68 הסתיים כיבושן של הערים המורדות, וירושלים נותרה מבודדת.
בינתיים ברומא המצב הלך והחמיר לאחר ששריפה גדולה כילתה את העיר, והחשד נפל על הקיסר נירון בו ראו את האחראי להצתה. בסופו של דבר אולץ הקיסר על ידי קושרים לשים קץ לחייו, ומשפטו האחרון היה "איזה אומן גדול יאבד".
על פי אמונות שרווחו ברחבי האימפריה נירון לא מת, ובמשך כ-300 שנים לאחר מותו קמו ניירונים מזויפים. על פי האמונה הנוצרית נירון הוא האנטי כריסטוס, אך במסורת היהודית הוא מוזכר משום מה לטובה: בתלמוד בבלי מסכת גיטין (נו א) סופר כי נירון ברח לארץ ישראל כאשר הבין כי הקדוש ברוך הוא החליט להחריב את מקדשו וכי נירון יואשם בכך. הוא נמלט מהגורל שנגזר עליו, הגיע לארץ ישראל, התגייר ובין צאצאיו אפשר למצוא, לא ייאמן, את רבי מאיר.
לאחר מותו של נירון, בשנה שהחלה ביוני 68 לאחר מותו והסתיימה בשנת 69, התחלפו בזה אחר זה שלושה קיסרים. לאחר שאנשי הצבא חיסלו את הקיסר השלישי - ויטליוס השיכור והשמן, נקרא אספסיאנוס לחזור לרומי, ולקבל לידיו את רסן השלטון.
אספסיאנוס היה למועמד המקובל על הצבא אף על פי שמוצאו היה ממשפחה שלא נמנתה עם האצולה. ברניקי בתו של אגריפס הראשון הייתה לאהובתו של בנו טיטוס שהבטיח לשאת אותה לאישה. היא ניצלה בהצלחה את קשריה המשפחתיים עם אצולת אלכסנדריה כדי לקדם את מועמדותו של אספסיאנוס, והוא אכן מונה לקיסר. היה זה קיצה של השושלת היוליו-קלאודית ותחילתה של השושלת הפְלאבִית. אספסיאנוס שהיה איש צבא קשוח ששמר, להבדיל מאצולת רומא, על אורח חיים צנוע, והחזיר את רומא לימי גדולתה. הוא נודע בחסכנותו וגבה מיסים כדי לכסות את הגרעון התקציבי. אספסיאנוס המציא את הביטוי ל'כסף אין ריח' כאשר הטיל מיסים על שימוש בשירותים ציבוריים.
לפני שההזמנה הגיעה מרומא - אמר השבוי יוסף בן מתתיהו לאספסיאנוס כי הוא בעל כוחות נבואה וניבא כי אספסיאנוס יתמנה לקיסר. כאשר 'הנבואה התגשמה' שיחרר אותו אספסיאנוס מהשבי, ומינה אותו לכותב דברי הימים של מלחמותיו. חז"ל אינם מזכירים את יוסף בן מתתיהו כלל בכתביהם, אף על פי שאין ספק שהכירו את דמותו. הם מספרים את אותו סיפור בדיוק - אך על רבן יוחנן בן זכאי, שנמלט מהמורדים בירושלים, ניבא את אותה נבואה ואספסיאנוס גמל לו בהיענות לבקשתו להקמת מרכז תורני ביבנה.
אספסיאנוס הפסיק את פעילותו המלחמתית כי היה מודע לקרבות בין קבוצות המורדים בירושלים. יועציו המליצו לנצל את המחלוקת ולתקוף את העיר, אך הוא חיכה כי האמין שתקיפה תאחד את המורדים, ואילו המשך המאבקים הפנימיים יחלישו אותם. לדברי יוסף אמר לאנשיו כי יש להמתין ולנצל את המצב מאחר "שהאל הוא מצביא גדול ממני" (מלחמת עמ' 514). אסטרטגיה שהוכחה כמוצלחת.
טיטוס
כשהוזמן לרומא נפל הפור, גרירת הרגליים הגיעה לקיצה, אספסיאנוס יצא לרומא
ובנו טיטוס נשלח לכבוש את עיר האלוהים.
"כאשר התקרב טיטוס לירושלים באביב של שנת 70 לספירה, הייתה העיר כולה קרועה ושסועה בין קבוצות מורדים יריבות, שאף על פי שכולן שאפו ללחום ברומאים, היו חלוקות זו על זו בנושאים חברתיים, דתיים, אזוריים ואישיים - ובנושא היחסים בין אנשי העיר לאנשי הכפר". (שטרן 2 עמ' 272-3).
יוסף תיאר את היריבויות הפנימיות: "העיר... נקרעה לגזרים בדומה לגופה ענקית אחת. זקנים ונשים היו מתפללים לבוא הרומאים מחוסר אונים, והיו מצפים בקוצר רוח למלחמה החיצונית שתבוא ותגאל אותם מן הפורענות שבפנים". (יוספוס עמ' 235).
פרופ' דוד פלוסר מספר על השבר החברה היהודית: "המשבר האיום סביב נירון, ה'אמן הגדול' אשר שרף את רומי כדי לשיר את שירו על חורבן טרויה וציווה על בני אדם להתאבד – ויחד עם זה הגדולה של רומא האדירה - הם הפרדוקס של אותם הימים. העולם היהודי היה מחולק לפלגים מפלגים שונים. את הנורמה של מלחמות האזרחים ירשו היהודים עוד מתקופת החשמונאים, ובתוך קבוצות יהודיות שהיו קיימות ביהדות, לא רק בין הקנאים, הייתה קיימת האלימות. הוויכוחים - בין בית הלל לבית שמאי לא התנהלו בשקט. בסיף, בחרב, הכריעו, כנראה, את בעיות ההלכה לפני פרוץ המרד. אך הייתה זאת בארץ ישראל תקופה של גדולה, שכן החכמים, אשר התנגדו לכל הקלקול הזה, הבינו שעל העם לחזור בתשובה, אשר תשחרר אותם ממלכות רומי הרשעה. הייתה זו תקופה של זוהר מצד אחד, של ביסוס ההלכה, של פיתוח האגדה, פיתוח התורה שבעל פה - ומצד שני, תקופה של משבר". (פלוסר עמ' 28).
עד לתחילת המרד נחלקו היהודים בעיקר בין הפרושים לצדוקים. הפרושים בקווים כללים השתייכו למעמדות הנמוכים יותר, האמינו בשכר ועונש בעולם הבא, בהשגחה אלוהית פרטית ועסקו בתורה שבעל פה. הפרושים נחלקו בין בית הלל לבית שמאי. האליטות הכלכליות והכוהניות השתייכו לצדוקים שהסתייגו מהתורה שבעל פה (דברי חז"ל), ולא האמינו בהשגחה אלוהית על חיי האדם אלא בבחירה האנושית. הצדוקים האמינו בחשיבות המדינה ולא האמינו בעולם הבא. מלבדם שגשגו כתות סגפניות של מתקני עולם כמו האיסיים או הנוצרים הראשונים שבתחילת הדרך ראו עצמם כחלק מהעם היהודי.
ההתנגדות לשלטון הרומי יצרה קבוצות מורדים שונות אשר המקור העיקרי לתאורן הוא יוסף בן מתתיהו שכינה אותם בשמות גנאי שונים, ותלה בהם את אסון חורבן הבית והגלות. גם חז"ל לא נטו כל חסד למורדים:
בתלמוד הבבלי מסכת גיטין נו, א. נכתב:
"היה במחסנים מזון כדי לזון את יושבי ירושלים עשרים ואחת שנים.
היו באנשי ירושלים בריונים. אמרו הבריונים נעשה מלחמה איתם.
אמרו להם חכמים: לא נצליח בעניין.
עמדו הבריונים ושרפו את המחסנים של החיטים והשעורים ונהיה רעב".
בין הקבוצות השונות התנהלו בריתות ומלחמות, הן שינו זיקות ועמדות במהלך המרד, ולוחמים עברו מקבוצה לקבוצה.
תיאור קבוצות המורדים:
הסיקריים
הסיקריים היו הראשונים שהרימו את נס המרד בשנת שש לספירה. להשקפת עולמם היו שלושה מרכיבים:
מרכיב חברתי:
הסיקריים השתייכו בדרך כלל למעמדות הנמוכים שהתגוררו באזורים הכפריים שביהודה. לאחר מותו של הורדוס, הבנאי הגדול, החל משבר כלכלי קשה כי כ-20,000 פועלים שעבדו בבנייה הפסידו את מקום עבודתם. גם שנות בצורת הביאו לפגיעה בחקלאים, ולאובדן נחלותיהם בשל חובות. הפערים החברתיים התעצמו ועוררו זעם חברתי.
"יוסף בן מתתיהו מספר כי כאשר החזיק מנחם, מנהיג הסיקריים, בשלטון בירושלים, העלו אנשיו באש את הארכיונים: 'ושקדו לשרוף את שטרי החובות... כדי למשוך לצדם את בעלי החובות ולקומם את העניים על העשירים'. אף על פי שיוסף מייחס למעשה זה מניעים אופורטוניסטיים גרידא, המעשה כשלעצמו מעיד על עוינות כלפי המעמדות העשירים והעדפה האינטרס של המעמדות הנמוכים". (רפפורט עמ' 93).
ה' הוא המלך והשליט היחיד של עם ישראל
ארץ ישראל ניתנה לעם ישראל לבדו ולא ישלוט בה מושל זר
מאז שנות החמישים למאה הראשונה לספירה פעלו הסיקריים באורח קבע נגד הרומאים, וסיסמתם הייתה "אין שליט זולת ה' לבדו". האידאל של שחרור הארץ מן העול הרומי ומעבודה זרה היה המניע לכל מעשי השוד, הרצח והאכזריות חסרת הרחמים שהופנו בעיקר כלפי יהודים שנראו בעיניהם כמשתפי פעולה עם השלטון הזר. בתקופה הקצרה ששלטו בירושלים השליטו טרור נורא, ולאחר שגורשו ממנה התרכזו באזור מצדה שם תקפו למטרות שוד יהודים בעין גדי, והרגו שבע מאות נשים וטף בליל השני של פסח.
יוסף בן מתתיהו מכנה את הגותם כ"פילוסופיה הרביעית" שנוספה להגותם של הפרושים, הצדוקים והאיסיים. בספריו 'מלחמת היהודים' ו'קדמוניות היהודים" הוא מספר שהתנועה קמה לאחר מפקד האוכלוסין שערך הנציב הרומי בשנת שש לספירה אשר זעזע את העם היהודי. יהודה הגלילי מגמלא קרא למרד מזוין כי בעיניו סימל המפקד עבדות. אביו של יהודה היה מהמורדים הראשונים עוד בימי יוליוס קיסר, כשישים שנים קודם, והוצא להורג על ידי הורדוס, דבר שהביא למשפטו בפני הסנהדרין. מבין מנהיגי המרד, רק צאצאיו של יהודה הגלילי השתייכו למשפחה עם מסורת של הנהגה וביניהם מנחם בן יהודה שנרצח בירושלים ואלעזר בן יאיר מפקד מצדה האחרון. יוחנן מגוש חלב הגיע ממשפחה מיוחסת אך לא ידועה, ושמעון בר יוחאי ממשפחה של פשוטי העם.
"על פי יוספוס מסכימים חסידיה של פילוסופיה זו עם הפרושים ונבדלים מהם רק באהבתם חסרת המעצורים לחירות ובנכונותם לקבל את אלוהים לבדו כאדונם וכמנהיגם. הם מוכנים בשמחה ומרצון למות מיתות איומות ביותר ולראות בעינויי קרוביהם וידידיהם, ובלבד שלא לקבל על עצמם שלטון בשר ודם". (שטרן עמ' 279). בנאומיהם הבטיחו לקהלם שאלוהים יבוא לעזרתם של אלו שלא יחוסו על עצמם במאבק.
פרופ' שטרן מתאר את התנהלותם: "באותם הימים נתקהלו הסיקאריים נגד אלו שהיו מבקשים לקבל עליהם את מרות הרומאים, והיו נוהגים בהם כאויבים לכל דבר: הם היו גוזלים את רכושם, ונוטלים את מקניהם, והיו משלחים אש בבתיהם; והיו אומרים שאין הבדל בין נכרים וביניהם, שהם מכלים באופן שפל כזה את חירותם של ישראל שזכו בה במערכות והם מודים שהם בוחרים בשעבוד תחת הרומאים... המלה "סיקריים" עצמה היא לטינית, ויוספוס מציין שהסיקריים כונו כך בגלל הפגיון (sica) שנשאו בהיחבא בבגדיהם ובעזרתו נהגו להרוג את אויביהם. לפי יוספוס, הם נהגו לעשות זאת במיוחד בחגים: הם נהגו להתערב בקהל הרב ולהרוג את יריביהם בלי שתהא שום אפשרות לזהותם". (שטרן עמ'280-1).
יוספוס טען כי פעילותם האלימה תאמה את האינטרסים של הנציב פלורוס, שכל כוונתו הייתה לעודד את היהודים למרוד כדי שיוכל להשתלט בעין מפריע על אוצרות בית המקדש, ועל כן לא עשה כל מאמץ לבלום אותם ולהענישם. במשך הזמן שכללו את השיטה ונהגו לתפוס בני ערובה, אותם שחררו רק לאחר שחרור חבריהם או תשלום כופר. אחד החטופים היה הכוהן אלעזר בן חנניה שלימים יהא זה שיחליט על הפסקת הקורבנות של הקיסר – מעשה שהוכר כעילה למלחמה (קאזוס בלי), ותאם את האידאולוגיה של חוטפיו.
"הגרעין העיקש והקשוח של לוחמי החירות הסיקריים, שפעל בהתמדה כמה דורות, השיג את מטרתו: יהודי ארץ ישראל כולם מצאו עצמם במערבולת המלחמה עם הרומאים. עם זאת במהלך האירועים שקדמו לכך איבדו הסיקריים את מעמדם כמובילי המרד לטובת תנועות אחרות. תחילה תפסו את מקומם הקנאים... אחר כך נדחקו גם רגליהם ולהנהגת המרד עלו סיעות יוחנן ושמעון בר גיורא". (רפפורט עמ' 96).
הקנאים
העולם הפרושי נחלק בין בית הלל לבין בית שמאי: הקנאים השתייכו לחלק המחמיר של בית שמאי, והיוו מעין אסכולה חדשה בתוך בית זה. בקרב החוקרים שוררים חילוקי דעות ביחס לטיבם של הקנאים ולנסיבות התגבשותם כסיעה, ויש המכנים בשם זה את כל המורדים שפעלו מתחילת השלטון הרומי בארץ ישראל.
לקנאים לא הייתה גישה חברתית כמו לסיקריים, אך הם היו דמוקרטים בהתנהלותם. ההנהגה שלהם הייתה קבוצתית ורבים מאנשיה היו כוהנים. האוריינטציה הכוהנית היא הסיבה לכך שבחורף של שנת 67 השתלטו על בית המקדש, והחזיקו בו עד לחורבן הבית. אחת הפעולות הראשונות של קבוצה זו הייתה להחליף את הכוהן הגדול המכהן בכוהן שנבחר באופן דמוקרטי.
הקו שלהם היה כוהני, לאומי קיצוני ודתי ללא מנהיג כריזמטי ומשיחי. מנהיג הקנאים הידוע בשמו הוא אלעזר בן שמעון - מהמנצחים של קרב בית חורון שלא שותף בהנהגת המרד הראשונה.
במגוון הקואליציות בין תנועות המרד השונות - נוצרה קרבה בין סיעתו של יוחנן מגוש חלב לקנאים. לשתי התנועות לא הייתה אהדה לשינויים חברתיים, והן התמקדו בשאלות דתיות ולאומיות. גם אופי ההנהגה היה דומה: לקנאים הייתה הנהגה קולקטיבית ואילו יוחנן לא התהדר במשיחיות, ולא שאף ככל הידוע למלוכה.
שמעון בר גיורא מול יוחנן מגוש חלב
פרופ' רפפורט כותב על השוני בין שני המנהיגים ואנשיהם:
"מקור כוחה של סיעת שמעון היה מחוץ לחוגי המרי הוותיקים והמאורגנים, בשכבות העם הרחבות והעניות, ואילו התמיכה ביוחנן מגוש חלב באה ממעמד כלכלי חברתי גבוה יותר". (רפפורט עמ' 97).
פרופ' רפפורט כתב על הקרבה שבין תנועתו של שמעון לסיקריים וזו שבין תנועתו של יוחנן לקנאים:
"מגמה חברתית דומה (לסיקריים) בלטה בתנועתו של שמעון בר גיורא. על פי יוסף בן מתתיהו, שמעון החרים (שדד, כדברי יוסף) את רכוש העשירים ופגע בגופם. ונוסף על עדות זו, המעלה על הדעת קרבה אידאולוגית בין שתי התנועות הללו, ניתן ללמוד על קרבה ביניהן גם משיתוף הפעולה, הזמני אומנם, בין הסיקריים במצדה לבין שמעון בר גיורא...
גם בעניין המשיחי יש דמיון מסוים בין שתי התנועות: שתיהן הונהגו על ידי אישים כריזמטיים שראו בהם משיחים. הנהגת הסיקריים הייתה שושלתית ואילו שמעון בר גיורא הנהיג את תנועתו על בסיס אישי, ואנשי כל אחת מן התנועות לא הכירו במשיחיותו של מנהיג התנועה האחרת. ובכל זאת הדמיון ביניהן בעניין זה בולט במיוחד על רקע שתי התנועות האחרות - הקנאים וסיעתו של יוחנן - שבשתיהן נעדרה לחלוטין הנהגה כריזמטית, בין הנהגה אישית בין הנהגה שושלתית. על רקע הקרבה בין הסיקריים לסיעתו של שמעון בר גיורא מובנת הקרבה בין סיעתו של יוחנן מגוש חלב לקנאים. מפעילותן ומהשקפתן של שתי התנועות האלה נעדרה אהדה לשינויים חברתיים, ובין שצידדו בסדר החברתי הקיים בין שהיו אדישים לעניין זה וממוקדים בראש ובראשונה בשאלות דתיות ולאומיות". (רפפורט עמ-93-4).
האדומים
האדומים היו תומכי המרד ממחוז אידומיה (אדום). הם היו צאצאי האדומים שהתגיירו בסוף המאה השנייה לפסה"נ, והשתתפותם במרד מלמדת על התערותם בחברה היהודית. זו הסיבה שנענו לקריאת יוחנן והקנאים להציל את ירושלים מידי המתונים, שביקשו לטענתם להיכנע לרומאים. יוסף בן מתתיהו מונה את האדומים כאחת מהקבוצות של מגני העיר, אולם צבא אדומי זה עבר מאוחר יותר לפיקודו של שמעון בר גיורא, שאדום הייתה במשך תקופה בתחום השפעתו.
העימות בין המתונים לקנאים
לאחר כיבוש הגליל בשנת 67 לספירה שטף גל פליטים שנמנו עם תומכי המרד את ירושלים. הם חיזקו את תומכי המרד, והחלישו את שלטונה של ממשלת המתונים.
הקנאים השתוללו ברחבי העיר, השליטו שלטון טרור, כבשו את חצר המקדש והחליפו את הכוהן הגדול בכהן מבני הכפרים שנבחר באופן דמוקרטי.
"אז החליטו המנהיגים המתונים - יוסף בן גוריון, רבן שמעון בן גמליאל ושני הכוהנים חנן ויהושע בן גמלא - להשיב מלחמה שערה. הם פנו גם אל יחידים וגם אל הרבים, בערכם אספות עם כדי לגייס את העם להילחם בקנאים. הממשלה החליטה לשבור את הטרור של הקנאים והחלו בקרב כנגדם". (יוספוס עמ' 199).
בנאומיהם קראו להתאחד נגד הטרור שהשליטו הקנאים. חנן בן חנן נשא נאום שהוא קריאה על זמנית להתנגד לאלימות ולטרור: "בוודאי הייתה יפה לי מיתתי .. וכי למה אחיה בין עם שאבד רצונו לטפל בפורענות. שודדים אתכם - ואתם נכנעים, מכים אתכם ואתם שותקים, ואין אדם מעז להיאנח בפרהסיה על הרוגו. איזו עריצות מרה! אך למה אני מגנה את העריצים? האם לא נתחשלו על ידכם ועל ידי ייאושכם? האם לא אתם גרמתם למספרם הגדול בשתיקה ששתקתם כשהתאגדו לראשונה, ועדיין היו מתי מעט, וכשעמדתם באפס מעשה הבאתם עליכם את הנשק שהזדיינו בו... אנו עצמנו ראינו כיצד בחרו קורבן כמתוך עדר בעלי חיים נאלמים את המובחרים ביותר. אף על פי כן לא הרים אדם קול ולא כל שכן שלא הניע יד ימינו...(יוספוס עמ' 199).
"צעד נגדי זה של המתונים מסתבר שהיה יעיל, מכיוון שהקנאים חששו מהתנגדות ההמונים. נוסף על כך שיגרו המתונים משלחת לניהול משא ומתן עם הקנאים. יוחנן מגוש חלב עמד בראשה, אך הוא ניצל את ההזדמנות, המיר את נאמנותו ועבר לצד הקנאים (צעד שאותו תכנן, יש להניח, זמן מה קודם לכן). הוא הפתיע אותם בכך שהאשים את חנן כמסירת העיר לידי הרומאים ובהכנת התקפה על הקנאים, שהייתה אמורה להתחיל ביום המחרת". (שטרן 2 עמ' 270-1).
יוסף בן מתתיהו תולה את אשמת נפילת ממשלת המתונים שהביאה בסופו של דבר לכיבוש העיר, חורבנה והרס המקדש בבוגדנותו של אויבו - יוחנן מגוש חלב. לדעתו היה בכוחה של ממשלת המתונים לנצח את הקנאים, אך בוגדנותו של יוחנן הייתה הסיבה למפלתם. יוחנן וחבריו לקשר הקנאים ידעו כי לא יוכלו להביס לבדם את ממשלת המתונים ועל כן הכניסו על פי הצעת יוחנן בעורמה לירושלים, צבא גדול ואלים של בני אידומיאה (אדומים שהתגיירו). השלטונות סרבו לפתוח בפניהם את שערי העיר, אך הקנאים בהנהגת יוחנן פתחו את השערים בשעת סערה חזקה מתחת לאפם של השומרים.
פרופ' רפפורט סבור כי יוחנן מגוש חלב בגד בהנהגת המתונים כי נוכח לדעת כי ממשלת חנן בן חנן אינה מתכוונת להילחם ברומאים. וכי "בקרב חנן בן חנן וסיעתו נתגבשה ההכרה שיש לפעול במהירות להפסקת המרד, פן יאחרו את המועד. בו בזמן הלך המצב בעיר והשתנה לרעתם... יוחנן לא נסוג לירושלים כדי להסגירה לידי הרומאים. כניעה לא נראתה לו הפתרון. אף ייתכן שבשעה זו כבר היה שבוי באמונה כי עיר הקודש אינה בת כיבוש ואלוהים יגונן עליה". (רפפורט עמ' 103).
בני אידומיאה מנו בתחילה, לדברי יוסף כ-20,000 איש, וכנראה לא הייתה להם השקפה מדינית או חברתית מוגדרת, זולת אי האמון המסורתי שהוגה אוכלוסייה כפרית לעירוניים. יוסף בן מתתיהו מדגיש את נאמנותם לעם ישראל, ועל פי תאורו ביקשו 'לשמור על בית ה' ולהגן על ארצנו משני אויביה, הפולשים מן החוץ והבוגדים מבית'". (שטרן 2 עמ' 271).
יוחנן ואנשיו, הקנאים והאדומים גברו על הממשלה הנבחרת המתונה ופרופ' שטרן מתאר את הזוועה שהתרחשה בעיר השסועה:
"עתה ביצעו הקנאים ובני אידומיאה גם יחד 'טיהור' בקרב האוכלוסייה ובקרב המנהיגים המתונים. לאחר ביזה והרג רבים החליטו לחסל את הכוהנים הגדולים, בהם ראו את אבי אבות הבגידה. הם הרגו את חנן, היחיד מבין מנהיגי המתונים שהעז להציע גישה מדינית שונה. יוסף בן מתתיהו, לפי דרכו, מציין את מותו של חנן כראשית כיבוש העיר וכתחילת מפלתה, עת נרצח הכוהן הגדול בגלוי ובראש חוצות. חנן סימל בעיניו את התקווה היחידה ליישור ההדורים עם רומא בדרכי שלום, שכן רק הוא היה מסוגל לשכנע את היהודים להשלים עם רומא לפני שכלו כל הקצין. יהושע, שותפו של חנן בדעות וכוהן גדול לשעבר, נרצח אף הוא, וגופותיהם של השניים הושארו ללא קבורה... בגלל מאורעות אלה הלך וגדל מספר הנוטשים את ירושלים, ורבים לדברי יוסף בן מתתיהו לחצו על אספסינוס למהר ולכבוש את העיר". (שטרן 2 עמ' 271). (הערה מספר 2).
יוסף סיפר על מעשי הטבח: "הם היו ביחוד צמאים לדם האמיצים והאצילים, והיו טובחים את האצילים מתוך קנאה, ואת האמיצים מתוך פחד: הם היו סבורים כי ביטחונם תלוי רק בזה שלא ישאירו אפילו אחד מן התקיפים. והרי דוגמה אחת מני רבות: הם הרגו את גוריון, איש בעל מעלה נערצה, ומיוחס אף על פי כן היה דמוקרט מלא וגדוש השקפות חירות שלא היה כמותו בין יהודים: גילוי ליבו וזכויות מעמדו - הם שהיו הגורם העיקרי לאבדנו. ואף ניגר מפיריאה לא נמלט מידיהם. איש אמיץ לב בלתי מצוי במלחמתו עם הרומאים, ותיק קרבות זה נסחב באמצע הרחובות כשהוא צועק בקול ומראה את הצלקות שלו. כשהובא מחוץ לשערים ונתייאש מהצלה, ביקש מהם קבר: אבל הם הודיעו לו במפורש שלא יעניקו לו את משאלת ליבו הכי יקרה – הקבר". (יוספוס עמ' 211).
יוסף הספיד את הנטבחים: "אני משער שה' חתם גזר דינה של העיר המטומאה להרס, ולפיכך סילק את אלו שהיו כה קשורים בו באהבה ענוגה כל כך. והללו שלבשו זה מקרוב את בגדי הקודש, וערכו את סדר העבודה הקוסמי, שהיה נערץ בכל העולם ועל ידי אורחים שבאו לעיר מכל היישוב - הללו היו מושלכים ערומים, וצפויים להיבלע על ידי כלבים וחיות טרף לעין כל". (יוספוס עמ' 209).
ניגר היה איש צבא אמיץ שמילא תפקידי פיקוד בכל הקרבות נגד הרומאים, כולל הקרב המוצלח במבוא חורון, ויוסף בן גוריון היה איש נערץ שדוד גרין בחר בשמו כשעברת את שמו.
יהושע בן גמלא שנרצח בראש חוצות וגופתו הושחתה מוזכר על ידי חז"ל לשבח כמי שייסד את החינוך המסודר, וייסד רשת של בתי ספר.
"אמר רב יהודה: ברם זכור אותו האיש לטוב, ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל. שבתחילה, מי שיש לו אב, מלמדו תורה. מי שאין לו אב, לא היה למד תורה... עד שבא יהושע בו גמלא ותיקן שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותו כבן שש כבן שבע". .בבא בתרא, כא ע"א.
עם כל ביקורתו של יוסף בן מתתיהו על יוחנן מגוש חלב, הוא אינו מייחס לו שותפות בטבח האכזרי שבוצע באנשי השלטון הקודם.
לאחר מפלת המתונים בירושלים היה יוחנן מגוש חלב למנהיג החשוב ביותר בעיר. עמדת הבכורה שלו זכתה להכרה מקבוצות מורדים נוספות, אף שלא מוסדה בשום דרך. יוחנן הגיע למעמד זה, שהתקיים קצת יותר משנה בערך מראשית שנת 68 עד חודש אפריל בשנת 69, בזכות היקף הכוח הצבאי שעמד לפיקודו הישיר, והיוקרה שנהנה ממנה באותה עת.
למרות השימוש באלימות לא הצליחו יוחנן ושותפיו הקנאים והאדומים להשיג שליטה מלאה בעיר. אחת הסיבות לכישלון היה העדרה של לגיטימיות שלטונית כפי שמבהיר פרופ' רפפורט:
"נטילת השלטון בכוח על ידי הקנאים ויוחנן בכללם הייתה מידיה של ממשלה יהודית, שהוסמכה לשלוט על ידי גוף יהודי ריבוני (אספת העם). האשמת ראשי ממשלה זו בבגידה במטרות המוצהרות של המרד הייתה ככל הנראה אמת, אולם סילוקה בשל כך לא הפך חוקי, גם אם היה מוצדק והכרחי מבחינתם של הקנאים ושל שותפיהם באותו הזמן - האדומים. שליטתו של יוחנן בירושלים הושתתה אפוא על כוח, ואף על פי שעמד בראש גדוד מורדים לא מבוטל היה שלטונו חסר יסודות איתנים". (רפפורט עמ' 108).
הברית בין המנצחים הלכה והתפרקה. יוחנן מגוש חלב נפרד מהקנאים, ובני אדום התפצלו בין הכוחות השונים. חלקם חברו למתנגדי המרד שהקיפו את אזור המקדש וביקשו להביס את יוחנן ואת הקנאים שחילקו ביניהם את השליטה במתחם הקדוש.
יוסף תיאר את התנהגותם של הקנאים ושל אנשי יוחנן בצורה מוגזמת שאמינותה מפוקפקת: "הם היו בוזזים את בתיהם של העשירים בתאווה שאינה יודעת שבעה, והריגת אנשים ואונס נשים היו להם לשעשועים. הם היו מתהללים על שללם בעוד ידיהם מנטפות דם, ומרוב שובעה שיקעו עצמם במעשי פריצות. הם היו מסלסלים בשערם, והיו לובשים מלבושי נשים: הם היו מבשמים עצמם במיני בושם, והיו בוחלים את עפעפיהם כדי להרבות את יופיים. לא זו בלבד שהתקשטו בקישוטי נשים, אלא שאף חיקו עגבי נשים, ושטופי זימה ביקשו להם אהבים פסולים, התפלשו בעיר כמו בבית זונות, וטימאו אותה כליל במעשי תועבה. ואף על פי שמראיהם היו כשל נשים - ידיהם דמים מלאו, הם היו מתקרבים עקב בצד אגודל ופתאום היו נעשים לוחמים, הם היו שולפים את חרבם מתחת למעיליהם הצבעוניים והיו דוקרים את כל מי שפגשו. הבורחים מידיו של יוחנן נפלו לידיו הרצחניות אף יותר של שמעון, ומי שהצליח להימלט מן העריץ שבתוך החומות, נטבח בידי העריץ שלפני השערים. כל הדרכים לבריחה היו חסומות בפני המבקשים לערוק אל הרומאים". (יוספוס עמ' 223).
שמעון בר גיורא מוזמן לירושלים
שרידי האוליגרכיה האריסטוקראטית הכוהנית אליהם הצטרפו אדומים רבים, נוכחו לדעת כי לא יעלה בידם לגבור לבדם על הקנאים, ובצעד של ייאוש הזמינו בחודש אפריל של שנת 69 את שמעון בר גיורא ואנשיו לעיר.
"פרשת הזמנתו של שמעון לירושלים לוטה בערפל. דומה שהדבר נעשה בעצת האדומים שהיו בעיר, שאולי ראו בשמעון מנהיג הקשור לאזורם והעדיפוהו על יוחנן בן הגליל. ייתכן שגם גישתו החברתית נגד העשירים ובעד פשוטי העם התאימה להלוך הרוח בקרב המורדים והאדומים. מכל מקום, להזמנת שמעון לירושלים היו שותפים שרידי המתונים, שאין אנו יכולים להבין את שיקוליהם, ואפשר היה זה צעד של ייאוש מצדם כדי להיחלץ משלטון הקנאים ויוחנן מגוש חלב". (שטרן 2 עמ' 272).
יוסף מספר על הטעות:
"אך כפי שהתברר אלוהים הפך את עצתם לרעה, כי התרופה שמצאו להצלתם הייתה גרועה מאבדון. כדי להפיל את יוחנן החליטו לקבל לעיר את שמעון, ולהביא על עצמם בתחנונים עריץ שני. עצתם התקיימה: הם שלחו את מתתיהו הכהן, הגדול להפציר בשמעון – האיש אשר כה יראו מפניו - שייכנס לעיר. להפצרותיהם הצטרפו האנשים שברחו מירושלים מפחד הקנאים, כי נכספו לשוב לבתיהם ולרכושם. בגבהות לב נעתר שמעון להיות להם לאדון. הוא נכנס לעיר כמי שעומד לשחררה מן הקנאים, ובני העיר הריעו לו כמושיע ומגן. אך משנכנס עם חילו לעיר אחת הייתה כוונתו: לבצר את שלטונו: וגם האנשים שקראו לו היו בעיניו אויבים באותה מידה כמו אלה שכדי להתנגד להם הוזמן". (מלחמת עמ' 536).
למרות התגבורת לא הצליחו שמעון בר גיורא והאדומים לסלק את יוחנן והקנאים מאזור המקדש, והמאבק ביניהם ניטש למעלה משנה. "הקנאים התבצרו באזור הפנימי של המקדש, יוחנן מגוש חלב בחצרותיו החיצוניות, ואילו שמעון בר גיורא, אנשי ירושלים ובני אידומיאה חנו בעיר העליונה והתחתונה. בירושלים כולה נמשכו ההרס והחורבן, הרציחות והשוד". (שטרן 2 עמ' 272).
יוסף כתב על מה שקרה בעיר השסועה שבה הפחד מהקיצונים עלה על הפחד מהרומאים:
"הללו שלא נטלו חלק בריב איבדו את החיבה לכל דבר, כאנשים הצפויים בכל עת למוות בטוח. הכתות היריבות היו בינתיים נאבקות זו עם זו. הם היו רומסים על המתים שהיו נערמים זה על גבי זה, הטירוף שתקפם מן הגויות שלרגליהם היה מגדיל את פראותם, והיו תמיד ממציאים מכשירים חדשים לביצוע ההרס ההדדי, וכל תוכנית היו מבצעים בלי כל רחמים. לא היה אמצעי של תועבה ואכזריות שלא ניסוהו". (יוספוס עמ' 235).
על המריבה בין קבוצות המורדים כתב: "לא יטעה אדם אם יאמר כי מן המריבה נולדה מריבה חדשה, שהשתוללה כפי שמשתוללת חיה באין לה טרף מן החוץ, ולבסוף היא טורפת את בשרה שלה" (מלחמת עמ' 550).
יוסף כתב כי על פי הנוהג בכתיבה ההיסטורית חייב המחבר לכבוש את רגשותיו. הוא כתב כי אין זו השעה לקינות אישיות, אלא יש לספר את מהלך האירועים. אך הכאב גבר על הריחוק המדעי של ההיסטוריון, והוא קונן על עירו האהובה ואנשיה שנקרעים "בתווך לגזרים, כגופת חיה גדולה נטרפת" . (מלחמת עמ' 552).
"הוי ירושלים האומללה בערים... לא היית עוד משכן האלוהים ולא יכולת להוסיף להיות משכנו, לאחר שהיית בית העלמין של בניך, ובית המקדש היה לקבר אחים להמון החללים של מלחמת אחים". (מלחמת 550-1).
בשנת 70 הצליח שמעון בר גיורא להשתלט על כל שטח העיר, מלבד אזור המקדש שעל ביצוריו ויתרון הגובה לא הצליח להתגבר. יוחנן ואנשיו גברו על הקנאים בחצרות המקדש הפנימיות והביאום לידי כך שיהיו סרים למשמעתם.
שמעון בר גיורא זכה בלגיטימיות בה לא זכה יוחנן: "יש הסבורים ששמעון הוזמן לירושלים ובא אליה כמנהיג חוקי - אומנם לא כונסה אספת עם כדי למנותו, אך שרידי המתונים העבירו אליו כביכול את הלגיטימיות שהייתה נחלתה של ממשלת חנן בן חנן. דעה כזו קשה כשלעצמה: אף שאינה סותרת מקורות מפורשים, אין לה אישור מפורש במקורות. עצם הדבר ששמעון נחשב למנהיג הבכיר של המרד ושהוא הובל בטריומף הרומאי והוצא להורג לא בהכרח נובע מחוקיות מעמדו. ניתן בקלות להסביר זאת בחשיבותו הצבאית, שהרי מספר הלוחמים בפיקודו היה כמעט כפול ממספר הלוחמים בפיקודו של יוחנן. על כל פנים, גם אם לא נקבל את הדעה שהיה לשמעון מעמד של שליט חוקי, נראה סביר שנהנה מהילה משיחית מסוימת וזו חיזקה את מעמדו לפחות בקרב מחנהו שלו". (רפפורט עמ' 109). נושא הריבונות בא לידי ביטוי בהטבעת מטבעות באיכות גבוהה וברציפות במשך כל שנות המרד.
שקל כסף מתקופת המרד הגדול. מימין הכיתוב 'ירושלים הקדושה' ומשמאל 'שקל ישראל'
בחג הסוכות של שנת 69 חגגו את החג בפעם האחרונה, ובמטבעות שהוטבעו באותה שנה צוירו סימני סוכות וסימני שפע חקלאי כדי לעודד את האוכלוסייה השוקעת בדיכאון בשל הרעב והמצור. באותה שנה גם שונתה הסיסמה על גבי המטבעות מ'חרות ציון' ל'גאולת ציון' שהיא הגרסה המשיחית שיוחסה להשפעתו של בר גיורא. הכתובות על המטבעות היו האמצעי של השלטונות להעביר מסרים לעם. אלפיים שנה מאוחר יותר אימצה מדינת ישראל חלק מהסמלים שהוטבעו במטבעות ימי המרד.
הקרב האחרון
פרופ' רפפורט כותב על המצב בעיר ירושלים: "הנצורים על כל סיעותיהם המתינו להתחלת המצור הרומאי, מקווים לישועה מידי שמים אשר תביא את המרד אל תכליתו ושקועים במריבות בינם לבין עצמם. על המריבות האלה מספר יוסף בן מתתיהו באריכות רבה, והפרשה הזאת מעמידה את מגני ירושלים באור מוזר. בעוד האויב הרומאי הולך ומקיף
את העיר הם נלחמים בשצף קצף אלה באלה, ובתוך כך הורסים במו ידיהם את מקור כוח עמידתה של ירושלים - מחסני המזון שנאגר בעיר. מלחמת אחים זו סיבותיה אינן ברורות ומניעיה, לפי דברי המקור העיקרי שברשותנו, רדיפת שלטון, שנאת אחים, יריבות אישית וטירוף. את התמונה המוזרה הזאת התקשו היסטוריונים רבים לקבל, וחלקם נדחקו לנסות ולשנותה או לדחותה. מן התחושה שלא ייתכן שכך נהגו מגני ירושלים צמח הניסיון לפסול את עדותו של יוסף בן מתתיהו מכול וכול, לפרשה בדרך שתרכך את הדברים או להחליפה בתיאור אחר". (רפפורט עמ' 116).
עדותו של יוסף מקבלת גיבוי ממקורות נוספים: השריפה ההזויה של מחסני המזון מצוינת גם במסכת גיטין (נו א) של התלמוד הבבלי. ההיסטוריון הרומי טקיטוס כותב בדברי הימים ה' 12 כי "בינם לבין עצמם נזקקו המורדים למעשי מלחמה, מעל והצתה ותבואה לרוב הועלתה באש".
יוסף כתב כי "בכוונה תחילה השחיתו הללו לטובת הרומאים את אשר הכינה העיר כדי לעמוד במצור. התוצאה הייתה שבמו ידיהם כרתו את גידי אונם שלהם... ומלאי המזון – אשר היה מספיק לשנים לא מעטות של מצור – עלה כמעט כולו באש. הרעב הוא אשר הכריע את יושבי העיר". (מלחמת עמ' 552).
ייתכן כי מטרת שריפת מחסני המזון הייתה לצרף למעגל המורדים תושבים נוספים שיצטרפו ללחימה מתוך ייאוש. לדברי יוסף אנשי יוחנן ואנשי שמעון דקדקו בשמירה על דרכי היציאה של הבורחים יותר מאשר על דרכי הכניסה של הרומאים.
הרעב גרר סבל נורא שתואר על ידי יוסף:
"ומשפסקו דרכי היציאה של היהודים פסקה עמם גם כל תקוה להצלה: והרעב העמיק הרחיב פיו והיה בולע בתים ומשפחות שלמות. והגגות היו מלאים נשים ותינוקות עטופים ברעב, והרחובות היו מלאים גוויות של זקנים. ילדים ונערים נפוחי כפן היו מרחפים בשווקים כמו רוח רפאים והיו מתמוטטים בכל מקום שהסבל אחזם. החולים שבהם לא היה בכוחם לקבור את קרוביהם, והללו שעדיין היה כוחם עמם נרתעו מלהתעסק בקבורה, הן מחמת רוב המתים, והן מפני שלא היו בטוחים בגורל עצמם, כי רבים היו נופלים מתים בשעה שהיו קוברים אחרים. בכל הפורענות הזאת לא נשמע כל בכי ולא קינה. הרעב הכריע את כל הרגשות. בעיניים יבשות, ובפיות פעורים, מעוותים מכאב... דממה עמוקה אפפה את העיר והלילה נמלא מוות... וכל אלו שנטו למות היו מכוונים את עיניהם אל המקדש". (יוספוס עמ' 267-8).
ביום ה-17 לחודש תמוז, תאריך המעוגן המסורת ביום שבו קרו לעם אסונות, נפסקו קורבנות התמיד בירושלים כי נגמרו בעלי החיים. קורבנות אלו שהוקרבו פעמיים ביום ונשרפו עד תום, לא פסקו מיום בניית המקדש. ההפסקה חלה בשלב מאוחר יחסית - הרבה אחרי שאנשים מתו מרעב כי התחושה הייתה כי האל
תומך במורדים כל עוד אפשר היה להביא את הקורבנות כמצווה בתורה. אחרי יום זה החל גל עצום של אנשים שניסו לברוח מהעיר.
תבליט של חיילים רומים העורכים מצור על עיר
כשהמצור התהדק הגיעו סוף סוף הצדדים לאחר כשנה של לחימה נואשת, להפסקת אש ומעין אחדות שלמראית עין.
יוסף כתב על תהליך ההשלמה בין הנצים: "המלחמה בחוץ אשר נחתה על העיר לפתע במלוא עוצמתה, שמה קץ לראשונה לריב בין הסיעות שהתנגשו ללא הרף מבית. כאשר ראו אנשי הסיעות היריבות בתדהמה את הרומאים מקימים מחנות צבא בשלושה מקומות החלו, אף כי בקושי, להידבר ביניהם ושאלו איש את רעהו 'למה זה אנו מתמהמהים? מה קרה לנו שאנו יושבים בחיבוק ידיים ואיננו מתנגדים לבניית שלושת הביצורים הסוגרים עלינו ומונעים אותנו מלנשום? האויב בונה לעצמו מולנו ללא חשש עיר יריבה, ואנו יושבים מאחורי חומותינו כאילו היינו צופים במעשים נאים ומועילים – וידינו ונשקנו בטלים ממעש. האם גיבורים אנו רק נגד עצמנו?". (מלחמת עמ' 552-3).
יוחנן שלט על כל מתחם הבית והקנאים קיבלו את הנהגתו, ואילו הוא השלים עם עליונותו של שמעון בר גיורא.
המורדים ניסו בכל כוחם, הפעם בכוחות מאוחדים, לתקוף את הרומאים, ויצאו מהחומות כדי לנסות ולשרוף את מגדלי המצור. באחד המקרים הם תפסו את הרומאים בלתי מוכנים, וגרמו להם אבדות כבדות, אך הרומאים התאוששו והיהודים נהדפו.
טיטוס התקרב לחומה השלישית שנבנתה על ידי אגריפס השלישי והושלמה על ידי ממשלת המרד הראשונה. הוא שלח את יוסף בן מתתיהו לנסות ולשכנע את המורדים להיכנע, אך הניסיון נכשל כצפוי.
לאחר 15 ימים של התקפות פרץ איל הברזל הרומי את החומה השלישית, והיהודים נסוגו אל מעבר לחומה השנייה. לאחר חמישה ימים נוספים הצליחו להבקיע את החומה השנייה ולרגע הייתה ידם של היהודים על העליונה כאשר החיילים הסתבכו בסמטאות הצפופות והלוחמים גרמו להם לאבדות כבדות. אך הרומאים התעשתו, גברו על המורדים וגורל העיר נחרץ.
עתה עמדו הרומאים בפני החלק האחרון והקשה שבמצור, אך מצב היהודים היה נואש. הרעב היה כבד וגופות נערמו ברחובות בלי שהיה מקום או זמן לקבור את המתים.
הטרור שלא פסק לרגע
איחוד הכוחות של הלוחמים מול הרומאים לא עצר את הטרור הפנימי. שיאו הטרגי הייתה הוצאתו להורג של הכוהן הגדול מתתיהו ביתוס אשר פתח בפני שמעון את שערי העיר בלי לחשוד בו, ובלי לערוך עמו כל הסכם. שמעון ראה בו פתי, וכאשר הובא לפניו כחשוד בכוונה להגיע להסכם עם הרומאים, גזר את דינו ודין שלושה מבניו למוות בלי שניתן לו להגן על עצמו.
מתתיהו התחנן בפני שמעון שיומת לפני בניו, וביקש את החסד הזה כגמול על שפתח בפניו את שערי העיר, אך הוא סירב גם לבקשה זו.
יהודה בן יהודה אחד ממפקדיו, שצפה במעשי הרצח האכזריים החליט בעזרת כמה מאנשיו לפתוח את השער לטיטוס. שמעון גילה את התכנית, רצח אותם, סירס את גופותיהם וזרק אותם אל מעבר לחומה.
עתה החלו הרומאים להרוס את העיר כולה. יוחנן ושמעון היו מובסים ומוקפים בכל מקום, וכך ללא יכולת להימלט, ביקשו לנהל משא ומתן עם טיטוס – דבר שמנעו מאחרים.
חורבן הבית השני - צייר פרנצסקו האייז
נותר גשר שחיבר את העיר העליונה עם הר הבית והצדדים הנצים עמדו משני צדי הגשר. ההמונים עמדו צפופים משני הצדדים, היהודים סביב שמעון בר גיורא ויוחנן מגוש חלב, דרוכים בתקווה לקבל מחילה, והרומאים סביב קיסר מצפים לשמוע את בקשת היהודים.
יוסף מביא בספרו נאום ארוך של טיטוס שכולו תעמולה ותיאורים של טוב ליבו וחטאי המורדים. בסוף הנאום אמר שאם יניחו את נשקם ישקול נקודתית את גורלו של כל אחד ואחד מהם. יוחנן ושמעון ענו לו שהם אינם רוצים להיכנע אלא לעזוב את העיר עם משפחותיהם וללכת למדבר. טיטוס כעס על "חוצפתם" והמשיך לתקוף. כשהובסו סופית ברחו למחילות.
התנגדות היהודים הייתה עתה סמלית בלבד, שכן הלוחמים נמלטו על נפשותיהם לתוך מחילות או מנהרות תת קרקעיות, או ניסו להימלט מן העיר. חיש מהר כבשו הרומאים את העיר העליונה. הניצחון היה שלם ירושלים כולה הייתה בידיהם. לאחר טבח כללי פרצה בה שריפה, והעיר נחרבה כליל.
כיבוש ירושלים - צייר דייויד רוברטס
פרופ' שטרן מסכם את שיתוף הפעולה המאוחר של יוחנן ושמעון בר גיורא: "כאמור לחמו חילות אלה זה בזה במשך כשנה עד שנוצרה ביניהם מעין אחדות שלמראית עין, אך עתה כבר היה מאוחר מדי. אף לו הייתה ירושלים מאוחדת, ספק רב אם יכלו המורדים לעמוד בפני ההתקפה הרומית. ירושלים הייתה מוכרחה ליפול, במוקדם או במאוחר, והמחלוקת מבית רק החישה את בוא המפלה". (שטרן 2 עמ' 273).
יוסף בן מתתיהו טען כי טיטוס החליט בניגוד לעצת יועציו לחוס על בית המקדש, וכי שריפתו אירעה בשל טעות של אחד החיילים, אך איש מהחוקרים אינו מייחס לכך אמינות.
"המקדש עלה באש והרומאים בזזו והרגו מכל הבא ליד, ילדים וזקנים, כוהנים וישראלים, גברים ונשים... יוסף בן מתתיהו מאשים בטרגדיה זו את 'נביאי השקר' שהמריצו את העם לעלות להר הבית, באמרם שמשם תיפתח הגאולה". (שטרן 2 עמ' 276).
המקדש חרב ביום תשעה באב, שהוא אותו יום עצמו שבו חרב בית המקדש הראשון בידי הבבלים.
שריפת בית המקדש. צייר יוליוס רוטשילד. ישראל הנגלית לעין
שמעון ואנשיו ירדו לאחת המחילות הנסתרות עם צידה וציוד חציבה. כשהחלו לחצוב ראו שתקוותם ליצור נתיב מילוט תת קרקעי היא תקוות שווא כי ההתקדמות הייתה איטית והמזון נגמר. "על כן, מאחר ששמעון סבר שיוכל להדהים את הרומאים ולהוליכם שולל, לבש עתה כותנת לבנה קצרה ועליה מעיל ארגמן, ועלה מן האדמה באותו מקום שבו עמד לפנים בית המקדש. אלו שראו זאת נבעתו תחילה ונשארו מרותקים למקומם". (מלחמת עמ' 684). התעלול לא עלה יפה, שמעון נתפס, זוהה, וטיטוס ציווה לשמור עליו מכל משמר.
הוא בחר את שמעון, יוחנן ועוד 700 מורדים אשר התבלטו בקומתם וביפי מראם ושלח אותם לרומא לטריומף (מצעד הניצחון).
יוסף תיאר את המצעד ומפגן העוצמה והשלל האין-סופי של אוצרות בית המקדש.
השלל מבית המקדש מוצג לראווה בטריומף שערך טיטוס ברומא והונצח על שער טיטוס
"עם שחר יצאו אספסיאנוס וטיטוס, עטורי זרי דפנה ועוטים את גלימות הארגמן המסורתיות. (מלחמת עמ' 695).
התהלוכה הגיעה למקדש יופיטר, ושם נעצרו: "כי מנהג-אבות עתיק הוא להמתין שם עד אשר מודיעים את דבר מותו של מצביא האויב. היה זה שמעון בר גיורא אשר הובל זה עתה בתהלוכה בשורות השבויים – ואחר כך חבל כרוך לצווארו נגרר אל המקום הגובל בפורום, ותוך כדי כך היו הגוררים מלקים אותו. חוק הוא זה לרומאים להמית שם את הפושעים שנדונו למוות. לאחר שהודיעו כי בא קיצו של שמעון וכולם פרצו בתרועות שמחה, החלו אספסיאנוס וטיטוס להקריב את הקורבנות... כל אותו היום חגגה העיר רומא את הניצחון במערכה על האויב, את קץ הצרות מבית ואת ראשית התקווה לימים של שגשוג". (מלחמת עמ' 697).
בית המקדש חרב, ביבנה החל עידן חדש של יהדות רוחנית בהנהגתו של רבן יוחנן בן זכאי, וחז"ל ניסו להבין את סיבת האסון:
"מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלושה דברים שהיו בו: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים... אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם. ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים". מתוך: תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ט', ע"ב.
ובמגילת איכה ביטאו את האבל העמוק שחש כל יהודי על חורבן הבית וירושלים. (פסוקים מתוך הפרקים א' וה'):
המרד ותוצאותיו נצרבו בתודעה ההיסטורית היהודית כאסון נורא. חז"ל סלדו מהמורדים, והיהדות הרוחנית של יוחנן בן זכאי ובית הלל גברה על האתוס הלאומי.
ספריו של יוספוס פלביוס נותרו בשלמותם במהלך הדורות כי התאימו לדוגמה של הכנסייה הנוצרית שראתה בחורבן הבית את עונשם של היהודים, ועל כן דאגה לשמרם ולהפיצם. התרגום הלטיני של ספרו על מלחמות היהודים היה הספר השני שיצא לאור לאחר המצאת הדפוס במאה ה-15, מיד לאחר הדפסת כתבי הקודש. התיזה שלו, העוינת את המורדים, היוותה את המקור הכמעט בלעדי לתיאור המאורעות, והייתה לאורים ותומים של ההיסטוריונים.
המהפך ביחס אל תנועת המרד חל בעת התעוררותה של הלאומיות היהודית במאה ה-19. הוגי הדעות של חיבת ציון והציונות ביקשו לשנות את דמותו של היהודי מגלותי כפוף קומה ללוחם בעל גאווה לאומית.
ההיסטוריון יוסף קלוזנר שהיה בעל השפעה על דעת הקהל בימיו, סבר כי חייבים לשנות את היחס ללוחמי המרד: "ודאי יבנה הצילה את ישראל מכליה. אבל אפשר הצילה גם מצדה. מי יודע אם, נוסף על התורה, לא הציל את העם מכליה והתנוונות גם זכר גבורותיהם של יוחנן מגוש חלב, שמעון בר גיורא ואלעזר בן יאיר". (ואלד עמ' 358).
בספר 'מיתוס וזיכרון: גלגוליה של התודעה הישראלית' מסופר על גישתו של אליעזר בן יהודה, מחייה השפה העברית אל גיבורי המרד:
"בן יהודה התייחס לגבורה כאל ערך עליון, ובייחוד במלחמות ישראל מחורבן בית ראשון עד כישלון בר כוכבא, שכולן מוגדרות בפיו כמלחמות לחירות לאומית וכולן גילמו, לדעתו, את גבורת העם - בין בניצחון, כבמלחמות החשמונאים, ובין בתבוסה.
לא החולשה היחסית של היהודים בהשוואה לרומא גרמה לכישלונות ולחורבן, אלא רק הפילוגים, רדיפת השלום והבגידות. בניגוד לפינסקר ולאחד העם, שראו במרידות נגד רומא מלחמות ללא סיכוי (אם כי הסיקו מכך מסקנות שונות), טען בן יהודה כי גבורת המורדים הייתה מפוארת ורציונלית כאחד. בן יהודה עיצב פנתיאון של גיבורים לאומיים: יהושע, השופטים הלוחמים, שאול, דוד, מתתיהו ובניו, שמאי, יהודה הגלילי, שמעון בר גיורא, יוחנן מגוש חלב, בר כוכבא ורבי עקיבא. את כל רודפי השלום – ה'חסידים' מתקופת מרד החשמונאים, המתייוונים, יוסף בן מתתיהו, ואפילו את ירמיהו - הוקיע". (ויסטריך ואוחנה עמ' 170).
ההיסטוריון שמעון דובנוב טען בהרצאה שקיים בשנת 1913 כי המרד היה חסר סיכוי וגרם לנזק. יוסף טרומפלדור שנכח בהרצאה בעת ביקורו ברוסיה, חלק עליו וטען כי את הנזק גרמו אנשים כרבן יוחנן בן-זכאי שהיו מוכנים להיכנע למען השלום, ואמר כי "גאווה לאומית חייבת תמיד להיות - ותמיד תהא".
טרומפלדור הפך במותו לדמות מופת מיתית שהצטרפה לגיבורים מהעבר ההרואי. עיתון הארץ בראשית ימיו, כשהיה בבעלותו של הנדיב יצחק לייב גולדברג ובין כותביו נמנה זאב ז'בוטינסקי, תרם את תרומתו לבניית רצף דורות הגבורה. על ההספד שפורסם בהארץ לאחר נפילתו בתל חי נכתב:
"טרומפלדור מוכתר כגיבור לאומי, איש שהיה 'כדמות לוחם קדמון' , נין לגיבורי בר כוכבא, ומחייליו של יוחנן מגוש חלב ממפקדי המרד הגדול. 'אדמת הגליל - מקום צמיחת לוחמינו וגיבורינו הקדמונים - רוותה עתה דם חדש, דם איש אחד ומיוחד, ודם נפשות צעירותינו אשר התנדבו למלחמת עמם". (עציון עמ' 337).
אימוץ המיתוס של הלוחם העברי הגאה היה משותף לתנועות הימין והשמאל. פרופ' אניטה שפירא כותבת על כך: "האצ"ל אימץ את הרומנטיקה המקובלת של תנועות לאומיות, במיוחד זו הפולנית, והוסיף לה, את המיתוסים היהודיים ההיסטוריים שהיו נפוצים מאז ראשית המאה... לא היו הבדלים גדולים בין המקורות הרעיוניים שמהם ינקה בעיקרו של דבר תנועת העבודה לבין אלה שמהם ינק האצ"ל. הכול נטלו את רעיון האוונגרד המקריב עצמו על מזבח האומה מן ה"נרודניה ווליה" הרוסית. גיבורי האומה, יהודה המכבי, בר גיורא, יוחנן מגוש חלב, אלעזר בן יאיר, בר כוכבא, כל אלה היו חלק מהפנתיאון ההיסטורי הציוני". (שפירא עמ' 330). גם ד"ר יוסף נדבה, הוגה דעות הרוויזיוניסט דן בהתנגדותם למרד של חכמי התלמוד, שהעדיפו את היהדות הרוחנית על פני הגבורה ועל תחייתה של ההערצה לגיבורי המרד. (הערה מספר 3).
האקטואליות של העימות האידאולוגי
על האקטואליות של הוויכוחים שקרעו את הציבור היהודי בימי המרד הגדול, אפשר ללמוד מהאופן שבו קשרו עצמם אישים בדורות האחרונים לשמותיהם של גיבורי העבר: ברדיצ'בסקי מהוגי הדעות המשפיעים ביותר ודוד גרין בחרו לשאת את שמו של יוסף בן גוריון, ממנהיגיו המתונים של המרד שנרצח באכזריות על ידי הקנאים. (הערה מספר 4). לעומתם בני הזוג יצחק ורחל בן צבי, אלכסנדר זייד, ישראל שוחט וחבריהם קראו בשנת 1907 לארגון השמירה שהקימו בשם "בר גיורא" על שמו של שמעון בר גיורא. סיסמת הארגון שהיה מאוחר ליותר לארגון "השומר", הייתה "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום".
אב"א אחימאיר מ'ברית הבריונים' בחר בשם העט 'אבא סיקרא'. אברהם שטרן, מנהיגה של מחתרת הלח"י כינה עצמו יאיר על שמו של אלעזר בן יאיר מנהיג מצדה, וחידש בכך שם שלא עשו בו שימוש דורות רבים. שם זה אומץ בהתלהבות על ידי בני הדור השני והשלישי כיאיר נתניהו, יאיר שמיר ואף הבן יאיר שטרן. גם בוויכוחים פוליטיים עולים וצפים מושגים מימי המרד הגדול, למשל כאשר יו"ר ועדת הכספים משה גפני החרדי כינה בשעת כעס את המתנחלים בתואר "סיקריקים תאבי בצע". (הערה מספר 5).
פרופ' דוד פלוסר כתב על האקטואליות של הוויכוח על צדקת המרד: "יוסף בן מתתיהו הוא אחת הדמויות המרכזיות של חיינו הרוחניים והמדיניים. לצד התנ"ך מהווים גם חיבוריו מעין מודל להשוואה עם המציאות בהווה... אחרי דורות רבים שבנו לארצנו ובנינו כאן את מולדתנו; אנו מתבוננים לאחור אל תקופת בית שני ועל חורבנו, ורואים בה תקופה המקבילה מבחינות רבות לתקופתנו והעשויה להנחות אותנו היום. בנושאים כמו חידוש המדיניות והממלכתיות אנו יכולים ללמוד מהתופעה המקבילה באותה תקופה קדומה, שהמקור העיקרי שלה, ולגבי פרטים רבים המקור היחידי - הוא יוסף בן מתתיהו הכהן, אנו מנסים ללמוד מדברי יוספוס גם את החוויה של החורבן המאיים וגם את השגיאות, שאולי אפשר להימנע מהן? (פלוסר עמ' 9).
הוויכוח על צדקת דרך המרד לאור תוצאותיו הטרגיות מתנהל ביצריות רבה עד עצם היום הזה. די אם נשווה את התייחסותם השונה של היסטוריונים כד"ר יחיעם שורק מול זו של ד"ר מיכאל בן ארי.
ד"ר מיכאל בן ארי הגיב על הרצאה של פרופ' יונתן פרייס במלים:
"תמהני, כיצד פרופ' נכבד זה רואה בתיאורים של יוספוס את יריביו הפוליטיים כתיאורים עובדתיים. הבוגד המושחת יוספוס, תיעב את מי שהיו מוכנים למות למען עמם ומקדשם, והנציח את שמם לדיראון עולם. שמעון בר גיורא שערפו את ראשו ויוחנן מגוש חלב שנכלא עד סוף ימיו לא יכלו להשיב לריכוז העצום של דברי הנאצה של יוספוס. צריך להזכיר שפרופ' מנחם שטרן רואה בתנועות השונות שפעלו נגד רומי, תנועת חירות אחת, ושטרן לא היחיד. מרד שפורץ בכל כך הרבה מקומות מלמד על תסיסה עממית. מי שפגע במהלך המרד היו בוגדים כמו יוספוס ויוליוס טיבריוס אלכסנדר, יהודים בוגדים ומלשינים, כפי שיש בכל דור ודור, הם נעזרו באריסטוקרטיה הכלכלית צדוקית, שנאנקה תחת המגף הרומי האכזרי, אך העדיפה זאת על פני מרד בו יאבדו את מעמדם בשינוי הסדר שיתחולל כתוצאה מהמרד". (הערה מספר 6).
מאמרו של ד"ר בן ארי התפרסם ב'חידושים בחקר ירושלים' ונקרא: "המלחמה על ירושלים פלגנות או תיאום אסטרטגי, קריאה מחודשת". (הערה מספר 7).
לעומתו ד"ר יחיעם שורק מתייחס גם הוא, עם ניחוח עכשווי, לשאלה האם שמעון בר גיורא הוא דמות חיובית, והאם יוסף בן מתתיהו הוא בוגד?
לאחר שתיאר את בר גיורא כאיש כנופיות אלים ורצחני הוא מתייחס לאמינותו ולשיפוט ההיסטורי של יוסף בן מתתיהו:
" למען הגילוי הנאות נציין כי המידע על אודות הדמויות המרכזיות במרד הגדול נגד הרומאים נלקח בעיקר מספרו של יוסף בן-מתתיהו (יוספוס פלאוויוס) – 'מלחמות היהודים ברומאים', מי שנודע בציבורנו כמשת"פ נקלה ומבוזה (עוד סממן ממלכתי, ז'דאנוביסטי), שהרי עם החי כל העת על חרבו ומממש את המנטרה של 'מעטים מול רבים', אינו יכול להשלים עם מהלכו של יוסף בן מתתיהו - ממפקד המרד להיסטוריון יהודי-רומי - וחייב להתיר את דמו כבוגד. אין זה הזמן והמקום להעמיד דברים על דיוקם, אלא לציין כי יוספוס פלאוויוס נחשב, בכל מקרה, להיסטוריון אובייקטיבי ואמין, ואשר על כן תיאורי ראשי הקנאים בפיו, אינם מבוססים על חדרי בטנו הרגשנית, אלא על תאי מוחו האנליטיים".
"לעיוות דמותם של הקנאים לאורך הדורות, התחנכנו אנו, הורינו, הורי-הורינו, ומתחנכים ילדינו ונכדינו. הקנאים ההזויים, המטורפים, השואתיים, הפכו דרך מכבסת המלים והמונחים הלאומית, ללוחמי החירות האמיתיים, המוסריים, המקריבים עצמם … ובקיצור, כל מה שרצו מנהיגינו להטמיע בחברתנו. ואגב, רק חברה חזקה מסוגלת להישיר מבט נכוחה אל עומק עברה ולומר: טעינו ובגדול".
(הערה מספר 8).
השאלה האם היה יוספוס פלביוס בוגד נקשרת גם לסיפורו של יוחנן בן זכאי הזכור כמי שהציל את העם מכליה רוחנית. שניהם ערקו לשורות הרומאים, אם כי יוסף לפחות נלחם בהם. שניהם "ניבאו" לאספסיאנוס כי יזכה להיות לקיסר, אך יוסף זכור כבוגד ובן זכאי כמציל עמו.
פרופ' דוד פלוסר מנסה להסביר את השוני בהתייחסות לשני האישים: "גם הוא וגם יוסף בן מתתיהו לא עברו למחנה של מעצמה נייטרלית, אלא לזו הנלחמת בהם. כמו יוסף בן מתתיהו, גם הוא ניסה להציל את בית המקדש ואחר כך להציל את היהדות, את תורת ישראל, את כל היקר לנו, במידה הרבה יותר גדולה משמעון בר גיורא. אלא שקיים הבדל, לרעת יוסף בן מתתיהו. ברור מן המקורות, שאותה קבוצה שאליה השתייך רבן יוחנן בן זכאי, התנגדה מהתחלה למרד באופן עקרוני. רבן יוחנן בן זכאי התמיד בהתנגדותו, ונפל אל הרומיים כיהודי גאה. איש זה, בגלל חשיבותו והכבוד שרחשו לו - לא הוצא להורג". (פלוסר עמ' 19).
גם מי שקורא ליוסף בן מתתיהו בוגד אינו רשאי להתעלם מתרומתו לידע ההיסטורי על קורות עמנו, ומניסיונותיו להעביר את המידע לדורות הבאים מתחת לרדאר של השלטונות הרומיים. אין לשכוח גם את מלחמתו הנמרצת באנטישמיות הראשונית של העת העתיקה.
הסופר ליאון פויכטוונגר רותק לדמותו האניגמטית של בן מתתיהו והקדיש לו רומן מקיף המשלב את המקורות ההיסטוריים עם תוספות בדיוניות, ומייחס לו מעין חזרה בתשובה בערוב ימיו: "בסוף הרומן על יוספוס, הוא מספר כי יוספוס הזקן שומע על מרד חדש ובא לבדוק אותו. בדמדומים מתעוררת בו הנפש היהודית הלאומית ובדרך, כשהוא עומד להצטרף לאיזה מרד זעיר, הוא מת על יד הדרך. הסופר המחונן הזה תפש יפה את יוסף בן מתתיהו האדם". (פלוסר עמ' 19).
ההיסטוריון ישראל לי לוין מסכם את הדיון במלים: "דור דור ודורשיו, דור דור ומסקנותיו. כל אחד, לפי תפיסתו, ראה בקנאים משהו אחר והסיק מסקנות אחרות. יוספוס ראה בקנאים בוגדים, גרץ - תופעה הרואית אך טראגית, תיאולוגים נוצרים - ביטוי של ניוון העם, הנגל, פרמר וידין - גיבורים שעומדים בראש תנועה מרכזית. האם תוצאת סקירתנו היא, שאין בעצם אמת היסטורית, שכל אחד רואה בעבר מהרהורי ליבו ומבין פרשה מסוימת לפי הרקע ההיסטורי האישי שלו?". (לי לוין עמ' 45).
ואילו פרופ' מיכאל אבי יונה הציג השקפה שונה ומעניינת: "אני חושב שאנחנו טועים בנקודת-הראות שלנו, ובהשקפה על תולדות עם ישראל בכללותו, כשאנחנו פוסלים את מעשה הקנאים. נכון, בית מקדש נחרב, ועל כך אנו מתאבלים. אך מה היה קורה אילו לא היה נחרב? אזי היה סוגר אותו תיאודורוס או יוסטינינוס. שהרי בהזדמנות כלשהי היו סוגרים אותו. הקנאים למעשה ביצעו כעין ניתוח כירורגי, אשר הפריד את היהודים מהתרבות של העולם העתיק; ועל ידי שהם נפרדו, אנחנו קיימים עד היום הזה. כל העמים שהיו קיימים אז כולם ירדו לטמיון בסוף התקופה העתיקה. העם היחידי ששמר על תודעתו, על יחידותו, זה העם היהודי, דווקא מפני שעוד זמן רב לפני שקיעתו של העולם העתיק הוא הביא לניתוק הזה". (לי לוין עמ' 45).
כתבה: עליזה גרינבאום
שמעון בר גיורא 71-37
ביבליוגרפיה:
עורך ומתרגם: שמואל חגי
שם הספר: מלחמת היהודים ברומאים
שם המחבר: יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס)
מקום ההוצאה: ירושלים
שם ההוצאה: הוצאת ראובן מס בע"מ, ירושלים
שנת ההוצאה: תשנ"ג – 1993
קיצור: יוספוס
מחבר/ים: אוריאל רפפורט
שם הספר: יוחנן מגוש חלב - מהרי הגליל אל חומות ירושלים
מקום ההוצאה: ירושלים
שם ההוצאה: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה
שנת ההוצאה: תשס"ז
קיצור: רפפורט
שם הספר: יוסף בן מתתיהו – תולדות מלחמת היהודים ברומאים
מחבר: יוסף בן מתתיהו – [טיטוס] פלוויוס יוספוס
תרגום מיוונית והקדמה: ליזה אולמן
הוצאה לאור – כרמל – ירושלים
מהדורה אלקטרונית: מנדלי מוכר ספרים
קיצור: מלחמת
מאמר של פרופ' גדעון פוקס
שמעון בר גיורא איש גרסה
קיצור: פוקס https://www.jstor.org/stable/23559530?seq=1#page_scan_tab_contents
מחבר/ים: מנחם שטרן
שם הספר: מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני
שם ההוצאה: יד יצחק בן-צבי. המכון לחקר תולדות ארץ-ישראל ויישובה
שנת ההוצאה: תשס"ה – 2004
קיצור: שטרן
מחבר/ים: דוד פלוסר
עורך/כים: תאיר זבולון
שם הספר: יוספוס פלביוס
מקום ההוצאה: רעננה
שם ההוצאה: ישראל. משרד הביטחון. ההוצאה לאור
שנת ההוצאה: תשמ"ו, 1985
קיצור: פלוסר
עורך/כים: מנחם שטרן
שם הספר: ההיסטוריה של ארץ-ישראל - שלטון רומי: התקופה הרומית - ביזנטית
מקום ההוצאה: ירושלים
שם ההוצאה: יד יצחק בן-צבי כתר הוצאה לאור
שנת ההוצאה: 1984
קיצור: (שטרן 2)
יחסי יהודים ולא יהודים בארץ ישראל והמרד הגדול ברומי מאת אוריאל רפפורט
עורך/כים: דניאל שוורץ
שם הספר: מחקרים בתולדות ישראל בתקופת הבית השני
מקום ההוצאה: ירושלים
שם ההוצאה: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
שנת ההוצאה: תשנ"ו
קיצור: שוורץ
מחבר/ים: שלום סולומון ואלד
שם הספר: עלייתן ושקיעתן של ציביליזציות
שם ההוצאה: משכל (ידיעות ספרים)
שנת ההוצאה: 2013
קיצור: ואלד
עורך/כים: רוברט ס' ויסטריך ודוד אוחנה
שם הספר: מיתוס וזיכרון: גלגוליה של התודעה הישראלית
מקום ההוצאה: רעננה
שם ההוצאה: מכון ון ליר בירושלים הקיבוץ המאוחד
שנת ההוצאה: 2005
קיצור: ויסטריך ואוחנה
מחבר/ים: יהודה עציון
שם הספר: בזעתם ודמם
מקום ההוצאה: רעננה
שם ההוצאה: הקיבוץ המאוחד רם בלינקוב
שנת ההוצאה: תשס"ט – 2009
קיצור: עציון
מחבר/ים: אניטה שפירא
שם הספר: חרב היונה: הציונות והכוח 1948-1881
מקום ההוצאה: רעננה
שם ההוצאה: עם עובד
שנת ההוצאה: תשנ"ב-1992
קיצור: שפירא
הקנאים בסוף תקופת בית שני כבעיה היסטוריוגראפית ישראל לי לוין
ישראל לי לוין, אוריאל רפפורט, מנחם שטרן, מיכאל אבי יונה ויהודה רוזנטל, דיון: הקנאים בסוף תקופת בית שני כבעיה היסטוריוגראפית, קתדרה 1, אלול תשל"ו, עמ' 60-39 http://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_1.8.pdf
קיצור (לי לוין).
הפרק השמיני בסדרת המופת של הערוץ הראשון "והארץ הייתה תוהו ובוהו" - תולדות ארץ ישראל: - "בין עצמאות לחורבן". https://www.youtube.com/watch?v=mPJT9M9aBes סדרת הרצאות של פרופ' יונתן פרייס: "מירושלים לרומא: שלושים השנים ששינו את העולם".
-1-1.jpg)
-2-1.jpg)
-2-1.jpg)