והוא היה לאגדה
יצחק שדה
אוגוסט 1890 לובלין – 1952 יפו 
 
"יצחק שדה, המהפכן האגדי, השפיע יותר מכל אדם אחר על בניית הכוח העברי בארץ. סר ישעיה ברלין, בן - דודו של שדה, נהג לכנות אותו 'גריבלדי יהודי', וכתב שהוא 'האיש האמיץ, העליז, המקסים והמעשיר ביותר שהכרתי אי - פעם. אחד מיוצאי הדופן של החיים, נפלא בעת מלחמות ומהפכות ומשועמם במהלך היום-יום השליו, המסודר, הבלתי – מסעיר". (1)
 
 

בת הזקונים היפה והמפונקת של רבי שניאור זלמן "הגאון מלובלין", האמינה כי מגיע לה לקבל את השידוך הטוב ביותר. מה מרה הייתה אכזבתה כשהשיאוה לגבר שאמנם היה עשיר ומיוחס, אך מכוער ונמוך. השנאה היוקדת שחשה לבעל המאוס עליה השפיעה על חייו של בנה, יצחק לנדוברג, לימים שדה.
על היחסים בין הוריו כתב ביומנו: "שפעת אהבה ויצרים פרצה מכל ישותו של אבי, שהתנפצה אל הקיר האטום של שוויון נפש או איבה. היה זה דו קרב חרישי, המסתיים על פי הרוב בשיחה נמרצת וקולנית, קנטור וחימה שפוכה, עד לדומיית פתאום, כבדה ועצורה, כשאגרופי אבא קפוצים ומונפים וידי אמי מליטות את פניה. והייתה דומיה זו איומה מן הצעקות והגיעה עד לבות הילדים ועד לב השמים". (2)(דרור, עמ' 13).

אימוני כושר על שפת הים

לאחת מבנותיו קרא ריבושה – רבקה, כשם אמו, שזכר את "חיבוקיה העצובים", "השקט החם" ו"עיני הקטיפה השחורות" שלה שהקרינו אור.
לאחר זמן ירד אביו מנכסיו והתמכר לטיפה המרה. האם נטשה את הבית, ושני הבנים נשלחו לבית הסב לנדוברג, אבי אביו, איש עסקים עשיר שכונה "מלך הנפט" של ורשה. 

מגיל שנתיים ועד לשנתו השביעית גר אצל סבו, מתגעגע עד כלות לאם האהובה, וסובל מהבושות שגרם אביו. ביומנו תיאר שנים אלה כשנים של פחד וסבל נפשי. הילד הרבה להתבודד ונקלע לתאונות שונות ומשונות. סיפר על ליל הסדר שהתקיים זמן קצר לאחר שנכווה מסיר רותח וכוסה בתחבושות. לפתע פתח אביו את הדלת כשהוא מבושם וצעק: "מה עשיתם לבני?". הוא אחז בסכין והתנפל על אביו, סבו של יצחק הקטן, וכשזה נמלט דקר את כורסתו הריקה ויצא מהבית. הילד שסבל מבריאות לקויה וממצבי רוח קשים, ניסה אף להתאבד בתלייה בגיל 6.

בינתיים נישאה אמו בשנית, לרב איצ'ה, איש עסקים עשיר, אלמן ואב לילדים, והגיעה לוורשה לקחת את שני בניה לביתה החדש. עבור הילד החולני, החלש והעצוב היה זה מעבר מחושך לאור. ביתו של אביו החורג היה בית אחוזה מרווח בן כעשרים חדרים בו היו כל החידושים המודרניים: חדרי שירותים, חדרי אורחים ומים זורמים. בחדר הרחצה רחצו אותו היטב, סיפרו אותו ובאותה הזדמנות, למרות אדיקותם של אמו ואביו החורג, גזזו את פאותיו. את
רב איצ'ה זכר יצחק שדה כאיש שמח, סוחר הגון ואב מסור לשמונת ילדיו ולשני בניו החורגים. אמו שהייתה לאישה שמחה ומאושרת ילדה לבעלה החדש בן זקונים. בניו הגדולים הפכו לחבריו הטובים וכשהיו מתקוטטים ביניהם האשימו איש את רעהו בחיזור אחר אמם החורגת והיפה, שהייתה קרובה אליהם בגילה.

שדה הפך מילד חלוש וחולני, "ילד חיידר" טיפוסי, לבריון קטן מפותח שרירים ואגרופים. הוא הרבה באימונים ובשחייה בנהר, וניצח בתגרות את ילדי הגויים האנטישמים. אופן חינוך הילדים היה נושא שבמחלוקת. ההורים למרות אדיקותם לא רצו לשלחו לחדר, ואי ידיעה מספקת של השפה הרוסית מנעה את הליכתו לגימנסיה. סופו של דבר הביאו לו ולאחיו מורה פרטי, הלל צייטלין, שהפך עבורו למורה דרך לחיים. על שמו של אותו מורה, הוגה דעות, חברו של הסופר חיים ברנר, שנספה בשואה נקרא רחוב מרכזי בתל אביב.

צייטלין היה חבדניק שקרא את ניטשה, שפינוזה וטולסטוי ולמד בודהיזם. הוא יצא בשאלה ואחר כך חזר לשמור מצוות, אך לא איבד את אהבת האדם והפתיחות לעולם. כמורה הוא לא לימד אלא עודד ללמוד: "המעשה הטוב שאדם מיטיב עם הזולת מעשיר ממילא גם את ממלכת האלוהים שבקרבו". צייטלין יצא לטייל עם תלמידיו בטבע הפראי, שם היה מפליג עמם לעולמות קסומים של אוטופיה ואגדה.

יום אחד, השכן השיכור הכה את בנו. יצחק התנפל על האב המכה בחמת זעם וכילה בו את חמתו. לאחר מכן הרגיש בושה ואשמה על פרץ האלימות, אף שהיה מוצדק. צייטלין מורהו אמר לו כי המעשה היה חסר תועלת כי השיכור ישוב לסורו "אך כך עשה גם גיבורו של אחד הספרים המצוינים שאני מכיר – דון קישוט איש למנשה, הטוב בבני האדם" (דרור, עמ' 23).
יום אחד ראה יצחק ברחוב אישה זקנה גוררת באפיסת כוחות שק של אפר ונטל את השק והביאו לביתה, אף שבדיוק לבש את חליפתו החדשה והמהודרת. כשחזר לביתו בחליפה שחורה ומפויחת, נזפה בו אמו ואחיו לעגו על כך שהפך להיות חסיד שוטה של תורת טולסטוי. יצחק פרש עצבני לחדרו, ורק צייטלין נטל את ראשו בידיו ונשק לשתי עיניו.
הנער הרבה להתבודד ושקע בקריאה אובססיבית של ספרי הגות יהודית ופילוסופיה. הוא אהב את פושקין אך בעיקר קרא על מהפכנים ולוחמי חופש.
 

עולם ישן נחריבה

הנער המהורהר הקדיש שעות לשאלה כיצד לבער את הרוע מהעולם. מאביו החורג למד את סודה של הסובלנות לדעתו של האחר. ממורו צייטלין למד כי המצוות והפולחן אינם העיקר, אלא ההתקדשות הנפשית לעשיית הטוב. שדה הירבה לקרוא בכתבי מרכס ואנגלס, ומצא את הקשר שבין תורתם לבין הדת כי שתי התורות שואפות לצדק ולאוטופיה של "גר זאב עם כבש". ככל שהתקרב למהפכנות הסוציאליסטית התרופפה דבקותו במצוות הדת.
 
בשנת 1905 נשלח שדה לאודסה ללמוד בבית ספר יהודי מקצועי, ושם השיגה אותו המהפכה הראשונה.  הוא נקלע באקראי אל לב המהפכה כשטייל בנמל וראה את התקוממותם של מלחי האונייה פוטיומקין. עדות הראייה האותנטית של המהפכה שכשלה השפיעה עליו כל חייו. הוא נואש מכוונתו ללמוד בבית הספר המקצועי ברוח תורת טולסטוי, שהטיף לצמחונות ועבודת כפיים, וחזר לביתו. כמה מאחיו ואחת מאחיותיו נתפסו על ידי המשטרה ונכלאו, ושניים מהם אף נשלחו לגלות בסיביר.

בספרו האוטוביוגרפי "הפנקס פתוח", שנכתב בערוב ימיו, סיפר על ראשית ימיו כמהפכן. בגיל בר המצווה השתמשו בו הסוציאל-רבולוציונרים, חסידי הטרור האישי, להברחת אחד מראשי המפלגה שנפצע. כנער היה עד להכנות שבראשן עמד הלל צייטלין להברחתו של הסופר חיים ברנר, שערק מצבא הצאר.

המשימה הבאה שביצע הייתה טרגית: הוטל עליו להרוג צעיר יהודי שנחשד בשיתוף פעולה עם המשטרה. שדה הרג אותו בירייה ולאחר מכן, התברר לו שכל חטאו של אותו נער היה אהבתו לבתו של קצין המשטרה. הלה נהג להתגנב לביתו כדי להתראות איתה. הקורבן היה גם ככל הנראה קרוב משפחה רחוק של שדה. המעשה צילק את נפשו והוא החל לשתות לשכרה.

באותם ימים נקשרה נפשו לאנשי העמל הפשוטים שבקרבם חי, לאחר שעזב את בית אמו. מפועל קשיש למד את חשיבותו של המקל העשוי להיות נשק רציני, כשתלוי מי אוחז בו. לימים אימוני הקפ"פ (קרב פנים-אל-פנים) בעזרת מקלות יהוו את אחת מאבני היסוד של אימוני הפלמ"ח. שדה עבד כפועל פשוט 11 שעות ביממה ורעב ללחם. בנסיעה ברכבת לעיר הגדולה סנט פטרבורג ישב לידו אדם שסיפר לו על האמנות המודרנית, חשף בפניו רפרודוקציות של ברויגל, ושדה נכבש כולו.

בן 17 היה שדה בהגיעו לעיר הגדולה סנט פטרבורג כדי להשלים את לימודיו. ידוע מעט על גורלו בשנים שבין מהפכת הנפל של 1905 עד המהפכה שבשנת 1917. בבית הספר למד פילוסופיה ופילולוגיה ועסק באימוני ספורט והיאבקות ברמה מקצועית. הוא גם לא ויתר על אהבת האמנות, והרבה לבקר במוזיאון הארמיטז'. פגישותיו עם מארק שאגאל וציירים נוספים קירבה אותו לחוגי הבוהמה. שדה הרבה ללכת להצגות, וכדי להתפרנס שימש מודל עירום לציירים. פה ושם הרוויח כסף גם בתחרויות היאבקות מקצועיות. בין השיטים של יומנו אפשר ללמוד על חיי בוהמה המלווים במצבי רוח משתנים, שתייה מופלגת וקשרים עם נשים רבות. כשהתעלף יום אחד מרעב סידר לו חברו עבודה כשומר ראש לצאר ניקולאי השני. בהמשך, בימי השפל שעוד נכונו לו, ישמש כשומר ראשו של חיים ויצמן. עודף עיסוקיו גרר את הפסקת לימודיו הסדירים והמשכם במסגרות אקסטרניות. כשעייף חזר לבית אמו ואביו החורג בסמולנסק אך לא מצא את מקומו. "התקשה להשתלב בבית הוריו. התקשה למצוא תיקון לעצמו בעבודה מסודרת. לא הסכין להתאמץ כדי לבנות את חייו. העצלות הטבועה בו, במצאה לעצמה צידוק בעסקי אמנות ובשעשועי התפלספות וכיוצא באלה הכריעה אותו" (דרור, עמ' 37).  שדה נהג להסתובב ברחובות ולהסתבך בקרבות של כנופיות, ולבסוף הצטרף לקרקס נודד והיה לכוכב הלהקה. כדי לכבוש את הקהל היהודי בחר לעצמו שם במה "בר כוכבא" וניצח במרבית הקרבות, אך ההערות האנטישמיות של חבריו גרמו לו למאוס בנדודים ולשוב לבית הוריו. אלו ניסו להשיבו לדרך הישר עם הפיתוי הכפול של נישואים וכסף והוא נעתר להם.

 

ז'ניה

ז'ניה/יבגנייה/הינדה ברלין, הכלה המיועדת, הייתה בת דודתו של שדה ודודתו של הפילוסוף ישעיהו ברלין שעל שמו קרוי רחוב בדרום תל אביב.  גרושה ללא ילדים, דעתנית, סוציאליסטית אדוקה, בעלת שני תארים אקדמיים, ישרה, נזירית, קפדנית שהקדישה את ימיה לשיפור תנאיהם של האיכרים והפועלים. ג'ניה שהייתה פוזלת מעט, ממושקפת, מכוערת למדי וחסרת חוש הומור - נישאה בשמחה לגבר יפה תואר, אהוב הנשים בן ה-22. שדה אמנם העריץ את חוכמתה, אך עבורו הנישואים היו דרך המפלט היחידה מבית הוריו הפרובינציאלי ומעבר נוח לעיר הגדולה ריגה, בירת לטביה.

כפרס ניחומים קיבל חנות לדברי אמנות שאותה טרח לפתוח רק בשעות אחר הצהריים, לאחר שהקדיש את מרבית שעות היום לספורט. החנות הייתה למועדון חברים של שוחרי אמנות. אורח חייו הבטלני, המעט מופקר, והעובדה שחזר לדגמן בעירום לציירים - היו לצנינים בעיני בני משפחת אשתו האדוקים בדתם. הקשרים עם הוריו התרופפו. עבורם בוהמיין הייתה מילת גנאי. הוא ניצל את שפע הזמן הפנוי שחיי הנישואים הנוחים איפשרו לו ללימודים לא פורמאליים. שדה למד אנגלית וגרמנית והחל לקרוא את ניטשה בשפת המקור. לאחר שנת נישואים אחת נולדה להם בת בשם אסיה.

  

טרומפלדור, פנחס רוטנברג והחבר לנין

מלחמת העולם הראשונה שפרצה באוגוסט 1914 גאלה את שדה מייסורי הבורגנות, והוא נשאב לחיי ההרפתקאות שהמלחמה זימנה. הוא נפצע בחזית וזכה לעיטור "צלב גיאורגי הקדוש" – עיטור גבוה ונדיר ליהודי בצבא הצאר. באותם ימים פיתח שדה קריירה צדדית של כתב צבאי שרשימותיו משדה הקרב פורסמו בעיתונות. ז'ניה סבלה בתקופת המלחמה ממחסור ובתם היחידה אסיה חלתה במחלה שממנה לא החלימה.

בפברואר 1917 עלה קרנסקי לשלטון ושדה מונה לקצין משטרה תחת פיקודו של פנחס רוטנברג הסוציאל רבולוציונר. שני הרעים יחזרו וייפגשו בתנאים אחרים ובמקומות אחרים. רוטנברג ושדה תעבו את הבולשביקים. "הס"רים היו מאז ומעולם יריבים לבולשביקים – טיפוסים שונים של מהפכנים. ...המהפכן הס"רי (הסוציאל רבולוציונר) – טיפוס מהפכן שהילה רומנטית עוטה אותו, פוריטאני, צנוע, נחוש, מוכן להקריב את חייו למען המדוכאים והנבערים. צד ההרפתקנות שבעשיית המהפכה משך את לבו של שדה יותר מאשר נוקשות אופיים של הבולשביקים שהיו מהפכנים מקצוענים ללא הנשמה היתירה". (דרור, עמ' 45).

באפריל 1917 חצה לנין, מנהיג הבולשביקים, את הגבול בחסות הגרמנים. למרות העובדה ששדה היה חייל, ולאחר מכן קצין משטרה, לא משך את ידיו מעיסוקיו בספורט, לימודים, אמנות וכמובן עיתונות. יום אחד כשעמד בתור לקבלת כרטיס כניסה לכנס פוליטי כדי לסקרו מטעם העיתון שבו עבד, פגש איש רזה ונמוך שהתלונן על התור והציג עצמו כוולדימיר איליץ' לנין כתב ה"פראבדה". כשלנין נטל את רשות הדיבור - נשבה שדה בקסמו. כשפרצה מהפכת אוקטובר והבולשביקים תפסו את השלטון, נפרדו דרכיהם של רוטנברג ושדה. הס"רים התפצלו לשמאל וימין. רוטנברג, שהפציר טרם המהפכה בקרנסקי להוציא להורג את לנין וטרוצקי, נאסר מיד לאחר תפיסת השלטון. הוא ושוחרר לאחר התערבות חבריו שזכרו לו חסד נעורים, ועזב את רוסיה לארץ ישראל בה הקים את חברת החשמל. שדה, שהשתייך לס"ר שמאל שחברו לבולשביקים, היה ללוחם בשורות הצבא האדום. שדה ערק מהצבא כי לא מצא עניין במלחמה כאשר הפכה ממאבק נגד הגרמנים למלחמת אזרחים.

בימי אובדן הדרך פגש שדה את יוסף אוסיה טרומפלדור - האיש שהשפיע על חייו ושינה את מסלולם מן הקצה אל הקצה. קצת פרטי מידע וטריוויה על טרומפלדור - דמות מיתולוגית שהייתה לאגדה עוד בחייו: לאחר שאיבד את ידו במלחמת יפן רוסיה איבד גם את משלח ידו – רפואת שיניים, ועל כן למד משפטים והיה לעורך דין. כתלמידו של טולסטוי היה צמחוני ופציפיסט אך התגייס לצבא הצאר כדי להוכיח כי היהודים אינם פחדנים. את גבורתו הוכיח במלחמת רוסיה-יפן, הועלה לקצונה בכירה וקיבל אותות הצטיינות מהגבוהים ביותר. הצאר ניקולאי השני העניק לו את האות באופן אישי והצארינה העניקה לו שי אישי - יד תותבת .

לאחר שחרורו של טרומפלדור מהשבי היפני ומהצבא, הוא בחר לעלות לארץ-ישראל והגה רעיונות שתהא להם השפעה מרחיקת לכת. היה בין הוגי רעיון הקיבוץ, ממקימי החלוץ - אותה תנועת נוער שהכשירה צעירים בגולה לעלייה לארץ, ומהוגי גדוד העבודה – קומונה של פועלים. הוא עבד בדגניה ועם פרוץ מלחמת העולם הראשונה סירב לקבל אזרחות עותומאנית (להתעמן) ולהתגייס לצבא התורכי. טרומפלדור גורש למצרים, ושם הקים ברוח חזונם של זאב ז'בוטינסקי ופנחס רוטנברג את גדוד נהגי הפרדות - גדוד יהודי שלחם במסגרת הצבא הבריטי בגליפולי. עם פרוץ מהפכת 1917 הראשונה מיהר להתייצב לצד ממשל קרנסקי. עשה נפשות לרעיון הקמת גדוד המונה 100 אלף לוחמים יהודים צעירים שיצטרפו למעצמות ההסכמה (בריטניה, צרפת ורוסיה) ויצעדו דרומה אל עבר ארץ-ישראל כדי לכבשה.

באוגוסט 1917 ביקש שדה לפגוש את האיש המבוגר ממנו בעשור, אשר דמותו הלהיבה את דמיונו. שדה לא התאכזב: הוא נשבה בצניעותו של טרומפלדור, בחדרו הנזירי ובאורח חייו הסגפני. בעלת הבית הרוסייה של טרומפלדור סיפרה שהוא "איש קדוש" וכך התרשמו כל מכריו. "גבוה, זקוף קומה, רחב כתפיים, אצבע יד ימין תחובה בתוך רצועת החגורה. שרוול יד שמאל תלוי באוויר. פנים בהירות וחלקות, בעלי תווים אמיצים וחטובים, שפתיים דקות ועיניים אפורות, טובות, קורנות" (דרור, עמ' 49) . בכמה שיחות שינה טרומפלדור את מסלול חייו של שדה, והפכו לציוני בנוסף להיותו סוציאליסט. שדה נדבק בהתלהבותו של טרומפלדור שקרא: " קומו חברים, נעלה בין הרי ארמניה, נעפיל באררט, נעבור ברגלינו את אסיה הקטנה, נחתוך את שלג העולמים ונכבוש בחרבנו את הארץ לעמנו - עם ישראל" (שם) . תוכניתו האסטרטגית נראתה לשדה מופרכת, אך החזון כבש אותו. שדה היה ליד ימינו בפעולות החלוץ, אך הימים ברוסיה היו ימי פורענות ומלחמות פנימיות קשות, והיהודים הפכו לשעיר לעזאזל ומטרה לפגיעות אכזריות. פעילותם של טרומפלדור ושדה התמקדה על כן בארגון היהודים להגנה עצמית.

כשפרצה מהפכת אוקטובר איבדו טרומפלדור ושדה עניין ברוסיה ובמהפכה. טרומפלדור עלה לארץ-ישראל חדור מוטיבציה לקדם את חזונו לאיחוד תנועות הפועלים, יצירת קומונות של התיישבות וקבוצות פועלים נודדות.

שדה עבר במוסקבה ולקח איתו את אשתו ובתו החולה לקרים, שם עמד בראש קבוצת החלוץ המקומית, וייסד את חבורת "הקרימצ'קים" (בני קרים) שילוו אותו כל חייו.  ז'ניה נאבקה על חיי בתה הפעוטה אך כשלה והילדה נפטרה. שדה קבר את הילדה במו ידיו ואמה שקעה בדיכאון. גם בקרים המשיך שדה בלימודים באוניברסיטה (פילולוגיה סלאבית וספרות רוסית חדשה), באימוני הספורט וגילה עניין מחודש במוסיקה.

נפילתו של טרומפלדור ביא' באדר 1920 הכתה את שדה בתדהמה. מותו של המנהיג סילק אצל שדה את תהיותיו ולבטיו ביחס לציונות. ביומנו כתב: "באתי ארצה שלא כחברי החלוצים בני ה-18-17. הם היו חדורי הכרה מלאה שהם שבים למולדתם... ואילו אני נסעתי לארץ ישראל, לארץ שלא ידעתיה, מסיבות שלא היו לי עצמי ברורות די צורכן. בעיקר, מפני שחברי יוסף טרומפלדור נפל בקרב בהגנת הארץ, וחסידיו, חבורה של קרוב למאתיים איש, פנו אליי, כלחבר הקרוב ביותר של מנהיגם" (דרור, עמ' 56).

ז'ניה הייתה שותפה לדרך החדשה. היא הסתובבה בין החלוצים ושכנעה צעירים להצטרף לעלייה. מסע העלייה דרש סכומי כסף בעיקר לשם שוחד כי לרבים מהצעירים לא היו ניירות מתאימים. שדה ארגן מופעים שבהם הצעירים התלבשו והתאפרו כפסלים יווניים והתגוששו על הבמה. כספי התמורה נכנסו לקופה משותפת שנקראה "קרן טרומפלדור".
 

בארץ-ישראל

שדה וחבריו הקרימצ'ים הגיעו ארצה ביוני 1920, בשר מבשרה של העלייה השלישית (1924-1919) הרדיקלית, השמאלנית והפרועה. מנהיגם טרומפלדור התווה מסלול של התרחקות מהפוליטיקה המפלגתית, קריאה לאחדות תנועות הפועלים וחיי קומונה. לאחר מותו כיבדו מנהיגי מפלגות הפועלים, בני העלייה השנייה, את צוואתו ובדצמבר 1920 ייסדו את ההסתדרות הכללית שנתנה מענה לפועלים שהשתייכו למפלגות שונות. שדה יצר עם חבריו את גדוד העבודה והיה לאחד ממנהיגיו ומובילי דרכו.
 
פרופ' זאב צחור כתב על גדוד העבודה:
"תוך שנה הצטרפו לגדוד העבודה יותר מ-600 חברים, מספר עצום בקנה המידה של היישוב, שבו דגניה, הקבוצה הראשונה, שמלאו לה עתה עשר שנים ושנחשבה סמל התחדשות של החברה המתהווה בארץ - מונה פחות משלושים חברים... בתוך השנה הזאת עוסקות פלוגות של גדוד העבודה בכיבוש תחומי עבודה שדומה היה כי יהודים מעולם לא עסקו בהם. פלוגה אחת משתתפת בהקמת נמל חיפה, פלוגה אחרת הקימה מחצבה בירושלים, פלוגות של הגדוד עובדות במחנות הצבא הבריטי, סוללות מסילות ברזל ומתפרסות על פני כל ארץ ישראל מהגליל ועד לנגב. שיטת הארגון של הגדוד הייתה חדשנית ונועזת: בסוף השנה הראשונה לקיומם הם הכריזו על עצמם כקומונה כללית, המהווה בסיס ליצירת 'קומונה כללית של כל פועלי ארץ ישראל'". (3)

למרות ההכנות לעלייה והאימונים, החיים היו קשים מנשוא. שלונסקי איש הגדוד כתב על האתגר בסלילת כביש צמח טבריה:

הָרֵי יְשִׁימוֹן, צְחִיחַ סֶלַע וָחוֹל
וְלַהַט חַמָּה מִגָּבוֹהַּ
הִנֵּה הַמּוֹלֶדֶת. שָׁמַעְנוּ הַקּוֹל:
"בּוֹאוּ בָּנַי!" – וַנָּבוֹאָה

וַתֹּאמֶר: "עָיַפְתִּי... שְׁמָמָה... וְאָבָק..."
וַנַּעַן: "נִבְנֵךְ, הַנֶּחְרֶבֶת!"
וְאֶבֶן מִסֶּלַע אֵלֵינוּ תִּזְעַק:
חִצְבוּנִי מֵהַר בַּמַּקֶּבֶת.

עַל הַסֶּלַע – הַךְ, הַךְ!
שִׁיר הַפֶּלֶא – לָךְ, לָךְ!
מִן הַסֶּלַע
שִׁיר הַפֶּלֶא
אָמֵן סֶלָה –
צְנַח (4)
 
ואלתרמן כתב על הסבל:
הַךְ, פַּטִּישׁ...
דּוּד הַזֶּפֶת חַם
יָד נוֹטֶפֶת דָּם;
כָּכָה בֶּן אָדָם
בַּמִּדְבָּר נִלְחָם (5)
 
שדה היה אחראי על תחום חיי החברה והתרבות (בכך הצליח), ועל הצד הארגוני (בכך נכשל כישלון חרוץ). בניסיונו ליצור מקורות תעסוקה חדשים גילה את החציבה. בכל השאלונים שימלא בעתיד יגדיר את מקצועו כחוצב. גם בערוב ימיו, כשהיה חולה וימיו ספורים, ניסה עדיין להקים מחצבה. דימוי "האדם מול הסלע" הלם את הפנטזיות הרומנטיות שלו. מניה שוחט סיפרה כי שדה לימדה לאהוב את הסלעים וכי התייחס לאבן כמו לפרח, לציפור. "שדה לימדני לאהוב אבנים... היה יכול לעמוד שעות ולחקור את שכבות השיש" (דרור, עמ' 72).
דמותו הציורית של הגבר הנאה המסתובב יחף מרבית היום, קם מוקדם ומארגן התעמלות בוקר ובערב ריקודים ושתייה, החלה לקבע את המיתוס של שדה. שדה הבין עד כמה חשובה לגדודאים ידיעת השפה העברית והזמין את הסופר יוסך חיים ברנר כדי שישמש כמורה. ברנר קיבל אוהל נפרד והתנאי שלו לקבלת עבודת המורה היה שילמד חצי יום, וחצי יום יותר לו לעסוק בכתיבה. הצעירים חיבבו אותו וכינו אותו "ברנר שלנו" (נאש ברנר). ברנר ערך את עיתון הגדוד "הסולל", תרגם את כתבי טרומפלדור, לימד את הצעירים תנ"ך ואף חיתן עם שדה את הזוג הראשון בגדוד.
 
הרושם הוא שהחבר'ה נהנו מהחיים: קרעו את עצמם בעבודה קשה אבל נשאר להם די כוח כדי לרקוד הורה כל לילה, לשיר שירי נשמה רוסיים, לשמוע הרצאות ולאסוף ספרים לספרייה. לאחר הריקודים התפזרו בחבורות בפרדסי מגדל, קטפו פירות ותינו אהבים. בקיבוץ השכן דגניה דיברו על החופש של הגדודאים. שדה כמנהיגם בוודאי לא היה דמות מופת של פוריטניות מינית. עם ז'ניה הרבה לריב על רקע חוסר הנאמנות הבסיסי שלו. עדה גולומב, אשתו של אליהו, הביעה בזיכרונותיה זעזוע מקלות דעתו ומכך שתמיד ישבו על ברכיו נערות צעירות.
למרות אווירת החופש והיצירה שרר גם ייאוש: העבודה הקשה והמחלות גבו קרבנות. היו התאבדויות ומוות מטיפוס, והיו גם כאלה שניצלו את הקומונה ואווירת החופש כדי להתבטל. אחד החברים בשם אברשה התלונן חצי בעברית חצי ברוסית:  "מה אתה מקשקש. צריך שיעבדו וזהו זה. אצלנו הרבה הולכים לכנרת להתרחץ. אצלנו מנגנים יותר מדי בבלאלייקה. איזה פרולטריאט הוא זה?" (דרור, עמ' 73).

אל הגדודאים הצטרפו חברי השומר, אנשי האופוזיציה הרדיקלית למנהיגות השלטת של העלייה השנייה. פרופ' צחור כותב על המתח בין אנשי העלייה השנייה לשלישית והמאבק על מנהיגות היישוב ועל הצטרפות "השומר":
"הצטרפות יוצאי הארגון הנועז והאקטיביסטי של העלייה השנייה אל החלק הנועז והאקטיבי של העלייה השלישית והקמת גוף מרוכז, גדול, קומונאלי וממושמע, יצרה בסיס של ממש להצעת אלטרנטיבה לדרך העלייה השנייה ולמנהיגותה. ואמנם בתוך שנה להיווסדו מצהיר גדוד העבודה על תביעתו להוות גורם דומיננטי בתנועת הפועלים, שיכוון את ההסתדרות על פי הקו הרדיקלי שלו, התובע שוויון מלא של כל הפועלים. מנהיגי העלייה השנייה, שהיו עתה מנהיגי ההסתדרות, ניצבו בפני דילמה: הם חשו בהתגבשות גדוד העבודה ובהתחזקותו והבינו שהאידיאה הקיצונית שלו עונה לפאתוס של התקופה. יש בה מוטיבים שהיו מקובלים על הכול. הבאתם לידי ביטוי קיצוני, תוך כדי יצירת דוגמה מצליחה של מהירות המימוש, יכולה להפוך את תביעת גדוד העבודה להיות הגורם המשפיע בהסתדרות לעובדה. לא היה שום דבר ברעיונות הגדוד שלא היה מקובל לכאורה גם עליהם. והרי גם בן גוריון, שהיה לעת הזאת מזכיר ההסתדרות, הציע למפלגתו לאמץ את דגם הקומונה הכללית של גדוד העבודה כשיטה מחייבת, וכך להלכה לא היה מקום לקונפליקט על בסים אידיאולוגי.

ההתנגדות שעורר הגדוד הייתה בשל האש האצורה שבו, המהפכנות, חוסר הסובלנות וכן, כמובן, האלטרנטיבה המנהיגותית. ראשי גדוד העבודה, מנחם אלקינד, יצחק שדה, ומאוחר יותר דוד הורוביץ, התגלו כמנהיגים מוכשרים, אינטליגנטים, בעלי השפעה והוכיחו את עצמם בהנהגת הגדוד. מנהיגי העלייה השנייה יכלו לחוש שבתוך הגדוד צומחת מנהיגות רדיקלית העתידה להציע את עצמה כאלטרנטיבה לדרך הפשרנות המהססת של הנהגת העלייה השנייה כפי שבאה לידי ביטוי בהסתדרות. לכאורה, הדרך שבחר גדוד העבודה לא סתרה את דרכה של תנועת הפועלים הרחבה. בכל זאת הייתה תחושה שבגדוד מתרקם משהו מסוכן ביותר ולו מבחינת הקצב והרדיקליות. תחושה זו הולידה הכרעה טרגית: מאבק בגדוד העבודה ודווקא כאשר הוא זוכה להצלחה והופך לדגם של חלוציות ומשאת נפש. לימים זכר בן גוריון שמאבק זה עלול היה למוטט את כל תנועת הפועלים הארצישראלית.... על כן נקט בן גוריון תכססנות פוליטית אטית וסבלנית" (6).
 
שדה קשר קשרים אישיים עם ראשי ה"שומר" ובעיקר עם מניה וישראל שוחט. בקונפליקט ביניהם לבין הממסד הפועלי נטה לבו של שדה לאנרכיסטים של השומר, אך הוא קיבל את מרותם של מנהיגי העלייה השנייה, ההסתדרות ומי שיקראו בעתיד מפא"י. באותה תקופה החל להשקיע את מרבית זמנו בנושא הביטחוני ובהגנה. במרץ 1921, זמן קצר לאחר עלייתו ארצה, נבחר על ידי מועצת ההסתדרות לאחד מחמשת ראשי ועד ההגנה, בהם לוי שקולניק (אשכול) ואליהו גולומב. שדה השתלב במהירות באליטה הביטחונית של תנועת העבודה על כל פלגיה.
 
עוד בימיו בגליל התיידד עם גולומב, שיהיה בעתיד המייסד והמפקד הבלתי מוכתר של ארגון ההגנה ששהה באותה עת בקבוצת כנרת. במאי 1921 נסע שדה לטבריה כדי להתקשר מאחד מהטלפונים היחידים באזור לדב הוז שבתל אביב. הוז הודיע לו כי פרצו פרעות בעיר וכי על שדה לעדכן את גולומב בכנרת, ולהורות לו להגיע מיד העירה. שדה וגולומב נסעו למטה ההגנה בתל אביב שם פיקח על העניינים רוטנברג, שכזכור היה מפקדו של שדה בכוחות הביטחון של סנט פטרבורג בימי שלטון קרנסקי. לזוועתו גילה כי בין הנרצחים בפרעות נמצא הסופר ברנר. גם מניה וישראל שוחט מהשומר הגיעו מהגליל לסייע. מובן שכל גיבורינו הספיקו גם להגן על העיר וגם להסתכסך איש עם רעהו.
 
תפקודו הלקוי היישוב בימי המאורעות של 1921 גרר חשבון נפש, ואחת המסקנות הייתה שיש להתחיל ולאמן אנשים בצורה מקצועית, וליצור תשתית הגנה. שדה השתלב במערך הלוחם מתחילתו באופן טבעי, וכך החלה הקריירה שלו כלוחם מקצועי.

 
זהבה

הנישואים לז'ניה לא היו נשואי אהבה מצידו של שדה. ז'ניה דבקה בבעלה למרות אורח חייו הפרוע וסייעה לו בכול. אישה רצינית ומרשימה זו מילאה תפקידים מרכזיים בגדוד וכולם העריכו אותה. הנשים הצעירות הרחוקות ממשפחותיהן ראו בה דמות אם והיא הדריכה אותן.
 
היו לשדה רומנים עם נשים רבות בימי נישואיו אך כשפגש בזהבה - מורה לתפירה מצפת - התאהב בה. לא ברור מדוע בחר שדה דווקא בזהבה'לה כפי שקרא לה, אך נפשו נקשרה בנפשה.
 
זהבה גדלה בקרים במשפחה פשוטה ודלת אמצעים. מגיל 9 נשלחה לעבוד בתפירה וממקצוע זה תתפרנס כל ימי חייה. זהבה מתוארת כאישה פשוטה, מרירה מאוד שחיה חיים קשים וכואבים. היא עלתה ארצה, נישאה וילדה בת בשם גלילה אך התגרשה והילדה לא גדלה עמה. היא התאהבה בגבר בשם איזי ונסעה עמו לצרפת, שם חיו בפריז של מחצית שנות העשרים בקומונה בוהמית. אברהם שלונסקי שחי עמם באותה קומונה, סיפר על ימים אלה בשיריו. זהבה ביקשה לחזור ארצה ונפרדה בצער מאהובה. הוא היה חולה שחפת ומת זמן קצר לאחר מכן. ז'ניה הבינה כי בעלה הבוגדני התאהב הפעם באמת ולא ויתרה. היא כתבה לזהבה והתחננה שתעזוב את בעלה. גם חבריו לגדוד שחלקו לז'ניה כבוד רב לחצו עליו שלא לעזבה, ועוד למען אישה שעל פי תפיסתם הייתה בעלת עבר בעייתי. בני משפחתו בגולה כעסו אך שדה היה נחוש. הוא רצה ילדים ומשפחה ואהב את זהבה. לזהבה כתב כי ז'ניה "מתפתלת מכאבים" אך אינו יכול לעזור לה. לז'ניה כתב: "קשה יהיה לך לקרוא את מכתבי וקשה לי גם לכתוב אותו: אנו נפרדים כי הרגש שלי אלייך כאל אישה מת לאחר 15 שנות חיים משותפים. לא נוכל להיות ידידים ולכן אי אפשר יחד... בקשתי האחרונה: אל תשימי יד על עצמך. אני מייעץ לך, סעי לרוסיה. כתבי לי ממרחק מקום וזמן" (דרור, עמ' 95). ז'ניה אכן נסעה לרוסיה ואנשי גדוד העבודה שירדו לרוסיה סיפרו שפגשו בה במקרה, וככל הנראה למדה רפואה. מעבר לכך אין מידע על גורלה.

 

קריסתו של "גדוד העבודה"

גדודי העבודה נמוגו בשנים 1929-1927: ההסתדרות בהנהגתו של בן גוריון דרסה אותם, המריבות הפנימיות בין שמאל וימין קרעו אותם ותנאי העבודה הקשים עם כישלונות ניהוליים הביאו את הגדוד להתפוררות. פרופ' שטרנהל שהשקיף על הנפשות הפועלות בלי יותר מדי סימפטיה לממסד המפ"איניקי המתהווה, קבע בראיון עם העיתונאית דליה קרפל כי: " ההסתדרות לחמה בגדוד העבודה ושברה אותו, כי הוא היה הניסיון האחד והיחיד לקיים אלטרנטיבה לחברה הבורגנית... למעשה גדוד העבודה היה בעצם הסיכוי היחיד לקיים קומונה בקנה מידה גדול יותר מאשר הקיבוץ הבודד. אז חיסלו את גדוד העבודה כיוון שנתפס כחלופה להסתדרות. הוא רצה להיות מה שההסתדרות לא רצתה להיות. הוא היה קומונה. ההסתדרות לא. הוא ניהל את עצמו בצורה דמוקרטית קיצונית, על ידי אספת חברים בלתי פוסקת. ההסתדרות הייתה רחוקה מכך. הוא הונהג על ידי אנשים שהמשיכו לעבוד במו ידיהם ולתת דוגמה אישית. ההסתדרות נוהלה על ידי פוליטיקאים מקצועיים. גדוד העבודה היה סכנה להסתדרות. הוא איים על התרבות הפוליטית שהתחילה להיבנות במסגרת ההסתדרות". (7)

קשה להגדיר איש מגדוד העבודה כ"ימין" על פי מושגינו, אך בכל זאת התנהל שם קרב לוהט ויצרי בין הימין והשמאל, שייצגו עמדות שונות מול הקטבים של לאומיות וסוציאליזם. הקבוצה השמאלית שללה את הציונות. שדה אמנם השתייך לקצה השמאלי אך לא איבד את הקשר שלו לציונות, ועל כן התנגד להצעת הפשרה שהציע "המרכז". כן, היה גם מרכז, כמו בכל מקום שקיימים בו שמאל וימין. שדה פסק כי לא תהיה פשרה עם מי שלא מכיר בציונות כמטרה ממטרות הגדוד.

"המאבקים החיצוניים, נגד ההסתדרות ובתוך הגדוד, עשו את חיי היומיום בפלוגות הגדוד לגיהינום - מריבות על דבר ועל לא דבר. בדוח על הפלוגה בירושלים מובא קטע המתאר את האווירה לפני הפילוג: 'רק ריקודי 'הורה' סואנים נמשכו כסדרם בלילות השבת ו'ימנים' ו'שמאלים' שלובי יד רקדו במעגל אחד את ריקודי הייאוש האחרונים 'להשתגע' עד הסוף'". (דרור, עמ' 101).

הקרע היה לעובדה, וקבוצת השמאל בגדוד בראשותו של אלקינד עזבה את הארץ לברית המועצות. מנהיגי הקבוצה קיבלו מן השלטונות בברית המועצות קרקעות בחצי האי קרים, לשם הקמת קומונה בשם "וויו נובה" ("דרך חדשה" באספרנטו). עזיבת חברי הגדוד אל קרים התרחשה בהדרגה בשנים 1929-1927, והתקבלה בתדהמה ובכאב אצל חבריהם ומכריהם בארץ. אלקינד ואחרים נרצחו בטיהורי סטלין. חלקם חזרו לארץ ואלה שנותרו נספו בשואה. בשנת 1927 החלו תהליכי התפוררות בגדוד העבודה, ובשנת 1929 הוחלט על חבירת שארית גדוד העבודה לתנועת הקיבוץ המאוחד. 
 
גם המחצבה ששדה יזם וניהל נסגרה, בין היתר בשל כישורי ניהול לקויים, וחבריה התפזרו. המצוקה האישית של החברים הייתה כה גדולה עד כי באחד הערבים עזב אחד הפועלים את חבריו והתאבד. בשנת 1927 פרש שדה מהגדוד כפי שעשו רבים אחרים, כמעט בסתר, כאילו מדובר בחטא.

 

ימים של שיתוק

רוטנברג, מפקדו משכבר הימים בממשל קרנסקי ומי שיזם את מפעל החשמל, חיפש שומרים למפעל בנהריים. שני הרעים, היצירתיים והיצריים שמחו למפגש המחודש, ורוטנברג ביקש לספק לחברו עבודה, אך אנשי ההסתדרות נלחמו בשדה גם בחברת החשמל, והוא נאלץ לאחר זמן לעזוב את עבודתו. שדה החל לעבוד במחצבות שונות וב-1927 נולדה בתו איזה שנקראה על שם איזי, המאהב המיתולוגי של זהבה. בני הזוג חיו בעוני מרוד וזהבה פרנסה אותם בדוחק כתופרת. לשדה לא הייתה כל גישה לנושאי כספים וקרה שעיקלו לזהבה את מכונת התפירה. אורח החיים הפרוע שניהל גרם למריבות אין-סופיות בין בני הזוג.

במכתבים שנמצאו בעיזבונה נכתב: "אינני יכול לסלוח לעצמי שהגעתי לחיים כאלה... להיות במצב של סמרטוטיזם... אני חש שחסרים לי כוחות פיזיים ומרץ, אין לי כוח ליישר את הגב".
"את יודעת שנכשלתי כישלון חרוץ ועכשיו אני קוצר את היבול. קשה לי מאוד. ניסיתי להיחלץ בנסיבות קשות ובבדידות פוליטית. קל מאוד עכשיו לחסל אותי גם בלי דחיפה שלך. אני מבקש חסד. דרוש לי מישהו שיעזור לי. אם את מתכוונת לירוק עכשיו אז אין לי מוצא. חשבי על זה" (דרור, עמ' 117).
 
באותם ימים חבר שדה לגדודאים לשעבר כשלונסקי ואנשי תיאטרון האוהל מרגלית ואברהם חלפי. הם הכירו לו את נתן אלתרמן ושדה התקרב לחבורת "טורים" שהתמרדה נגד אנשי הממסד הספרותי בני דורו של ביאליק. בהשפעתם ביקש אף הוא להפוך ליוצר. הוא כתב מחזה קומי שאף הועלה על הבמות בשם "חנה גיטל מחפשת עבודה ומוצאת את אושרה" והשחקנית רחל מרכוס (לימים אשתו של אלתרמן) גילמה את הדמות הראשית.
 
"עד אחרית ימיו היה שדה חלק מן החברותא הזאת, וישב איתם בכל בתי הקפה שמהווים תחנות דרך בתולדות הספרות והאמנות: רצקי, אררט, כסית ברחוב בן יהודה וכסית בדיזנגוף וקנקן בכיכר צינה דיזנגוף ".  (דרור, עמ' 114)
היחסים עם זהבה הידרדרו והיא אף ניסתה להתאבד. גלילה בתה שלא גדלה איתה נפטרה מטיפוס בגיל 10 וזהבה חשה רגשות אשם עמוקים. לימים תיקרא נכדתה על שמה.
מדי פעם ברחה זהבה מהבית בכעס כאשר גילתה בגידה זו או אחרת. רומן עם צעירה ממוצא תימני שעליו כתב לאשתו הסתיים בטרגדיה.

"הכרנו לפני 14 חודש. הרבה פעמים פגישות מקריות, לרוב ברחוב אלנבי ויונה הנביא. היא גרה שם. לפני כשנה כששאלתיה מה איתה ענתה לי: אתה צריך להבין לבד. ולא קשה היה עליי להבין - היא אהבה אותי בכל כוח נשמתה. היא הייתה ישרה מאוד בתשוקתה (אבל היא אמרה) אתה לעולם לא תתייחס אליי כרצוני. פחדה להגיד את המילה אהבה. ניסיתי אז זמן רב ובעקשנות לשכנע אותה, אמרתי לה שאני פי שניים יותר זקן ושיש לי משפחה וכי אהיה לה ידיד. ניסיתי לומר שמוטב שלא ניפגש. היא הלבינה כמו מתה ואמרה לי שבמקרה כזה לא תחיה". (דרור, עמ' 123).

הם נפגשו במקרה ברחוב והיא נראתה נורא, שדה הזמינה לבית הקפה ודיבר על לבה שתתחזק. היא אמרה שחשה אובדת. כשהתברר לה סופית כי לא ייפגשו יותר אמרה למכר משותף כי "כל הטוב שהיה לגורל בשבילי – כבר קיבלתי" ונטלה את חייה. זהבה סלחה לו ובפיוס ביניהם הרתה את בתם השנייה שנקראה רבקה ריבושה על שם אמו, אך כשנודע לזהבה ששדה עלה לקברה של הצעירה כעסה וחשפה בפני הילדה אִיזה "את ישותו השחורה". היא הייתה לאישה זועמת וממורמרת מלאה בעוינות וכעס.

"זהבה'לה יקירתי, כאשר נלחץ יותר איש אל רעותו – אין מה לחשוש. ואני מרגיש את הצורך הזה אצל שנינו... אילו היה טוב, לא הייתי רואה שיש בעולם גם נשים אחרות, כי היית אז יחידתי" וחותם, החמור הזקן שלך. (שם)
כשלון חיי נישואיו, כישלונו המקצועי והיותו דחוי מבחינה פוליטית הביאו את שדה אל סף הייאוש. "להתנדנד על הגלים – זה יותר לא לפי כוחותיי ".  (שם)
 
רבים התנכלו לשדה אך היו גם כאלה שניסו לעזור לו בימיו הקשים. באפריל 1936 זימן אותו יעקב פת, מפקד המחוז של ההגנה בירושלים, והציע לו למרות גילו - 46, לשמש שומר ראשו של חיים ויצמן. ויצמן חיבב את שדה, ולימים יספר לפילוסוף ישעיה ברלין כי זכר את "רב יצחק" כאיש שאיתו אפשר לשוחח על כל נושא. הטינה של שניהם לבן גוריון תרמה אף היא לחיבה ההדדית, אך ויצמן חזר לבריטניה והג'וב הזמני הסתיים.

 
ממגננה למתקפה - שלבי בניית הכוח העברי עד הקמת הפלמ"ח

מאז ימי המתקפות של שנות העשרים עבר הציבור היהודי תהליך של התבצרות והתגוננות.     באביב 1936 פתחו הערבים במתקפת דמים שכונתה ה"מאורעות".

​

פרופ' אניטה שפירא כתבה בספרה "חרב היונה: הציונות והכוח 1948-1881" על המהפכה שחוללו יצחק שדה וחבריו, במעבר מהגנה פסיבית לאקטיבית: "השמירה הפסיבית מאחורי הגדר עוררה יצרי זעם וחרון אין אונים, כאשר השדות שמעבר לגדר עלו באש ואלפי עצים נגדעו. לא נמצאה הדרך הטקטית לענות על ההתקפות מן המארב על פועלים בשדות, על מכוניות שבדרך, על סתם עוברי אורח. לאמיתו של דבר, גם לצבא הבריטי לא הייתה בשלב זה תשובה הולמת אך אט אט החלו מתגבשות צורות תגובה אחרות. 'היציאה מן הגדר' - כך כונתה שיטת ההגנה החדשה ששילבה כמה מרכיבים לכדי שיטה צבאית שיש המכנים אותה 'קומנדו', המותאמת למלחמה נגד טרור. הייתה זו לוחמה הבנויה על יחידות קטנות, מאומנות היטב, ניידות, המכירות את השטח ומסוגלות לארוב לכנופיות. ההסתגלות ללוחמה זעירה, המעבר מלחימה ליד המבנים או לאורך צירי התנועה ללחימה בשדה, המיומנות לפעול בלילה, הצטרפו לכדי דוקטרינה צבאית, שפתחה דף חדש במערכי ההגנה היהודית בארץ. ראשיתה של מהפכה זו הייתה ביוזמות מקומיות של יחידות שכונו 'נודדות', שהתאפיינו בכך שעמד לרשותן רכב, והן היו עצמאיות בפעולתן. עם הזמן הן גובשו לכדי יחידה צבאית נפרדת, שכונתה פו"ש, פלוגות השדה". (8)
 
שדה חייב את הקאמבק שלו ליעקב פת שהכיר אותו עוד מימיו בגליל. הניסיון הצבאי של פת נרכש הן בארגון השומר, והן בגדוד העברי, כלומר הוא שילב את הדיסציפלינה הצבאית המסודרת של הצבא הבריטי עם מה שבן גוריון יכנה בעתיד "הפרטיזנקה". בזכות השילוב הזה ידע פת להעריך ולהבין את ערכו של האיש המבוגר, קצר הרואי והמסורבל, שבחוגים מסוימים נחשב למוקצה מבחינה פוליטית - ולגייס אותו להגנת ירושלים.
גם פת וגם שדה היו אקטיביסטים ובזו להגנה העצמית שעוררה בשדה זיכרונות מימי ההגנה העצמית נגד הפוגרומים. האקטיביסטים קיבלו רוח גבית מיצחק טבנקין ושלמה לביא, חברי עין חרוד של "הקיבוץ המאוחד". במאי 1936 תבעו בוועד הפועל של ההסתדרות לעבור להתגוננות אקטיבית ולצאת "אל מחוץ לגדר".

דרור קובע כי שינוי פסיכולוגי כה רדיקלי מסוגל להוליך רק אדם כשדה שבאישיותו קיים גם משהו הרפתקני.

"שינויי הכיוון שעשה בעבר העידו על הכוח הצפון בו לשנות. כך שינה את דעתו בעקבות הפגישה עם טרומפלדור והיה לחלוץ עוד טרם היותו ציוני; כך התעקש להקים מסגרת בעלת צביון חדש – גדוד העבודה; כך העז להתחבר אל אנשים השומרים על דמותם הבלתי ממסדית כמו אנשי 'השומר'; כך פנה למצוא מקורות פרנסה חדשים כמו חציבה, כמו הקמת פלוגה עירונית בחברה שההתיישבות הכפרית-חקלאית היו העטרת שלה". (דרור, עמ' 126)

 

"הנודדת" הירושלמית

אליהו בן חור, סגנו של פת, האמין כי ההגנה הטובה ביותר היא שכנות טובה עם הערבים, אך הקדיש את כל חייו ללחימה. הניסיון של שדה בשילוב החשיבה המקורית של בן חור והגיבוי של פת - הובילו להקמתה של "הנודדת הירושלמית" המיתולוגית. יחידה של צעירים מובחרים שהמשיכו בעבודתם הרגילה במהלך שעות היום, ואת שעות הפנאי והלילה הקדישו לטובת פיקוד המחוז של ההגנה.

הסופר יורם קניוק סיפר בספרו "אקסודוס" על ייסוד הנודדת: "כך החלה הפעילות של היחידה ששדה הרומנטיקן כינה 'הנודדת', שהייתה למעשה האימא והאבא של סיירות צה"ל בעתיד. בלילות לקח אותם שדה למה שכינה 'כיבוי אורות בכפרים הערביים', הוא אמר שאין זה הוגן שהיהודים נאלצים להסתתר בבתיהם בחושך, ואילו הערבים יושבים באור ויורים בהם. הוא לימד אותם לארוב לפורעים, לצאת מהפילבוקסים ומהחפירות ...המשימה הייתה לבנות יחידה חכמה, נועזת, מלוכדת, לשמירה על היישובים בסביבות ירושלים. שדה אמר: במקום שהם יבואו אליכם, אתם תצאו אליהם, כוחנו קטן, הלילה מעצים אותנו. הערבי מכיר את האדמה, חוש הגישוש שלו עולה על שלנו. הוא יודע לחמוק, להתחבא, הוא איש מלחמה טוב. הכוח שלנו נעוץ ביכולת ההפתעה, בהתגנבות ובניצול יתרון הלילה.

... בפיקודו, אימצה 'הנודדת' את הקו שלפיו קול ירי הנשמע במפתיע בשדה פתוח יכול להשיג אפקט הרתעה רב יותר מכפי יכולתו הריאלית, ואת הפילוסופיה שהגשם שיורד עליך, יורד גם על האויב. לאומה קטנה, טען, בארץ קטנה כשלנו, אין הזדמנות חוזרת. אין לעם הזה לאן לסגת ממה שאלתרמן הגדיר 'חפירות חייו'. שדה לימד את יוסי הראל וחבריו להאמין שהם אמנם משרתים את העם אך לא יקבלו דבר בתמורה. לא היה תקציב, לא הייתה מדינה שתממן אותם" .  (9)
לאחר כחצי שנה של פעילות, משהחלה בספטמבר 1936 הפוגה בת שנה במאורעות הדמים, דעכו 'הנודדות' למרות הצלחתן.

 

הפו"ש (פלוגות השדה) אמצע 1937 - מרץ 1939

אליהו גולומב, הוגה רעיון הכוח היהודי העצמאי, כונה "זרועו החבויה של היישוב". שדה וגולומב   שיתפו פעולה בצעירותם בגליל ובהגנה על תל אביב ב-1921, ושדה הפך לבן בית בבית משפחת גולומב בשדרות רוטשילד 23 בתל אביב.
"גולומב האיש, אורחות חייו הצנועים, הקסקט לראש, ביתו החם והמארח, היותו איש ספר, בעל מחשבה מקיפה, ראייה ששדה קרא לה טוטאלית, ולפיה אין המלחמה רק עניין צבאי, קסמו לשדה. 'לא קשה היה למצוא מבעד למראהו השקט, לקולו המתון ולדיבורו האטי – להט מחשבה, חום נפשי, יקוד תמיד', כתב עליו שדה. שדה גם אהב את אמירתו וחזר עליה מדי פעם ברוסית 'הסדר יהרוג אותנו'". (דרור, עמ' 200)
משה סנה ספד לגולומב וכינה אותו "מצביא", ולאחר מכן גלגל את "התואר" אל שדה.
​

אליהו גולומב

גולומב הגה וקידם במהלך 1937 את השלב הבא: מהנודדת לפו"ש (פלוגות השדה), וסיפק לשדה את המטרייה הפוליטית והארגונית החיוניות להקמת הגוף החדש. באותם ימים שינה שדה את שמו מלנדוברג לשדה.

פרופ' שפירא מספרת על חלקו של שדה בבניית הכוח החדש: "האיש ששמו נקשר בהקמתו של הפו"ש היה יצחק שדה, מן הדמויות היותר צבעוניות של תנועת העבודה... סוציאליסט מהפכן עד אחרית ימיו, היה שדה ממחולליו של הכוח היהודי הצבאי העצמאי בארץ. עד אז הייתה ההגנה אחד המוסדות הפחות מפותחים של היישוב. בעצם, היא לא חרגה במהותה מפדרציה של ארגוני שמירה, כשכל מקום יישוב אחראי להגנתו. לעומת זאת, הפו"ש היה ניסיון ראשון להקים ארגון אשר איננו נתון בשליטת המקומות, אלא בשליטה מרכזית. מגויסי הפו"ש גויסו גיוס קבע ולא רק בשעת הצורך, כפי שהיה מקובל עד אז. השינויים הארגוניים ביטאו מודעות חדשה לחשיבותו של הכוח הצבאי וניסיון לנצל את המטרייה הלגאלית שסיפקה הנוטרות בחסות הבריטית לצורך הקמתו ואימונו של שלד לכוח צבאי יהודי. המעבר משיטת הגנה לשיטת התקפה היה כרוך בתמורה פסיכולוגית, מעין שלב חדש, מעבר למה שהוגדר בתל חי. תל חי סימלה, כזכור, ש"על הבנוי אין מוותרים". עתה חל המעבר מגבול היישוב היהודי אל מרחבי הארץ. זו הייתה הפעם הראשונה, שיהודים לא הסתפקו בהגנת יישוביהם, אלא יזמו פעולות בשטחים שהיו מיושבים ערבים". (10)
 
ב-1938 גברו דרישות המפקדים המרחביים של ההגנה לבטל את המטה הארצי של הפו"ש. הימין חשש מכוחה של תנועת הפועלים, וגם בשמאל אישים פוליטיים בהסתדרות כבן גוריון ואביגור חששו מפני ארגון צבאי חזק ובעל דעה שלא יוכלו לשלוט בו. הפו"ש פוזר במרץ 1939 עם דעיכת המרד הערבי.


אורד וינגייט "הידיד" - ימי השיא של שיתוף הפעולה עם הבריטים

במשך פרק זמן קצר בשנת 1938, פעל כוח נוסף, בשיתוף פעולה מלא עם הבריטים, שהיה צבא עברי מגויס: פעולות האיבה של הכנופיות כלפי מתקנים ממשלתיים הביאו להקמתה של מחלקת המשמר על צינור   הנפט בפיקודו של קפטן צ'רלס אורד וינגייט. מיחידה זו התפתחו במחצית שנת 1938 "פלוגות הלילה המיוחדות" שגייסו צעירים חברי ההגנה, מרביתם חניכיו של שדה או כאלה שהומלצו על ידו. התיאום בין וינגייט ובין שדה מפקד הפו"ש היה כה הדוק עד כי נאמר ששדה פעל כקצין מטה של וינגייט.
​

אורד וינגייט

שדה ווינגייט נפגשו לראשונה במלון בחיפה בשנת 1938 ושדה התרשם מהגינונים של וינגייט: "ההליכה הכפופה עם הידיים המשולבות מאחור, השינה בעירום, המגבת המכסה את מערומיו, הגיהוק הקולני. גם שדה נהג לישון עירום, אך הוא המיר את המגבת בחלוק רחצה שעטה על גופו בלי להזדקק לבגדים תחתונים... ועם זאת, השניים היו שונים באופיים: וינגייט פוריטאני בחינוכו ונזירי בהתנהגותו, מופנם, ושדה - פתוח, נלבב, נהנה מכל רגע בחייו". (דרור, עמ' 157)

שדה למד מווינגייט והעשיר את הידע הצבאי שלו, אך גם עשה שימוש בדמותו והפך את "הידיד" לסמל של לוחם למופת, ואחד ממורי הדרך של "תורת המלחמה" כ"קלף" בוויכוח עם המזלזלים בכוח עברי. בן גוריון היה אבי ההבחנה בין לוחמי הפלמ"ח 'הפרטיזנים' לבין בוגרי הצבא הבריטי הנערץ, שנחשבו על ידו לאנשי צבא מקצועיים. ברגע ששיטות העבודה של שדה קיבלו את חותמו של וינגייט הן עברו מעין המרה מ"פרטיזניות" ל"מקצוענות". הוויכוחים ביניהם נסבו על כך שווינגייט לא נרתע מהפעלת דרכי ענישה באופן בלתי סלקטיבי. תלונות הערבים על מעשי האכזריות של היחידות המיוחדות גברו, והשלטונות חיפשו דרך להיפטר ממנו. רשויות הצבא הבריטי ניצלו את פציעתו של וינגייט ביולי 1938 כדי לשלוח אותו לבריטניה כדי להחלים, ולמעשה הביאו לסיום תפקידו. הדחתו העלתה את ערכו בעיני היישוב היהודי שראה בו את מי ששילם את המחיר על כך שבחר לקשור את גורלו עם הציונות.

 

הפו"ם

במאי 1939 פורסם הספר הלבן, וכמענה החליט בן גוריון להקים יחידה חדשה:
"הפו"ם" פלוגות מיוחדות,  או פעולות מיוחדות.



התקציב של הפו"ם הגיע היישר מהסוכנות היהודית ולא מההגנה, וכך לבן גוריון הייתה בפועל שליטה מוחלטת על היחידה החדשה. הוא זה שקיבל את ההחלטות המבצעיות, והדיווחים הועברו ישירות אליו. המידור נבע מכך שרבים משותפיו להנהגה התנגדו לקו המיליטנטי שלו נגד בריטניה. אף שבן גוריון חשש משדה ומכוחו, הוא מינה אותו למפקד היחידה המיוחדת. הוא ידע לנצל את יכולותיו ולהפוך אותו לקבלן הביצוע של הקו האקטיביסטי. שדה אמר לישראל גלילי שיש לו מנהיג פוליטי – בן גוריון ומנהיג צבאי – אליהו גולומב.

שדה בנה את הכוח החדש כיחידה קטנה של לוחמים מובחרים. במתכונת זו פעל הפו"ם נגד הבריטים עד שנת 1940, כאשר בריטניה נלחמה על חייה כנגד האויב הנאצי. רשמית הפו"ם פורק בנובמבר 1940 לאחר טביעת אוניית המעפילים פטריה בשל כשל מבצעי. יותר מ-200 מעפילים נספו.
 
במשך חמש שנים, מ-1936 ועד הקמת הפלמ"ח ב-1941, התגבשה במהלך הפעילות הצבאית בהנהגת שדה חבורת לוחמים צעירים שצברה ניסיון צבאי רב, ופיתחה תורת לחימה ייחודית.

 

הפלמ"ח

"לא פעם נמצא שדה על קו התפר בין דשדוש במקום, ואולי שקיעה, לבין התקדמות בנתיב החיים הציבוריים. התמכרות לדברים שאהב: ארוחה, כוסית, פלירט, הסתופפות עם אנשי רוח ואנשים 'מעניינים' בבתי קפה, התעמלות ושחייה בים, קריאה ועוד. חיים ללא התחייבויות הדורשות ריכוז, מאמץ והשקעת כוחות נפש, חיים החפים ממניעים להישגיות, היו עלולים לגרור אותו לשקוע בהם ולהתרחק מענייני הכלל. אלה שמינו אותו ידעו את אורחותיו והאמינו שלמרות נטייתו להדוניזם, הוא ניחן באופי של מנהיג צבאי" (דרור, עמ' 196-7) בערוב ימיו אמר לחברו "אני חושב שיכול הייתי להישאר חוצב רגיל – אלמלא התקופה" (דרור, עמ' 196).
 
מלחמת העולם השנייה פרצה בספטמבר 1939, ובחורף 1941 התקדמו צבאות גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית לעבר ארץ ישראל. בעלות הברית ספגו שרשרת מפלות צבאיות ברחבי העולם ובעיקר במזרח התיכון. הבריטים חשו כי היישוב היהודי בארץ הוא בעל ברית היחיד באזור, ועל כן פנו אל ההנהגה הציונית והציעו שיתוף פעולה במלחמה נגד האויב המשותף.

ביוני 1941 החליטה המפקדה הארצית להקים תשע פלוגות מחץ. הפלמ"ח נוצר מראשיתו כדי להוות את הכוח המגויס של ההגנה, שהגדירה את עצמה כצבא העברי של המדינה היהודית שבדרך. שדה, בן ה-51 באותה עת, הועמד בראש הכוח, וזה יהיה שיא הקריירה הצבאית שלו. הוא הגדיר את הפלמ"ח כצבא העברי הראשון מאז ימי בר כוכבא אך הדגיש ש"המדורות היו שם קודם" - עוד בימי השומר.
 
הוויכוח על הגיוס לצבא הבריטי מול ההתגייסות לכוח היהודי העצמאי - הפלמ"ח - יימשך בשנים הבאות. היה קסם ופיתוי בגיוס לצבא הבריטי: המדים, המכתבים מהמדבר, התחושה של צעירים רבים שמשפחותיהם נותרו "שם" שהם לוחמים באויב הנורא מכול, ולא יושבים באפס מעשה. הפלמ"חניקים לעומתם, חסרי המדים, חשו שאין מבדילים בינם לבין המשתמטים. הם גם הרגישו כי העבודה בקיבוצים חסרת עניין מול הקרב האמיתי והחשוב מול הנאצים. אך גם למצדדי הגיוס לבריגאדה היה ברור כי היישוב חייב להחזיק ולאמן כוח עצמאי משלו, כהכנה לימים שלאחר סיום מלחמת העולם השנייה ותום המנדט הבריטי.

היחס לבריטניה גרם לבלבול רב: מצד אחד בריטניה עמדה לבדה מול האויב הנאצי והיה טבעי לסייע לה, מצד אחר, במדיניות הספר הלבן שלה נעלה את שערי הארץ בפני הפליטים ודנה אותם למוות.
בן גוריון ניסה לעשות סדר בדילמה הבלתי אפשרית הזאת: "נילחם בהיטלר כאילו אין ספר לבן, ונילחם בבריטים כאילו אין היטלר". גם ביטחוניסט אקטיביסט כטבנקין הבין את מורכבות המצב, ואמר כי אין כל צורך להוכיח לנו שאם אנגליה תיפול – ייפול איתה כל העולם התרבותי ואיתו היהדות. אצל שדה הדברים נתפסו כמלחמה אחת בכמה גזרות, תוך שהוא מתכונן לחזית הנוספת מול הערבים.
 
בתחילת 1942, כשכוחותיו של רומל שעטו בביטחון ובסערה במדבריות צפון אפריקה, ודומה שדרכם לארץ ישראל סלולה, אישרו הבריטים עם ההנהגה הציונית תכנית של הישרדות והיערכות במקרה שהגרמנים יכבשו את הארץ. שדה ויוחנן רטנר מונו למפקדי ההיערכות שעיקרה הקמת ביצורים על הכרמל. לתוכנית ניתנו שמות רבים:"טוברוק שעל הכרמל", "מצדה". רטנר קרא להפוך את ההר ל"מוסה דאג של היהודים".

באותה עת הוקמה המחלקה הגרמנית בפיקודם של יוצאי גרמניה, שמעון אבידן ויהודה בן חורין, שהתאמנו בלוחמת מחתרת כחיילים גרמנים. גם המסתערבים הראשונים שכונו "השחר" (השחורים) בנו את תשתית המודיעין.
 
לאחר שהמצב האסטרטגי של בעלות הברית השתפר הודיעו הבריטים להנהגה הציונית כי לא יממנו יותר את אחזקת כוח הפלמ"ח.
ההיסטוריון מאיר פעיל מספר על תחושת המשבר של מנהיגי היישוב: "לנגד עיניהם מוקם סוף סוף בארץ ישראל כוח מגויס עברי של ממש, פלמ"חאי. צבא סדיר של היישוב היהודי המאורגן, שראה את עצמו כמדינה בדרך, צבא בעל אווירה מיוחדת שהתאפיינה לא רק בחברות לנשק, אלא ברוח, תרבות ויחסי אנוש מסוג אחר, על פי הסגנון הצברי. והנה, בסוף קיץ, 1942 הודיעו הבריטים כי לא ימשיכו במימון הפלמ"ח וגם הנהלת הסוכנות אמרה: 'אין לנו כסף לממן'. הייתה סכנה אמיתית שהפלמ"ח יפורק. ברגע ההיסטורי ההוא, באו ראשי 'הקיבוץ המאוחד' בחודש ספטמבר עם הצעה מיוחדת במינה: 'אין לכם מי שיממן את הפלמ"ח? אנחנו, הקיבוץ המאוחד מוכנים לאכלס, לקלוט ולהחזיק את כל מחלקות הפלמ"ח ופלוגותיו בקיבוצינו. מחלקות הפלמ"ח תבואנה אלינו, תקמנה את מחנותיהן בקיבוצים השונים לפי הסדרים שנקבע מראש. בקיבוצים הללו הפלמ"חאים לא רק יחנו ויתאכסנו, כי אם יעבדו 175 ימי עבודה בשנה, ובכל שאר הימים יעשו מה שמפקדי הפלמ"ח רוצים'". (11)
 
בשנים 1944-1943 עבר הפלמ"ח תהליך של התמסדות והיה לכוח מגויס ומסודר לפי תקנונים של תורה בעל פה, תורה שבכתב ותבניות אימונים מסודרות. קניוק שהתגייס לפלמ"ח כתב בספרו "תש"ח": " אני לא הכרתי את הפלמ"ח בימי זוהרו בתחילת שנות הארבעים, כשחבריו עבדו בקיבוצים וגנבו מן הלולים ושרו שירים סביב המדורות והשתינו יחד כדי לכבות את האש. הפלמ"ח שאני הכרתי במלחמה כבר לא היה פלמ"ח. הוא היה גדודי לוחמים. הוא לא היה נחמד. הוא היה כלי גאוני ואכזרי, חכם ואמיץ וכועס שיצא - בלי שידע את זה - להקים מדינה לעם ישראל". (12)

זרובבל גלעד מקיבוץ עין חרוד, ודוד זהבי מקיבוץ נען כתבו בשנת 1942 את המנון הפלמ"ח:

"מסביב יהום הסער
אך ראשנו לא ישח
לפקודה תמיד אנחנו
אנו, אנו הפלמ"ח" (דרור, עמ' 211)
 
שדה ידע שהמלחמה נגד היטלר עומדת להסתיים, צפה שבריטניה תבגוד ביישוב, ושיחל עימות חדש מול הערבים.

 

תנועת המרי העברי

מפלגת הלייבור הבריטית שעלתה לשילטון ביולי 1945, הפרה את הבטחתה בעת הבחירות לבטל את הספר הלבן, והמשיכה בפועל באותו קו מדיני שחתר לחנוק ולהגביל את המפעל הציוני.
יו"ר הסוכנות בן גוריון הורה לחדש את המאבק נגד הבריטים. גולומב ומשה סנה לא רצו את דורי כרמטכ"ל, ובן גוריון נענה לדרישתם להחליפו בשדה. שדה נכנס לתפקיד באוקטובר 1945, ויגאל אלון מונה למפקד הפלמ"ח במקומו.
ההנהגה המדינית החליטה באוקטובר 1945 לכונן את תנועת ה"מרי העברי" ולשתף את מחתרות האצ"ל והלח"י במאבק נגד הבריטים.

הלוחמה נגד הבריטים הייתה רבת היקף, מקצועית ויעילה: בלילה שבין 31 באוקטובר ל-1 בנובמבר 1945 הטילה ההנהגה המדינית על תנועת המרי העברי לפוצץ את כל מערך הרכבות במה שכונה "ליל הרכבות". באותו לילה נפגעה כל רשת המסילות הארצית. המבצע הגדול ביותר של הפלמ"ח נקרא "ליל הגשרים". בלילה שבין ה-16 ל-17 ביוני 1946 פוצצו את מרבית הגשרים שחיברו את ארץ ישראל לארצות שסביב לה.
 
 

השבת השחורה: שדה הופך לאציל רוסי גולה

הבריטים לא היו מוכנים להשלים עם פעילותו של כוח צבאי סדיר וחזק בשטח שבשליטתם ,   ותגובתם לא אחרה לבוא. בשבת ב-29 ביוני 1946 יזמו את המבצע המקיף ביותר נגד היישוב בארץ בכל שנות שלטונם. עם שחר כיתרו, הטילו עוצר וערכו חיפושים בעשרות יישובים ועצרו אלפים, בהם מנהיגי היישוב. המבצע רחב ההיקף קיבל את השם "השבת השחורה".
​ 

שדה מחופש לאציל רוסי

באותה שבת שהה שדה עם מרגוט אשתו השלישית, שעליה נספר בהמשך, ובנו הפעוט בקיבוץ נען. כשהבריטים פשטו על המשק אחז שדה בכינור ומרגוט איפרה אותו כאיש זקן. שדה, שכונה על ידי הבריטים "ביג איסק" הצליח לחמוק בתחפושתו זו אף מקצינים שהכירו אותו היטב מהימים שבהם שיתפו הבריטים והיישוב היהודי פעולה. גלילי שענד סרט של סדרן, הצליח אף הוא לחמוק.

שדה הגיע לתל אביב וירד למחתרת בדמות אדון איסק קורנואסר, אציל רוסי גולה, בעל אחוזה שירד מנכסיו לאחר המהפכה. במיומנות שרכש מחבריו השחקנים הרבה לספר זיכרונות על הימים היפים ברוסיה הצארית. לבש חליפה מחויטת ובהירה, עניבת פרפר, נשען על מקל הליכה, הרכיב משקפיים מוזהבי מסגרת, גידל זקן, ונראה זקן מכובד אך תימהוני. "שדה, התרשמו יודעיו, נהנה הנאה מרובה לחיות בזהות שאולה, כשחקן לפי שיטת סטניסלבסקי, זו האסכולה המקובלת בחוגיו, הטמיע בתוכו את דמותו של 'הנסיך הגולה' ('לבן'). נהג בגינוני נימוס מהוקצעים, כמו בן אצולה שיצא מספרי הקלאסיקה הרוסית. הוא אהב את זה, נהנה כילד לשחק". (דרור, עמ' 309)

על אף המעצרים הנרחבים, לא עלה בידי הבריטים להכות את ההגנה והפלמ"ח מכה ניצחת.  ההישג העיקרי שלהם היה חשיפת מחסן הנשק הגדול בקיבוץ יגור. בן גוריון שהה באירופה, רבים מהמפקדים בהם הרמ"א סנה חמקו ממעצר, וההגנה הפיצה כרוז המודיע לציבור כי נשארה במלוא כוחה.

שדה וחבריו האקטיביסטים רצו מאבק רצוף ללא הפוגה, אך חיים ויצמן והמנהיגים המתונים לחצו להפסיק את המאבק המזוין. ב-22 ביולי 1946 בוצע על ידי האצ"ל הפיגוע במלון המלך דוד ושדה כתב: "יותר משניזוקנו אי אפשר להינזק עוד... משום שבלי אהדה ציבורית בעולם לא נוכל להגיע להישגים פוליטיים" (דרור, עמ' 311). לאחר הפיצוץ חדלה תנועת המרי העברי להתקיים, ובקונגרס בבזל (דצמבר 1946) הוחלט לצמצם את המאבק בבריטים ולהתרכז בעלייה, בהעפלה, בהתיישבות ובהגנה.

 

דמותו של המפקד

המפגש עם בני הארץ

ב"נודדת" פגש שדה, האיש שבא משם - מהגולה, את בני הארץ שהיו צעירים ממנו בשנות דור.
קניוק תיאר בשפתו המיוחדת את המפגש: "בעיניו היו בני הארץ ילדי הפלא של ההיסטוריה היהודית, התגלמות גיבורי התנ"ך ללא הגבנון הגלותי. הוא עצמו נראה כבד ומגושם, ראייתו לא הייתה טובה. הם יכלו לשמוע אותו מדשדש ממרחק קילומטר, לפעמים נראה כמו משורר שהגיע בטעות, אבל הוא היה להם מפקד במלוא מובן המילה". (13)
 

עם צבי ספקטור מפקד הכ"ג

הצעירים הירושלמים, יוסי הראל, עבדו וצבי ספקטור - בעתיד מפקד הכ"ג, העריצו אותו. קניוק מביא בספרו "אקסודוס: אודיסיאה של מפקד", את סיפור חייו של  יוסי הראל, אחד מנערי שדה שיהיה למפקד אוניית המעפילים אקסודוס. הוא מתאר בספר זה את הקשר בין שדה ל"נעריו": "יוסי אהב את שדה, שנקרא 'הזקן' גם בהיותו צעיר יחסית, וחש קרבה מיוחדת אליו; איש בודד שנתן הכול ולא ידע ליצור קשר של ממש, חייל לא לגמרי ממושמע, עז נפש אך בשונה מיוסי, רגשן, הרפתקן שנהג באחריות. הוא העריץ אותו כמצביא מובהק שרואה את התמונה במלואה, מתווה את האסטרטגיה המושלמת, ואחר כך משאיר את התוכניות למפקדים שבחר. שדה היה כנראה גדול המצביאים היהודים בימינו, אך שום דבר בהליכותיו ובמעשיו לא היה צפוי. ליוסי... שדה היה בבחינת רב חילוני שחסידיו נדרשו לו כאל מי שבא מעולם אחר והעביר אותם למציאות שחלמו עליה בעיניהם הרומנטיות". (14)
 
הצברים מצאו עניין ב"רוסי": "השכלתו הרחבה הרשימה אותם. הצ'יזבטים כבשו את לבם. משנתו לא הייתה סדורה. אינטואיציה וחשיבה הגיונית דרו במעורב. בתחילה השתוממו על נוהגו לישון עירום, לעשות התעמלות בוקר ולהתקלח אחריה במים קרים... השמועה על מעלליו של האיש הזקן החלה לעבור מפה לאוזן. צעירים אחדים הפכו להיות בני ביתו... כך מבלי משים החל להיווצר כוח. (דרור, עמ' 134-5)
התקשורת בינו לבין הצעירים הייתה תופעה יחידה במינה ששום בכיר אחר מבני דורו לא הצליח בכך כמוהו.


כולם היו בניו: ובמיוחד יגאל ומשה

כאשר התחרות בין שני נערי שדה – יגאל אלון ומשה דיין – תפרוץ בכל עוזה, ינסו להסבירה  כריב אחים על אהבת האב. האב שדה אהב את שניהם, אך האמת שאת יגאל אלון אהב יותר.
 

שדה במרכז, יגאל אלון משמאלו ומשה דיין מימין

שדה העריך את הערמומיות האיכרית שלו, כינה אותו "עקרוט" (ממזר ממולח בערבית). בתו של שדה, איזה, סיפרה בזיכרונותיה כי לקראת יום הולדתו ה-25 של אלון לקח אותה אביה לחפש מתנה עבור אלון. כששאלה מדוע קונים מתנה רק לאלון ולא לאחרים ענה לה שיגאל אינו דומה לאף אחד אחר, ושהוא כמו אחיה.
"המפקד קנה לסגנו את חמשת הכרכים של 'מלחמה ושלום'... כשהגיש לו את השי הפנה את תשומת לבו לקוטוזוב, המצביא הרוסי שניצח את נפוליאון. במרוצת השנים חזר כמה פעמים ושיבח את קוטוזוב, המפקד המגושם בגופו, שהיה סבלני כגודלה של רוסיה וערום כאיכר, עד כי נדמה היה לשומעיו ששדה מבקש שיידמו אותו אליו" (דרור, עמ' 232).
בקיץ 1943 לאחר שאלון שוחרר מהפיקוד על המחלקה הסורית וחזר לפלמ"ח, מינה אותו שדה לסגנו.  אלון יהא זה שיפקד בפועל ושדה יהיה מעין מפקד על.
בדיין אהב שדה את היותו מבריק ומפתיע, וכן פרוע כמוהו בענייני נשים.  בעתיד כשיודח שדה מכל תפקידיו יזכור לו דיין חסד נעורים. דיין טיפל בו כשחלה ודאג למשפחתו לאחר מותו. האהבה של דיין לא סנוורה את שדה: כשהקרע בין בן גוריון למפ"ם, מפלגתו של שדה, הגיע לשיא, הזהיר מפני דיין ואמר כי אם מפ"ם תתפוס את השלטון יהיה צורך לאסור את דיין, כי הוא מסוגל בהוראת בן גוריון לקחת כמה מושבניקים ולעצור בכוח את העלייה לשלטון. אורי אבנרי שמע מפי שדה שדיין הוא "הרפתקן חסר מוסר וחסר מעצורים" המסוגל אפילו לשים אקדח על שולחנו של בן גוריון ולהגיד לו כי הוא אסור.
דיין כתב הקדשה על התמונה הקנונית שצולמה עם שדה ואלון ביום העלייה בחניתה:
"לזיכרון – כשהחיים היו חיים, והרובה היה רובה".

 
"אחותי על החוף"

שדה הבחין כי צעיריו בזים לניצולי השואה שלא לחמו, "שהלכו כצאן לטבח" ונראו גלותיים ועלובים. שדה שבא מ"שם", גדל ברוסיה, ידע יידיש ולמד בחדר, חש קרבה לפליטים, אך גם הוא לא היה חף מבוז למי שלא השיבו מלחמה לצוררים. את הפרטיזנים אהב והעריץ והביא אותם איתו לכל המדורות כדי שיספרו את סיפור ההשמדה והגבורה, כי צריך לשמוע הכול כדי "להפוך את הסבל לכוח".
 
כדי לקרב את צעיריו לפליטים כתב את "אחותי על החוף" שזכה לרייטינג שיא, והוקרא כמעט בכל טקסי הנוער.
פרופ' שפירא התפעלה פחות מהטקסט ההרואי. ראתה ביחס של בני הארץ אפילו סממנים אנטישמיים: "אחת הרשימות המפורסמות ביותר באותם ימים הייתה רשימתו של יצחק שדה 'אחותי על החוף'. היא נתפרסמה כמה פעמים בעלוני פלמ"ח... אפשר להגדירה כמבטאת היחס הקנוני אל ניצולי השואה. הרשימה מתארת מפגש על חוף הים בארץ, בין שדה לבין נערה צעירה שחרוטה על בשרה כתובת קעקע: 'רק לקצינים'. אחר כך מתברר שהיא גם עוקרה על ידי הגרמנים. היא בוכה ואומרת, וחוזרת ואומרת: 'למה הביאוני הנה? הראויה אני כי בחורים צעירים, בריאים, יסכנו את חייהם למעני?'. שדה עונה לה בדברי אהבה וליבוב: 'נכונה לך אהבתנו, את אחות לנו תהיי, את כלה לנו תהיי, את אמנו תהיי'. ומסכם את הרשימה במילים: 'למען אחיותיי אלו חזק אני. למען אחיותיי אלו אמיץ אני. למען אחיותיי אלו גם אכזר אהיה. למענכן הכול - הכול!'.

ייצוג השואה על ידי נערה שנלקחה לזנות לא היה מקרי. אף שתופעה זו הייתה שולית במכלול זוועות השואה, היא גילמה השפלה ופרוורסיה בשיאן, בעיקר בעיני צעירים, הרגישים לנושא המיני. היא גם ביטאה את חוסר האונים של הגברים היהודים בשואה. דימוי זה היה בהמשך לסטריאוטיפ שרווח גם קודם לכן, שלפיו הגולה הייתה נשית וחלשה, ואילו היישוב היה גברי וחזק. הנערה היא הניגוד האומלל לבחורים הצעירים והבריאים, שסיכנו את חייהם למענה כשהורידו אותה מספינת המעפילים אל החוף. היא הפסיבית, הם האקטיביים. היא המקבלת, הם הנותנים. היא זקוקה ללגיטימציה, ושדה, המסמל כאן את היישוב, ברוחב לבו, מעניק לה אותה. נחיתותה כלפי בני הארץ עולה מכל מילה. לא פחות משמעותי הוא אקורד הסיום: בסופו של דבר, האסון של יהודי אירופה מתיר לצעיר הארצישראלי לפרוץ מוסכמות ומוסר: 'למען אחיותיי אלו גם אכזר אהיה'. מן הסתם שדה ביקש לקרב את חברי הפלמ"ח אל הניצולים. אבל מה שבא לכלל ביטוי היה אישוש נוסף לסטריאוטיפים המקובלים ומתן צידוק מוסרי לאתוס האופנסיבי המקובל על בני הנעורים". (15)


המחנך
תורת הלחימה

שדה הרבה לשוחח עם לוחמיו, בדרך כלל בישיבה על הארץ מסביב למדורה. כדי להקנות להם מושגים באסטרטגיה ציטט מ"על אמנות המלחמה", ספרו של התיאורטיקן הפרוסי פון קלאוזוביץ.
דוד הורוביץ ציטט את שדה כמי שאמר עוד בימיהם בגדוד העבודה: "'בכל פעילות צבאית יש רק שתי אפשרויות, והללו, או שילובים שונים ביניהן, הן כל אמנות המלחמה: ישנה רק פעולת איגוף או פעולת פריצה חזיתית. בין שני הקטבים הללו נעה כל מחשבה צבאית אסטרטגית'. שדה העדיף מלכתחילה את 'האיגוף'" (דרור, עמ' 126)
 
שנים רבות בטרם פרץ האינטרנט לחיינו, שבו מנהיגים מעבירים לציבור מסרים באמצעות הפייסבוק, ידע שדה למצוא ערוצי תקשורת ישירים. באמצעות טורים בעיתון, סטנסילים שהודפסו בחשאי ואף ספרים, פנה אליהם במסרים קבועים שהחלו לא פעם במילים "נוער שמע" ונקראו מסביב למדורה. הייתה לשדה השפעה עצומה על הצעירים הלוחמים, ויש שכינו אותו "אליל הנוער".
 
אמרותיו של שדה נטמעו בשיח הלוחמים:
"שנא את המלחמה ואהוב את הרובה"; "נשק טהור בידי אדם צודק הוא נשק מסוכן מאד ויעיל מאוד" (דרור, עמ' 151)
"שיעור ראשון ברובה – היה בן אדם"; "את הרובה הרוסי נושא החייל הרוסי. את הרובה האנגלי נושא החייל האנגלי. חברים, מי יישא את הרובה העברי? אתם חייבים לשאת את הרובה העברי" (דרור, עמ' 229)
שדה גם עסק באוקסימורון הידוע כ"טוהר הנשק".
​

שדה ואלתרמן באחד מבתי הקפה

הצברים היו אולי מתוקים ועוקצניים אך חפים מידע וממטען תרבותי.  הוריהם, שרצו בכל לבם שילדיהם יהפכו לאדם החדש הנושא החרב ומחרשה, האנטי-תזה ליהודי הגלותי כפוף הגב והאינטלקטואל, הצליחו במשימה קצת יותר מדי.
כבר בראשית ימיו כמפקד הקים שדה מחלקה לתרבות וביקש להרחיב את אופקיהם של לוחמיו. בתחום זה נעזר שדה בחבריו מימי "גדוד העבודה" והימים שבילה בבתי הקפה של תל אביב - אלה שכונו בהכללה "הבוהמה": חנה רובינא, מסקין, ברטונוב, קלצ'קין מהבימה, נתן אלתרמן וחבריו. אלתרמן חיבר את "זמר הפלוגות" שהיה להמנון של הפלמ"ח (16).

המשפט הידוע "אתם תביאו את הכבש ואני אביא את אלתרמן" הוא תמצית המדורה של הפלמ"ח. קבוצה זו אף עזרה למשוררים, לסופרים וליוצרים מצעירי הפלמ"ח בצעדיהם הראשונים בזירת הספרות.
 
אך לא הכול הלך חלק בקשר בין הבוהמיין חובב הנשים והטיפה המרה לצעירי הפלמ"ח. הסופר והעיתונאי תום שגב תאר את הפוריטניות והשמרנות של דור הפלמ"ח בספרו "ימי הכלניות: ארץ ישראל בתקופת המנדט",
"יחידות הפלמ"ח לא מנו מעולם יותר מ-6,000 חיילים, בהם קצת יותר מאלף נשים, אך הם זוהו כהתגלמות 'האדם החדש'. חדורים בפטריוטיזם ציוני, הם הזדהו עם הצבא האדום והעריצו גם את יוסף סטאלין. הם שידרו שחץ נעורים מרושל, מחוספס, פוחזני, אליטיסטי וכמו משוחרר מכל עכבה. אך את ההווי שלהם ואת סגנונם הם כפו אלה על אלה בקנאות אידיאולוגית, כמו שותפים בפולחנה של כת סגורה. הבלורית וכובע הגרב, כובע הטמבל, הכאפייה והסנדלים, המכנסיים הקצרים וסלנג הדיבור, ההתכחשות לרגש והסגפנות המינית, מדורות האש שהבעירו בלילות, השירים, ההומור, הלהג הפוליטי והאידיאולוגי - הכול היה אחוז בכללים מדויקים ונוקשים של מותר ואסור, ללא חריג: היחד היה הכול" (17)

הצעירים במחזורי הגיוס החדשים השתייכו בעיקר ל"מחנות העולים", תנועת נוער שתפסה את החלוציות בקיצוניותה. צעירים אלו לא ראו בעין יפה את אורחותיו: "נלחש ביניהם על איש שיש לו 'ממזר', מבוגר המחזר אחרי נשים צעירות מהסטודיה של צבי פרידלנדר ושכמותן. לשתייה חריפה לא קראו התבשמות, אלא שכרות" (דרור, עמ' 283).
המתגייסים החדשים שראו בדמותו האיכרית של אלון את מנהיגם, התקשו לראות במי שמנהל אורח חיים בוהמי דמות מחנכת. בשנה האחרונה שלו בפלמ"ח מנע אלון משדה לפגוש טירונים, והוא היה למעין "דמות" אגדית יותר ממפקד בפועל.
 
על יחסו של אורי ברנר, מחניכיו של שדה ובנו של הסופר יוסף חיים ברנר, לשדה ולבוהמה כותב החוקר דרור: "אורי ברנר, ששמע כל כך הרבה על כסית, החליט ללכת לראות במה מדובר. 'באתי לשם וראיתי אנשים יושבים על כיסאות ליד שולחנות, מדברים ואוכלים. ישבתי כמה רגעים, לא הבנתי את הפלא. יותר לא ראו אותי שם'. עם זאת הייתה לו דעה נחרצת לגבי 'מוסריותו' של שדה: 'אינני מכיר מפקד יותר מוסרי משדה – מוסריות של מפקד מתבטאת ביחסי מפקד-פקוד, באחריותו לחיילים שהוא שולח לקרב ובזה שדה היה הגדול מכולנו'". (דרור, עמ' 284)

 

קץ נישואיו

היחסים עם זהבה הלכו והידרדרו. זהבה והבנות התגוררו בקיבוץ יגור ולמרות הקרבה בין חיפה ליגור שכר לעצמו שדה חדר בחיפה. דרור כותב על רגשותיה של זהבה: "זהבה אצרה בקרבה הרגשת נבגדות. קנאת אישה אוהבת החשה עצמה דחויה: איך יכול בעל לאישה ואב לבנות להסתובב בחברת נשים צעירות? איך אדם 'חשוב' יכול לחטוא לבני ביתו ועוד להיחשב בעיני מנהיגים ופקודים כאדם בעל ערכים"? אצלו, בכל שלב בחייו נוספו לו ידידים בעוד היא הלכה והסתגרה" (דרור, עמ' 244).

דרור ניסה לראיין את חברותיה של זהבה בקיבוץ יגור: "איזה קשר של שתיקה אופף את תקופת שהייתה של משפחת שדה ביגור. אחת החברות, ר', הסבירה לי שאלה שהיו חברותיה של זהבה מסרבות לדבר רכילות במשפחת שדה, שהן יודעות על הצד שלה. האישה שנפל עליה עול גידול הבנות, ששימרה להט אהבה שלא נענה. כבודה של זהבה, אישה חכמה וחרוצה, יקר בעיניהן עד היום. סבל חייה עם שדה נגע אל לבה של ר'". ..זהבה אמרה לחברותיה: "אל תאמיני למילה שלו, הוא משקר. פשוט, הוא לא יכול לחיות עם אישה אחת" (דרור, עמ' 245).

"זהבה לא חסכה מהבנות אמירות על נשים ועל בילויים, שבגללן הוא זונח את בנותיו...    לדידה החיים שניהל בתל אביב גבלו בהפקרות. היא הייתה חשדנית והיא זעקה את כאבה, נאבקה על מוסריותו. והבנות שומעות. בייאושה פתחה במסע חרמות. למעשה חיו בנפרד. שדה הרגיש עצמו נעזב, אדם חסר בית מנותק ממשפחתו" (דרור, עמ' 246)

​

שדה עם בנו יורם בבית קפה

בתמימותו סבר שדה שאפשר לחיות חיי רווק ובעל אוהב. הקשר עם הבנות היה באמצעות הנהג שלקח אותן לישיבות והן המתינו מאחורי הדלת. הביא אותן למאור והן שתו גזוז והביטו בחברים של אבא, אך במשך הזמן החלה זהבה להקשות עליו להיפגש עם הבנות. שדה כתב אליה מכתב עצוב: "אני כותב מתוך רצון לדבר...  הרי מלבד שלושתכן נגמלתי מלהרגיש את עצמי כאדם...בשנים האחרונות אני חי עם לב כואב תמיד. בגעגועים מתמידים... בהכרה שהפסדתי את חיי הפרטיים ללא שוב. למרות יחסי אלייך (איך לקרוא לו – אם לא במילה המסכנה 'אהבה') משום מה החיים איתך לא עלו יפה, אולי באשמתי ואולי גורל מר.. בעבר הכול היה אחרת... ולאחרונה אוכל אותי עצב נורא. תודות לעצב לא רק שאיני פוחד מהמוות, אלא אפילו חולם עליו לעתים קרובות. לא לחינם הייתי מציע עצמי בשנים האחרונות לכל מיני מבצעים. הצטערתי מאוד שאני נחשב כאיש חשוב מאוד (ולא מרשים לי לצאת). בשביל עצמי - אני קודם כול לא יוצלח...את המכתב אני כותב בגלל הבדידות. איני יודע אם עליי להתנצל שאל היגון שלך אני מוסף את יגוני" (דרור, עמ' 254)
החיים בנפרד הפכו עובדה.

 

מרגוט

מרגוט מאיר נולדה ביוני 1910 בגרמניה. צעירה דעתנית ששלטה נוסף לגרמנית גם בצרפתית   ובאנגלית והתקרבה לחוגים קומוניסטיים. היא עבדה כצלמת, כתבנית ונהגת - צירוף מקצועות בלתי שגרתי לאישה צעירה בעת ההיא. כשעבדה בהוצאה לאור והתמחתה בצילום התאהבה בסופר ומוציא לאור שהיה מבוגר ממנה בשנים רבות, ולאחר שהרומן הסתיים עזבה את ברלין ונדדה לאסקונה באזור האיטלקי בשווייץ, והצטרפה לחבורה של היפים בוהמיינים ואנשי רוח.
 

יצחק שדה ומרגוט

על אסקונה נאמר שמי שהתגורר בה שוב לא יצליח להכות שורש במקום אחר. בועה אסקפיסטית שבה חיו בנוף המופלא עשירי עולם, מבריחי נשק וסמים, ומהמרים וסתם בעלי ממון שביקשו מקלט מס. הסתובבו שם ברוניות בצד נוכלים, מגוון אנשי רוח ואמנות. מרטין בובר הרצה תחת כיפת השמים על חוכמת הודו. בבקתות נטושות באיים הקטנים שבאגם חיו קומונות של מתקני עולם, צמחונים שהתמכרו לחיים טבעיים ומשוחררים ממוסכמות. מרגוט השתלבה היטב באווירה היצירתית. צילמה את עבודותיהם של אמנים, משוררים הקדישו לה שירים, ציירים ציירו את דיוקנה ופסלים פיסלו את דמותה. היא ניהלה רומן עם רופא ממשפחה עשירה שהשתתף כמהפכן במהפכת 1905 ונמלט מרוסיה. אדם מוצק שניחן בכוח גופני רב ומבוגר ממנה בשנים רבות. הוא הגוי, השתיין, האוטופיסט הפנה את תשומת לבה לשאלה היהודית שהתחדדה בשל עליית היטלר לשלטון. כשמצב היהודים בגרמניה החמיר חזרה מרגוט בשנת 1934 לברלין. פנתה למזכירות תנועת "החלוץ" – קבוצה שנחשבה לרדיקלית ביותר - והתקבלה לעבודה אצל אנצו סירני. כבר אז עבדה בצורה האופיינית לה: לעתים שעות רבות ללא הגבלה, ולעתים איחרה או הסתלקה במכוניתה כדי לשחק טניס. בזכות התחכום והאומץ שלה הטילו עליה תפקידים מסוכנים וחשובים של הברחת רכוש וכספים של יהודים מגרמניה. כשהיה חשש שתיתפס על ידי השלטונות סידרו את עלייתה, ובשנת 1936 היגרה לארץ עם אחותה הצעירה תמר, והתיישבה בקיבוץ גבעת ברנר.

מרגוט, הנפש החופשייה, לא השתלבה באווירה הקיבוצית החונקת. כשעבדה בחדר האוכל עצבנה את כולם והעבירו אותה למרפאה. שם החולים אהבו אותה אך האחות הראשית זרקה אותה, והיא שובצה בית החרושת רימון למיצים: "דומה שאין מלאכה מדכאה את הנפש כמלאכה זו, כשאדם מושפל למדרגה של יד רתוקה אל הסרט הנע עשר שעות ויותר" (18).

למזלה ארגנו בקיבוץ חדר חושך ומרגוט הייתה לצלמת של הקיבוץ. במשך הזמן השמועות על היכולות הטכניות שלה עשו להן כנפיים והיא גויסה להגנה, שחלק ממנהיגיה הכירו אותה עוד מהימים שעסקה בהברחות בברלין. מרגוט התמחתה גם באיפור מקצועי ובזכותה יכלו "מבוקשים" עם תעודות מזויפות להמשיך בשגרת חייהם מאופרים כך שאיש לא זיהה אותם. חדר החושך   של הקיבוץ היה בכל זאת דל ומצומצם, ולכן עברה בהדרגה לתל אביב. בתחילה התגוררה בביתו של גולומב ברוטשילד. דקלה גולומב, בתו, סיפרה לנו כי אביה העריך מאוד את מרגוט שעמה מצא שפה משותפת של אוהבי ספר.
​

מרגוט ואחותה תמר בקיבוץ

בן־גוריון ושדה

מלחמת העצמאות

פירוק הפלמ"ח

ההערצה לאימא רוסיה

הבית ברחוב זכרון קדושים