רחלי אידלמן, נכדתו של שלמה זלמן שוקן מספרת על סבה: סיפור חייו וחזונו

בדרכו מבית הספר לחנות העלובה של אביו, נהג לחלום על לימודים בגימנסיה ובאוניברסיטה, ועל קריירה של הוגה דעות. הוא נאלץ להפסיק את לימודיו בגיל 14 כי למשפחתו לא היו אמצעים לשלם שכר לימוד, ולעבור לעיירה סמוכה שבה עבד כשוליה. כדי להגשים את החלום, החל במסע של לימוד עצמי בשעות הפנאי המועטות.
 

שנות העבודה כזבן

הנער ראה בעיניים כלות את בני העשירים הלומדים בגימנסיה, בעוד הוא ספון בחנות הקטנה, ומשרת את הלקוחות. באחת נסיעותיו ברכבת פגש רב ובשיחתם התלונן על מר גורלו. הרב יעץ לו להתמקד ראשית בתחום המסחר ולהתבסס כלכלית. באופן זה, טען הרב, יוכל להקדיש בעתיד זמן רב יותר ענייני הרוח, אף יותר מאקדמאי עני. זלמן, כפי שיתבהר בהמשך, אכן אימץ את ההמלצה, ונהג על פיה.

​

מגיל 14 עד 17 שירת כזבן מתלמד בחנות נידחת בעיירה שכוחת אל. זלמן לא הסתיר ממעבידו ומחבריו לעבודה את העובדה שהמשרה מאוסה עליו, וכי הוא קורא ספרים בזמן העבודה. הוא היה בודד כי חבריו לעבודה ראו בו מתנשא, והמעביד כמי שמשתמט מעבודתו.
 
זלמן גילה את גתה, הסופר, משורר והוגה הדעות, ונשבה בקסמיו. גתה קרא לקוראיו לקבוע את דרכם בחיים בכוחות עצמם, ולצמצם את היכולת של נסיבות החיים להשפיע על כיוונם. הוא התעמק גם בכתביו של שפינוזה - הפילוסוף היהודי בן המאה השבע עשרה.

בנו גרשום תיאר במאמר שכתב לאחר מות אביו, את סוד המשיכה של כתביו: "לא במקרה התעניינו צעירים יהודים בשפינוזה: הוא היה היהודי הראשון שהצליח לצאת מן המסגרת ההלכתית הצרה. באותה תקופה ובאותה סביבה, זה היה מופת גדול לצעירים היהודים. זאת ועוד: שפינוזה היה היהודי הראשון שזכה להיות כוכב ממדרגה ראשונה בשמי הרוח של אירופה. בסוף המאה ה-19 הוא לא היה רק היהודי הראשון שהגיע לדרגה זו, אלא למעשה היהודי היחיד. הכוכבים המוכרים לנו היום עוד לא נולדו אז, או היו צעירים מדי: אלברט איינשטיין, זיגמונד פרויד, פאול ארליך ואחרים; גם קרל מרקס עוד לא התפרסם כל-כך בעולם הרחב. לצעירים אלה שעשו את ראשית דרכם בעולם, היה שפינוזה דוגמה גדולה למה יכול היהודי להגיע בעולם". (1).
  
לאחר כשלוש שנים פיטר אותו מעבידו שמאס בקריאתו בשעת העבודה, וזלמן עבר לעיירה מעט גדולה יותר, ששכנה בסמוך לקו מסילת הברזל לברלין. המעביד החדש התחשב בו במידה רבה יותר, הזמין אותו לארוחות בביתו, ולימד אותו את סודות המסחר.

במקומו החדש גילה חנויות של ספרים משומשים, ספריות ציבוריות ואת כתבי ניטשה שכבר איבד לחלוטין את שפיות דעתו, אך היה לנביאו של הדור הצעיר. בשנת 1898 לאחר שלוש שנים נוספות, גם למעביד החדש נמאס מהעובד השקוע בקריאה והוא פוטר. זלמן עלה על הרכבת שהובילה אותו אל משאת נפשו – לברלין.


אכזבה בברלין

זלמן הגיע לברלין לאחר שרכש, בזכות אלפי שעות קריאה, שליטה בתרבות הגרמנית. גרשום בנו כתב על העדפות הקריאה והלימוד העצמי ((bildung של אביו:

"גיתה היה לדמות הדומיננטית בחייו. אני למדתי שגיתה איש חשוב כל-כך,​ מתוך שבילדותי המוקדמת שמעתי עליו כמעט יום-יום מפי אבי. כיום עשוי הדבר להתמיה: איך יכול סופר, משורר, להגיע לדומיננטיות כזאת בחייו של אדם כה אינטליגנטי ועצמאי במחשבתו? כדי לתאר את תפקידו ומעמדו של גיתה בחיי אבי, אני אנוס להידרש להשוואה שאינה כה אהודה עלי, אבל אני סבור שהיא הולמת: גיתה היה לאבי מה שהרבי מלובאוויץ' הוא לחסידי חב"ד. וכך עד סוף חייו.

דיוקן של היינריך היינה שצייר דניאל מוריץ אופנהיים

אבל הוא לא עסק רק בשירה וספרות, הוא הרבה גם לקרוא פילוסופיה. לא פילוסופיה פורמליסטית, אלא פילוסופים העוסקים במהות החיים ובמעמד האדם בעולם. הוא הרבה לקרוא בשופנהאור, שהשפיע עליו מאוד. אבל גם בהגל הוא קרא עד סוף חייו. באותן שנים אף התפתחה בו התעניינות במיסטיקה... זלמן שלמה קרא את המיסטיקאים הגרמנים, ומצא בהם עניין רב. האפשרות של התקרבות אינטואיטיווית אל סוד החיים ריתקה אותו".(1)

גם בברלין עבד בעבודה משמימה כזבן עם מעביד קצר רוח, ועקב בקנאה אחר האחים טיץ, שכמוהו הגיעו חסרי כל מפוזן, וחלשו על רשת מצליחה של בתי כולבו.

אגודות סוציאליסטיות דאגו להרצאות, כרטיסים וספרים מסובסדים לחסרי אמצעים, וזלמן ניצל זאת עד תום. הוא רכש כרטיסים זולים בשורות האחרונות להצגות התאטרון של מקס ריינהרט, והשתתף כשומע חופשי בהרצאות חינם באוניברסיטאות בהם גם של ההיסטוריון הזקן והאנטישמי היינריך פון טרייטשקה. זלמן ישב בבתי קפה שבהם ניתן היה במחיר של כוס קפה לקרוא את כתבי העת ולהאזין למשוררים כמו המשוררת היהודייה אלזה לסקר שילר שקראה משיריה.
 
"זלמן ראה את עצמו כגרסה מודרנית של משה מנדלסון, והוא שיער שהודות לגתה, הגל וניטשה שהסתחררו בראשו, הוא ייקלט בזרועות פתוחות על ידי צאצאיו הרוחניים של מנדלסון: יהודי ברלין הדורי הלבוש ובנותיהם האלגנטיות. מטרתו העיקרית הייתה לפרוץ את ממלכת המילים, וליישם את הדוקטרינה שלו על האדם הבונה את עצמו בעצמו" (דוד עמ' 37).
 
זלמן לא הצליח להשתלב, למרות המטען התרבותי העשיר שלו, בחברת הבוהמיינים הצעירים שהיו בדרך כלל בניהם של הורים עשירים. העיר הקוסמופוליטית והפתוחה נסגרה בפני הפליטים מהמזרח. ההיסטוריון אנתוני דוד, שכתב את הביוגרפיה של שוקן "ספר המעשים", החל ​ אותה במלים: "זלמן שוקן היה אוסט יודה. כך קראו הגרמנים בבוז ליהודים מן המזרח". (דוד עמ'21). פוזן, האזור בו נולד צורף לפרוסיה, אך רוב תושביו היו פולנים.

על הבוז שחשו יהודי המערב כלפי יהודי מזרח אירופה ניתן ללמוד מכתביו של המשורר היינריך היינה שכתב על האוסט יודן:

"עולמם הרוחני שקוע בביצה של אמונות הבל דוחות, שלתוכן דחף אותן פלפול סכולסטי באלפי דרכים משונות". אך היינה מצא אצל אותם יהודים אורתודוקסים חן של אוטנטיות וכתב:
"היהודי הפולני בפרוותו המלוכלכת, בזקנו המאוכלס, ריח השום הנודף ממנו ולשון היידיש העילגת שבפיו, עדיין חביבים עלי יותר מיהודים רבים אחרים השרויים בכל מעלות התפארת שבניירות הערך של המדינה". (היינה עמ' 125)

יהודי גרמניה שהאמינו כי הם "גרמנים בני דת משה" שווי זכויות, חשו כי מעמדם השברירי מתערער בשל גל הפליטים מהמזרח. ההיסטוריון האנטישמי פון טרייטשקה כתב כי "צבא של צעירים שאפתניים, מוכרי מכנסיים הסתננו על פני גבולנו המזרחי מן העריסה הפולנית הבלתי נדלית". (דוד עמ' 21).

אנתוני דוד כתב כי: "הוא קרא את כל הכתבים החשובים של התרבות הגרמנית, ואף על פי כן התעלמו ממנו. הפער שבין שאיפותיו לבין הדלתות המוגפות של ה'חברה הטובה', היה בעיניו בגידה באידאל של ה'השכלה' ו'הבנייה העצמית'". (דוד עמ' 44). התקוות הנשגבות התנפצו מול משכורת רעב ומגורים בשכונת עוני אפורה וטחובה בשולי העיר. לאחר שהתייאש מהשתלבות בעיר הגדולה היה לסוכן נוסע בלייפציג.


הפריצה

בשנים בהם נדד זלמן מעבודת זבנות אחת לשנייה, נסע אחיו שמעון לנסות את מזלו בעיר צוויקאו שבסקסוניה - אזור תעשייתי של מכרות, תעשייה כבדה ושליטה פוליטית של המפלגות הסוציאליסטיות. שמעון מונה כמנהלה של חנות גדולה, וקרא לאחיו לעזור לו בעבודתו החדשה.
 
שמעון היה צעיר חביב שחסר את האמביציה הלוהטת של זלמן. כל חבריו היו אוסט יודן דוברי יידיש, והוא נהג להיפגש עמם באסיפות ציוניות. כששמעון הזמין אותו להצטרף למועדון הציוני, ענה לו זלמן שהרעיון להתיישב במדבר הוא בדיחה, שהרצל הוא מחזאי זול, ושהספר 'מדינת היהודים' הוא מחזה גרוע.
 
בלילה שלפני יום פתיחת החנות הוא חלם חלום מסויט. בחלומו ראה עצמו כבן שישים, קירח ובעל כרס, עומד על יד הדלפק עם בד משי פרוס ומשרת בעליבות לקוחה. זלמן התעורר בבעתה, וחש כי הוא החל להידמות לאביו: הוא הקריח בגיל צעיר והמזון המשופר בצוויקאו גרם לו לגדל כרס. באותו רגע החליט להקים רשת של חנויות כלבו, ולא לחזור יותר לעולם לעמוד מאחורי הדלפק. הכלים היחידים שהיו לו בדרכו החדשה היו ניסיונו רב השנים במכירות ובשיווק, וידע תיאורטי שרכש מקריאת ספרי כלכלה וניהול.
 
בסקסוניה ובאזורי התעשייה האפרוריים של גרמניה שררה חלוקה מעמדית ברורה בין בני המעמד הבינוני לפרולטרים. בשל דעות קדומות האמינו הכול כי הלבוש ההולם את הפועלים הם כובעי מצחייה שחורים ובגדי עבודה בלויים. מנהיגיהם הסגפנים והעגמומיים בזו להנאות החיים ולנהנתנות הבורגנית, והיו מוכנים לדאוג אך רק לתנאי השכר של אנשיהם, ולעתים גם למוצרי תרבות מסובסדים.

זלמן ציטט לא פעם את אימרתו של יונתן סוויפט מחבר הספר גוליבר שאמר "שחזון הוא אומנות הראייה של דברים שאינם נראים". (דוד עמ' 315).

הוא האאוטסיידר, יהודי - ועוד ממזרח אירופה, ראה את מה שהמקומיים לא ראו, וזה העניק לו את היתרון שהביא לפריצת הדרך. הוא האמין כי נשות הפועלים ישמחו מאוד ללבוש בגדים יפים ואופנתיים, והפועלים ירכשו חליפות ועניבות אם יהיו בהישג ידם. סיסמתו הייתה כי הבגד עושה את האדם, והוא קרא את תשוקותיו של קהל המטרה טוב יותר מאשר אנשי מערכת המסחר המיושנת ששימרה את ההגמוניה של מעמד הביניים.
 
העיתונים וסרטי הקולנוע שהפכו למצרכים המוניים, הביאו את בשורת האופנה והחיים המודרניים גם לבתים העניים ביותר. מאידך גיסא הייצור ההמוני גרם להוזלת מחירים, אך איש לא חיבר בין הפועלים שהחלו להרוויח מעט יותר, למוצרי הצריכה שמחיריהם ירדו. בשנות הקריאה המרובות הוא קרא גם ספרות כלכלית ומקצועית ולמד את סודות הרכש המרוכז ומיחזור רצוף ומהיר של ההון.
 
הרעיון שלו היה פשוט ומהפכני: הוא יספק לכורי הפחם ולפועלי החרושת ולנשותיהם בגדים אופנתיים, צבעוניים, באיכות משופרת ובמחיר זול, ובכך מצא את מפתח הזהב לעושר הגדול.
 
האחים טיץ שהגיעו אף הם מפוזן, התעשרו לאחר ששברו באמצעות רשת בתי הכלבו שלהם את קיר הזכוכית שהפריד בין המעמד העליון לבינוני. בתי הכולבו שלהם נראו כטירות רוזנים, עם מדרגות שיש רחבות, נברשות בדולח, שטיחים רכים ואווירת אצולה. בחנויות שלהם נמכרו לבני המעמד הבינוני מוצרים, שעל פי החלוקה המעמדית הקיימת כוונו רק לרוזנים וברונים, אך בזכות הייצור ההמוני והרכש המרוכז הפכו לברי השגה גם לבורגנים מהשורה. בעוד האחים טיץ התמקדו בברלין ובערים הגדולות, שבר שוקן את המחיצה המעמדית שבין הפרולטריון למעמד הבינוני באזורי השדה התעשייתיים. אולי לשבירת המחיצות בין המעמדות כיוון המשורר אוטו ויינינגר בן ה-23 במכתב ההתאבדות שלו: "היהודי' כתב ממעמקי שלילתו העצמית הנברוטית 'הוא ה-Grenzverwischer, מוחק הגבולות, האיש נטול הצורה'". (נביאים עמ' 18).
 
זלמן הצליח בקושי רב לשכנע את שמעון הספקן והשמרן להמר על פתיחת חנות בעיירת כורים קטנה בת כ - 20,000 נפש. הוא שכר מבנה מסחרי במחיר זול כי אף אחד לא היה מעוניין לפתוח שם עסק, אך הוא שם לב שהעיירה ממוקמת סמוך לצומת מסילות הרכבות החשובות ביותר באירופה. 18 חודשים גר בגפו בחדר קטן בין האורוות והכנסייה, ועבד על הכנת החנות הראשונה. בערבים קרא את כתבי ניטשה וגם את כתביו של הכלכלן האנגלי פ"ו טיילור שהגה את תורת הניהול המדעי. בספרו לימד את אומנות המדידה והפיקוח על תהליכי הייצור והשיווק כדי להפיק את המרב מכוח העבודה והזמן. באותם ימים החל זלמן להשתמש בביטוי 'אלוהים מצוי בפרטים הקטנים'. 

הוא השקיע בפרסום בכל עיירות הסביבה, שבהן הבטיח החזר נסיעות ברכבת למי שיגיע ממרחק. פרסומיו השתמשו במלים 'אלגנטיות', 'אופנה עילית', 'שיק' ו'מודרניות'. ביום הפתיחה חיכו 37 זבנים לבושי מדים לכורים ולנשותיהם שצבאו על החנות לבושים בבגדיהם הבלויים. הקונים היו המומים מהמבחר האופנתי ומהמחירים הזולים להפליא שתאמו את אפשרויותיהם הכלכליות. הפועלים התהלכו מוקסמים וקנו מקלות הליכה מעוצבים, עניבות, כובעי משי, ונשותיהם רכשו בהתלהבות שמלות שיוצרו כמובטח על פי האופנה האחרונה.
 
שוקן המשיך להשקיע בפרסום אזורי בעיירות הקטנות שבסביבה, וערך בבית הבירה המקומי יריד קיץ שנמשך שבוע ימים.
 
לאור ההצלחה רכשו האחים בשנת 1906 את החנות בצוויקאו, וזו הייתה תחילתה של רשת חנויות הכלבו. זלמן נפרד לתמיד משירות הלקוחות מעבר לדלפק, והמתמקד בבניית מערך לוגיסטי, מרכז הפצה, ומערכת ניהול מרכזית בצוויקאו. הוא היה מהראשונים שהקים מחלקה שדאגה לטיב המוצרים ומעבדות בדיקת איכות.
 
ההצלחה המיידית עוררה את טינתם וקינאתם של הסוחרים הוותיקים, שנלחמו בו בכל דרך, ובמיוחד על ידי הפצת שמועות מרושעות, אך הרשויות תמכו ברשת החדשה. שוקן סיפק מקומות עבודה חדשים, ואף ניטרל חלק ניכר מהמתח החברתי שנוצר בלב הפועלים שמעמדם כצרכנים שוקם. זלמן נהנה גם מטעמה המתוק של הנקמה בבורגנים שדחו אותו, בכך שגזל מהם את העונג שבהתנשאות על "הנחותים" מהם, שבזכות הרשת שלו התלבשו כמוהם, וצרכו את אותם מוצרים אך במחירים נמוכים יותר.
 

לילי

לאחר שנים של עבודה קשה שהניבו עושר גדול, ביקש זלמן לקטוף את פירות הצלחותיו, להתקבל בחברה, ולמצוא כלה. המיועדת הייתה לילי, צעירה, ביישנית, ובת למשפחה יהודית מכובדת בסגנון המנדלסוני.

אנתוני דוד כתב כי הפער האינטלקטואלי ביניהם לא הפריע לו: "הוא לא היה חסיד השוויון בין המינים. לשיטתו היו יתרונות ברורים לרעיון המין החלש. עד מהרה רווחו שמועות בדבר נטייתו ללא יהודיות. בוודאי היה גרעין של אמת בשמועות הללו, שכן זלמן נהנה מן המוניטין שלו כ'פלייבוי'". (דוד עמ' 65). אף על פי שהסכימו לשידוך, הסתכלו בני משפחתה של לילי בחשדנות על ה'אוסט יודה' שעלה לגדולה.

לילי שוקן

אור גנוז

שמעון שוקן, בעל ההיגוי המזרח אירופי הכבד, מעולם לא טיפח אשליות שהוא שייך ל'חברה הטובה' – היהודית או הגרמנית. הוא חש בנוח בחברת יהודים מזרח אירופיים כמוהו, שדיברו יידיש ושמרו על רגש לאומי וציוני. על כן היה אדיש לעובדה שעושרו לא פילס לו דרך אל מחוץ לחבורה זו. זלמן לעומתו, האמין כי העושר התרבותי והחומרי היו אמורים לזכות אותו בכרטיס כניסה לאליטה הרוחנית והחברתית, אך בפועל חבריה ראו בו עוד מוכר מכנסיים מהמזרח. שוקן קרא את מפה המציאות, ושינה את מסלול חייו. הוא שב למקורותיו והפסיק להתדפק על הדלתות שננעלו בפניו. שמואל הוגו ברגמן התפעל שנים לאחר מכן מיכולתו של זלמן שוקן "לפסוח על קברים" ולהתקדם בחייו.

המפנה התרבותי ארע כשקרא את ספרו של מרטין בובר "סיפורי רבי נחמן מברסלב". בנו גוסטב/ גרשום כתב על כך: "בתקופה זו, בשנת 1907, נפל לידיו ספרו הראשון של מרטין בובר, 'סיפורי רבי נחמן מברסלב'. ספר זה חולל מפנה בחייו. הוא היה שקוע אז במיסטיקה גרמנית ופתאום גילה כי יש מיסטיקה יהודית שלא ידע על קיומה. הנה יש יהדות אחרת שלא הכיר. לא היהדות הפרובינציאלית הצרה שגדל בה וסלד ממנה, ולא היהדות הגרמנית המתבוללת, שגם ממנה התרחק. הוא גילה שיש יהדות אחרת, וזה שינה את יחסו אל היהדות.

בשנים שבהן השקיע עצמו בתרבות הגרמנית, נוכח לדעת, אולי אף בלי משים, שעם כל כניסתו לתרבות זו, לעולם לא יהיה גרמני של ממש. הגרמנים לא יקבלוהו כאחד מהם כי קיימת מחיצה בין היהודי ללא יהודי. הוא עמד על טעותם של המתבוללים, והם אז רוב יהודי גרמניה, שהשלו עצמם במחשבה כי אין אלא להתבולל לגמרי ולחכות עד שייעלמו - כפי שחשבו אז 'השרידים האחרונים' של האנטישמיות, ושוב לא תהיה עוד שום מחיצה בין היהודים לגרמניה". (1).

לאחר שנים כתב למרטין בובר שעל ידי קריאת ספרו על רבי נחמן, הפך שוב להיות "יהודי חי". באותם ימים קרא גם ספר על 'תרבות הרנסנס באיטליה', שתיאר את פועלם על הנסיכים-הסוחרים שפרסו את חסותם על אומנים, ייסדו אקדמיות וספריות ומימנו מיזמי תרבות –

​

וכל זאת בשילוב עם עיסוק במסחר חובק עולם.
שוקן החל לחשוב על יצירת רנסנס יהודי, כשמקור ההשראה שלו היה גילויו מחדש של האפוס הגרמני מימי הביניים שנקרא 'שירת הניבלונגים' - שחזור האפוס של שירים ואגדות עם שנשכחו, והקמתם לתחייה על ידי אנשי רוח גרמניים. היה זה המיזם התרבותי הנועז והמשפיע של דורו, שהועצם באמצעות האופרות של ריכרד ואגנר שהושתתו עליו. 

הוא התחבר מחדש לעברו, שיפר את העברית שלו ושלח את מזכירו למרתף כדי למצוא את סידור התפילה שקיבל בבר המצווה שלו, שאותו לא פתח מעולם. הוא לא חזר לאמונות הדתיות מהן סלד, אלא חיפש את הנאורות שביהדות. מאידך גיסא גם חש תיעוב כלפי מי שעזבו את הדת והיו ל"יהדות הגרמנית השטחית, המתבוללת, הליברלית והדוחה". (דוד עמ' 72).

שוקן הושפע ממפעלו של הביבליופיל היהודי והחוקר מוריץ שטיינשניידר שתרגם מיצירות שירת ספרד מימי הביניים לגרמנית, כינס ביבליוגרפיות של טקסטים עבריים מאותה תקופה, וחקר את התפתחות הדפוס העברי.

"בהתמקדו בספרים שיהודים כתבו, קראו והוציאו לאור, סיפר שטיינשניידר את סיפור הפזורה היהודית, פחות כסאגה של פרעות ומיתות על קידוש השם, ויותר כסיפורה של מורשת ספרותית גאה. חיבוריו השונים תיארו איך השתחררה העברית מכבלי התפילות והייתה לאמצעי להפצת תרבות יוון והתרבות הערבית באירופה. מחקריו בתרבות ספרד ושירתה מימי הביניים תיארו תור זהב ספרותי, שבו ניהלו יהודים פעילות גומלין עם העולם שמסביבם. איטליה וצרפת בימי הביניים היו על פי תיאוריו חממה של פילוסופיה ושירה". (דוד עמ' 73).

הסינתזה בין התרבות היהודית לערבית שיצרה את תור הזהב בימי הביניים, העניקה לו את ההשראה ליזום שילוב דומה בין גתה לרבי נחמן מברסלב, ובין ניטשה לרבי יהודה הלוי.

 

ציונות

שמעון ניסה במשך שנים רבות לשכנע את זלמן אחיו להצטרף אליו לפעילותו הציונית, אך הוא התמיד בסירובו. החיבור המחודש ליהדות גרם לו לשנות את דעתו, ובשנת 1910, לאחר שביסס את ידיעותיו ביהדות, יצר שוקן קשר עם התנועה הציונית בגרמניה. הוא נרתם לפעילות ענפה ב - 16 ארגונים תרבותיים בהם הברית העברית העולמית, ידידי הספר העברי, החברה לקידום חכמת ישראל, נאמני הלשון העברית ועוד. 

בוועידה הארצית של ציוני גרמניה שהתקיימה בפוזן בשנת 1912 פגש קבוצה של אנשי רוח צעירים ומיליטנטיים, שהיו לציונים.

היו אלו בני הדור השני והשלישי של יהודים שיצאו מהגטו. הוריהם אימצו את התרבות הגרמנית, רכשו השכלה, עסקו במקצועות חופשיים והתבססו כלכלית. הצעירים שנולדו למציאות של אמנציפציה, עושר כלכלי והשתלבות אורגנית בתרבות, בשפה ובחברה הגרמנית, הופתעו לגלות כי קיים קיר בלתי נראה החוסם את קבלתם האמיתית לחברה. הסופר יעקב וסרמן כתב: "לשווא נפציר בעם המשוררים והוגי הדעות. כל דעה קדומה שדימית שפסה מן העולם מצמיחה אלף אחרות, כפגר המשריץ רימה... לשווא נעזור להם להסיר את שלשלאות העבדות. הם אומרים לבטח מצא בזה רווח. לשווא נחיה ונמות למענם. הם אומרים: הוא יהודי". (אילון עמ' 371-2). התגובות של הצעירים נעו בין הפתעה, עלבון וזעם, ורבים מהם החליטו שכל 'העניין היהודי' הוא מיותר והתנצרו. הם לא עשו זאת מתוך אמונה בדת הנוצרית, אלא ככרטיס כניסה לחברה שנעלה בפניהם את דלתותיה.

צעירים אחרים הגיבו בהתפכחות מאשליית ההשתלבות, והתרחקו ממי שדחו אותם. הם חיפשו את שורשי השבט שלהם, וחיפוש זה השתלב באופנת 'האותנטיות' ששגשגה באותה עת בתרבות ובשיח הציבורי. יצירות האומנות של אפריקה, פולינזיה ואסיה זכו להצלחה, וכל עם חיפש את שורשיו באגדות ובספרות.

אנתוני דוד כתב על כך: "אותנטיות פירושה שורשים, מסורת וסיפורי-עם, אבל על פי התורה הרומנטית גילם היהודי המערבי את החברה המודרנית שאינה אותנטית... הוא היה נזיל ונבוב כמו רומן בלשי, נקניקיות זולות או מקטורנים של ייצור המוני הנמכרים מן המדף". (דוד עמ' 81). אינטלקטואלים גרמנים קראו לצעירים היהודיים לחזור לשורשיהם ברוח אמרתו של ניטשה Sie was du bist   - 'היה מה שהנך', והבהירו להם כי ההתבוללות לא תעזור להם, וכי לא יתקבלו באמת לחברה הגרמנית.
 
ארנולד צווייג, רוברט וולטש, יהודה קורט בלומנפלד, הוגו ברגמן, מקס ברוד, ארנסט סימון, גרהרד שולם (גרשום שלום) ואחרים נעו בין עולם הסבים האורתודוקסים, ההורים המתבוללים, והגרמנים שדחו אותם. הדרך בה בחרו הייתה לשפר את היהדות ולהתאימה לעולמם. שוקן ידע שכדי לחולל את חזון הרנסנס היהודי עליו לכנס את אנשי המקצוע הטובים ביותר שיבצעו את המלאכה - ובחבורה זו מצא את המתאימים למשימה. 


מרטין בובר

הראשון שגויס על ידי שוקן לפרויקט הרנסנס היהודי היה מרטין בובר - האדמו"ר של הסינתזה שבין התרבות הגרמנית ליהודית.

מרטין בובר

בובר נולד בווינה אך גדל וחונך אצל סבו, רב אדוק ולמדן בלמברג (לבוב) שבגליציה. בבגרותו שב לווינה שם גילה את התרבות הגרמנית והתאהב בה. בברלין אליה עבר, זכה להשכלה משובחת בזכות עושרה של משפחתו.

בובר היה לנביאם של הצעירים היהודיים כאשר החייה את סיפורי החסידים,​ והפך אותם זמינים לנוער מתבולל הדובר גרמנית. זלמן שגדל בסביבה אורתודוקסית ידע היטב שבובר ייפה בסיפוריו את יהודי מזרח אירופה והחסידים. בכתביו של בובר לא היה אזכור לעוני המחפיר, לדעות הקדומות, לאמונות התפלות ולשליטה המוחלטת של הרבי עושה הנסים בצאן מרעיתו. שוקן הסוחר קיבל בהבנה את הדרך בה בובר תרגם את המיתולוגיה היהודית לצורה גבוהה של תרבות עברית חיה ובועטת.
 
שוקן הזמין את בובר לצוויקאו, ובפגישתם סיפר לו בובר על החלום המשותף לו לחיים ויצמן על ייסוד אוניברסיטה עברית בירושלים.

 
שוקן הקים 'ועדת תרבות' וגייס לשורותיה גם קורט בלומנפלד, בנו של שופט וסטודנט למשפטים, גבה קומה, יפה תואר וחובב סיגרים יוקרתיים שהיה בעל אישיות של מנהיג מלידה. הוא לא ידע עברית, אך ידע לצטט בעל פה קטעים ארוכים משל אפלטון, וירגיליוס וגתה. בכינוס הציוני שהתקיים ב-1912 בפוזן, בו נפגשו לראשונה, טמן בלומנפלד מלכודת לממסד הציוני הגרמני שעלייה לארץ ישראל לא הייתה כלל בסדר היום הרעיוני שלו. בעת שהוותיקים יצאו מהאולם, כינס את הצעירים והעביר החלטה על "הצהרת פוזן" שקראה לעלייה לארץ ישראל. כשההחלטה נודעה פרצה מהומה והמבוגרים נטשו בזעם. שוקן נהנה מתעוזתו של המורד הצעיר, לחץ את ידו ואמר שהוא מצפה לעבוד עמו בשיתוף פעולה.
 
בזכות קוצר הראייה שלו, בלומנפלד לא נשלח לחזית בימי מלחמת העולם הראשונה, והוא שאף לנצל את כל זמנו לשם פעילות בתנועה הציונית. אביו האמיד לא הסכים שיפסיק את לימודי המשפטים, וסירב לתמוך בו כלכלית אם יעשה כן. שוקן צירף אותו לוועדת התרבות שלו בעיקר בגלל קשריו, ומימן את פעילותו. בלומנפלד מילא את חלקו והכיר לו את ליאו הרמן עורך העיתון יודישע רונדשאו רב ההשפעה, והוגי דעות נוספים.
 
הוגו ברגמן, אחד מתלמידיו של בובר כתב לו מהחפירות של מלחמת העולם הראשונה, שהחברה היהודית אינה מציעה בימה שבה יוכלו הוגי הדעות שלה להתבטא. בובר הסכים עמו, והציע לשוקן להקים כתב עת שיקרא 'דר יודה' (היהודי), שיעניק בימה שוות ערך לכתבי העת הגרמניים הטובים ביותר. ארנולד צוויג, מקס ברוד, וגרשם שולם נענו בשמחה לקריאה לפרסם בכתב העת, אך ולטר בנימין סירב. קפקא כתב בגיליון הראשון סיפור סטירי על קוף המנסה לחקות את בני האדם, שהיווה פרודיה על ההתבוללות היהודית.

פרנץ רוזנצווייג

רכש נוסף שהביא ליאו הרמן היה פרנץ רוזנצווייג - צעיר עשיר, מתבולל, נאה ומחונן בכישורים אינטלקטואליים יוצאי דופן. רוזנצווייג לא השתלב בעסקים המשפחתיים, למד 

פילוסופיה, והדוקטורט שלו הוקדש לפילוסופיה המדינית של הגל. כרבים מבני דורו הוא היה קרוב להמרת הדת, אך ביקור מקרי בבית כנסת בשנת 1913 גרם לו להימנע מכך. במלחמת העולם הראשונה הוא התגייס לצבא, ולמזלו הוצב במקום שקט והיה לו זמן רב למחשבות על היהדות כמענה לערגה הרוחנית שלו. הוא הגיע למסקנה שיש להקים אקדמיה שבה תלמד היהדות כמדע לכל דבר, כדי לקדם את התחייה הרוחנית של יהדות גרמניה. רוזנצווייג שיתף את שוקן בחלומו והוא התלהב. הוא ארגן בשנת 1919 כינוס של האישים החשובים ביותר של יהדות גרמניה, ובין הבאים היו ארנסט קסירר, ליאו בק, איינשטיין והיסטוריונים ידועים.

כולם הסכימו כי יש לגאול את היהדות מהקיפאון שכפתה עליה האורתודוקסיה הרבנית: פרופ' אויגן טאובלר יליד פוזן אמר כי היהדות היא יותר מתפילות, דת ושינון ריק מתוכן. "היא כוללת פילוסופיה, משפט, בלשנות ואפילו שירי יין, שירה טראגית ושירי עם". (דוד עמ' 136).
שוקן הסכים לכל שנאמר, אך כשדיבר על פופולריזציה של מדע היהדות והפיכתו לנגיש לציבור הרחב - הסתייגו ממנו. הם בזו לרעיון שלו, וכינו אותו וולגריזציה של המדע. שוקן חש את אותה פגיעות ישנה, חזר למלון ושלח מכתב שהוא מסתלק מהמיזם. רוזנצוויג הסכים לדעתו, ואמר שאקדמיה למדעי היהדות במתכונת שאליה כיוונו נציגי האליטות - דומה למחקר אקדמי על שבט אינדיאני.
 
שוקן המאוכזב גילה פילוסוף חדש אליו פנה כדי שיקדם את מדע היהדות מהאספקט המיסטי. היה זה גרהרד שולם הפציפיסט, ששוחרר מאשפוז בבית חולים צבאי לחולי נפש ומהצבא, וביקר את שוקן בשנת 1918. שולם טען שהרנסנס היהודי מחייב דרך ארוכה של שיקום מסורת הכתיבה והחשיבה בעברית, שיוכל להתרחש רק בארץ ישראל. שוקן הוסיף אותו לוועדת התרבות שייסד, שילם לו משכורת כמומחה הפרטי שלו לעברית, וכך החלה שותפות בת ארבעים שנה של יצירת מיתוס. אביו של שולם היה אף הוא איש עסקים תובעני, וכך הוא הבין טוב יותר מאחרים את אופן החשיבה של שוקן, ידע להתחבב עליו, ולחמוק מהנזיפות שהיו מנת חלקם של חבריו.
 
שוקן מימן במשך תקופה ממושכת את ועדת תרבות שבה היו חברים אנשי רוח אלו, ושילם את שכרם כדי שיתפנו ויקדמו את יצירת האפוס היהודי. הוא כינה אותם "פועלי תרבות" וקרא להם "לחשוף את עורקי הזהב הקבורים ב-30,000 כרכים של כתבים עבריים פוסט תנכיים שרובם נשכחו". (דוד עמ' 122).
 

שמואל יוסף עגנון

שמואל יוסף טשאטשקס היה בנו של סוחר פרוות, חסיד, שגדל בעיירה בוצ'אץ שבגליציה. הוא נמלט לארץ ישראל לאחר שקיבל צו גיוס לצבא האוסטרו הונגרי. בשנת 1908 פרסם את הסיפור הראשון 'עגונות' ובשנת 1912 עבר לברלין. היה זה ארתור רופין שזיהה את כישרונו של הסופר הצעיר, והמליץ לו לעבור לברלין כדי שהחיים בבירת התרבות האירופית יסייעו לפיתוחו כסופר.

ש"י עגנון בצעירותו

באותם ימים עבר מוקד הרנסנס היהודי מאודסה לברלין, ובבתי הקפה נפגשו זלמן רובשוב שז"ר, ברדיצ'בסקי, טשרניחובסקי, ביאליק שייסד בעיר הוצאה לאור ורבים אחרים. הצעירים שנולדו בגרמניה ופנו לציונות גילו עניין בחבריהם מהמזרח. אנתוני דוד כתב על כך:
"צעירים ציונים גרמנים היו הראשונים שהבינו כי הגולים המשכילים הללו יכולים לדרבן תחיה תרבותית רבת עוצמה. באמצעות הציונות שלהם הם גם גילו בעברית ניצוץ קדוש רווי רזים. 'נטשנו את לשון ילדותנו' נזכר גרשם שלום ועטנו על 'לשון העלומים הזאת הרוויה תהודה אין-סופית'. חזותה האקזוטית של העברית העלתה אותה לרמת צופן סודי, ואילו הטקסים והפולחנים הטמירים גרמו לדמיון של בני דורו של שלום להפליג הרחק מבתיהם הבורגניים השנואים. העברית ייצגה עבורם רוחניות נבואית שמקורה בהרי יהודה, בבבל, באיטליה, בספרד, במרחבים של מזרח אירופה – והלאה עד לתנועות הנוער שלהם". (דוד עמ' 112).

עגנון התפרנס בברלין מעבודות ספרותיות מזדמנות, ולימד את בנו של בובר עברית. גרהרד שולם פגש אותו באכסניית מהגרים, וסיפר שחש כאילו פגש שליח מארץ אגדית, רחוקה וקסומה. עגנון היה בעיניו התגלמות של 'כל רזי הקיום היהודי'. (דוד עמ' 114).

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה צומצם קהל קוראי העברית, ועגנון קיבל הזמנה ללשכת הגיוס. הוא הצליח להתחמק מהגיוס על ידי שתיית אינספור כוסות קפה, עישון

סיגריות והימנעות משינה.

פרופ' דן לאור תיאר את הפגישה בין שוקן לעגנון בביוגרפיה שהקדיש לסופר:
"ואז, בעיצומה של המלחמה, קרה הנס - פגישתו של עגנון עם שלמה זלמן שוקן, שהייתה ציון דרך מרכזי בחייו. הפגישה התרחשה בברלין בשלהי שנת, 1915 בתום הרצאה של הפרופסור לפילוסופיה קרל יואל. בובר קרא לעגנון (שעדיין נקרא בפי הבריות בשם צ'צ'קס) והציג אותו בפני שוקן.... לא עבר זמן רב ושוקן עשה את עגנון לבן חסותו, ובהיותו אספן ספרים רתם אותו לסייע לו בתחום זה ואף הטיל עליו משימות שונות, לרבות הכנת אנתולוגיה גרמנית מקיפה 'על היהודי'. שוקן שילם לעגנון בעין יפה בעד עבודתו ובהדרגה היה לפטרונו: הוא העניק לו תמיכה כלכלית קבועה, דאג לכל מחסוריו.., ויותר מכול הקנה באמצעות זאת לעגנון את השחרור המיוחל  מדאגות הפרנסה. הסדר זה אפשר לעגנון לחיות בכבוד ולהתמסר לדבר האחד והיחיד שעניין אותו באמת ובתמים: הספרות". (לאור, עמ' 45-6).

שוקן יעד לעגנון את תפקיד יוצר המיתוס העברי, מעין הומרוס או סרוונטס יהודי, שיהפוך את המסורות השחוקות לנכסי צאן ברזל לאומיים. לאחר היכרותם החל שוקן לבקר בברלין פעמיים בשבוע, ונהג להזמין את עגנון לחדרו במלון קייזרהוף המפואר כדי לשוחח על ספרים, יהדות והחיים בכלל. השניים ניהלו שיחות על כוס יין, וטיילו ברחובות ברלין עד השעות הקטנות של הלילה. נוצרו ביניהם יחסי אב ובן, בזכות הרקע המשותף, והם גילו איש לרעהו את המחשבות והסודות הכמוסים ביותר.
 
שוקן המצנט לא הסתפק בכתיבת המחאה חודשית ואספקה שוטפת של מצרכים ובגדים מחנויותיו, אלא שקד על השלמת השכלתו הכללית של עגנון שבלעדיה היה בעיניו סופר בוסרי. הוא בנה מערך לימוד מדוקדק, ושלח לו ספרים בהתאם: ניטשה, דוסטוייבסקי דון קיחוטה, איליאדה, אפוס פיני, סיפורי אלף לילה ולילה, פלובר וכו'. עגנון אכן הפנים את הערכים של התרבות המערבית, ואף חדל לשמור מצוות בקפדנות.
 
עגנון סיפר כי חלם שליאונרדו דה וינצ'י יצר סוס גדול מאוד שראשו מגיע עד השמים, ועל הסוס רוכב המלך המשיח. "החיזיון הזה, דמוי שאגאל, היה בן הכלאיים ההומניסטי ששוקן חיפש. היה בו סממן משיחי יהודי שעבר מבעד לעין האמן של צייר גאון מתקופת הרנסנס". (דוד עמ' 130).
 
בשנת 1924 פרצה בביתו של עגנון שריפה שכילתה את אוסף ספריו וכתבי יד שעליהם עבד. הוא החליט שזו אצבע אלוהים ועונש על התפקרותו, חזר בתשובה, עלה לארץ ישראל ומשם המשיך לקבל את קצבתו משוקן.
 

ביקור בארץ ישראל                                      

בתחילת שנת 1921 נענה שוקן להפצרותיו של ארתור רופין והגיע לביקור בארץ ישראל. רופין שניהל את המשרד הארצישראלי שקידם את ההתיישבות, ביקש שייעץ לו בנושאי כלכלה וניהול המשבר עם הערבים. שוקן ישב במשרדים שביפו, ונדהם מחוסר הסדר והיעדר שיטתיות בניהול.

רופין קיבל הצעה לרכישת אדמות במפרץ חיפה וחשב לדחות אותה כי האדמות לא התאימו לגידולים חקלאיים. שוקן שהתרשם מהעיר חיפה ומהקרבה לנמל, הבין את הפוטנציאל של האזור כמרכז תעשייתי, והמליץ לעשות כל מאמץ כדי לרכוש את הקרקע. ההנהלה הציונית לא הזדרזה לקדם את העיסקה, ושוקן מימן את המקדמה מכיסו כדי שהמוכרים לא יתחרטו.
 
בטבריה הם ביקרו את קבר הרמב"ם הנערץ על שניהם בשל הראציונליות שלו, והזדעזעו לגלות כי האתר הוזנח היה למרכז של אמונות תפלות וקמעות. רופין הפגיש אותו עם אחד העם הקשיש ועם יהודה מאגנס, הרב הרפורמי מארצות הברית שניהל את האוניברסיטה העברית בירושלים. הוא גם לקח אותו "למערכת בחירות מקומית שנמשכה כל הלילה, ושקיימו אותה יריביו בני מעמד הביניים. הצעקות, בעברית משובצת יידיש, אישרו את דבריו של רופין, שתיאר את תל אביב כעיר המנוהלת בידי מזרח אירופים חסרי תרבות שחיו על ספסרות ועל הפקעת מחירים". (דוד עמ' 146).
 
שוקן התרשם מההתיישבות העובדת, תמך בה, וכינה עצמו 'חלוץ כלכלי'. הביקור השפיע עליו מבחינה רגשית, והוא כתב לילדיו מכתבים עם תיאורים נלהבים של הארץ, ובהם כמה מהשורות האישיות היחידות שכתב בחייו. 

רופין ובלומנפלד ניסו לקרב את שוקן למעורבות בתנועה הציונית, וגילו לו שוויצמן תומך במועמדותו לתפקיד יו"ר הקרן הקיימת. בשנת 1925 חזר לביקור נוסף בארץ לטקס פתיחת האוניברסיטה העברית.

גרשום שלום (לשעבר גרהרד שולם)

חבריו הטובים ארנסט סימון, גרשום שלום (לשעבר גרהרד שולם), הנס כהן, והוגו ברגמן כבר עלו ארצה והיו פעילים בכינון האוניברסיטה העברית. שוקן העניק כשי למוסד הצעיר את כתב היד המקורי שבו תיאר איינשטיין את תורת היחסות שלו.
 
לפני תום ביקורו הזמין אותו רופין לפגישה בביתו ברחביה, להרצאתו של המזרחן פרופסור יוסף הורוביץ בה נכחו שלום, ברגמן, ארנסט סימון והנס כהן. באותו ערב הוקמה תנועת ברית שלום, ושוקן הסכים באופן כללי עם מטרותיה, אך "הוא לא האמין במיוחד בתבונתם הפוליטית של פרופסורים ומלומדים שהכירו את הערבים בעיקר כגננים או כשכירי יום שלהם, ואת רעיונותיהם שאבו מספרי הלימוד. הוא האמין שרק אנשים שעבדו שכם אחד עם הערבים, כלומר יוצאי רוסיה, יכולים לגבש מערכת יחסים עמם - המבוססת פחות על מוסריות מתנשאת, ויותר על תועלת הדדית וכבוד הדדי". (דוד עמ' 164).
 
היחס לערבים שבו נתקל בביקורו, הזכיר לו את הדה לגיטימציה הבלתי מוצדקת של הפרולטרים בסקסוניה. הוא כתב כי לערבים יש "תרבות עתיקה ואצילית בכל הנוגע לצורה, לתנועה ולאורח החיים. הם אינם קבוצה אנושית שאפשר להתייחס אליה כקבוצת ילידים ותו לאו". (דוד עמ' 153).


הצלחה עסקית

מלחמת העולם הראשונה בלמה את ההתפתחות המואצת של חברת חנויות הכולבו שוקן, אך זלמן הצליח לתפקד היטב בשנים הקשות. הוא דאג לאספקה שוטפת של סחורה בימים שעסקים אחרים נסגרו וקרסו. לאחר תום הקרבות ביצעו האחים שוקן את קפיצת המדרגה מהפריפריה הפרולטארית, למגרשם של האחים טיץ בערים המרכזיות, שבהן קהל המטרה היה מעמד הביניים ובעלי הצווארון הלבן.

כדי להוזיל עלויות תוך שמירה על איכות הסחורות, הם פנו גם לייצור סחורות ורכשו כמה בית חרושת לטקסטיל. נאמן לשיטתו כי יש לחנך את ההמונים ולא לרדת למכנה הנמוך ביותר - נמנע שוקן ממכירת ספרים זולים בתוכנם ובצורתם החיצונית, וביקש לתת "מצפן לאדם הממוצע".

שמעון רכש מכונית ספורט, כמה סוסי מרוץ משובחים ואחוזה בת 1200 דונם סמוך לברלין מיונקר שירד מנכסיו. זלמן היה לדמות מקובלת בצמרת האינטלקטואלית ואישים כאיינשטיין, ליאון פויכטוונגר ומקס ליברמן נמנו עם חבריו החדשים. הרמן הסה ביקש ממנו ספרים לשבויים יהודיים בצרפת, והוא שלח את כתבי בובר, ברוד וברדיצ'בסקי והוסיף לחבילות בגדים ומזון משומר.


ארכיטקטורה ועיצוב

קורט בלומנפלד הכיר לזלמן את אריך מנדלסון, שלמד רישום, ציור ועיצוב והשתחרר משירותו הצבאי לאחר שאיבד את עינו במלחמה.

אריך מנדלסון

אף על פי שלא היה אדריכל בהכשרתו, שוקן בעל הרדאר לאיתור גאונים, החליט כי מנדלסון יתכנן את הבניינים של בתי הכלבו החדשים. הם נסעו יחד לעיר נירנברג בעלת הרוב הפרוטסטנטי, שבה תכנן שוקן לבנות חנות חדשה. השניים טיילו ברבעים העתיקים, למדו את הארכיטקטורה של העיר, ולאחר מכן המשיכו למוזיאון המקומי לצפות במחזור נירנברג - אחד מכתבי היד הידועים והחשובים מימי הביניים.
 
מנדלסון סיפר כי ההשראה הייתה נוחתת עליו בעוצמה תוך כדי האזנה למוזיקה, וכזה קרה מיהר לשרבט בחופזה את רעיונותיו שאותם עיבד מאוחר יותר לתכניות מפורטות. הסוויטה הרביעית לצ'לו של באך היוותה את ההשראה לתכנון הבניין בנירנברג שהיה לאייקון של ארכיטקטורה מודרנית.
 
הסניף בנירנברג היה לרווחי ביותר, ושוקן הצליח לפרוץ לשוק של מעמד הביניים הנמוך שהלך וגדל. החנות בשטוטגרט נפתחה בשנת 1928,והמבנה שלה שתוכנן אף הוא על ידי מנדלסון, זכה להערצתם של הארכיטקטים מיס ון דר רוהה, גרופיס ולה קורבזייה. בין השנים 1924 עד 1930 הייתה רשת שוקן לאחת הרשתות הגדולות ביותר באירופה.
 
שוקן לא הסתפק בתכנון פורץ הדרך של בנייני הכלבו שלו, אלא ביקש לעצב גם את המוצרים, חלונות הראווה, הריהוט והפרסומים בקו אחיד וחדשני.
ולטר גרופיס, קנדינסקי, לאסלו מוהוי-נדי הקומוניסט ההונגרי ואדריכלים ומעצבים נוספים, הקימו קבוצה שקידמה את סגנון 'הבאוהאוס'. שוקן עקב אחר עבודתו של גרופיס עוד מהימים שעבד בקונצרן AEG של משפחת רתנאו, שהיו בין הראשונים שגייסו אומנים לעיצוב מוצריהם. חברי הקבוצה פתחו בעיר ויימר בית ספר שלימד את מקצועות העיצוב בסגנון הבאוהאוס, אך רינונים על הפקרות מינית ומזימות מהפכניות גרמו לממשלת המחוז לגרשם בשנת 1924. חברי הקבוצה עברו לעיר דסאו וסבלו מחסרון כיס כי ברז התקציבים הציבוריים נסגר.
 
בשנת 1926 נסעו זלמן וגוסטב, בנו בכורו, לדסאו שם התקבלו בכבוד רב כי גרופיס ביקש מקורות מימון למוסד שלו, ושאף לשלב את אומניו בעולם המעשה. שוקן אהב את מה שהוצג בפניו, ומאותה עת החל שיתוף פעולה פורה בינו לבין חברי הקבוצה. כל המוצרים, רהיטי החנויות, חלונות הראווה, החומר הפרסומי כולל הטיפוגרפיה קיבלו קו עיצובי בסגנון הבאוהאוס.
 

שוקן 37

למרות ההיקף והמורכבות של עסקיו, לא זנח שוקן את אוסף הספרים שלו. הוא התכתב עם כ - 300 מוציאים לאור, והעסיק צעירים כדוגמת עגנון שהגיעו מרקע אורתודוקסי אך נחשפו לתרבות המערב, כקניינים של כתבי יד.

סקיצה של מבנה החנות בשטוטגרט

פרופ' שמואל גליק כתב על האוסף: "בשנת 1921 לערך, החל ש"ז שוקן לאסוף כתבי יד עבריים, שכללו מקורות קבליים, סידורים  מחזורים, הגדות של פסח, פירושים לתנ"ך וספרות הלכתית ועוד; עיקר התעניינותו הייתה באיסוף כתבי יד ודפוסים ראשונים של שירת ימי הביניים וספרות הקבלה  שלא כאספנים אחרים, לא אסף שוקן ספרים לראווה, אף לא הונע על ידי יצר האספנות, אלא הודרך על ידי כבוד עמוק לצרור הספרים שבשקו של היהודי הנודד; הוא ראה בספרים אלו את מולדתו המיטלטלת - המאחדת והמייחדת - של העם היהודי בגולה. אוסף זה הלך וגדל עם השנים והיה לאוסף הספרים הפרטי החשוב ביותר במדעי היהדות" (2).

בשנת 1928, לאחר טקס פתיחת החנות החדשה, שוטט שוקן ברובע העתיק של שטוטגרט. הוא הגיע לחנות ידועה לכתבי יד בה הוצע לו אוצר בלום - אלפי פריטים שהיו חלק מהגניזה שנתגלתה בבית הכנסת בן עזרא בקהיר. האוסף עשה את דרכו מבגדד ומומביי לשטוטגרט, ושוקן שילם עבורו סכום עתק בלי להתמקח. חוקרים שבדקו עבורו את האוסף, בהם מתנדבים כביאליק ועגנון, גילו כי הוא מכיל יצירות בלתי ידועות של אבן עזרא, יהודה הלוי ואת הדיוואן היחיד השלם של אבן גבירול.
אוסף הגניזה שקיבל את השם 'שוקן 37', עורר התרגשות, והארגון הביבליוגרפי הגדול 'אגודת שונצינו' שנוסדה על ידי סטפן צווייג וליאו בק, הקדישה לו גיליון שלם של כתב העת שלה.
 
אנשי רוח יהודים גרמנים כמיכאל זק"ש בן המאה ה-19 מחבר הספר 'השירה הדתית של יהודי ספרד', קירבו את אוצרות תור הזהב ליהודי גרמניה. היינריך היינה התוודה כי דמעות נקוו בעיניו כשקרא את כתבי אבן גבירול, יהודה הלוי ואבן עזרא, והכתיר את יהודה הלוי כ'שליט עולם החלומות', ובהשפעתם כתב את 'המנגינות העבריות' שלו.
 
שוקן הצליח לגייס לעבודה על 'שוקן 37' שהכיל כאמור מאוצרות תור הזהב שבספרד, את היינריך ברודי החוקר החשוב ביותר של השירה העברית של ימי הביניים. האקדמיה למדעי היהדות ששוקן יזם, אך הודר ממנה כי ביקש להפוך אותה לנגישה לציבור הרחב - נפתחה בסגנון אליטיסטי, אך לאחר מלחמת העולם הראשונה עמדה בפני סגירה מהיעדר תקציב. ברודי שהיה אחד מראשיה, שמח להצעתו של שוקן להקים מכון לחקר השירה העברית. שוקן הבטיח להעמיד לרשותו של ברודי, והמלומדים שגייס, את ספרייתו ואת המימון הדרוש. הוא עמד על כך שהמכון יהיה בעל גישה פופולרית, ושברודי יישא הרצאות בפני הציבור הרחב, ויקיים סמינרים לחוקרים צעירים.
 

החזרה לברלין

בשנת 1929, בעת ששמעון וזלמן שבו מהחנות בקמניץ, ארעה תאונת דרכים טרגית בה נהרג שמעון, וזלמן נפצע באופן קל. לאחר מותו של אחיו החליט זלמן לעבור ולהתגורר בברלין, אך המרכז העיסקי נותר בצוויקאו. עשרות משאיות העבירו את חפצי המשפחה ואוסף הספרים לשתי וילות סמוכות, אחת למשפחה והשנייה לספרייה.

שמעון שוקן

קורט בלומנפלד שילב את שוקן בחוגי הבוהמה הברלינאית, בהם פגש את הפילוסופית הצעירה חנה ארנדט, שכינתה אותו בלגלוג 'ביסמרק היהודי'. הם ביקרו יחד בהצגות של ברטולד ברכט, שמעו את אלזה לסקר שילר מופיעה בערבי שירה ונהנו מההיצע התרבותי השופע של ברלין.
 
לילי שלטה בצבא של עובדות משק בית כפי שזלמן שלט במשפחתו ובעובדיו. הוויכוחים ביניהם נסובו על חינוך הילדים: לילי העניקה להם חום ועוגן רגשי, ורצתה לפנק אותם כשם שפינקו אותה. זלמן שגדל פחות או יותר לבדו, ביקש לתת להם חינוך ספרטני, ולחשוף אותם מילדותם למציאות החיים הקשה. בחנויות שלו הוא מכר ספרי פסיכולוגיה וחינוך ילדים, אך הוא לא הפנים את העקרונות של החינוך המתקדם. אנתוני דוד כתב כי "אותם רעיונות שאפשרו לו להפיח רוח חיים בעיירות הקודרות של סקסוניה או למכור את ספריו, הם שגרמו לכך שיוצאי חלציו ייעשו נכים מבחינה רגשית". (דוד עמ' 197).
 
"הזהות היהודית הייתה עמומה בבית, שבו יהדות הייתה קשורה יותר לקריאת יצירות קלאסיות ולתפילות ביום השבת. לאחר שלילי הייתה מדליקה את נרות השבת היה אבי המשפחה קורא תפילה בעברית ופרק מכתבי גתה או ניטשה". (דוד עמ' 178). בתום הארוחה היה פורש לספרייה שהייתה לו למקלט ושנותרה מחוץ לתחום לבני הבית האחרים.

לעתים היה נוהג לקחת את גוסטב ותיאודור לבקר באתרי תרבות כמו ביתו של גתה בווימר. באחד הביקורים עמד עמם ביראת כבוד ליד קברו של ניטשה במשך שעה תמימה בסופת שלג.


"שוקן" ההוצאה לאור 

פרופ' שמואל גליק כתב על ההוצאה לאור:
"כדי להביא יהדות ליותר יהודים בגרמניה יסד ש"ז שוקן בשנת 1931 את 'הוצאת שוקן' (Schocken Verlag) בברלין, שפעלה עד קבלת צו סגירה בשנת 1938; תיזכר לטוב הוצאה זו, על פרסומיה החשובים בשנים החשוכות... בשנה הגורלית 1933, בעת שהודח היהודי הגרמני מתרבות סביבתו, פתחו לו ספרי שוקן שער למקדש נעלם, לתרבותו היהודית שלו. אלו שנאלצו להישאר בגרמניה, הרי מאות החיבורים היהודיים הללו נעשו להם משענת, הקנו להם עמוד שדרה יהודי; ואלה שהיגרו – נשאו בצרורותיהם את ספרי שוקן כנכסי תרבותם. בארצות הגולה נעשו להם הספרים הללו מולדת, ובדרך לארץ ישראל – הכשרה רוחנית". (2)
 
שוקן הקים את ההוצאה לאור לאחר שרכש את זכויות תרגום התנ"ך בידי בובר ורוזנצווייג - ממו"ל שנקלע לקשיים כספיים.

עם שאול טשרניחובסקי

הרב והפרופסור יצחק שורש כתב על הוצאת שוקן ועל תפקידה בתקופה הקשה בתולדות העם היהודי:
"קיומה של תת תרבות גרמנית יהודית ניתן להמחשה החיה ביותר בדמות שמונים ושלושה הכרכים הדקים שפורסמו על ידי הוצאת שוקן מסוף 1933 ועד 1938 תחת הכותרת הכללית Bucherei des Schocken Verlags  הסדרה, שנהגתה כנראה על ידי זלמן שוקן עצמו, נועדה לבחור מתוך מעיינותיה הבלתי נדלים של הספרות היהודית טקסטים בעלי רלוונטיות מיוחדת עבור הקוראים היהודיים בגרמניה הנאצית. ברוח הכותרת הראשונה בסדרה - נבואות הנחמה של ישעיה בתרגומן החדש מאת בובר ורוזנצווייג - רחש כל אחד מהקטעים שנבחרו רבדים של משמעויות שהכילו בתוכם נחמה ומוסר השכל. אולם הדבר המרשים ביותר לגבי הסדרה מלאת ההשראה הזאת הוא רוחב היריעה התרבותי הכמעט בלתי מוגבל שלה והמהירות שבה הופקה. שמונים ושלושה הכותרים מביעים תפיסה של היהדות כציוויליזציה דתית החובקת את התנ"ך, ספרות רבנית, שירה עברית בימי הביניים ובעת החדשה, פילוסופיה ומיסטיות, פולקלור ותרבות עממית, מכתבים וספרי זיכרונות, ספרות יפה מודרנית ושירה בגרמנית וביידיש, וגם מחקרים בהיסטוריה יהודית ומקורות היסטוריים". (שורש עמ' 426).
 
לאחר מותו של קפקא בשנת 1924 ערך מקס ברוד שלושה רומנים גדולים של ידידו: 'אמריקה', 'הטירה' ו'המשפט' אך הפצת הספרים נכשלה, והם נגרסו. ברוד פנה לשוקן שידע להעריך גאונות כאשר פגש בה, והחליט להוציא לאור את ספרי קפקא אף על פי שהעריך כי לא תהיה להם הצלחה מסחרית.
 
אחת הסיבות לכניסתו לתחום ההוצאה לאור היתה כישלונו למצוא מו"ל שיקדם את הדפסת ספריו של עגנון בעברית ובגרמנית, ותכניתו לתרגם ספרים יהודיים חשובים ליהדות גרמניה המתבוללת. עגנון נקרא לגרמניה ושניהם עבדו יחד על הוצאה הספרים, בפרפקציוניזם שאפיין אותם, ועברו על כל דף ודף. שוקן ביקש כמה תרגומים לכל עמוד כדי שיביע דעתו, ועגנון לא חדל לתקן את כתב היד.

"ארבעת הכרכים ראו לבסוף אור באביב 1932, שבע שנים לאחר הפגישה שהתקיימה בירושלים בין שוקן לעגנון, ושבה התחייב שוקן לראשונה להוציא לאור את הספרים באופן עצמאי. הופעתם של ארבעת הכרכים הייתה ציון דרך חשוב מאין כמוהו בתולדותיו של עגנון, ומאורע מכונן בתולדות המו"לות העברית. מבחינתו של עגנון היה מדובר בסיכום של כעשרים וחמש שנות יצירה". (לאור עמ' 77).
 
שוקן השקיע מאמצים כדי למצוא את האותיות שימצאו חן בעיניו. לאחר שבחן הצעות שונות, בחר את האותיות שמצאה המעצבת פרנציסקה ברוך בספרים עבריים שהודפסו במאה ה-16 בוונציה בספרייתו. ברוך קראה לאות הזו בשם האות שוקן. (3).
 
הוצאת כתבי עגנון הייתה גולת הכותרת של עשרים שנות ציונות של שוקן. הכריכות המונוכרומטיות בסגנון הבאוהאוס, איכות הנייר, והטיפוגרפיה של הספרים היו שונים מכל מה שהקוראים היו רגילים. שאגאל וביאליק הביעו את התלהבותם מהעיצוב ומהגופן העברי החדש.
 
לאחר עליית הנאצים לשלטון הם אסרו על היהודים לעבוד אצל מו"לים ממוצא ארי, לעסוק בתרבות הארית וכפו עליהם גטו תרבותי שבו מותר היה להם לפרסם רק יצירות בנושאים יהודיים. הצנזורה הנאצית לא הפריעה בשנים הראשונות, לעבודה השוטפת של הוצאת שוקן כי היא מלכתחילה התמקדה ברנסנס היהודי.

ימי החושך

יוליוס שטרייכר, סופר מתוסכל, קטן קומה, גלוח ראש ומעורער בנפשו - ייסד בשנת 1925 את העיתון 'דר שטירמר'. היהודים תוארו בו כנגיפים שטניים, המאלצים את עובדיהם האריים לספק להם שירותים מיניים. הוא שנא בתי כלבו בבעלות יהודית, וחיציו הופנו בעיקר לחנויות של שוקן. כנופיות הבריונים תקפו את עובדי החנויות ואת הקונים.

החנות בשטוטגרט - בתיכנונו של אריך מנדלסון

סוחרי המעמד הבינוני שנפגעו מפריחת בתי הכלבו הצטרפו בהמוניהם ל"ליגה הלוחמת של מעמד הביניים המסחרי" - ארגון נאצי שאליו תיעלו את התסכול שלהם. שוקן השיב מלחמה, ופתח במסע פרסום שבו הסביר את התועלת שיש לציבור מהחדשנות שבחנויותיו. שוקן קרא את המציאות של עליית הנאצים כבר בתחילת דרכם. הוא עשה תעמולה בין 250 עובדים היהודים ( מבין 6000 עובדיו) שעבדו ברשת ועודד אותם לעזוב את גרמניה. לחלקם הוא גם הילווה כספים לשם כך או קנה מרכושם כדי שיהיה להם כסף כדי לצאת מגרמניה, או מימן להם כרטיסי נסיעה לכל ארץ שבחרו.

מתוך הבנת המציאות המתרחשת לפניו, מכר שוקן בשנת 1936, במכירה פיקטיבית 50 אחוז מהרשת שלו למשקיעים מאנגליה, ומינה את וילהלם פונק הנוצרי למנכ"ל. "המשקיעים האנגלים" מינו דירקטור מטעמם לחברה שהיה למעשה איש קש של שוקן. בליל הבדולח היו חנויותיו וההוצאה לאור מטרה להשתוללות הנאצית.

שוקן השתכנע בחשיבות שבהכשרת צעירים לעלייה לארץ ישראל, חבר לרחה פריאר והנרייטה סולד, ומסר להן את האחוזה של שמעון על יד ברלין כדי שיהפכו אותה לחוות הכשרה חקלאית

בשנת 1938 כאשר המצב בגרמניה החמיר עוד יותר, ניהל מלונדון משא ומתן עם קבוצת בנקים הולנדים מתוך כוונה שהם ירכשו את עסקיו. הנאצים טירפדו את העיסקה, החרימו את החברה, ומכרו את מניותיה לציבור באמצעות קבוצת בנקים גרמניים שהוכנסו כבעלים לחברה. הרוכש הפרטי הגדול ביותר היה הקיסר לשעבר - הגרמני ביותר מכל הגרמנים.


גרשום

גוסטב (לימים גרשום) יועד לרשת את מקום האב כמנהל עסקי המשפחה אך אחיו תאודור גילה עניין רב יותר בניהול עסקים.

גרשום (גוסטב) שוקן

נכדתו רחלי אידלמן, בתו של גרשום, כתבה כי בימי חייו לא אהבה את הסב זלמן שוקן, ורק לאחר מותו למדה להעריך את אישיותו ופעילותו:

"סבא לא מצא חן בעיני בכלל.
בחדר האוכל, בשיא תקופת הצנע, היה שולחן ערוך למהדרין. ליד הצלחות התייצבו שלושה טורים של כלי כסף. כוסות זכוכית ליין ולמים הבהיקו ומלצרים כירכרו מכל עבר. האוכל היה תמיד אותו דבר: צלי בשר, תפוחי אדמה, וגזר ואפונה ששנאתי. הרשמיות והמתח היו בלתי נסבלים. אמרו שאת האוויר היה אפשר לחתוך בסכין. אני זוכרת את האווירה ואיני זוכרת על מה דיברו. כאשר נסענו הביתה אמרתי לאבא: 'אינך רואה שהוא אינו מתעניין במה שאתם מספרים לו? למה אתם מכרכרים כך סביבו?' אבא הסתכל עלי ואמר: 'אתם הדור השלישי, אתם משוחררים ממנו'". (4)


העלייה לארץ ישראל

בשלהי שנת 1933 ביקשה לילי לעזוב את גרמניה כדי לחסוך למשפחתה את ההשפלה שבאי קבלת הילדים לבתי הספר. מכל האופציות שעמדו בפניו, בחר שוקן בארץ ישראל כי האמין כי בה יוכל להנהיג את המאמץ לחידוש את השפה והתרבות העבריים. ויצמן ואיינשטיין הציעו לו לנהל את האוניברסיטה העברית, הוא נענה להצעה והודיע כי "אקבל את האחריות שהועיד לי הגורל היהודי". (דוד, עמ' 234).
 
המשפחה השתקעה בשכונת רחביה שכונתה 'ויימר הקטנה', או כפי שנקראה על ידי אלזה לסקר שילר - 'חיוכה של ירושלים'. בפגישתם לפני עשרות שנים בברלין הייתה לסקר שילר יפיפייה ומפורסמת, ואילו הוא היה אביון ובודד. כעת העניק לה קצבה חודשית לאחר שנודע לו כי היא מסתובבת ברחובות, וממלמלת לעצמה כישישה תימהונית וחסרת בית.
 
מכריו הטובים גרשום שלום, ליאו הרמן, הוגו ברגמן, רופין, ארנסט סימון וד"ר פרנקנשטיין כבר גרו ברחביה. גרשום שלום, השכן אותו חיבב שוקן במיוחד, היה לפרופסור חשוב באוניברסיטה ולסקר שילר כינתה אותו 'המקובל של עיר הקודש'. לימים פגש שוקן את בטי אמו של שלום, שהייתה לפליטה, ואמר לה כי בנה הוא האדם היחיד שבו היה מסוגל לקנא.
 
האוניברסיטה שאותה נשלח שוקן לנהל הייתה מוקד של סכסוכי אגו אין-סופיים. חברת שוקן שהעסיקה כ-6000 איש שגזלו פחות מזמנו מאשר כמאתיים אנשי הסגל של האוניברסיטה. סמכויותיו היו מוגבלות, ויהודה מאגנס שלט בה שלטון יחיד.
 
בשנת 1934 חזר לביקור בברלין והעביר את אוסף התמונות, השטיחים והכתבים היקרים לירושלים בהובלת ענק מנמל המבורג. לאחר מכן אסף עם מרצדס הספורט שלו את ארתור רופין, והשניים יצאו לטיול באלפים השוויצריים.
 
בשובו רכש מגרש ברחוב בלפור ופנה לאדריכל אריך מנדלסון, שברח אף הוא מגרמניה, כדי שיתכנן וילה למשפחה ובניין לספרייה. בווילה המהודרת היו מותרות שלא נראו עד אז בארץ כבריכת שחייה ומיזוג אוויר. בני הזוג הרבו לארח בביתם, שבו צוות מטבח מקצועי דאג לאירוח מפואר ומוקפד בסגנון אירופי.

ספריית שוקן

מנדלסון תכנן את בניין הספרייה בכישרונו הידוע, והקפיד על עיצוב פנים וריהוט בסגנון הבאוהאוס. חדר הקריאה היה ממוזג, ובקירותיו הוטבעה חתימתו של האדריכל. מנדלסון האמין שהשילוב של הבית והספרייה יצר אחדות "נאה ואורגנית, מאוד לא יומרנית, פשוטה במובן הטוב ביותר".(דוד עמ' 267).

"האלמנט הארכיטקטוני המעניין במבנה הוא מרפסת הזכוכית העגולה-למחצה, הבולטת בחזית הדרומית של הספרייה. מנדלסון כינה את המרפסת 'רמברנדט' על שום האור המיוחד החודר דרכה לספרייה, אשר מזכיר את האור המיוחד בתמונותיו של רמברנדט... מנדלסון בחר ועיצב גם את הריהוט הפנימי של הבית, החל במתקן המטריות בכניסה וכלה בארונות הספרים, השולחנות והכיסאות בספרייה העשויים עץ לימון מקומי. ליצני העיר טענו שלצורך סיפוק שיגעונותיו של מנדלסון היה צורך לשחוט פרדס לימונים שלם". (דוקטור עמ' 187).
 
שוקן ביקש שהספרייה תתפוס את מקומה "בחיים הנושמים של ירושלים". (דוד עמ' 268). ברודי, זולאי ושירמן נשאו הרצאות, והיסטוריונים ופילוסופים צעירים קיבלו מלגות כדי לעיין בטקסטים העתיקים. גם ארנסט סימון, הוגו ברגמן, שלום ושוקן עצמו נשאו הרצאות בפני הציבור.

שלום נהג לבקר בספרייה באופן קבוע כדי ללמוד מכתבי היד הנדירים בנושאי הקבלה. לאחר מותו של ברודי פנה שוקן אל שלום כדי שימשיך את היצירה בתחום בניית המיתוס. הוא השקיע מהונו המתמעט במכון לחקר הקבלה, לאחר שהתרשם מהרצאתו של שלום על שבתי צבי ויעקב פרנק כיוצרי מיתוס. 

הספרייה הועברה לבית המדרש לרבנים באמריקה לאחר מותו של זלמן שוקן

שוקן חידש את ההוצאה לאור שלו בארץ, והדפיס את הספרים הטובים ביותר שפרסם בגרמניה בגרסה העברית. הוא קנה לעגנון מכונת כתיבה, שכר כתבנית, העלה את שכרו. והחל לקדם את מעמדו הבין-לאומי של עגנון. בשלב הראשון מימן את תרגום כתביו בהם 'הכנסת כלה' לשפה האנגלית אך הם לא זכו להצלחה והמבקר של הניו יורק טיימס הגדיר את הספרות של עגנון כ'פרימיטיבית, מוזרה וקשה לקריאה'.

שוקן נזף במהלך השנים בעגנון ששילב רעיונות של פוליטיקה ימנית בסיפוריו: "לדבריו ביקש 'לחשוף את הערבים' כאויבים אכזריים המדברים על שלום אבל מצוידים תמיד בסכין'". "הוא כתב על הערבים שהם נבזים ו'אני וכל ישראל לא פסקנו מלהאמין שארץ ישראל היא שלנו וכל האומות שיושבים כאן אינם אלא שומרים שהקב"ה הושיבם כאן עד שיחזיר את עם ישראל לארץ ישראל'". (דוד עמ' 199). שוקן אמר לו בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים ש'הסיפורים משאירים טעם פוליטי רע'. "הוא אף האשים את הכוכב שלו בצדקנות ובחד-צדדיות. 'אני בדעה שאין לסייע לעמדתם המקובלת של קבוצות ועמים להעמיד את עצמם תמיד בתפקיד הסימפטיים ואת האחרים בתפקיד של הבלתי סימפטיים'". (דוד עמ' 180).
 
לעתים חש עגנון צורך להינתק מהמטריה של משפחת שוקן, אך מעולם לא עשה זאת. שיטת החסות של המשפחה יצרה כוח משיכה חזק מדי. הספרייה הייתה במקום שבו חגג כל אירוע חשוב בחייו כזכייה כפולה בפרס ישראל. היה זה המקום היחידי בירושלים המערבית בה יכלו המוזמנים לצפות לאיכות גבוהה של עוגות, יינות וכיבוד.
פרופ' אניטה שפירא כותבת על הקשר עם שוקן מול המתחרה הגדול והמצליח – ברל כצנלסון ששלט בעיתון 'דבר' ובהוצאת 'עם עובד' שתפוצתם הייתה רחבה בהרבה מאשר של 'הארץ' והוצאת 'שוקן': "ברל ביקש לשחרר את ידידו ואהוב נפשו, עגנון, משעבודו לשוקן... מאז שנות ה 30 ביקש אפוא ברל לשחרר את עגנון מן החוזה שלו עם שוקן. עגנון עצמו היסס בדבר: הוא חשש להחליף 'בעלים' אחד ב'בעלים' הרבה - כפי שנהג לכנות את ההסתדרות". (שפירא עמ' 648).
 
בשנת 1935 ניטלו מרבית סמכויותיו של מאגנס, ושוקן קיבל סמכויות נרחבות לניהול האוניברסיטה העברית. למי שמחה על הסמכויות הדיקטטוריות שהוענקו לו, ענה כי "אין דרך אחרת לשאת באחריות שהטיל עלינו הגורל היהודי". (דוד עמ' 250). הוא שינה את שיטת המכללה האמריקנית שהנהיג מאגנס - למרכז מחקר על פי הדגם הגרמני. מינה את בובר לתפקיד בכיר, ואת אריך מנדלסון כמתכנן בנייני האוניברסיטה. נאמן לשיטתו הדוגלת בפופולריזציה של התרבות והנגשתה לציבור - הקים ועדת פרסום שהייתה מורכבת מכמה מידידיו בהם ארנסט סימון, הוגו ברגמן, בלומנפלד וליאו הרמן.
 
פרופ' זהר שביט כתבה כי תרומתו החשובה לאוניברסיטה העברית, שבין השנים  1945-1935 כיהן כיושב ראש הוועד הפועל שלה, נשכחה: "האוניברסיטה נהפכה בתחילת שנות הארבעים, במידה רבה בזכותו, ממוסד קטן למוסד מחקר שבו יותר ממאה חברי סגל, אלף סטודנטים, פקולטות חדשות לחינוך, לרפואה ולחקלאות ובית חולים אוניברסיטאי. למרות כל אלה סבל שוקן כל חייו מיחס חשדני של האליטות האקדמיות כלפיו, והוא בתמורה טיפח כלפיהם שורה של דעות קדומות, בצד דעות קדומות על 'בנקאים, תחתונים ארוכים, חיתולים עם סיכות ביטחון והבורגנות' (בסדר הזה(". (5).
 

עיתון 'הארץ'

זלמן שוקן השלים עם כך כי גרשום לא מעוניין לשאת בניהול עסקי המשפחה, וכי הוא בחר לעבוד בעיתונות. הוא רכש את עיתון הארץ ושלח אותו לארצות הברית ללמוד עיתונות.

שולמית פרסיץ שוקן

זלמן גם היה אחראי לשידוך בינו ובין שולמית פרסיץ, נכדתו של הלל זלוטופולסקי ובתה של שושנה פרסיץ. החתונה התקיימה בנובמבר 1936 ברוב פאר בווילה של משפחת הכלה ברחוב שינקין.
 
רכישת עיתון הארץ הייתה נדבך נוסף בהפצת התרבות העברית שעליה שקד. ברוך קורצווייל מונה, בהמלצת עגנון, למבקר הספרות של העיתון ורוברט וולטש, ידידו של זלמן, לעורך חדשות החוץ.

הפרופ' דן לאור מספר בביוגרפיה שהקדיש לעגנון, כי לאחר ששוקן רכש את העיתון נאלץ עגנון כבעל כורחו לעבור להארץ: "עגנון היה קשור בעבותות ל'דבר' שבו פרסם סיפורים מאז הופעת הגיליון הראשון של העיתון ביוני 1925. הוא נהנה מן החסות ומן התמיכה שהעניק לו ברל כצנלסון, מן היחידים שרחש להם הערצה. לעיתון הצעיר יחסית הייתה תפוצה גדולה, בעיקר בקרב ציבור הפועלים, ומי שנמנו עם האינטליגנציה של היישוב ועם האליטה הפוליטית שלו קראו אותו דרך קבע" הוא הגדיר את המעבר להארץ כ"גזירה מלמעלה ואני צריך לקבל את הגזירה באהבה". (לאור עמ' 111).

חלוקת עבודה בין גרשם לאביו הייתה ברורה: גרשום ניהל את העיתון ועסק בכל הנושאים מלבד בנושאי התרבות שהיו בבת עינו של זלמן.


ארצות הברית

בשנת 1939 נותרה האוניברסיטה העברית ללא מקור תקציבי לתשלום משכורות, ושוקן נשלח לארצות הברית כדי לאסוף תרומות. מסע ההתרמה היה מוצלח,

חנה ארנדט

והאמריקאים תרמו בעין יפה סכומים שמימנו את המשך הפעילות, ואף סייעו להרחבתה של האוניברסיטה.

הסמינר התיאולוגי היהודי בניו יורק העניק לשוקן תעודת דוקטור לשם כבוד בספרות עברית, והוא יגמול להם על כך בתרומת ספרייתו לאחר מותו. כשכוחותיו של רומל שעטו בצפון אפריקה לעבר מצרים וארץ ישראל, גלגל את הצוואה של היינריך היינה בגליל קרטון וטס עם לילי לארצות הברית. הבית ברחוב בלפור הושכר בינתיים לקיסר הגולה היילה סלאסי, ושוקן לא מיהר לחזור ארצה. הוא שמר על קשר עם עובדי הרשת הנאמנים בגרמניה הנאצית, שסיכנו את חייהם כדי להמשיך ולדווח על המתרחש בעסק. הוא סייר בבתי כלבו בניו יורק כדי ללמוד מהם את החידושים בתחום השיווק, אך הדבר היחיד שהרשים אותו היה שילובם של דוכני ממכר מזון מהיר בבתי העסק.
 
כשארה"ב הצטרפה למלחמה כתב כי "אינני יכול לעזוב את אמריקה בשעה קשה זו". סנטור, שלום, ברגמן, סימון, בלומנפלד ובובר התפקעו מצחוק כשקראו יחד את המכתב. "שעשעה אותם במיוחד הדרך העקיפה שבה הודיע להם זלמן שאין הוא מתכוון לחזור. רובם ראו במברק זה פחד שנארז מחדש ונמכר כחזון". (דוד עמ' 318).

אנתוני דוד כותב בביוגרפיה כי הפרופסורים הלגלגנים מרחביה לא הבינו את מה שהבינו בן גוריון וזלמן שוקן - שארצות הברית הייתה למרכז עולמי של פעילות פוליטית וכלכלית. זלמן שידע כי המלחמה מתקרבת אל קיצה, העדיף לנהל את עסקיו ולתכנן את שיקומם ממקום שהיה לצומת קבלת ההכרעות.
 
שוקן גם ניצל את השהות בארצות הברית כדי לנסות לכבוש את שוק קוראי הספרים היהודיים, ולשם כך שכר את הפילוסופית חנה ארנדט אותה כינה "האישה האינטליגנטית ביותר עלי אדמות" (דוד עמ' 344). למורה שלה, הפילוסוף יספרס, כתבה כי נענתה להצעת העבודה המשרדית ששניהם ידעו כי אינה מתאימה לה, כי עבודה זו נתנה לה "הזדמנות קטנה, תרבותית ופוליטית, להציל את המיטב של היהדות הגרמנית". (דוד עמ' 345). ארנדט ביקשה להוציא לאור כתבים של הוגי דעות כוולטר בנימין שידברו גם אל הדור הצעיר אך שוקן דחה את מרבית הצעותיה. היא התלוננה כי ההוצאה לאור מקפידה להימנע מכל מה שחורג מן המאה התשע עשרה, אך ציינה לזכותו של שוקן את הוצאת כתבי קפקא וגרשום שלום. ארנדט התפטרה מתפקידה בשנת 1948, מאחר שלטענתה מכונת הזמן של זלמן נתקעה בוויימר וגתה.
 

לאחר המלחמה

שוקן חזר לגרמניה ההרוסה והתקבל בהתרגשות על ידי המנהלים והעובדים.  הנאמנות והכבוד שהפגינו כלפיו, עמדו בניגוד ללגלוג ולזלזול של האינטלקטואלים מירושלים אותם מימן עשרות שנים.

​

הוא הגיע להסדר עם יורשי הקייזר לשעבר והבנקים, והחזיר לעצמו את השליטה בעסקיו ממי שנהגו בתקופה הנאצית כשודדי ים שחילקו ביניהם בלהיטות את חנויותיו. המנהל פונק, קיבל הצעות ניהול מרשתות גדולות בשל הצלחותיו והרקורד האנטי נאצי שלו. החנויות שנותרו בחלקה המזרחי של גרמניה הפחיתו מערך החברה של שוקן, אבל פונק בחר לדחות את ההצעות המפתות, וסירב לנטוש החברה במצבה הנוכחי. שוקן התגלתה כאדם נדיב, והעניק לפונק אחוזים מהתגמולים שהגיעו לו מהתביעות על פי חוק השילומים בגין החברה - כאות הוקרה על נאמנותו.

שוקן בנה משרד בקומת הגג של חנות הדגל בשטוטגרט, ולשמחת הקונים הציב דוכן נקניקיות עם חרדל בכניסה כחלק מאימוץ השיטה האמריקנית של מכירת מזון מהיר. החברה הגיעה לתוצאותיה העסקיות הטובות ביותר מעולם. בשנת 1952 ערכו עובדי החברה מסיבה וקנו לשוקן שי יקר מאוד - שני דפים ממחזור נירנברג שתלשו חיילי נפוליאון. עתה היו בידיו אחד עשר דפים מאותו מחזור. המדינה הגרמנית העניקה לו את מחזור נירנברג (ממנו נתלשו חלק מהדפים) שערכו לא יסולא בפז, כחלק מהשילומים על הסבל וההפסדים שגרמו לו שטרייכר והביריונים שלו. 

כאשר שב לארץ לאחר חמש שנים  - חש כגולה  כי רבים מחבריו עזבו את הארץ או היו עסוקים בענייניהם: ארנולד צווייג עזב למזרח גרמניה והיה לנשיא אגודת הסופרים, פנחס רוזן מונה לשר הייקה היחיד, ורוברט וולטש היה כתב החוץ של עיתון הארץ בלונדון.

מהספרייה שלו ראה את השרים וראשי המדינה מבזבזים את כספיה על מצעדים צבאיים להם בז, מכוניות שרד וטובות הנאה לבכירים. גם הספרייה המפוארת עם האוסף המרשים לא מילאה את יעודה כמרכז תרבותי, והוא התלונן כי איש מהבכירים לא בא לבקרה: "לשרי ממשלת ישראל אין אף לא שמץ של מושג, שיש משהו שכדאי לראותו בספריית שוקן". (דוד עמ' 401).

ילדיו של זלמן לא רצו להמשיך את דרכו בניהול עסקי החברה: גדעון בחר בקריירה צבאית, ותאודור התגורר בארצות הברית. גרשום שנבחר לכנסת 1955 הגיש הצעת חוק שתעניש ישראלים שיעשו עסקים עם גרמניה המשוקצת, צעד שאנתוני דוד כינה "מהלך בעל גוון אדיפלי ברור". (דוד עמ' 376). בלית ברירה מכר שוקן את עסקיו בגרמניה.
 
זלמן האב חש כי הוא נטע זר בארץ, ונכונותו להעמיד את הידע הכלכלי ויכולות הניהול שלו לרשות המשק הצעיר נדחו. לפני מלחמת השחרור חזר לארצות הברית, וגרשום תאר אותו כ"נווד מודרני, משופע בממון". (דוד עמ' 374).

בארצות הברית נפרד מלילי לאחר יותר מארבעים שנות נישואין, "כדי להיות נאמן לעצמי עלי להישאר אאוטסיידר. הבדידות היא המחיר שעל אדם לשלם וזה כדאי". (דוד עמ' 374-5). לילי קיבלה את הפרידה בצורה קשה וילדיו לא סלחו לו על שנטש את אימם.
גרשום כתב על אימו:
"'מאז הרגישה נבגדת ושבורה
לעתים קרובות נראתה נפחדת
כמצפה לאסון
בלילה שמענו את צעדיה החפוזים
נודדים חסרי מנוח בין ילדיה,
אצבעה הבודקת מקישה בקיר:
האם איתן הבית? היחזיק מעמד?'.
אך חרף היותה ''קמלה ונבגדת' - זכר את אימו כאישה 'מלאה חכמת הארץ, בקיאה ברזי הגשם'. היא הייתה אישה בעלת 'יד שידעה להזין ולרפא'". (דוד עמ' 398).
 

קורט בלומנפלד שכנע את שוקן לכתוב את זיכרונותיו

מערכת היחסים בת ארבעים השנים בין שוקן לבלומנפלד ידעה עליות ומורדות. אנתוני דוד תיאר את ההבדל ביניהם: "בלומנפלד התועמלן הכריזמטי והתגלמות היהודי הגרמני (גבוה, יפה-תואר, בן למשפחה שחיה מאות שנים בגרמניה), קרא בהכרזת פוזן להגירה המונית לארץ ישראל. שוקן, סוחר קרתני מפוזן, גוץ, קשר כתרים לגולת גרמניה". (דוד עמ' 391).

בירושלים נוצר ביניהם נתק לאחר ששוקן, שאומנם תמך כבלומנפלד בברית שלום - לא הסכים להירתם לפעילות ולתמוך במה שכינה 'הומניזם של בתי קפה'. בלומנפלד התאכזב בינתיים מהציונות, נחרד מגילויי הלאומנות, וכתב לחנה ארנדט שהוא נגעל מכיסופיו של "ההמון היהודי המגעיל לסופר מן". הוא כינה במכתבו קבוצת משוררים ימנים כסוג של 'קו-קלאס-קלאן', ותיעב את חדירת הגורמים הדתיים לחיי הפרט של האזרחים.
 
ידידותם התחדשה בתערוכת היינה שהתקיימה בספרייה בשנת 1956. הם החליפו עקיצות הדדיות, כמו בימים הטובים, כשבלומנפלד הכיר לו את חיי התרבות והחברה של ברלין. שוקן הזמין את בלומנפלד להתארח אצלו בשוויץ, והוא התרשם שגם בגיל 78 ראיית העולם של שוקן הייתה עדיין חדה, הומנית, אנושית וחובקת עולם.
בניגוד לתיזת 'הצהרת פוזן' החל בלומנפלד להעריך מחדש את יהדות גרמניה, ותהה מדוע התנגדו כל כך להתבוללות, שבעטיה השיגו היהודים במשך כשבעה דורות הישגים שאי אפשר כלל לתארם. בלומנפלד החל לראות בראייה חדשה את דמותו של שוקן שכינס בספרייתו בבלפור את כל הפרדוקסים של ההיסטוריה היהודית והגרמנית תחת קורת גג אחת.
 
הם החלו להתכתב באינטנסיביות ובחום, ובלומנפלד דחק בו להעלות את סיפור חייו על הכתב. שוקן השתכנע, והתכוון לכתוב את מסכת חייו, ולספרה לילדיו לקראת יום הולדתו השמונים.
 

כמוהו לא אראה עוד

בקיץ 1959 התלונן על מחושים, וכשהמלצר במלון בשוויץ הקיש על דלת חדרו כדי להגיש לו את ארוחת הבוקר, מצא את גופתו שרועה על הכיסא כשידיו לופתות בכוח את החלק השני של פאוסט ואת סיפורי רבי נחמן. 

עגנון הזכיר בהספדו את תרומתו של שוקן לרכישת אדמות מפרץ חיפה, את ההוצאה לאור בגרמניה, את המכון לחקר השירה העברית, את אוסף ספריו שהכיל 60,000 כרכים וכולי וכולי, ושכח לציין רק דבר אחד: כיצד הפך אותו שוקן לסופר בעל שם עולמי.

​ 

בראיונותיו המרובים של עגנון לאחר זכייתו בפרס נובל לספרות הוא לא הזכיר את שוקן. גרשום כאב את כפויות הטובה, וסירב לנסוע עם עמו לקבל את פרס הנובל. בנאום הזכייה באוסלו הזכיר רק את היותו של שוקן המוציא לאור בתקופת לייפציג, ולא הזכיר במילה את ארבעים שנות החסות הרוחנית והכספית.
 
בספרו של עגנון 'בחנותו של מר לובלין', ספר לא גמור שערכה בתו אמונה ירון, מתואר בעל חנות ספרים שניתן בקלות לגלות בו את דמותו של שלמה זלמן שוקן. מר לובלין הוא בעל שורשים פשוטים, עניים ואדוקים ממזרח אירופה, שעזב את ביתו בגיל צעיר בחוסר כל, ובכוחותיו נעשה במהלך השנים מנער שליח ליזם המצליח ביותר בלייפציג. לובלין גובר על הסוחרים הוותיקים והמבוססים יותר בעיר, כי הוא מתאים עצמו לזמנים המשתנים. מעניין שעגנון מייחס ללובלין/שוקן שיטת מכירה חדשנית על פיה בחנותו יש רק מכשיר טלפון וקטלוגים, ואילו הסחורה מוחזקת במחסנים מרוחקים ונשלחת ישירות ללקוח בדואר.
 
בן דמותו של שוקן בספר עושה כל שביכולתו כדי להיות גרמני טוב הרווי תרבות גרמנית, אך למרות מאמציו נותר בו משהו מן הטעם היהודי המזרח אירופי. בספר מסופר על סוף שבוע ארוך, בו הסתגר הסופר בחנותו של מר לובלין בבדידות, כשהוא שומר עליה בהעדר הבעלים. כמשל על יחסיהם, מספר עגנון כי הרגיש כאסיר מבודד בחנות, אף על פי שמטיבו נתן לו זמן ומקום למחשבה. אנתוני דוד כותב כי "דיוקנו החשאי של עגנון אינו ביוגרפיה אוהדת כל ועיקר. אנו קוראים, לדוגמה, שלובלין הוא אדם בודד ואנוכי שאין לו ידידים. עצוב ומבודד, מנותק ממשפחתו ומן המסורת שלו, 'ויש לו הכישרון המיוחד לעשות טובות לאנשים המביאות תועלת גם לעצמו'... אשתו היפה של לובלין נשארת זרה לו משום שהוא מתייחס אליה 'באותה חוכמת חיים שהוא עושה כל דבר'". (דוד עמ' 411-412).

גרשום שוקן כתב ביקורת ספרותית על הספר 'בחנותו של מר לובלין, (היחידה שכתב בימי חייו), בה הוא מתאר אותו כרומן השזור כולו בתוגה וכליה.
 
בשנת 1969 פרסם גרשום מאמר שנקרא "כמוהו לא אראה עוד" המוקדש לאביו, שבו כתב על כישלונו של זלמן להגיע לעמדת השפעה בארץ ישראל שגרם לו למרירות צורבת שלא הרפתה ממנו עד יומו האחרון. גרשום מייחס את עזיבתו של אביו את הארץ, לאי יכולתו לעזוב את ערימת ספריו, ולהצטרף לחברתם של בני אדם אמיתיים. הציונות בסגנון הגרמני האינדיבידואליסטי לא התאימה לארץ הפמיליארית, בה חייב היחיד להשתייך לקבוצה זו או אחרת.

כתבה: עליזה גרינבאום

מומלץ לצפות בסרטה של הבמאית נעמי שחורי שהוקרן בתאגיד השידור כאן "שוקן על גבול הקונצנזוס":

המצנט

שלמה זלמן שוקן נולד בשנת 1877 בעיירה קטנה בפוזן שבפרוסיה, למשפחה מרובת ילדים ודלת אמצעים. אביו, חנווני, אדוק, העניק לילדיו חינוך מסורתי ושלח את ילדיו ללמוד בחדר חומש ורש"י, אך רוחות ההשכלה הסתננו גם לעיירה הנידחת. הילד זלמן הצליח להשיג את ספרו של משה מנדלסון 'ירושלים', ממנו למד על קיומה של דת רציונלית וסובלנות דתית. בביתו נמצא גם הספר 'על החירות' של סטיוארט מיל - שאיש לא קראו מלבדו. ספר זה, אבן הדרך של החשיבה הליברלית, היה לו למורה דרך.