מחבר: שרגא בר-סלע
שם הספר: בין סער לדממה - חייו ומשנתו של הלל צייטלין
שנת ההוצאה: 1999
שם ההוצאה: ספריית הילל בן חיים הוצאת הקיבוץ המאוחד
יצור: בר-סלע
המאמר "מה קיבל יוסף חיים ברנר מהלל צייטלין" חמוטל בר יוסף – עמודים 175-6 http://in.bgu.ac.il/bgi/iyunim/DocLib2/8.pdf המאמר מבוסס על הרצאה לכבוד מנחם ברינקר אוניברסיטת בן-גוריון, נובמבר 2005
קיצור: בר יוסף
מחבר: צביקה דרור
שם הספר: מצביא ללא שררה – סיפור חייו של יצחק שדה
שנת ההוצאה: 1996
שם ההוצאה: הוצאת הקיבוץ המאוחד
קיצור: דרור
(1) http://www.bmj.org.il/assets/files/1731290075224.pdf הלל צייטלין הבלתי ידוע והחסידות עשהאל אבלמן יריעות – מסה, עיון ומחקר במדעי היהדות המשיקים למדעי הרוח והחברה, ה ירושלים תשס"ו לעיון נוסף
http://www.bmj.org.il/assets/files/1731290075224.pdf הלל צייטלין הבלתי ידוע והחסידות
עשהאל אבלמן כותב על
רבי נחמן מברסלב: צער העולם וכיסופי משיח – שתי מסות
הקדים מבוא והוסיף הערות: יונתן מאיר יריעות – מסה,
עיון ומחקר במדעי היהדות המשיקים למדעי הרוח והחברה, ה ירושלים תשס"ו
מבוא קצר לנאו-חסידות, מראשית התופעה ועד ימינו https://tomerpersico.com/2014/03/23/neo-hasidism_intro/
הלל צייטלין 1942-1871
הלל צייטלין – איש צדיק היה
1871 פלך מוהליב – 1942 ורשה פולין
הלל צייטלין נולד בעיירה קטנה לאם בת למשפחה חב"דית אדוקה, ולאב שהיה צאצא של משפחת מתנגדים שהיה למדן מופלג, בעל נטייה לביקורת ואף לחירות דתית. אלו יהוו את קווי המתאר של חייו שינועו בין אדיקות דתית לבין ההשכלה. הנער נטה להתבודדות וללימוד, ומגיל צעיר נחשב לעילוי שלא מצא בעיירתו מורים שיוכלו להוסיף לידיעותיו. בזיכרונותיו כתב "בגיל י"ג הייתי ממש שקוע באין סוף, איש לא ידע מה אתי, כי צנוע ומתבודד הייתי בטבעי.... נמצאתי אז במצב של אכסטזה... כל הימים וכל הלילות. מחשבתי הייתה דבוקה באלוהות כמעט בלי הפסק רגע". (בר-סלע עמ' 11)
אך הנער הסקרן נמשך גם כרבים מבני דורו גם אל ספרי ההשכלה וכתביהם של הרמב"ם, שפינוזה, הרמב"ן ואף משכילים כרנ"ק ושלמה מימון. מהם נדד אל מחוזות הגויים ולמד בשקיקה ובכוחות עצמו את כתביהם של דרווין, קאנט, פיכטה והתעמק במדעי הטבע, פילוסופיה קלאסית ומודרנית. על המבוכה וההתרחקות מהדת כתב "החילותי להביט על כל הסובב אותי בעיני חשד... מלחמה עצומה התלקחה בנפשי". (בר-סלע עמ' 11).
מורה, תלמיד וסופר עברי בתחילת דרכו
כשמלאו להלל צייטלין 15 שנים נפטר אביו והמשפחה התדרדרה לעוני. כדי לפרנס את עצמו ולסייע בפרנסת משפחתו, נדד הלל הצעיר מעיירה לעיירה והיה למורה עברי. בנדודיו לימד נערים יהודיים כפריים תורה, תפילה ומעט השכלה כללית. הנער המופנם והחולמני למד להכיר את "שפלותם וגסותם של בני האדם" (בר-סלע עמ' 11). את נחמתו מצא בשעות הפנאי בהן התעמק בלימודי המדע והפילוסופיה. בזיכרונותיו התוודה כי הלימוד דחף אותו לכפירה ולספקנות קיצונית בענייני האמונה.
לאחר שבע שנים של הוראה ולימוד עצמי - ביקש לצאת לעיר הגדולה ורשה ולהפוך לסופר ומסאי עברי. הוא שלח לאחד העם שכיהן כעורכו של "השלח" מאמר ארוך שנקרא "תורת האדם". אחד העם צינן את התלהבותו של הצעיר והדריך אותו כיצד לקצר ולהדק את כתיבתו כדי שתתאים לפרסום. צייטלין לא התקבל לחוגי האינטליגנציה הוורשאית ויעקב פיכמן (על שמו נקרא רחוב ברמת אביב) סיפר בזיכרונותיו כי צייטלין הדחוי התבטא בכעס ובתחושה של עליונות אינטלקטואלית על הסופרים העבריים שבעיניו כתיבתם הייתה: "מרפרפת, יותר מדי ספרותית. מצד אחד התהדרות במליצה, התגדרות בכישרון, או מלאת כתיבה סתם ללא רוח חיים". (בר-סלע עמ' 12).
בצר לו הוא שב בשנת 1894 לרוסיה הלבנה אך לא לעיירתו החב"דית הקטנה והאינטימית, אלא להומל - עיר גדולה שיותר ממחצית מתושביה היו יהודים. בקרב הציבור המבוגר שבהומלשלטה תנועת חב"ד ובין צעיריה המרדנים נחלה תנועת הבונד הסוציאליסטית הצלחה רבה. בהומל נוצרה מעין מעבדת ענק לליבון האפשרויות השונות לפתרון בעיותיו של העם היהודי באמצעות שלל תורות ואמונות: סוציאליזם לגווניו ולמפלגותיו, קומוניזם, אנרכיזם, פסימיזם, ציונות, דתיות יהודית אורתודוקסית, מיסיונריות נוצרית, איגודים מקצועיים והתבוללות. כל גורם ריכז סביבו לווייני משנה: ציונות טריטוריאליסטית מול דבקות בארץ ישראל, סוציאליזם עם ציונות, סוציאליזם יהודי בלי ציונות. סוציאליזם בלי יהדות. תקצר היריעה. הומל תהא גם העיר שתזכה להירשם בדברי הימים כמקום בו התארגנו הצעירים ל"הגנה עצמית" ולחמו לראשונה בשנת 1903 נגד הפורעים שגובו על ידי השלטונות.
צייטלין שלא מצא את מקומו ברפובליקה הספרותית של ורשה פרח בהומל. בעיר זו התרכזו באותם ימים הסופרים ואנשי הרוח יוסף חיים ברנר, זלמן יצחק אנכי, שמעון ביחובסקי (הידוע כבעלה של הסופרת אלישבע), אורי ניסן גנסין וגרשום שופמן. סנדר באום היה מעין גורו ששילב בין תורתו של ניטשה לרוח הרוסית ולדרכו של טולסטוי. לסנדר באום ולפסימיזם שלו הייתה השפעה רבה על בני החבורה, וברנר תיאר אותו בדמותו של אוריאל דוידובסקי ברומנים 'בחורף'. ו'מסביב לנקודה'.
הנשמות התאומות – הלל צייטלין ויוסף חיים ברנר
בהומל מצא צייטלין חבר נפש - הסופר יוסף חיים ברנר שהיה צעיר ממנו בעשר שנים. ברנר שהיה בראשית דרכו כסופר העריץ את צייטלין שכבר פרסם מאמרים ב"השלח", והפיג את בדידותו בחיק משפחתו הצעירה והחמה של חברו. בהספד שנשא צייטלין לאחר רצח ברנר סיפר כי כשנפגשו לראשונה היה ברנר עסקן ציוני ולאחר כמה חודשים עסקן בונדאי, אך הם לא שוחחו ביניהם על ציונות או בונדאות אלא דנו "'בשאלותהארורות'. השאלות על דבר עצם החיים, על דבר תוכן החיים ועל תכלית החיים". (בר-סלע עמ' 14).
הסופר יוסף חיים ברנר
"צייטלין סייע לברנר בהוצאת קובץ סיפוריו הראשון 'מעמק העכור', וברנר העתיק פרקים מכתב היד שכתב צייטלין על שפינוזה... בזיכרונותיו כתב צייטלין על ברנר: 'כמעט שלא היה עובר אף יום אחד מבלי שנראה איש את אחיו''. ברנר כתב על צייטלין: 'לא רק מכר היה לי, כי אם גם מורה, סופר-מופת, איש–הרוח, עמוד האש... (בר סלע עמ' 14). בשנת 1908 כתב ברנר שהלל צייטלין הוא בעל "נשמה גלמודה... נשמה טרגית מעולם העליון שנקלעה בעל כורכה מעולמות הטרגדיה אל הביצה התחתונה שבעיתון". (בר סלע עמ' 17).
פרופ' חמוטל בר יוסף הקדישה מאמר מלומד ומפורט לשאלה "מה קיבל יוסף חיים ברנר מהלל צייטלין". בר יוסף משרטטת בהרחבה את המגמות האינטלקטואליות של בני החבורה שהעריצו בעיקר את ניטשה. צייטלין שהיה היחיד שקרא בכתביו של ניטשה בשפת המקור - בגרמנית השפיע בהערצתו גם על ברנר שהיה למעריצו:
"השפעתו של הלל צייטלין על ברנר מיתנה אפוא את עמדתו המטריאליסטית, המשכילית והסוציאליסטית, וקירבה אותו לעמדות שברוסיה נחשבו אידאליסטיות: לפילוסופיה של שופנהאואר ושל ניטשה, לתורת האהבה של טולסטוי, דוסטויבסקי וסולוביוב, למקורות הנצרות ולמיסטיקה יהודית". (בר יוסף עמ' 186).
אך ברנר בדרכו המתעתעת גם לעג לצייטלין ובנה דמותו של יודלין ברומן 'בחורף' בהשראתו - כמי שמדבר בפרזות מהוקצעות על החובה להיות אדם חפשי אך בפועל מתנהג בפחדנות. אמנם בתחילת היכרותם העריץ את הסופר הראשון שפגש בחייו אך לאחר זמן ביטא חוסר הערכה לכישרונו הספרותי של צייטלין: "על פי מהותו הספרותית הוא לא היה דומני אלא נושא כלים, משורר ויוצר לא היה. וזוהי הטרגדיה. הוא היה פחות גדול ממה שחשב על אודות עצמו". (בר-סלע עמ' 15).
ברנר אמנם ביקר את כשרונו הספרותי, אך העריץ את צייטלין כאדם בעל אישיות יוצאת דופן וכהוגה דעות בעל ידע עצום. הקשר המיוחד בין שני החברים שרד גם את חילוניותו של ברנר והתרסותיו נגד הדת גם בשנים שצייטלין כבר חזר אל שורשי "האמונה התמימה", ונבע ממשיכתם אל אותן "שאלות ארורות". צייטלין השווה את ברנר לטולסטוי ולדוסטוייבסקי, לא בכישרונו הספרותי אלא ב"הרגשת עומק הצער ועלבון החיים" (בר-סלע עמ' 18). "ברנר רצה באמת קדושה וטהורה ושלמה... ואילו עולמנו בכלל ועולמנו הישראלי בפרט, ביצה סרוחה הוא. כל שעשה ברנר עשה בתכלית השלמות, לא ידע פשרות. הוא היה רצוץ ושלם כאחד. רצוץ על ידי הספקנות הטבעית, החיטוט הפנימי הבלתי פוסק, הייסורים הפנימיים וביטול ה'אני' לגבי כל הקדוש ונשגב בעיניו". (בר-סלע עמ' 16) צייטלין מתאר את ברנר כ"איוב מודרני" אשר כמוהו זעק מכאב עמוק והזדהות מלאה עם הסבל והסובלים.
התלמיד יצחק שדה
בשנת 1901 עזב צייטלין את הומל ועבר עם משפחתו לווילנה שהיוותה מרכז רוחני חשוב. אף על פי שמאמריו החלו להתפרסם בעיתונות היהודית והוא החל לקנות לו שם, לא עלה בידו לפרנס את משפחתו מכתיבה. בלית ברירה עבר לעיירה קטנה שם היה למורה פרטי במשפחתו של גביר עשיר - אלמן נשא לאישה גרושה בשם רבקה לנדוברג אם לשני ילדים, ושניהם הביאו לעולם ילדים נוספים. אחד מילדיה היה יצחק שדה (לנדוברג) - לימים מייסדו ומפקדו המיתולוגי של ארגון הפלמ"ח.
יצחק שדה לנדוברג
היה זה בית אמיד, מלא שמחת חיים שבו ההורים השתייכו לתנועת חב"ד, ואילו ילדיהם הגדולים נטו לתנועות המהפכניות. קשר נפשי מיוחד נקשר בין הילד הרגיש והחולמני יצחק לבין מורהו בעל הנפש הסוערת. שדה סיפר בהרחבה בזיכרונותיו על המורה שהשפיע על השקפת עולמו.
בן שלושים היה צייטלין בהגיעו לבית הגביר, וארבע שנים כיהן כמורם של הילדים. בביוגרפיה "מצביא ללא שררה" שצביקה דרור הקדיש לשדה הוא מספר: "דרכי ההוראה של צייטלין שבו את ליבו של הילד יצחק. 'כמעט שלא לימד, הוא עורר ללמוד, לא כפה פתרון אלא עודד לבקשו'... לימד תנ"ך והרבה לספר אגדות, יצא עם תלמידיו לטייל בנופים והוציא עימם את ימי הנופש בקיץ בכפר. הילדים היו מפליגים איתו לעולמות קסומים של אוטופיה. הייתה הדדיות ביחסים בין המורה לתלמידיו. 'בחברתנו נהפך הוא לילד גדול, ואנו בחברתו לפילוסופים קטנים". בתחילה 'לא ירדנו לסוף דעתו' אך במהרה 'זכינו למורה וידיד'". (דרור עמ' 21).
שדה (לנדוברג) וצייטלין המשיכו להתכתב ובשנת 1924 כתב לו צייטלין מוורשה לגדוד העבודה: "מי יתננו כי תשב עמי אתה בוורשה ולומד עמך את הכוזרי, או את התניא, או פשוט את ספר ישעיהו".(דרור עמ' 20).
ציונות
עם הופעתה של הציונות המדינית הפך צייטלין למעריצו של הרצל ואף השתתף בקונגרס הציוני החמישי בשנת 1901 כנציג העיר הומל. בוועידה זו החל העימות בין המצדדים בארץ ישראל כפתרון לבעיותיו של העם בגולה לבין הטריטוריאליסטים.
בדרכו לקונגרס עבר בוורשה ופגש את דוד פרישמן שהסתייג מהציונות בכלל ואת אחד העם שהסתייג מהציונות המדינית ומהקונגרס. דבריהם הזכירו לצייטלין את השאלה "מה היא העבודה הזאת לכם?" ששואל הרשע בהגדה, אך גם אנשי הקונגרס לא הרשימו אותו. הוא ציפה לפגוש בין הצירים אנשי מופת אך פגש יותר אנשים שנראו כאילו כל שהוכשרו לו הוא ממכר של דגים מלוחים. התרשם שלציונות חסרה אהבה פשוטה לעם הסובל, וכי ההתרפקות הרומנטית על העבר ניתקה אותם ממצוקות ההווה. הוא העריץ את הרצל, אך כשהחמירו הפוגרומים והרצל נכנע ל'ציוני ציון' ודחה את פתרון אוגנדה - הפך צייטלין לטריטוריאליסט וחבר לזנגוויל ולתנועתו.
צייטלין קיווה כי ריכוז היהודים בטריטוריה משלהם תשחרר אותם מהמסורות הגלותיות. הוא לעג לציונים שקיוו כי בארץ ישראל ישתחרר העם משליטת רבניו: " אותה המסורת המעיקה בגלות, תעיק לנו בארץ ישראל אלפי פעמים יותר... ממשלת הרבנים על ההמון לא תיחלש שם כפי שמקווים הציונים חופשי הדעות, אלא תתגבר ותתגבר".(בר סלע עמ' 112).
צייטלין האמין, במיוחד לאחר הפוגרומים בקישינוב, כי ארץ ישראל אינה מהווה פתרון ריאלי למצוקה האיומה וכי יש למצוא מקום מקלט שיעניק מענה מעשי. הוא חזה את הסכנות האיומות בחושיו, נחרד וביקש למצוא פתרון מידי.
אחת הסיבות על פיהן רעיון ארץ ישראל נראה לו בלתי ישים היא ההתעלמות "בין במזיד ובין בשוגג" מכך שהארץ מיושבת על ידי הערבים: "וכי מי נתן לכם את פלשתינה?.. יש לי רשות לחלום על פלשתינה כמו שיש לי רשות לחלום על פריז או לונדון... האמת המרה היא כי... אי אפשר לנשל את הערבים מאחיזתם... אי אפשר לגרש את הערבים העמלים והעובדים... ציוני ציון שוגים באשליותיהם ובדיפלומטיה חסרת תכלית ובינתיים העם גווע". (בר סלע עמ' 112).
כאשר הציונות חזרה ליום הקטנות בסגנון "חובבי ציון" והטריטוריאליסטים נכשלו במציאת אלטרנטיבה, נואש צייטלין ממציאת המקלט אף על פי שחושיו הזהירו אותו מפני הסכנה המשמשת ובאה. הוא התרכז בחינוך הנוער כדי שלא יתבולל או יחבור לתנועות המהפכניות ולשם כך החל לכתוב ביידיש במקום בעברית. צייטלין ביקש למצוא דרך רליגיוזית חדשה. למשל בנושא מעמד האישה ביהדות. צייטלין אינו מכחיש כי מעמדה של האישה הוא נחות ושואל "כיצד זה חלק אחד של האנושות רואה בחלק השני 'עבדים, יצורים נחותים כחפצים'?". "מכיר אני את כל התירוצים, אלה טובים בשביל זרים". (בר סלע עמ' 127). צייטלין מפנה בדרכו החדשה את הזרקור מהיהדות הרבנית המתפלפלת אל החלק המיסטי של היהדות, למשל בספר הזוהר שבו האישה נערצת ומכובדת.
צייטלין נואש מהמדע ומהפילוסופיה החילונית חזר אל האמונה: "לאלוהים אפשר לבוא רק מתוך ייאוש כאשר מתייראים מן העולם באמת....כאשר כל התקוות הכזיבו, כאשר כל החלומות הפכו לדברים בטלים. כל האידאלים: ארץ יהודית, תחייה לאומית, כל אלה ריקים מכל תוכן, הם אש ועשן בלבד" (בר סלע עמ' 136).
האמונה התמימה
בשנת 1904 זכה צייטלין בהמלצתו של דוד פרישמן בעל ההשפעה בעולם הספרות למשרה בעיתון העברי ווילנאי שנקרא "הזמן" - דבר שסייע לו לחדול מהוראה ולחזור עם משפחתו לווילנה. בווילנה עסק בפובליציסטיקה אך גם בכתיבת ספרים, ובין היתר פרסם ספר על משנתו של ניטשה. באותם ימים החל צייטלין בתהליך של חזרה ל"אמונה התמימה" ולשמירת המצוות. על כך כתב: "אם אין לך דרך ואין מנוס ומפלט, מכל ההבל והקטנות, הצער והייסורים... הנה יש דרך אחרת בפני איש... פנה למעלה". (בר סלע עמ' 59). בשנת 1907 עזב את וילנה ושב לוורשה ויש אומרים כי עשה זאת בשל אופייה "המתנגדי" של וילנה מול אופייה החסידי של יהדות ורשה.
עשהאל אבלמן כותב על מעמדו כ'ידוען' בוורשה: "צייטלין הפך להיות דמות בולטת בקרב יהדות ורשה. מספרים כי היה מהלך ברחובות העיר מוקף במעריצים. ביתו הפך מוקד לעלייה לרגל ולפעילות תרבותית. בנו של צייטלין, אלחנן, סופר ומשורר בזכות עצמו, כינה את ביתו של אביו 'בית הספרות', ובידינו תיאורים רבים של בית זה ושל בעליו המרשים, שהיה יהודי גבה קומה ששערו השחור גולש על כתפיו, זקנו מוארך ועיניו יוקדות וחודרות". (1)
עוד בנעוריו נמשך צייטלין לעיסוק בדמויותיהם והגותם של שפינוזה וניטשה. כשחזר לדרך האמונה חיפש בכתביהם של נביאי הנאורות והחילוניות את הכמיהה הנסתרת לאל ולכוחה של האמונה. הוא נמשך למיסטיקה, להתלהבות החסידית אך הוא לא היה חסיד שוטה. צייטלין המשיך להתמודד בדרכו המיוחדת עם "השאלות הארורות" וסירב לצעוד בדרכי האמונה הסלולות. חיים נחמן ביאליק הודה כי בחיפושיו לא מצא את האל ועל כן הוא ביקש שהשמיים יתפללו עליו. צייטלין מצא את האל אך היו לו "השגות" על כישוריו ועל אדישותו לסבל עמו: "האמנם זקנת ה' אלוהי? העת לך עכשיו לשבת בישיבה? אלפי שנים ישבת בישיבה וספריך רבו... צא נא מישיבתך, הראה בכל תוקפך". (בר סלע עמ' 91).
צייטלין העדיף את האדם המרגיש, המערער על כל אידאולוגיה מגובשת, על פני השכלתן שמשנתו סדורה: "הוא הרגיש שהחיים עשירים יותר מכל שיטה, וכל ניסיון לצמצם אותם במסגרת לוגית מרדד אותם במקום להעמיקם." (בר סלע עמ' 121). הוא הושפע מאוד מהפילוסוף לב שסטוב אותו הגדיר כיורשו של ניטשה, שהעדיף את המשורר והאומן שיש בו אמת וכנות על הפילוסוף בעל היומרה להבין את המציאות. שסטוב העדיף את האדם הפרימיטיבי בעל האמונה התמימה על פני האדם המודרני שאיבד אותה. צייטלין פילס את דרכו הישנה – חדשה בשביליה של החסידות שסללו רבני תנועת חב"ד ורבי נחמן מברסלב. הוא חש הזדהות עם נפשו המיוסרת על רבי נחמן: "'אם נדע לקרוא בין השיטין נראה כי ספקות רבים ועצומים מאוד הציקו לו תמיד ומיררו את חייו'. רבי נחמן של צייטלין הוא איש בעל קצוות: 'אמונה לוהטת מזה וספקות מרים מזה'". (בר-סלע עמ' 158).
מטיף בשער צייטלין התאכזב מהציונות שלדעתו לא סיפקה פתרון ממשי למצוקות העם היהודי וגם מהטריטוריאליסטים שלא השכילו למצוא פתרון של מקלט חלופי. הוא נחרד מהתבוללות ונהיית הצעירים אחר התורות המהפכניות תוך שהם נוטשים את אמונת אבותיהם. באותם ימים ראה את ייעודו במציאת קו רליגיוזי חלופי שידבר אל בני הנוער וישיבם למקורותיהם. לשם כך גם נטש את הכתיבה בעברית והחל לפרסם בשפת היידיש.
אף שדרכו של צייטלין מההשכלה את הדת הייתה אישית וייחודית היא תאמה זרם מרכזי בתרבות האירופית של התפיסה הפוסט-קנטיאנית ופוסט-הגליינית שאפיינה ציבורים אינטלקטואלים רבים במאה ה-19, שעיקרה התרחקות מהנאורות וחזרה למקורות הדתיים. המשיכה למסתורין ולמטפיזיקה אפיינה הוגים אלו ואף את צייטלין שנמשך אל תורת הסוד, אל הקבלה ואל החסידות.
צייטלין בעל הנפש הרגישה חש את הסכנה המתקרבת. הוא ביקש להזהיר וביקש להחזיר את בני הדור הצעיר לדרך האמונה. הוא היה למטיף אך הרגיש כי דבריו אינם זוכים להד שביקש. "משפטם של עמים נחתך ואנו מוטלים באשפת הגלות... ואני, אף אני הדל הולך ותועה, נופל ונכשל לרגעים. מתי יקיץ הקץ?". (בר סלע עמ' 192). הוא חש כי הדרכים הסלולות אינן מקדמות אותו וקולו אינו נשמע. הוא החל לתת משמעות מיסטית לחלומותיו ולחזיונותיו. היו שמתחו עליו ביקורת על שהוא מאמין שהיה לנביא, ודבק בו דימוי תימהוני.
לאחר תום מלחמת העולם הראשונה הבין צייטלין כי נפתח בפני העם היהודי חלון הזדמנויות חדש ונוצר סיכוי אמיתי לציונות המדינית ההרצליינית. הצהרת בלפור, תחיית הלאומים באירופה עוררו את תקוותיו. היצירות האוטופיות המתארות את החיים בארץ ישראל שכתבו הרצל ואף אלחנן לוינסקי לא ביטאו את חזונו. גיבורו של הרצל הוא בן לתרבות המערבית הנקלע לארץ ישראל בשל האנטישמיות, גיבורו של לוינסקי הוא חובב ציון הדוגל באידאולוגיה של אחד העם. צייטלין כתב אוטופיה משלו בה גיבורו עוקר את עצמו מזהות יהודית קרועה וחוזר למקום בו ישוב לשורשיו ויאחה את הקרע שבנפשו. גיבורו שט במנהרת הזמן לעתיד, למדינה היהודית החוגגת 100 שנים להיווסדה בשנות האלפיים. ההבדל בין האוטופיה שלו ושל הרצל היא שאצל הרצל הגיבור מתנער מהגלות באמצעות ההשכלה והמודרנה ואילו אצל צייטלין הגיבור מתנער מהגלות ומההשכלה שרכש בה באמצעות חזרה לשורשיו היהודיים. על פי חזונו המדינה החדשה היא בעלת אלמנטים דמוקרטיים מסוימים אך בסופו של דבר היא מה שמגדירים כיום כ"מדינת הלכה".
צייטלין ביקר בארץ ישראל בשנת 1925 לרגל פתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים. הוא כאב את העובדה שהנואמים לא הזכירו את הרצל והתאכזב מפגישתו עם אחד העם שנראה לו אותו 'חובב ציון' עייף שלא השתנה במשך 25 שנים. אחד העם ראה בגלי העלייה מפולין שנקראה עליית גרבסקי נטל שיפגע בחזון הציוני שלו ואילו צייטלין שחש את הסכנה - ראה בה עליית הצלה. בביקורו הוא גם פגש את הרבנים זוננפלד וקוק ושמע מהם על המחלוקת ביחס לחלוצים פורקי עול המצוות. הרב קוק היה סלחני יותר ואמר לצייטלין שקרא את הספדו האוהב והחומל על הסופר חיים ברנר שפצע את ליבו כל השנים בחילוניות הרדיקאלית שלו. לדבריו ישנם בעמק הרבה 'ברנרים' בין החלוצים אך אנו בימי התחלת הגאולה ויש לשפוט את האנשים על פי מעשיהם ולא על פי דבריהם. צייטלין נטה להסכים עם הרוא"ה קוק.
הוא שב לפולין וחש את האומללות הנוראה של יהודי הגולה. הפתרון של ארץ ישראל נראה עוד פעם כלא ישים וחלקי בלבד. צייטלין נטה אחר מפלגתו של שמעון דובנוב שהאמינה באוטונומיה רוחנית ומלחמה על שוויון זכויות אבל סבר כי ההגירה היא הפתרון המועדף. לדעתו ארץ ישראל היא בראש הרשימה של יעדי ההגירה אך בשל מגבלות הקליטה יש לבדוק גם אופציות כאוסטרליה ודרום אמריקה.
צייטלין זכה בשנים אלו לאהדה רבה ומעריציו ראו בו 'טריבון עממי'. בנו כתב בזיכרונותיו כי אך בשל הפופולריות הגואה הוא זכה גם להתקפות חריפות מצד אנשי 'אגודת ישראל' שכינו אותו 'אפיקורס' ו'בלעם' ומצד עיתוני השמאל הלא ציוני שכינו אותו 'ריאקציונר חשוך'. צייטלין עונה למבקריו: "אין אני רבי ואין אני צדיק... אני יהודי פשוט ומצוי". (בר סלע עמ' 218). לאנשי 'אגודת ישראל' הוא אומר כי הם עוברים על הציווי ההלכתי "לא תתגודדו" (דברים י"ד ו'). "וחז"ל מפרשים לא תעשו 'אגודות אגודות'. .. כל תנועה דתית בעם ישראל השתדלה להעשיר את היהדות בנשמה יתרה, בכנות, באמת... ואילו אגודת ישראל מעוניינת בחיזוק כוחה בלבד". (שם ע' 218). במכתב לרב קוק הוא מלין על מלחמתם של ראשי 'אגודת ישראל' ועל עיסוקם בתפל "כל דתיותם ואדיקותם מסתכמות במנהגים חיצוניים... בין המכריז על עצמו שהוא צדיק לבין המכריז על עצמו שהוא רשע, אני בוחר ברשע כי הוא אדם כן". (שם עמ' 218).
הסתר פנים
שנות השלושים עמדו בסימן מצוקה גוברת של יהודי פולין ועליית היטלר לשלטון. צייטלין, איש הרוח הרגיש, חש זה זמן כי היהודים ניצבים בפני סכנה איומה והקצין את דעותיו עוד יותר. הוא ראה במתחרש את פעמיו של המשיח שאת בואו הוא ניסה לקרב. במישור הפרקטי הוא ניסה בכל כוחו להביא לאיחוד כל הזרמים והמפלגות כדי שידרשו מאומות העולם להקצות ליהודים טריטוריה בטוחה. הוא הבין כי הזכות להתיישב בארץ ישראל אינה מקובלת על אומות העולם בשל המחלוקת עם הערבים, ובשל דחיפות העניין יש לבקש באופן מידי טריטוריה שאיננה שנויה במחלוקת. הממשלה הפולנית ניסתה בלחץ חוגים לאומניים שהושפעו מעליית הנאצים לשלטון, לעודד את הגירת היהודים לפלשתינה, וכשהבינו כי ארץ זו לא תוכל לקלוט את כולם ניסו למצוא פתרון בדמות הגירה למדגסקר. צייטלין שחש את הסכנה בכל עוצמתה תמך ברעיון זה.
אך מדגסקר וארץ ישראל היו כה רחוקות, והגרמנים כבר כבשו את פולין והקימו את גטו ורשה. הרעב והמחלות הכריעו את בני משפחתו, ורק בנו אהרן צייטלין שנסע לארצות הברית להצגת מחזה שכתב ניצל. החיים בגטו הפכו לגיהינום וצייטלין נשא עיניו לאל בתפילה והתחנן שיבטל את "הסתר הפנים".
"שמע ישראל זעק יהודי לאלוהיך ולעולם רחוק ומתנכר
אלוהיי... האינך רואה את סבל עמך
וייסורי נושאי תורתך?
האם טרם הגיע אליך הזעקה של ילד מעונה?..
עמך ישראל עומד על עברי פי תהום של ייאוש
הינשא הקול מעמך ישראל שהולך וכלה
רחמים רחמים". (בר סלע עמ' 285)
מתעד קורות גטו ורשה עמנואל רינגלבלום סיפר כי " הלל צייטלין הסופר והעיתונאי הנודע שוחרר פעם אחת מן האומשלאג. פעם שנייה נתפס... וביודעו אל מה הוא צפוי התעטף בטלית ובקיטל כשם שהיו עושים אבותיו לפניו". (בר סלע עמ' 286). צייטלין החולה בן ה-71 הובל בערב ראש השנה בשנת 1942 לכיכר ושם נורה למוות.
.jpg)
