ארתור רופין האמין כי כל הדתות, כולל הדת היהודית, הן מערכות של מנהגים מיושנים שרק מפרידים ללא צורך בין בני האדם. גישתו זו לא מנעה ממנו להתגאות בהיותו בן לשושלת רבנים, בהם רבי צבי קלישר ממבשרי הציונות ורבי עקיבא איגר.

 

רופין נולד בכפר קטן בגרמניה למשפחה מתבוללת ואמידה. אביו היה מהמר כפייתי שאיבד את העסק המשפחתי ואת הנדוניה של אשתו בשל התמכרותו. מחלת ההימורים של האב הטביעה את חותמה על חיי הבן, ועיצבה את אופיו.

אמו של ארתור רופין הייתה אשת חייל שלא נטשה את בעלה ביש הגדא, גידלה משפחה מרובת ילדים ונשאה על כתפיה את עול הפרנסה. לאחר שהעסק המשפחתי המצליח שפרנס את בני המשפחה במשך דורות קרס, הסתובבה בכפרים עם עגלה ומכרה סדקית מבית לבית. היא גילתה חוש מסחרי וידעה לשכנע את האיכרות לרכוש ממרכולתה. הבן ארתור שנזרק מהגימנסיה כי לא היה למשפחה כסף לשלם את שכר הלימוד - נילווה לאמו וסייע לה, תוך שהוא מנסה להתחמק מפגישה עם חבריו לשעבר לספסל הלימודים. ארתור שהיה תלמיד מצטיין נאלץ להתחיל לעבוד בבית עסק למסחר בתוצרת חקלאית שבבעלות יהודית, בשכר מועט שהועבר כולו לפרנסת המשפחה. באותם ימים נדון מי שלא סיים את תעודת הבגרות למעמד חברתי נמוך, ולחיי עמל אפורים ומפרכים.

רופין כתב מגיל צעיר יומן מפורט ששימש חומר גלם להיסטוריון יעקב גורן, שהקדיש לו ביוגרפיה מרתקת. מהיומן עולה כי לא היה עיוור לחסרונותיו של האב ולנזקים שגרם, אך הוא לא ביטא כעס או עויינות אלא השלמה עם הגורל, ואולי אף רחמים על מי שבגינו הפסיק את לימודיו.
 
לאחר שהתקדמות התחבורה ודרכי המסחר פגעו בפרנסת הרוכלים הנודדים, עברה המשפחה לעיר מגדבורג בניסיון לשפר את מצבה אך ללא הועיל. כל פרנסת המשפחה הייתה מוטלת על האם ועל ארתור. 

האב שלא תרם לפרנסת הבית, הרבה לכתוב מכתבי תחינה לקרובי המשפחה שיסייעו לו, ובזבז את הכספים שהלוו לו. בני משפחת אשתו שהתפזרו בערי גרמניה השונות בזו לאב, אך מתוך סולידריות יהודית משפחתית המשיכו לשלוח כספים כדי שהילדים לא יגוועו ברעב. ארתור הבן שנאלץ לעבוד מגיל צעיר לפרנסת המשפחה, רשם במחברותיו כל סכום שהתקבל, ולימים החזיר מחסכונותיו הדלים את כל ההלוואות. אפיזודה קטנה המופיעה ביומנו מספרת על ייסוריו של ארתור הצעיר: מכר של אביו נאלץ לנהל פנקסי הנהלת חשבונות כנדרש על פי תקנות חדשות. האב הציע את בנו (שעבד כבר במשרה מלאה) כמורה פרטי שילמדו כיצד לנהל את חשבונותיו. ארתור שלא ידע הנהלת חשבונות, שאל ספר לימוד, למד את הנושא ולימד את אותו ירקן. כשהאב שמע כי הבן סיים את שיעוריו, מיהר אל אותו ירקן וגבה את עשרים המרקים "עבור ארתור" ובזבז אותם על הימוריו.

חיים של עוני ומצוקה כלכלית

 

ביומנו כתב: "'כל היום כולו הייתה רוחי עכורה עלי בגלל הדלות האיומה השוררת בביתנו. וזו כל כך חמורה, שאיש מאתנו לא יכול הבוקר לקחת עמו ארוחת בוקר, מאין כסף לקנות חמאה וכדומה. הערב שלחה לנו אחת מקרובות המשפחה, הדרה בעירנו, שתי כיכרות לחם וסל תפוחי אדמה. אני יוצא מכלי כל אימת שאני מהרהר בכך. אני מוכן ומזומן לעבוד כל עבודת פרך, ובלבד שאוכל לחלץ את משפחתנו ממצוקתה. עשרים בקשות בעניין עבודות לוואי הגשתי כבר, אך לא קיבלתי אפילו תשובה אחת'. טרם מלאו לו שש עשרה כשלחש את הווידוי הזה בדפי יומנו. כשנפטר אחיו התינוק, בן השלושה חודשים, מעוני והזנחה. אמו לא מצאה ניחומים והאשימה עצמה במות הפעוט. היה עליו לנחם אותה, בדבריו לאם: 'הילד עדיין היה פעוט. עוד לנו שישה ילדים, ומי יודע, אולי הכול לטובה: הרבה צער אולי נחסך מאתו'. היה עליו לטפל בכל. אביו לא היה בבית כי יצא לאחד ממסעות השנור שלו אצל הקרובים, ואפילו ללוויה לא חזר!". (גורן עמ' 54-53).

ריכרד נתן, סוחר התבואות - מעבידו של הנער ארתור, גילה מהר מאד את כישרונותיו יוצאי הדופן של העובד הצעיר. רופין שמגיל צעיר היה מודע לסודות הפוליטיקה האירגונית, השתדל שיחסו החם של המעביד לא יפגע ביחסיו עם שאר העובדים. מובן שכאשר האב גילה שנתן מעריך את בנו, החל לבקר אותו כדי לבקש הלוואות "לחודש חודשיים". נתן הכיר את האב וידע שלא יחזיר את הכספים, נתן לו בכל זאת "הלוואות". ארתור שלא ידע את נפשו מרוב בושה סיכם אתו כי ה"הלוואות" ינוכו ממשכורתו הדלה כמתלמד.
 
"מכתב מתנשא ששלחה בשנת 1895 אחת מדודותיו בתשובה לבקשת עזרה של הוריו, זכה מידו לתשובה זו: 'דודתי היקרה! במקרה הגיע לידי מכתבך. באילו רגשות קראתי אותו - מעדיף אני לוותר מלתאר. למדתי מזה רק לקח אחד, כי הייתה זו טעות מצדי שמתוך נימוקים שקל להבינם, התעניינתי פחות מדי בחליפת המכתבים של הורי היקרים. מעתה יחול בזאת שינוי. מעתה נוטל אני את העניינים בידי ואף אחד, לא את ולא מישהו משאר הקרובים, לא יוטרד עוד על ידינו בבקשה כלשהי - כל עוד מסוגל אני להניע אצבע. על כך ערב אני לפניך! מסרי זאת בבקשה לדודי היקר, שבנוכחות יתר הקרובים היקרים כיבד אותנו בתואר 'שנוררים מקצועיים'. את מלוא כבודי אציג כדי להשיב למשפחתי את יכולתה, שכנראה אבדה לה. כל מה שקיבלנו רואה אני כהלוואה בלבד, שאחזיר ברגע שיהיה הדבר איכשהו בכוחותיי. מכל הטרדותינו תהיי מעתה משוחררת, ועל כך מילתי. שלך אחיינך ארתור'. הוא לא יזכור להם את עורלת לבם. בכל הנוגע לקשרי רעות וידידות, זכו בני המשפחה בעיני רופין לזכויות קדימה ברורות. עם עליית היטלר לשלטון, דאג שכל בני משפחתו הענפה שהכיר או זכר יצאו מגרמניה". (גורן עמ' 75).

סיפרנו בהרחבה על חוויות ילדותו של ארתור רופין, כי רק על רקע ילדות מורכבת כזו אפשר להבין את גודל ההפתעה שהופתע ברל כצנלסון כשהשניים נפגשו. זה קרה בעונת החורף של שנת 1911 כשברל, נציג יחפני העלייה השנייה ונציג נאמן של יהדות מזרח אירופה פגש את ארתור רופין, הייקה המבוגר יותר, שדיבר רק גרמנית. הם נפגשו בחצר כנרת וניהלו משא ומתן על גזע עץ שבחצר, ברל במכנסיים המטולאות בבד ירוק ומולו רופין המעונב עם משקפיו, וחליפת שלושה חלקים הגזורה היטב. ברל התלונן על האגרונום ברמן שנהג בפועלים בהתנשאות וביד קשה. לא היו לו שום ציפיות ממנהל המשרד הארצישראלי, אך לתדהמתו תמך רופין בפועלים ולא במנהל. ההבנה שגילה למצוקת הפועלים נבעה משנים של עמל מפרך וקריירה שהחלה מתחתית הסולם החברתי. שיתוף הפעולה המופלא בין רופין המשפטן, כלכלן, סוחר ממולח ואיש כספים לבין אנשי תנועות הפועלים שהחל באותו יום ונמשך עשרות שנים, היה אחד מגורמי הצלחת המפעל הציוני. אך הקדמנו את המאוחר.

 

 

ארתור נחלץ מהעוני

הניתוק מהגימנסיה גרם לרופין לטראומה קשה. אף על פי שעבד מהבוקר עד שעות הערב המאוחרות כדי לפרנס את משפחתו – מצא בכל זאת זמן כדי ללמוד בכוחות עצמו, והתעמק בתחומי עניין מגוונים להפליא: הוא התעניין בהיסטוריה, בבוטניקה ואף למד יוונית עתיקה כדי לקרוא את הקלסיקונים בשפת המקור. בגיל 17 נודע לו במקרה כי קיימת אפשרות לקבל תעודת בגרות גם ללא רישום לגימנסיה. היה זה הליך שסיכויי ההצלחה שלו היו קלושים, בוודאי למי שעובד במשרה מלאה. אך ארתור רופין קורץ מהחומר של אנשים שבדרכם השקטה, הצנועה אך המחושבת - עושים את הבלתי אפשרי. מגיל צעיר למד את כוחם של התכנון המדויק והראייה לטווח ארוך. יומנו מלא בפרטי פרטים של תכנון יום-יומי מדוקדק ברמת הדקות, ורישום של כל סכום שהרוויח והוציא.
 
המעביד נתן שהיה מודע לכשרון המסחר של העובד הצעיר, שלח אותו ללקוחות החברה כדי לנהל עמם משא ומתן, ואף לחתום על עסקאות בהיקפים כספיים ניכרים בטרם מלאו לו 17 שנים. אותו כשרון מסחרי וניסיון של שנים בניהול משא ומתן, בעיקר בנושאים של מסחר בתבואות, יסייעו לו בניהול המשרד הארצישראלי ובהדרכת הפועלים בארגון המסחר בתוצרת החקלאית.
 
הנסיעות הממושכות הוציאו אותו מהשגרה ומאפרוריות העיר, והוא התמכר לאהבת הטבע והנוף, וחשוב מכך: זמן הנסיעה נוצל ללימוד.
.
ארתור דאג לחינוכם ולהכשרתם המקצועית של אחיו ואחיותיו. אחותו מרתה נתגלתה כבעלת חוש עסקי מפותח ופתחה עסק משל עצמה בברלין. הוא שכר להורים דירה נאה ולאחר שפרע את ה"הלוואות" שהאב נטל - שוקם כבודה האבוד של המשפחה והיחסים המשפחתיים שופרו.
 
בגיל 20 הצליח רופין, נגד כל הסיכויים בבחינות הבגרות, ויישר קו עם חבריו לכיתה. אך בעוד חבריו לשעבר בגימנסיה החלו לגשש את דרכם בחיים, היה הוא בעל משרה בכירה, ניסיון עסקי עשיר והכנסה מכובדת. הדרך להמשך הלימודים באקדמיה הייתה פתוחה בפניו אך רופין הזהיר והמחושב דחה את תחילת לימודיו בשלוש שנים נוספות שבהם המשיך לעבוד ולחסוך כסף. הוא ביקש לסייע לאחיו ואחיותיו לסיים את לימודיהם, לדאוג להורים, לסדר נדוניות לאחיות ולחסוך די כסף לימי האוניברסיטה כדי שיוכל להתמסר ללימודיו ללא דאגות פרנסה.
 
רופין גם ביקש, לאחר שנים של עבודה קשה מבוקר עד ערב, לטייל קצת בחיק הטבע, לקרוא ספרים, לשחק שחמט להנאתו, לפגוש חברים ולבקר בתאטרון.
אף על פי שמצא עניין בחיי המסחר, הוא לא היה מוכן לוותר על חלומו לעסוק בלימוד: "היה טעם בחישוביו להתייסר עוד כמה שנים ולסבול את עולו של מרקוריוס אלוהי המסחר - ובלבד שלאחר מכן יהיה חופשי לעבוד את אתנה אלת החוכמה". (גורן – עמ' 55).
 
ריכרד נתן עשה כל שביכולתו כדי להשאיר את העובד המוכשר בעסק, כולל העלאות שכר נדיבות, ומחוות כמו להעניק לו מדי פעם את המנוי שלו לתאטרון. נתן הרשה לעצמו לצאת לחופשות ממושכות, בעיקר לאיטליה, כי ידע שרופין מנהל עבורו בהצלחה עסקי יבוא תבואות חקלאיות בהיקף של מאות אלפי מרקים. כשרופין הודיע לו כי הוא פורש, ושנרשם לאוניברסיטה עשה ניסיון אחרון: הציע לו שותפות, ואף הבטיח לו כי הוא יהפוך למנהל כללי לאחר פרישתו, אך רופין העדיף את הלימודים הגבוהים.

סטודנט בברלין

בתום שלוש שנים שבהם המשיך בעבודתו וחסך כסף, החל רופין בשנת 1899 בלימודים אקדמיים. משאת הנפש של צעירים יהודים משכילים ממזרח אירופה שחלמו להשתחרר מהגטו הרוחני - הייתה ללמוד ולחיות בברלין. האוניברסיטאות של ברלין והאלה בהן רופין למד, נחשבו למוסדות המובילים במערב. מיכה יוסף ברדיצ'בסקי החל את לימודיו עשר שנים לפני רופין, ובהשפעתם תבע את שינוי פניה של היהדות.

רופין נרשם ללימודי משפטים כדי לרכוש מקצוע מעשי, אך למד מקצועות מתחומים שונים ורחוקים אלו מאלו, כלימודי פילוסופיה, כלכלה, כימיה, גיאולוגיה ובוטניקה. עניין מיוחד גילה בלימודי מקצוע הסטטיסטיקה שבו באו לידי ביטוי ניסיונו הפרקטי והמסחרי וחשיבה אקדמית מופשטת. באוניברסיטת ברלין התרכזו טובי המומחים ללימודי המזרח הקדום, ורופין שהעניין שלו בגורל היהודי רק גבר, היה תלמיד סקרן ששמע הרצאות בחקר המקרא, לימודי מצרים הקדומה, אשור ובבל והשתלם גם בכתב היתדות האכדי וכתב החרטומים המצרי. 

רופין שכר חדר עם בן דודו דנציגר (בן לאחת המשפחות הידועות של העלייה היקית). מטעמי חסכון של זמן וכסף סיכמו עם שני חברים שרופין הכיר עוד במגדבורג, לערוך את ארוחת הערב יחד על פי תורנות. בארוחות הערב זכו ארבעת החברים, רופין, דנציגר, פידלר ווינקן בהפריה אינטלקטואלית הדדית כאשר כל אחד מהם תרם את חלקו: רופין בניסיון חייו המעשי, דנציגר במבט האומן שלו, פידלר בפילוסופיה ווינקן בהשקפת העולם המיוחדת שלו. ויניקן התקרב לתנועת הנוער וונדרפוגל Wandervogein  והיה לאחד ממורי הדרך שלה. התנועות הציוניות תכלת לבן (Blau-Weiss) ו"השומר הצעיר" הושפעו בתחילת דרכן מהערכים של תנועת נוער זו. 

ארבעת החברים סיכמו ביניהם כי ישמרו על פרישות מינית עד לבואם בברית הנישואין.  רופין שמר על ההבטחה ההדדית הזו עד הגיעו לגיל 30, על דנציגר לא ידוע, ואצל ויניקן שהיה ככל הנראה ביסקסואל היה קיום הנדר קל יותר. אצל פידלר נסתיים הדבר בצורה טראגית: הוא התפתה לקיים יחסי מין עם נערה קלת דעת ונדבק ממנה במחלת מין שהטיפול בה ארוך וממושך. פידלר חש שבגד בארוסתו ובנדר שנדר ושם קץ לחייו. רופין שמר על קשר עם משפחתו ובמיוחד עם אמו של פידלר עמה התכתב כל ימי חייה ועליה אמר: "בעיני הייתה נתח מגיתה, בעולם משתנה שמאומה אין בו מגיתה". בימי הרעב שלאחר מלחמת העולם השנייה דאג לשלוח אליה חבילות מזון. (גורן – עמ' 87).

לפידלר הייתה רגישות להלכי הרוח של האומה הגרמנית והבנה פילוסופית עמוקה. הוא הזהיר את רופין כי אם גרמניה תפסיד במלחמה כלשהי, הזעם יופנה כלפי היהודים ויתחולל אסון כבד. נבואה זו שהתממשה באופן כה טרגי השפיעה על גישתו של רופין לגורל היהודי.


רופין מגלה את עמו

בשנת 1902 סיים רופין את לימודי המשפטים, ולהפתעת חבריו לא נטל אפילו פסק זמן של יום אחד לשם מנוחה. למחרת יום הבחינות מיהר לספריה כדי לשקוד על כתיבת תזה לתחרות ב"פרס קרופ". המסה בשם "דרוויניזם ומדעי החברה" זכתה במקום השני והעניקה לרופין יוקרה אקדמית ופרס כספי של 6,000 מארק שערכם היה כמשכורת שנתית של פקיד בכיר.​

בכספי הזכייה סייע לאחיו ואחיותיו לפתוח עסקים מסחריים, שמר סכום מסוים כקרן לעתיד וביתרה השתמש כדי להגשים חלום, ולערוך מסע מחקרי בקהילות יהודיות בגליציה.
 
אפשרויות הקידום המקצועי, בגרמניה של ימיו, היו חסומות בחלקן בפני יהודים, ורבים התנצרו בשל כך. רופין התנגד לדרך זו ואמר שאינו מאמין באספקטים הדתיים של היהדות, אך בעיניו הקשר ליהדות הוא קשר של גזע שאינו נעלם עם חילופי הדת. כמו כן התפיסה הדתית הנוצרית שיסודה באמונה באל שלבש בשר, אבסורדית עוד יותר מהיהדות המבוססת על קיום מצוות סרות טעם. בעיני רופין היו כל הדתות, כולל הדת היהודית, מערכות מנהגים מיושנות, שרק מפרידות ללא צורך בין בני האדם. 

רופין לא נתקל באופן אישי בגילויי אנטישמיות, אך כאשר רכש בגיל 18 מספר חוברות שטנה, התקשה להתנתק מהקריאה וסערת נפשו גברה. הוא נוכח לדעת כי האנטישמיות אינה עניין לפרחחים משולי החברה אלא כפי שחזה חברו פידלר, סכנה של ממש ליהודי גרמניה.

 רופין לא האמין בגישת יהודי גרמניה של "היה יהודי באוהליך  ואדם  בצאתך". "עוד לפני צאתו להכרת יהדות גליציה רשם ביומנו: 'ציונות או התבוללות גמורה, דרך שלישית אין... היהדות, בדרך בה מבקשת היא להתקיים (כיהדות אנגלית או צרפתית ללא ציון דתי מפורש), בלתי הגיונית היא בעליל ושקרית. על ידי מסע לגליציה, ואם אפשר גם לרוסיה, רוצה אני להיווכח ולדעת מה דין היהודים, ובהתאם לכך אחליט אם היהדות או הגרמניות תהיה האומה לה אועיד חיי... היהודים הגרמנים מרחפים היום בשתי  רגליים באוויר, אינם לא דג ולא בשר, לא גרמנים ולא יהודים, מצב בלתי נסבל כדרך קבע, שמן ההכרח יגזול מהם את שארית כבודם העצמי ויושרם". (גורן עמ' 95).

נסיעתו לגליציה נועדה כאמור להכיר את יהדות מזרח אירופה האוטנטית, כדי להגיע לתשובה על השאלה אם יש עתיד לעם היהודי. מרשמי המסע שביומנו עושה רושם כי רופין התייחס אל אחיו שומרי המסורת מיהדות מזרח אירופה כאנתרופולוג המבקר שבט אקזוטי: "לא היה בו שמץ של אמונה בחסידות, אף לא נוסח בובר או י"ל פרץ, ונימה של חקר דתות ואמונות על דרך גרשום שלום אין בו כזית, ובכל זאת לא נמצא בתיאורי ה'רבי' וחסידיו שום תחושת עליונות של רופין האגנוסטי". (גורן עמ' 97). רופין השתכנע במסעו למזרח אירופה כי יש סיכוי להמשך קיומו של העם היהודי והוא החל להתעניין בציונות.

  אלפרד נוסינג

 

הציונות

רופין עולה לארץ ישראל

המשרד הארצישראלי

 

אבי ההתיישבות הציונית

ימי מלחמת העולם הראשונה

 

פרופסור באוניברסיטה העברית

​בסתיו של שנת 1931 הצליח רופין סוף סוף לפרוש מעיסוקיו הפוליטיים לאחר שנים של עשייה ציבורית. רופין שלא היה חבר מפלגה ונעדר זיהוי פוליטי ברור - היה מקובל על כל הגושים. ברודצקי (על קרוי רחוב ברמת אביב) סירב לכהן בהנהלה אם רופין לא יצורף כי לטענתו ההרכב היה שמלאני מדי. גם תנועות הפועלים וגם הציונים הכלליים דרשו מדי פעם את שיבוצו כדי ליצור איזון פוליטי. 

אומרים אהבה יש בעולם – מה זאת אהבה?

 

 

חנה 

 

 

אפילוג

 

כתבה: עליזה גרינבאום