ילדות בעיירה מוטול העיירה מוטול או מאטאלע קיבלה, על פי האגדה, את שמה לאחר שכל תושבי העיירה נרצחו, ורק מוטל'ה שהתחבא מהקוזקים בבית הקברות ניצל. הוא הקים בית מרזח שנקרא על שמו, ומסביבו התקבצו יהודים נוספים שבנו שם את ביתם. מוטול שכנה באזור נידח של ביצות ויערות כ-30 קילומטר ממינסק, והדרכים אליה היו מכוסות בבוץ או בקרח - בלי פסי רכבת, כביש, סניף דואר או כל קשר אחר לעולם החיצון.
חיים ויצמן בגיל 8
בזיכרונותיו מתאר חיים ויצמן את עיירת הולדתו: "מולדתי, מוטול, ישבה על שפת נחל בחבל הביצות הגדול התופס חלק גדול של מחוז מינסק ומחוזות סמוכים שברוסיה הלבנה: ארץ מישור, פתוחה, עגומה וחדגונית, אולם כמות שהיא בנהרותיה, יעריה ואגמיה, אין היא נטולת ציוריות. במרחב מסביב, במאות ערים ועיירות, חיו יהודים כדרך שחיו לפני דורות רבים, מפוזרים בים של גויים. על גדות האגם הרחוקות יותר שכנו כמה עיירות, שנראו לי בילדותי מסתוריות בשל שמן הכולל: 'מעבר לנהר'. לאלה שימשה מוטול (או כפי שייהדנוה מתוך חיבה: 'מוטיל'ה') מין מטרופולין... מוטול שכנה באחת הפינות הנידחות והאפילות ביותר של תחום המושב, אותו בית הסוהר שיצרה רוסיה הצארית בשביל רוב אוכלוסייה היהודים - במשך מאות שנים של שיעבוד מר... מוטול הייתה תחום מושב טיפוסי, עיר שדה טיפוסית. כאן ביישוב זה שחציו עיירה וחציו כפר, חייתי מיום היוולדי בשנת 1874 עד היותי בן אחת עשרה. וכאן רקמתי לי את ציורי הראשון מן העולם היהודי והגויי". (מסה עמ'9-10). (8).
הקשרים בין היהודים לגויים היו רופפים, וויצמן כתב בזיכרונותיו כי הדבר הטוב ביותר שאפשר לומר על שכניהם הגויים הוא כי הם לא רצחו יהודים בימי הפוגרומים, ועובדה זו מדברת בעד עצמה:
"הרי זו מחשבה מעציבה על יחסי בני-אדם, כשמציינים העדר רצח כמצב מיוחד המחייב הכרת טובה". (מנהיגות עמ' 23).
עוזר ויצמן, אביו של חיים, היה בן למשפחה מיוחסת אך דלת אמצעים - שאחד מאבות אבותיו היה תלמידו של המגיד ממזריץ. הילד נשלח מעיירה עוד יותר נידחת למוטול כדי ללמוד, והבת של הגביר (הכול כמובן יחסי) סיפרה בזיכרונותיה כי ניסו לחפש לה שידוך בגיל 13. היא אמרה לאביה שיש לה כבר חתן, והוא עוזר בן ה15, ואם לא יאפשרו לה להינשא לו תישאר רווקה זקנה. האב לא התלהב מהאביון הקטן, אך נכנע לבתו הדעתנית והם נישאו.
בזיכרונותיו תיאר את אביו כ"יהודי מנמוכי המעמד הבינוני, שביקש לתת לבניו חינוך מעולה ביותר. תריסר היינו לבסוף, ובעזרתו ובעזרת גומלין גמרו תשעה מאתנו בתי ספר גבוהים - דבר שלא נשמע כמותו בימים ההם. שייך היה לטיפוס הידוע ביהדות רוסיה בדור הקודם, המשכיל, העברי הנאור, המודרני והוא גם לקח חבל בתנועה הציונית". (מסה עמ' 20).
"קניית דעת הדעת לא הייתה בשבילנו רק תהליך נורמאלי של השכלה, אלא צבירת כלי-נשק, שבעזרתם קיווינו לעמוד בימים הבאים בפני העולם העוין". (מסה עמ' 24).
רוב ילדי המשפחה היו לציונים, ותשעה מהם עלו במשך השנים ארצה, אך האח שמואל פנה למהפכנות סוציאליסטית והאם אמרה כי: "יקרה מה שיקרה, לי יהיה טוב. אם שמואל יצדק נחיה כולנו מאושרים ברוסיה. ואם חיים יצדק אלך לגור בארץ ישראל". (מנהיגות עמ' 21). בשנת 1921 הצליח ויצמן לחלצה מברית המועצות ובנה לה בית בהדר הכרמל בו חייתה עד למותה בגיל 87.
הילד חיים הלך ל'חדר' בגיל 4 ובזיכרונותיו שנכתבו 70 שנה מאוחר יותר תיאר זאת כחוויה טראומטית. הוא מצא עניין בכתבים לאומיים ככתבי מאפו, סמולנסקין ויל"ג. בגיל 9 החל ללמוד רוסית, ולמד לבד ובסתר גרמנית כדי לקרוא את כתבי המשורר שילר.
בקיץ של שנת 1885 כשהוא בן 11 – עבר עם אחיו לעיר הגדולה פינסק כדי ללמוד בגימנסיה הרוסית, והיה לילד הראשון ממוטולה שלמד בגימנסיה. היה זה דווקא סבו האדוק שאמר כי הילד חיים הוא עילוי – ועליו ללמוד לימודי חול כדי להצליח בחייו.
כשעבר לעיר הגדולה כתב למורה שלו (המכתב הראשון במניין מתוך כ - 23,000 מכתבים שנשמרו):
"את מצוותו אשמור לבל השליך מאחרי גווי את שפת קודשנו ומאמרי חז"ל... ואל ידמה מורי יקירי כי כאשר אבקר בבית הגימנזיום אשליך מעלי את מכסה היהדות. לא! זאת לא אעשה. אחת גמרתי בליבי לשמור את היהדות". (מנהיגות עמ' 21-2).
הוא גם צרף למכתבו חומר הסברה של תנועת חיבת ציון, וציין כי זהו רעיון נשגב להציל את הנידחים והמדוכאים והמפוזרים, ובמעין נבואה הזכיר את בריטניה שלהבדיל ממלכי אירופה תרחם על עמנו.
ההיסטוריון יהודה ריינהרץ כתב בביוגרפיה שהקדיש לוויצמן כי: "תחושת היהודיות העמוקה שליוותה את חיים וייצמן כל חייו, הקשר שלו לאורחות חיים יהודיים, היו פרי הסביבה היהודית התוססת שבתחום המושב שגידלה ויצרה אותו. חיי היהודים במוטול על תוכנם ומרקמם, לא השתנו כמעט בהשפעת האידאולוגיות החילוניות שפילסו להן נתיבות במערב אירופה כמאה שנים קודם לכן. וכך יצא שלפני שעבר לפינסק בהיותו בן 11, היו חייו של חיים פחות או נאמנים יותר לדגמים המסורתיים שביהדות מזרח אירופה. לימים, כשנזדמן לו לדבר עם דיפלומטים ובעלי ושררה על האסונות והשמחות בתולדות ישראל, על ייאושם ושאיפותיהם של היהודים, פטור היה מלשחזר אותם מספרי-לימוד: קורות עמו היו עצם מעצמיו ובשר מבשרו". (מנהיגות עמ' 18).
אף על פי שסלד מהאדיקות הדתית, זכר בגעגועים את מורשתו של אביו שעליו כתב: "דמותו קבועה בזיכרוני מילדותי, בעמדו בתפילה לפני התיבה בבית הכנסת כשליח ציבור. כמה מנעימותיו שמורות עמי עד היום, ועולות בזיכרוני ברגעים של עצב ובדידות. ולפעמים, בשעות חגיגיות ביותר, יש אשר תנועות מעטות של ניגון בית כנסת ידוע מעלה בזיכרוני תמונות רחוקות אשר האמנתי כי נמחו מלבי לעולם". (מסה עמ' 21).
פינסק העיר הגדולה בעיר פינסק התקיים בה מרכז חשוב של תנועת 'חיבת ציון' והיה בה רוב יהודי. הגויים פחדו בזמן הפרעות לפעול בעיר שבה צעירים יהודים היו מודעים לכוחם, והתארגנו בהתאם. כנער חובב ציון החל חיים באיסוף כספים: "שעות על שעות הייתי מבוסס ברפשה של פינסק מקצה העיר עד קצה... עבדתי עד שעה מאוחרת בלילה, אבל היה לי תמיד הסיפוק הגדול שאספתי יותר מכל אחד אחר". (בלומברג עמ' 13). בבגרותו יהא אחד מגדולי המתרימים של התנועה הציונית.
בגיל 11 - לאחר שנתיים החל לפרנס את עצמו, ומימן את לימודיו
בתי הספר הממשלתיים היו גרועים והמורים חסרי ידע בסיסי, מלבד המורה לכימיה שאהב את המקצוע ואהב ללמד. המורה זיהה את כישרונו של הילד, ונטע בו את אהבת המדע. בזיכרונותיו כתב על מורהו: "הוא היה כימאי, אוהב אהבה רבה את מקצועו... פעמים רבות תהיתי על עצמי מה היה אורח חיי אלמלא זימן לי המקרה מורה מוכשר ובעל שאר רוח זה". (בלומברג עמ' 9).
לאחר שנתיים חזר אחיו הגדול למוטולה, וחיים בן ה-13 נותר לבדו בפינסק. היה עליו להרוויח כסף למחייתו, ועל כך היה למורה פרטי בביתו של גביר, ולימד את בנו שהיה בבגרותו לציר בקונגרס הציוני הראשון. כסיים את הגימנסיה ידע רוסית רהוטה, והכיר את הספרות הרוסית - אך לא התרחק מהיהדות. הוא נהג להתפלל בבית הכנסת של הרב דוד פרידמן, מהתומכים הגדולים של חיבת ציון, והושפע ממנו.
כבר מילדותו הצטיין ויצמן במשמעת עצמית חזקה, כפי שעולה ממכתב שכתב לחברו:
"העצלות, הבזויה שבמידות האדם, גוררת התערערות גמורה של הווייתו המוסרית והפיסית, ודמורליזציה גמורה... מה שצריכים בני אדם הגונים בכללם, ובמיוחד אנו בני יעקב, הנעים-ונדים, המסכנים, המעונים בשל אמונתם הקדושה והטהורה, הוא ליגיעת-תמיד, לעבודת-תמיד ולהתקדמות רוחנית מהירה. שקוד על המשימה החשובה הזאת, ותהיה מאושר כל ימי חייך". (מנהיגות עמ' 31). מוטו זה ליווה את חיים ויצמן כל ימיו, וההספק הבלתי אנושי שלו בתחומים שונים - נובע מאותה משמעת עצמית אותה סיגל לעצמו מילדותו.
כשעזב את מוטולה נראתה לו פינסק ככרך מודרני וענק. כשחזר לבקר בעיר לאחר ששהה במערב, נראתה לו העיר באור חדש. בשנת 1895 כתב לליאו מוצקין:
"לאחר שחייתי בברלין נראתה לי פינסק מאוסה ודוחה כל כך, עד שלא נוח לי, אפילו לא נעים, לשתף אותך, ידידי היקר, ברשמי. אין כאן דבר ואין כאן איש; במקום עיר - גל אשפה עצום, במקום אנשים - אתה נתקל ביצורים חסרי פרצוף, ללא עניין, ללא מאוויים, ללא דרישות. משום מה הם מרוצים או שאינם מרוצים, מסיבות סתומות, שהן נעלות מהשגתו של אדם, אף מזו שלהם... מן האמור תבין כי אני משתעמם פה למעלה מכל שיעור" (הנשיא עמ' 8).
ברלין אף שוויצמן סיים את הגימנסיה בהצטיינות, הוא מאס במוסדות החינוך הרוסיים בהם הונהגה הגבלת מספר התלמידים היהודיים (נומרוס קלאוזוס) - ופנה כצעירים מוכשרים רבים במצבו לגרמניה. הוא התחזה לפועל, וגנב את הגבול באמצעות רפסודה כדי לחסוך את עלות הוויזה. בשל חסרון הכיס בחר בעיר קטנה, שבה זכה לתפקיד הוראה בפנימייה יהודית בשכר נמוך - שאפשר לו ללמוד כימיה בדרמשטאט הסמוכה.
היציאה מרוסיה הייתה עבורו כיציאה מכלא, וחוויה זו הייתה משותפת לצעירים רבים. שמריהו לוין סיפר בזיכרונותיו על הרגע במסע הרכבת שלו מרוסיה הצארית לכיוון מערב שבו חצה את הגבול:
"אותו רגע שעברתי את הגבול הרוסי ובאתי אל התחנה הפרוסית הראשונה, הרגשתי את עצמי כאילו יצאתי מעבודת לחרות. אלמלא רוח של תפלה הייתה שורה עלי אותו רגע, הייתי מברך ברכת מתיר אסורים, ואלמלא לא נתביישתי הייתי נופל על צווארו של הז'נדרם הפרוסי שנכנס לקרון ומנשקו בהתלהבות". (1 - דקה 35). אך ההתלהבות הראשונית פגה במהרה כשהגיע לפנימייה שבה נתקל לראשונה בנציגיה של יהדות המערב, במקרה זה החרדים שבהם. המפגש היה טראומטי במיוחד כי הוא סלד מקיום המצוות המדוקדק ובזיכרונותיו כתב: "זו לא הייתה האדיקות שידעתי ואהבתי אצלנו בבית. זו הייתה אדיקות זועמת, לא ממשית, ללא רקע עממי. חסרה הייתה חמימות ושמחה, וצבע ואינטימיות". (מסה עמ' 37).
הוא סלד מהערצתם המלווה התבטלות עצמית של מנהלי המוסד כלפי העם הגרמני, ובמיוחד מאס בקמצנותם ובחסכון שהנהיגו במאור, חימום ובמזון שפגעו בבריאותו באופן שגרם לו סבל כל ימי חייו.
ויצמן היה איש רעים שאהב חברה תוססת, והוא חש גלמוד בסביבה המנוכרת והקרה. רמת הלימודים בתיכון שבו למד הייתה כה נמוכה עד כי היה עליו להשקיע מאמצים רבים כדי להשלים את החסר. הוא כילה את כוחותיו ואת בריאותו בעבודת הוראה ולימוד מסביב לשעון, כשהוא סובל ממחסור במזון וחימום. בסוף נשבר, ובאביב 1893 חזר לפינסק, אך לא ויתר על חלומו לחזור לגרמניה להמשך הלימודים. בזיכרונותיו כתב: "לגבי היהודים ובכלל המשכילים ברוסיה נגמר המערב על גדות הריין, ומעבר לגבול הזה היה עולם בלתי-נודע. הם ידעו את גרמניה, הם דיברו גרמנית והתפעלו מאוד מהישגיהם של הגרמנים, מן המשמעת ומן העוצמה הגרמנית. הם ידעו, כמוני אני, כי רוסיה היא רקובה עד היסוד, אכולה על-ידי שוחד, חוסר כשרון ועצלות".(מנהיגות עמ' 37-8). מצבו הכלכלי של אביו השתפר כשהחל לעבוד עם חתנו, והשניים החליטו לממן את לימודיו של חיים הצעיר בפוליטכניקום המפורסם של ברלין.
ברלין בימים שלפני מלחמת העולם הראשונה הייתה אבן שואבת לצעירים כחיים נחמן ביאליק, דוד פרישמן, שאול טשרניחובסקי, יוסף קלוזנר, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי ולימים גם ש"י עגנון. "הם נתמלאו יראת כבוד והשראה למראה הנהר שפריי, הטירגארטן, ושער ברנדנבורג. האופרה, התאטרון, הסופרים הנערצים בזמנם – כל אלו הקסימו את הצעירים והצעירות שהגיעו מן המזרח. באווירה של חופש גמור כמעט, יכלו לשבת לילות שלמים בבתי-הקפה ולנהל ויכוחים סוערים על בעיות שעמדו ברומו של עולם". (מנהיגות עמ' 38).
ויצמן השתלב בחבורה של צעירים שהגיעו כמוהו מתחום המושב והצטרף לקבוצתם שנקראה ה"אגודה המדעית של יהודי רוסיה", שעם חבריה נמנו שמריהו לוין, ליאו מוצקין ונחמן סירקין.
"כולם היו נון קונפורמיסטים. הם לא קיבלו מרות על נקלה, ואהבתם הגדולה הייתה ההתנצחות בסוגיות אידאולוגיות שעות על גבי שעות. רובם היו חסרי אמצעים ומורעבים. ויצמן העיד על עצמו שבכל תקופת שהותו בברלין לא באה אל פיו אפילו ארוחה אחת של ממש, אלא אם כן התארח אצל מישהו". (מנהיגות עמ' 40).
בזיכרונותיו סיפר כיצד העריצו את אחד העם: "פרסום מאמר של אחד העם היה תמיד מאורע גדול. היינו קוראים וחוזרים וקוראים אותו, ומתווכחים עליו בלי סוף. הייתי אומר, שהוא היה בשעתו מה שהיה גנדי לרבים מן ההודים, מה שהיה מאצ'יני לאיטליה הצעירה לפני מאה שנה.
את אספותינו הקבועות היינו עורכים בבית קפה ועל פי רוב היה קשור במלון יהודי 'הוטל צנטראל' בכיכר אלכסנדר, הואיל ושם יכולנו בימי רזון, לקבל שיכר ונקניקים בהקפה. אני נזכר במעין סמרמורת את כל המון הדברים שדיברנו שם. לא נתפזרנו לבתינו לפני הנץ השחר. דיברנו על הכול, על היסטוריה, על מלחמות, על מהפכות, על תיקון החברה. אבל ראש דברים היה על שאלת היהודים ועל ארץ ישראל. היינו שרים, חגגנו את חגי ישראל שלא נסענו לשמם הביתה, והתווינו תכניות נרחבות לגאולת עמנו. כל זה היה צעיר ותמים, עליז ומגרה: אבל לא בלי משמעות עמוקה יותר... היינו מאושרים בהחלט, לעתים עד לידי הוללות. עניות שאינה מנוולת – רוב הצער ניטל הימנה". (מסה עמ' 43-4).
הסטודנטים היהודיים מרוסיה חיו במעין בועה: "היה זה עולם משונה, שהיה קיים בשבילנו הסטודנטים היהודים, מחוץ למקום ולזמן. לא היה לנו מאומה עם הסביבה הקרובה מחוץ לכתלי האוניברסיטה" (מסה עמ' 44). בדידות הגטו נשברה רק בשל אהבתם למוסיקה ולתאטרון, אליו הלכו גם כדי לשפר את הידע שלהם בשפה הגרמנית.
בעיני הגרמנים ובעיני יהודי המערב היו הסטודנטים ממזרח אירופה "זרים" העשויים מקשה אחת, אך הם היו מפורדים ומפולגים וכל שאיחד אותם היו זירות הוויכוחים. עיקר העימות התנהל בין ה'לאומיים' - הציונים, לבין הסוציאליסטים והקומוניסטים, ופעילי שני המחנות התחרו על נפשם של 'הירוקים' שהגיעו ברכבות מהמזרח.
בשנת 1895 חזר לפינסק לשנת הפסקה בלימודיו בשל מחסור בכסף. בפינסק שקד על השלמת לימודיו, כתב לחבריו עד כמה העיר ותושביה נוראים, ועבד קשה כדי לחסוך כסף. הוא נתן שיעורים פרטיים, עבד במפעל כימי וארגן חדר מתוקן שבו לימדו גם לימודי ליבה – פעולה שגררה הפגנות של חרדים שזרקו אבנים על ביתו. אביו בעל הזקן והלבוש החרדי יצא אל המפגינים, אמר להם שהוא תומך בבנו, וגירש אותם. הוא גם הצטרף לאגודת "בני משה" של אחד העם שבו ראה את מורו ורבו.
הרצל במכתב מינואר 1896 תיאר ויצמן את תחושת המחנק ששררה בפינסק: "הציבור היהודי שלנו מצוי בהלך רוח של ציפייה, דבר מה מרחף בחלל האוויר ומצפים לשינויים גדולים לטובה".(מנהיגות עמ' 54). פחות מחודש לאחר מכן פרסם הרצל את החוברת "מדינת היהודים", ווהתחושות הכבושות של יהודי תחום המושב קיבלו שם, כיוון ומנהיגות.
הרצל בתחריט של הרמן שטרוק, 1903
"בזכותו של הרצל הוכנסו כל ההשקפות הציוניות והאידאולוגיה הציונית המדינית החדשה לתוך מסגרת של גוף ממושמע הקורא לפעולה. כך יצא שאישיותו של הרצל, כישרונו האירגוני, ודעותיו המדיניות האקטיביסטיות חברו יחד כדי לשחרר את המאגר הרגשי והאינטלקטואלי העצום, שהצטבר בקרב יהודי המזרח והמערב כאחד, ולנצל אותו לטובת התנועה... הרצל לא יצר תנועה לאומית יש מאין. התנועה העממית שכבר הייתה קיימת לפניו - ובפרט היסודות הצעירים, הנרגנים יותר שבה - איתרו אותו ועשו אותו למנהיגם". (מנהיגות עמ' 59).
פרופ' שלמה אבינרי קובע כי התשתית הטריטוריאלית חשובה - אך התודעה האנושית חשובה ממנה, והרצל היה זה שעיצב את התודעה כפי שכתב ביומנו: "בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים. אם אומר זאת היום בקול, יענה לי צחוק כללי. אולי בעוד חמש שנים, בוודאי בעוד 50 שנה יודו בכך כולם". ואכן 50 שנה לאחר מכן בשנת 1947 ניתנה החלטת העצרת הכללית של האו"ם על תכנית החלוקה. אך החלק המעניין יותר הוא המשכו של המשפט המפורסם: "ייסודה של המדינה טמון במאוויי העם למדינה. גם במקום שבו יש לה טריטוריה, המדינה היא משהו מופשט. יצרתי אפוא בבאזל את הדבר האבסטרקטי הזה, הנעלם משום מה מן העין. לאט לאט דירבנתי את האנשים אל הלך המחשבה של המדינה והקניתי להם את התחושה שהם-הם האסיפה הלאומית". (9).
ויצמן הצטרף אל התנועה הציונית ופרופ' אבינרי מתאר ממרחק השנים את ההבדל בין שני האישים:
"לוויצמן הייתה יכולת שעמד עליה הפילוסוף ברלין בנאום לזכרו של ויצמן בשנת 1958 כאשר הוא אמר שוויצמן 'ידע להיות נסיך עם נסיכים ואביון עם אביונים'. הוא יכול היה להופיע בפני גדולי העולם עם תחושה שהנה הם מדברים עם אדם שהוא מעל ומעבר, ומצד שני גם יכולת הדיבור ביידיש, גם המזרח אירופיות הבסיסית שלו איפשרה לו מעמד של לא כבוד אלא של אהבה, ולא רק הערצה כפי שלא היה להרצל, ונדמה לי שזהו הבדל משמעותי שמסביר משהו מהמעמד המיוחד במינו שהיה לוויצמן בלי לפגוע במעמד המיוחד המשיחי שהיה להרצל". (4 דקה 12).
ימי שוויץ בשנת 1897 עבר ויצמן בעקבות הפרופסור שלו לאוניברסיטת פרייבורג שבשוויץ. בברן הסמוכה הכיר את סופיה גצובה, סטודנטית לרפואה וחברתם הטובה של מוצקין וארוסתו, ובני הזוג הכריזו על אירוסיהם.
סופיה גצובה בארץ ישראל
בינואר 1899 הגיש את התיזה שלו, שהיה מחקר יוצא דופן על מוצרי צביעה וסיים את הדוקטורט בהצטיינות יתרה. הוא זכה למשרת מרצה זוטר באוניברסיטת ג'נבה, ומונה לעוזרו של פרופ' ידוע לכימיה ולאחראי במעבדתו על הכימיה האורגנית. בשנת 1901 מכר לראשונה זכויות על תגלית בכימיה לחברת באייר שזיכתה אותו בהכנסה חודשית נאה. היה זה הפטנט הראשון שהניב הכנסה מתוך 109 הפטנטים שרשם, לבדו או יחד עם אחרים, במהלך חייו.
ובמסגרת פעילותו הציונית נבחר כציר לקונגרס הציוני הראשון שהתקיים בבאזל אך לא השתתף בו כי נסע לפגישה עסקית בקשר לתהליך כימי שפיתח. ויצמן וסופיה גצוב השתתפו בקונגרס השני שהתקיים בשנת 1898.
ויצמן נוכח כי יהודי המערב הם מתבוללים חסרי רגש לאומי,וחלקם ממירים את הרגש הלאומי במהפכנות סוציאליסטית.
"באותה השקעה של כוחות ומרץ ברוסיה בקרב המון העם שלנו, אפשר היה ממש להזיז הרים, ואילו כאן, ציבור הסטודנטים השווייצרי, הסוציאליסטי כביכול, הרופש בהתבוללותו, הוא מהבחינה היהודית מנוון, רקוב, נטול כל חוט שדרה מוסרי... ציבור זה מושפע לרעה מן האווירה שמשרה סביבו הגנראל של המהפכה הרוסית פליכאנוב וכיו"ב". (מנהיגות עמ' 72). הפרקציה הדמוקרטית
הרצל וחבריו הקרובים שהיו יהודים מתבוללים ממערב אירופה - חברו במעין ברית קואליציונית לחרדים, אשר יקימו בעתיד את תנועת המזרחי בהנהגת הרב ריינס. להרצל וחבריו היה יחס של כבוד לרבנים נשואי הפנים, והם ראו בהם את הציבור האותנטי המייצג את "היהדות האמיתית".
מי שהתפעלו פחות מהקואליציה הקדושה בין מתבוללים לחרדים - היו צעירים כוויצמן וחבריו מתחום המושב, שגדלו באווירה אורתודוקסית, מרדו בה, טעמו את טעמה של ההשכלה אך לא ויתרו על לאומיותם היהודית. מרבית צעירי רוסיה שהשתחררו מכבלי הדת - נטו לתנועות הסוציאליסטיות המהפכניות, והאמינו כי המהפכה תיצור עולם חדש וטוב יותר עבור היהודים.
הרצל עם חברי הפרקציה הדמוקרטית
התמונה היחידה בה הרצל וויצמן מצולמים יחדיו
הצעירים שנותרו בלאומיותם היהודית היוו מיעוט. ויצמן, מוצקין, קלוזנר ודומיהם מצאו בציונות את ביתם אך סלדו מהברית שבין המתבוללים לחרדים.
הברית עם החרדים הרחיקה להערכת ויצמן וחבריו - צעירים שוחרי דעת כמוהם מהציונות. כדי לבטא את דרכם הלאומית והמתקדמת, שאחד העם היה אחד ממעצבי דרכה, הקימו את תנועת "הפרקציה הדמוקרטית".
מטרתם הייתה להרחיב את מטרת הציונית מהמטרה המצומצמת של מציאת מקלט ליהודים - ליצירת מרכז רוחני עם חינוך לאומי מתקדם, חיי תרבות עברית, וקידום מוסדות מחקר ולימוד אקדמיים. עבור הציבור החרדי היה נושא החינוך הלאומי (להבדיל מהדתי) סדין אדום ו'שאלת התרבות' – 'הקולטורה' היוותה אבן מחלוקת רוויית יצרים בדיוני הקונגרסים.
הפרקציה הדמוקרטית ”הייתה ניסיון ראשון לכונן אופוזיציה מאורגנת למנהיגות הציונית הקיימת, הפעם להרצל בכבודו ובעצמו. הייתה זו, אם כי לא במפורש, המפלגה העוברית הראשונה בתולדות התנועה". (מנהיגות עמ' 98).
הקונגרס הרביעי שהתקיים בלונדון באוגוסט 1900 עמד בסימן המחלוקת על נושא התרבות. הרצל נכנע לחרדים וויצמן עזב את הקונגרס "עייף ויגע, רצוץ גופנית ומוסרית". (מנהיגות עמ' 74).
במאי 1901 קיים הרצל פגישה מוצלחת עם הסולטן בה דנו במשך שעתיים באפשרות שהציונים יגייסו מיליון וחצי ליש"ט למחיקת החוב הלאומי של תורכיה - שיוענקו תמורת קידום הרעיון הציוני. הוא קיבל מהסולטן סיכה משובצת אבני חן כחולות כאות של רצון טוב, והיה מודאג מאוד שקיומה של ועידה של צעירי הפרקציה שאמורה הייתה לדון בקידום ההתיישבות והחינוך בארץ ישראל – תפגע בהתקדמות העדינה.
חברי הפרקציה הדמוקרטית ב-1901. עומדים משמאל לימין: ליליין, ויצמן וטריטש. יושבים: פייבל ובובר.
הרצל לחץ על ויצמן לבטל את כינוס הוועידה, והברירה שעמדה בפניו הייתה בין סירוב למנהיג הנערץ ובין דחיית הוועידה שהייתה חשובה בעיניו. הוא כתב מכתב רווי בתסכול ובייאוש: "וגם אני עד כה נמרץ - מתחיל לחוש כי פוחת כוחי. ועתה נכון אני למרר בבכי כי קשה לי. קברניט הממרר בבכי. אדם המצווה לצאת למערכה ממרר בבכי. עצבניים אנחנו. מתפקקים, בלתי מחושלים. לא נצלח לעניין היהודי". (מנהיגות עמ' 89).
בסופו של דבר ויצמן והרצל נפגשו ויישרו את ההדורים באופן המלמד על הפרגמטיות של שני האישים: "שניהם הוכיחו כי הם פוליטיקאים מנוסים הערים ליתרונות שבמניעת עימות חזיתי מיותר... המו"מ עם הרצל מגלה קווי-אופי חשובים בוויצמן. המרצה הזוטר, שניסיונו בתנועה היה בעיקר בתחום ההסברה, הוכיח שהוא טקטיקאי ממדרגה ראשונה". (מנהיגות עמ' 91).
המחלוקת הגיעה לשיאה בדיוני הקונגרס החמישי שהתקיים בדצמבר 1901 בבאזל, והרצל כתב ביומנו כי הוא נערך ל: "יותר ריקוד על גבי ביצים מאשר עד הנה". (מנהיגות עמ' 99). הרב ריינס אמר כי שאלת התרבות היא אסוננו כי וכי רוב רובם של יהודי מזרח אירופה הם אורתודוקסים. לדעתו אסור שנושא התרבות העברית הלאומית (בפועל ליברלית ומתקדמת) יהיה חלק מתכנית באזל כי היא תוריד אותה שאולה. 60 צירים נרשמו לדבר בנושא, ובסופו של דבר לאחר שנטשו את האולם וחזרו בלי ויצמן שנפל למשכב מרוב זעם, זכו חברי הפרקציה שהיו להם 37 מתוך 287 הצירים להישגים ניכרים. החשוב שבהם היה ההחלטה על קידום חלום האוניברסיטה העברית בירושלים. הציר מרמורק זעם על חוצפתם של הצעירים, אך הרצל ענה לו "אל תתרגש, הם לא הגרועים שבנו". הרצל, שכאיש תרבות, חש בכל זאת הזדהות עם מטרותיהם, ותיאר אותם:"כקבוצה צעירה ונאמנה, אם כי תוססת במקצת". ויצמן גמל לו בצורה מבודחת ש"עומדת כאן לפניך האופוזיציה הנאמנה ביותר של הוד מלכותו". (מנהיגות עמ' 101).
הפגנת הכוח של הפרקציה הדמוקרטית בקונגרס החמישי עוררה תגובת נגד במחנה האורתודוקסי, והרב ריינס ייסד את תנועת "המזרחי" שזכתה להצלחה סוחפת. ויצמן דאג מהצלחתה של התנועה החדשה, ולפני כינוס ועידת מינסק של ציוני רוסיה כתב כי "הוועידה מובטח לה שתהיה פרי ביאושים גלותי להבעיט. מפלגת הרבנים מתארגנת כדרך ישועים". (מנהיגות עמ' 135). "יתקבצו אנשי מזרחי כה מרובים, והבערות תהיה כה רבה, עד כי בריכוז כזה לא יהיו חיים לחיידקי התבונה והתרבות המפוררים.... עייפתי.... דיכאון כללי".(מנהיגות עמ' 136). הייתה סיבה לדאגתו כי בוועידה נאספו 526 צירים מתוכם 160 של המזרחי ורק 60 של הפרקציה.
כצפוי נושא התרבות עורר את מירב העניין בוועידה, ונאומו בן השעתיים ברוסית של אחד העם היווה את שיאה. יותר מ-120 איש נרשמו לשאת דברים בנושא זה. בסופה של הוועידה גילה הרב ריינס גמישות והגיע לפשרה עם אחד העם על חלוקה בין שני פלגי הציונות באופן שכל צד יהא אחראי על החינוך וחיי התרבות של אנשיו בדרכו – החלטה שהשפעתה קיימת עד ימינו. האירוניה היא כי לאחר ועידת מינסק החלה הפרקציה הדמוקרטית להתפורר ואילו תנועת המזרחי שנוסדה כמענה להצלחתה – שגשגה. הקרע בין ויצמן למוצקין דרדר את הפרקציה, וויצמן כתב לברתולד פייבל כי "הפרקציה – כבר נהפכנו לפיקציה". (מנהיגות עמ' 152).
קונגרס אוגנדה
ציוני רוסיה כעסו על הרצל על שנפגש עם ויאצ'סלב פלבה שר הפנים בממשלת הצאר - בו ראו אחראי לטבח בקישינוב, והתכוונו להביע את זעמם בקונגרס הציוני השישי שהתקיים באוגוסט 1904 בבאזל. אך במקום לדון בפלבה זרק הרצל לאולם הקונגרס פצצה: בנאומו חשף את הצעתו של שר החוץ הבריטי צ'מברלין למסור ליהודים שטח באזור מזרח אפריקה הבריטית שהיה ממוקם בקניה אך כונה בטעות אוגנדה.
אוסישקין (חולה), ויצמן וסוקולוב
הארכיון הציוני
בתחילה דחה הרצל את ההצעה, והיה מוכן לדון רק בהתיישבות באל עריש הקרובה לארץ ישראל, אך לאחר פרעות קישינב שינה את טעמו והביא את ההצעה בפני הקונגרס.
שמריהו לוין כתב בזיכרונותיו: "הכול שמעו את נאום הפתיחה והקשיבו בהתאמצות כל כוחות הנפש. והיו הפנים מופתעים, ללא כל סימן של מחאה והתקוממות... גדולה זו שהייתה צרורה בהצעת הממשלה האדירה העולם, האפילה את כל שאר המחשבות וההרהורים, הספקות והשאלות. אולם מצד השני לא הורגשה גם התלהבות מיוחדת ויתירה. ורק בכינוסי 'החבורות הארציות' תפס קהל הצירים שהגענו לידי משבר קשה". (מנהיגות עמ' 186).
מקס נורדאו שלל את התכנית בליבו אך מתוך הזדהות עם הרצל הביע תמיכה, וטבע את המושג "מקלט לילה" "Nachtasyl".
פרופ' שלמה אבינרי קובע כי הייתה זו טעותו הגדולה של הרצל שלא הבין כי אף עבור מקלט זמני אין לסטות כהוא זה מהחלום על ארץ ישראל, והפולמוס היה לשבר הגדול של התנועה הציונית.(9). נשאלת השאלה האם הרצל בעל האינטואיציות החזקות, ואפילו תחושת נבואה לא צפה וניסה למנוע את שאירע בסך הכול שלושים שנים לאחר קונגרס הדמעות - עם עלייתו של היטלר לשלטון? (10).
שאלת התרבות האומללה, שהייתה חומקת עוברת כרוח רפאים מקונגרס לקונגרס בלא שתבוא על תיקונה, חשפה את עומק חילוקי הדעות בין הפלגים השונים. ויצמן שייצג את הדור הצעיר והמשכילי של הציונים, טען כי אלו שתמכו ברעיון האפריקני הם אותם מתבוללי המערב וחבריהם האורתודוקסים שהיו מתנגדיה של 'התרבות' והלאומיות העברית. החרדים של המזרחי שספגו כל הזמן ביקורת קשה מצד חבריהם על תמיכתם בציונות - נטו להצדיק עצמם בכך שציוניותם אינה בבחינת דחיקת קץ הגאולה - אלא מעשה פרקטי של מציאת פתרון למצוקת היהודים ברוסיה. זו הסיבה שתמכו בפתרון האפריקני, אך גם תנועת המזרחי נפגעה קשות בעקבות פולמוס זה, ורבים נטשו את שורותיה בשל ה"בגידה בארץ ישראל".
כרזה שעיצב ליליין לקונגרס החמישי
החלום על ארץ ישראל ניצח
ויצמן כתב כי גישת מתבוללי המערב אל הציונות היא כאל "עניין מכני, ללא אחיזה בנפש העם היהודי. היסודות התלושים למחצה מן היהדות החיה, אנשי המערב המתבוללים מכאן והאורתודוקסיה הכבולה בנוסחאות נוקשות מכאן, אי אפשר שתהא להם הבנה טובה יותר בעניין הלאומי. ואילו המפלגה האחרת (הפרקציה) רואה את הציונות כעצם החיים בחיותם, כהתפתחות חופשית של האומה, שביטויה העליון הוא רעיון המדינה. לגבינו המושגים ציונות ולאומיות זהים" (הנשיא עמ' 37).
לא פעם האשימו את יהודי מערב אירופה כי ציוניותם הייתה סוג של פילנתרופיה שמטרתה להסיט את זרם הפליטים מרוסיה שברחו מאימת הפוגרומים למערב אירופה - למקום מרוחק ממרכזיהם כי הם פחדו שגלי המהגרים יגבירו את האנטישמיות באופן שהשתלבותם השברירית בחברה תיפגע.
ויצמן כתב על כך: "ציוניותם של המערביים הייתה בעינינו מושג מכאני... מיוסד על הרעיון שאנו יהודי רוסיה המסכנים צריכים היינו להישלח לארץ ישראל על ידיהם, אנשי המערב בני החורין, ואם אין ארץ ישראל נמצאת לדורשיה – נצטרך למצוא טריטוריה אחרת". (מסה עמ' 59).
הוויכוחים היו מרים ואלימים שגלשו לניסיון שכשל להתנקש בחייו של מקס נורדאו שתמך בהצעת אוגנדה. הרצל היה אדם חולה וככל הנראה האווירה הקשה קירבה את קיצו, והוא נפטר ב-3 ביולי 1904 כשהוא בן 44 שנים בלבד. אבל כבד ירד על הציבור היהודי וויצמן ספד לו וכינה אותו בשם 'מאור הגולה'.
הציונות הסינתטית
אף על פי שוויצמן לא נימנה עם השורה הראשונה של המנהיגות הציונית, הוא חש כי הוא שממשיך את דרכו של הרצל, וכתב:
"בשעה זו נעלמו כל החיכוכים שהיו בינינו, לעיני ניצב רק צלמו של היוצר הגדול... הוא הנחיל לנו ירושה מחרידה... צפויים לי ימים קשים. אני מרגיש, שעול כבד הועמס כעת על כתפי, אך כוחי מועט ואני מיוסר". (הנשיא עמ' 41).
היה משהו מגלומני בתחושה של ויצמן הצעיר שחש כי משאו של הרצל הועמס על כתפיו, אך ארבעים ושמונה שנים מאוחר יותר, כשוויצמן נשיא מדינת ישראל נפטר ספד דוד בן גוריון לחיים ויצמן והשווה בין שני האישים ודרכם אל הציונות:
"ויצמן לא בא כהרצל מהמערב, מהיהדות המתבוללת והמתנכרת. וייצמן בא מבפנים, מלפני ולפנים, ממקור חיות העם, מעיירה קטנה בתחום המושב ליהודי רוסיה, אם היהדות ומרכזה בעולם בזמן ההוא. רווי תרבות יהודית והווי עממי יצא וייצמן לעולם הגדול, רכש לעצמו מכמני המדע וידיעת העולם. לא האנטישמיות הפכה אותו ליהודי, אלא יהדותו הייתה מקור ציוניותו.
בכל ההיסטוריה היהודית שבגולה לא נמצא אף יהודי אחד שזכה למעמד הבין-לאומי לו זכה חיים וייצמן. הרצל נגדע כמעט בראשית פעלו, ואין לדעת מה היה גורלו ההיסטורי אילו האריך ימים, אבל וייצמן פילס נתיבו בחיים ובהיסטוריה בכוחות עצמו... כהרצל כן גם וייצמן נולדו עם כתר מלוכה על ראשם". (הנשיא עמ' 532-3).
אך בינתיים בגיל 30 היה ויצמן כימאי מצליח שלרשותו מספר גדל והולך של פטנטים ומחקרים, והיה בין התעמלנים המצליחים והמשפיעים ביותר של התנועה. הפרקציה אומנם נכשלה אך היא הייתה סיעת האופוזיציה הראשונה בתולדות התנועה הציונית ופעיליה הגיעו לעמדות השפעה.
ההיסטוריון פרופ' ריינהרץ מתאר את אישיותו כפי שעוצבה עד אותם ימים:
"מבחינת האישיות נראה שעדיין לא רכש לעצמו את הביטחון העצמי של אדם בוגר - ודבר זה מסביר את הצורך התמידי שלו להציג את עצמו באור חיובי יותר ממה שמצדיקות העובדות. עדיין היה נתון לחילופי מצב-רוח קשים ונתפס לעתים קרובות לתחושות של נחיתות ודכדוך, בפרט לאחר שנפגע בכבודו מידי אדם שדעתו הייתה מקובלת עליו. הוא היה רגזן גדול ולפעמים היה לו קשה מאוד לשלוט ברוחו. עם זאת היה לעתים קרובות כנוע ומתבטל ביחסיו עם אנשים שרצה להחניף להם: עם הכפופים לו נהג על פי רוב בקוצר-רוח ובעצבנות. אכן הייתה לו 'אישיות בלתי מאוזנת'".(מנהיגות 228-9).
בעקבות פרשת אוגנדה הגיע ויצמן לשתי תובנות עיקריות: הראשונה שמרכז הכובד של הפעילות המדינית עבר מטורקיה וגרמניה לעבר בריטניה. והשנייה שעבר זמנה של החלוקה בין הציונות המדינית למעשית וכי יש לשלב פעילות דיפלומטית לצד רכישת קרקעות ויישוב הארץ.
הרצל הצליח בתקופה הקצרה של שבע שנות פעילותו הציונית להקים תשתית אירגונית ששימרה את החזון הציוני, גם בתקופה שלאחר מותו כאשר מחליפיו היו חסרי הכריזמה ולא עוררו כל התלהבות בהמונים. בקונגרס השביעי שהתקיים בשנת 1905 לאחר 'קונגרס אוגנדה' נבחר כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית דוד וולפסון, סוחר מהעיר קלן שבגרמניה, שעיקר כוחו בכך שהיה חברו הנאמן של הרצל. הוא האמין בציונות המדינית, וסבר שיש לשמור מכל משמר על כספי התנועה הציונית ולא לבזבזם על פעולות ההתיישבות של 'המסתננים לארץ ישראל' טרם הענקת הצ'רטר המיוחל. לעמדה זו התנגדו המעשיים שהיו ברובם אנשי הפלג הרוסי של התנועה, אשר בראשם עמד מנחם אוסישקין, שהאמין כי זו שעת הכושר לרכוש קרקעות וליישב את הארץ.
בקונגרס הציוני השמיני, בהאג, (1907) שבה ופרצה המחלוקת בין המדיניים והמעשיים בכל עוזה. ויצמן הגה את רעיון "הציונות הסינתטית" והציג אותה בפני באי הקונגרס. כוונתו הייתה שיש לבצע גם פעילות מדינית וגם מעשית: המעשיות של חיבת ציון הייתה התיזה, הציונות המדינית הייתה האנטיתזה, והציונות של ויצמן הייתה הסינתזה בין שתיהן. הוא השתמש בדימוי של מנהרה שיש לחפור אותה משני קצותיה, ודחק בחבריו להתחיל ולחפור, גם אם קיימת סכנת התמוטטות.
ויצמן שטח את התיזה שלו בנאום מרשים שבו הציג את העבודה המעשית בארץ ישראל כדרך להשגת היעד המדיני, וסיים בקביעה: "אם הממשלות ינפיקו לנו צ'רטר בעצם היום הזה, לא תהיה בידינו אלא פיסת נייר. אבל אם נעבוד בארץ ישראל הנייר הזה ייכתב בזיעה ובדם ויחוזק במלט שאחיזתו לא התרופף לעולם". (הנשיא הראשון עמ' 49). "אני מאמין בהרצל ובדרכו הפוליטית, אבל צ'ארטרים אינם נופלים מן השמיים. הצ'ארטר לא יקום ולא יבוא בעוד אנו יושבים כאן באפס מעשה. נקבל אותו רק כתוצאה של עבודה בארץ". (מנהיגות עמ' 321). הציונות לדעתו הייתה תהליך איטי ואבולוציוני. נאום זה הותיר על מאזיניו רושם כביר וחיזק את מעמדו של ויצמן כאחד מהמבטיחים מבין מנהיגי הדור הצעיר. באותו קונגרס בהאג נחלו המעשיים בהנהגת אוסישקין הצלחה כשהוחלט על פתיחת המשרד הארצישראלי בהנהלת ארתור רופין עליו הוטל לעסוק בהתיישבות וברכישת קרקעות בהתאם לתיזה המעשית.
בפועל ההחלטות לא בוצעו כי "המדיניים" שהובסו פוליטית עדיין שלטו בכספי התנועה, וויצמן המתוסכל תיאר במכתב לפעיל ציוני את מצב התנועה: "דרכי ציון אבלות. התנועה, או ליתר דיוק, המוסדות שהוקמו בעמל ובדוחק, נפלו לידי כנופיה, התופשת תפישה שטחית ואווילית את כל בעיות התנועה. משום כך איבד הפירוש הרשמי של הציונות המודרנית את כוח משיכתו לחלוטין. אנו סובלים מדלדול כוחות, המחמיר והולך בקצב מהיר, ואני רואה את התהום בין מזרח ומערב מתרחבת והולכת!" (הנשיא, עמ' 56). לוולפסון כתב: "הנה יושב אתה, תמיד עם עט ביד כרואה חשבון קטנטן, וחוזר ואומר – אנו עלולים להפסיד הכול". (מנהיגות עמ' 354).
באביב 1910 ביקר וולפסון באנגליה ופתח בהתקפה חזיתית על וייצמן. מדבריו אף השתמעה האשמה שוויצמן השתמש באופן בלתי כשר בכספים שקיבלה לשכת האוניברסיטה בשנת 1903, ובמימון שקיבל מקרמנצקי ששלח אותו על חשבונו לארץ ישראל כדי לבדוק אפשרות להשקעות בתעשייה בארץ. וייצמן הנעלב והנזעם שיגר אל וולפסון איגרת שבה איים להתפטר מתפקידיו בהסתדרות הציונית ולפרוש מחברותו בה.
מזרח מול מערב
פולמוס אוגנדה העצים את המחלוקת העמוקה בין יהודי מזרח אירופה ליהודי המערב. ויצמן, סבר כי את הסינתזה בין המזרח למערב יוכלו לבצע אנשים שכמוהו: "הזדמן להם 'לראות שכבות רבות של עמנו, מן הטרקלין המערב-אירופי ועד ההמון שבגטו, להתבונן בהם, לחיות בתוכם, לסבול ולעבוד בתוכם". (מנהיגות עמ' 172). וויצמן השכיל להשתמש פוליטי מתוחכם בקשר שלו לשתי התרבויות: בבריטניה ובארצות הברית היוו המהגרים ממזרח אירופה את רוב הציבור היהודי - אך הם נשלטו פוליטית וקהילתית בידי בני האליטות המערביות והמתבוללות. ויצמן ידע לפנות ישירות להמונים, תוך שהוא עוקף את ההנהגה הממוסדת והוותיקה - ובדרך זו הדיח בהמשך דרכו את מנהיגיה מעמדות הכוח. הוא עשה זאת על ידי חימום ליבם של המוני המהגרים במערב באמצעות הדיבור בשפת היידיש והשימוש בסמלים שהכירו מילדותם. אחד ממתנגדיו במנצ'סטר בה התגורר מאוחר יותר, התלונן בפני וולפסון שוויצמן הוא "קנאי ממדרגה ראשונה, אשר בקיאותו הרבה בז'ארגון (יידיש) מדברת אל לב בני השכבות העניות במקום, הנפעמים לקסמה של המילה 'ירושלים', ודעתם אינה נתונה להנמקות-נגד הגיוניות". (מנהיגות עמ' 267).
על סוד קיסמו המנהיג סיפר בזיכרונותיו חייל יהודי שפגש בו בעת שהיה בדרכו לארץ ישראל בראש ועד הצירים בשנת 1918, וביקר את הגדוד ה-38 שעסק באימונים במצרים: "מיסב ליד השולחן, כשידיו עמוק בכיסי מכנסיו, הוא פשוט דיבר אליהם בנינוחות ובעסיסיות ובמשפחתיות, ביידיש מלידה שלהם ושלו, מבהיר את נקודותיו באותן משיכות כתפיים ושפת גוף ייחודיות המהוות אחד המרכיבים המהותיים ביותר של הלשון.
הקהל נענה לאדם. הם היו שלו, בגוף ובנפש, מוכנים לקפוץ לדום למשמע מילת הפקודה הראשונה. כאשר צעד דרך המחנה, האנשים, כעכברים אחרי חליל הקסם פשוט הלכו בעקבותיו, לצלילי הערגה המתמשכת היוצאת מן הלב של 'התקווה'". (מדינאי עמ' 246).
לאוסישקין מנהיג יהודי רוסיה כתב באוקטובר שנת 1903: "אכן אמת הדבר שלגרמנים תרבות אירופית ברמה גבוהה מאשר לרוסים, אבל את התרבות היהודית האורגאנית תוכל למצוא בקרב הרוסים. אין ברצוני לומר שאחת עדיפה מן השנייה אלא שעלינו לחתור לקראת סינתיזה בין שתי המגמות, לנסות ולהגיע לכלל מיזוג בין היסודות האירופיים והרוסיים". (מנהיגות עמ' 157).
בליבו פנימה דעתו של ויצמן על אותו קהל פשוט ועממי לא הייתה חיובית במיוחד. הוא אהב אותם, דאג להם ונכנס בימי משבר ופוגרומים לחרדות של ממש לשלום הקהילות במזרח, אך לא העריך במיוחד את אנשיהן.
פרופ' ריינהרץ כתב כי: "הפרדוקס של חייו הוא בכך שככל ששקע יותר במישור האינטלקטואלי והמעשי בפתרון מצוקתם של יהודי מזרח-אירופה כן גבר ריחוקו מהם, בפרט מאלו שלא נימנו עם האינטליגנציה היהודית. הוא אומנם הבין שפינסק, או תחום המושב בכללו, הם 'חיינו לאמיתם' אך גם הגיע למסקנה כי 'זר לי, זר לי פה הכול עד לאימה... עוד שנתיים-שלוש בחוץ לארץ ואמצע את עצמי 'בלי מולדת' במלוא מובן המילה". (מנהיגות עמ' 134).
בין סופיה לוורה בשנת 1900 הלכה ורה חצמן, סטודנטית ענייה לרפואה בת 19, למועדון היהודי לאכול ארוחה מסובסדת. שם פגשה את חיים ויצמן בן ה-26 וכך תארה אותו בזיכרונותיה: "נכנס איש גבה קומה שעשה רושם רב על רואיו, וראש נאה ונכבד לו. קרח כמעט לחלוטין למרות גילו הצעיר. הוא הציב רגל אחת על כיסא ופתח בשיחה עם מישהו. חיוור פנים היה, נלהב, צנום מאוד, אבל רגוע, בעיניו זיק אירוני קלוש מהול בעגמומיות מעמיקה נוגעת עד לב, ודומה היה שכל עולו של העולם היהודי רובץ על כתפיו. חזותו והילת הייעוד והמסירות, שהיה עטוף עוררה את שימת ליבי, עד ששאלתי אחד מחברי מי האיש. 'אהה, סתם אינטליגנט יהודי' מלמל הלה.
ורה חצמן
אינני זוכרת אם חיים וייצמן שם לב אלי בהזדמנות זו. לאחר זמן נפגש בעלמה חלבסקיה היפהפייה, אחת מחברותי מרוסטוב, ובמשך כמה חודשים היה מחזר אחריה, עד שאהבהביה עם כל סטודנט מחוג מכריה דחו אותו. חלפו כמה שבועות ששוב פגשתי בחיים וייצמן והפעם – כתלמידתו". (חיי עמ' 9-10). רוב הסטודנטים בג'נבה לא ידעו צרפתית וכימיה וחיים ויצמן התנדב ללמדם בחינם במועדון היהודי, דבר שהפך את המועדון למרכז חשוב עבורם. "הוא עצמו נתרשם מן הנערה השקדנית בת 19 – שהייתה מאזינה בשימת לב מרותקת להרצאתו המזהירה והמגובשת – כי ורה הייתה שקטה מאוד ונחבאת אל הכלים. נוטה לשקוע במחשבות, כמעט עצובה". (חיי עמ' 10). ויצמן נהג לכנותה 'נסיכה רחוקה'. גם חיים וגם ורה סיפרו בביוגרפיות שלהם על היכרותם, אהבתם והפרידות הארוכות שנכפו עליהם, אבל לא הזכירו במילה את ארוסתו סופיה גצוב שרק לאחר כשנה מיום שהכיר את ורה העז להיפרד ממנה ולספר להוריו על הפרידה. כשפגש סוף סוף את הוריה של ורה כסייר ברוסיה כדי לאסוף תרומות להקמת האוניברסיטה, הגיבה האם במלים: "ורוצ'קה המסכנה – קוננה אימא – היא צעירה ויפה כל כך – והוא זקן כל כך". (חיי עמ' 25). אך גם האם שנישאה לגבר המבוגר ממנה ב-25 שנים - נשבתה בקסמו של חיים.
במכתביהם התייעץ עמה בלבטיו בין העיסוק במדע מול העבודה הציונית. ורה דאגה לבריאותו, ודחקה בו לנהל את חייו כך שלעולם לא יהא תלוי כלכלית בתנועה הציונית. חיים ענה לה שלא תדאג לבריאותו וציטט, בלי ענווה יתירה, את הלל הזקן שאמר 'אם אין אני כאן, מי כאן? אם אני כאן הכול כאן', והבטיח לה כי עבודה קשה לא קטלה אף אדם.
אף ששניהם הגיעו מרוסיה היה הרקע שלהם שונה לחלוטין:
אביה של ורה שירת 25 בצבא הצאר אליו נחטף בילדותו, ובזכות שירותו הצבאי הוענקה לו הזכות להתגורר בעיר רוסטוב שמחוץ לתחום המושב. ורה גדלה בבית אמיד אשר אף על פי שהיה בית מתבולל, נחוגו בו חגי ישראל. במשפחה בת שבעת הילדים קיבלו רק שני הבנים חינוך יהודי, ואילו חמש הבנות לא קיבלו חינוך דתי כלל, ולכן לא ידעו מילה בעברית או ביידיש. על הקורה בארץ ישראל לא ידעה ורה דבר.
בגיל חמש נשלחה ורה לגן ילדים שבו דיברו צרפתית כדי שתלמד את שפת הדיבור של החברה הגבוהה. בגיל תשע התחילה ללמוד בגימנסיה רוסית, מוסיקה בקונסרבטוריון של רוסטוב ובנערותה החליטה ללמוד רפואה. כשמלאו לה 18 הסכימו הוריה שתצא ללמוד רפואה בג'נבה במימון אחותה הבכירה.
ורה הייתה מטבעה מרוחקת ומאופקת להבדיל מחיים שהיה שופע חיבה וחום במגעיו עם אנשים. נראה שהוא נמשך לאותו הדר מאופק שהעצמים בעיניו את יופייה.
קבוצת הצעירות שוורה השתייכה אליה הייתה שונה בעיניו משאר הסטודנטים היהודים שלמדו אז באוניברסיטאות בשווייץ. "'מראה פניהן, התנהגותן, מבטן על החיים הבדילו אותן מאחרות. הן היו הרבה יותר לוקחות לב מחברותיהן שבתחום המושב. הן היו שקועות פחות בפוליטיקה המהפכנית הרוסית... נתנו דעתן על לימודיהן ופחות על אסיפות פומביות וויכוחים לעין שיעור... כל אלה השפיעו על מנהגיה ונימוסיה של אותה קבוצה, שזו העתידה להיות אשתי השתייכה לה, וחבריה היו ניגוד בולט לסטודנטים הרוסים-יהודים בג'נבה, שרובם היו דלי בשר וקטני קומה, עצבנים ולפעמים מרי נפש – טרף נוח לתועמלנים מהפכנים'.
אפשר רק להניח שמראה ושהופעתה הלא-יהודיים של ורה קסמו יותר לוויצמן מאשר מראה והופעתה של סופיה גצובה שבלטה יותר ביהודיותה והייתה פעילת המפלגה. דבר זה גם מלמד על זיקתו הגוברת של ויצמן לתרבות מרכז ומערב אירופה. הניתוק מסופיה גצוב מסמל איפה הינתקות מסוימת מרקעו המזרח-אירופי שלו עצמו. אף שגישר בדמותו בין תרבות מזרח-אירופה ותרבות המערב, תמיד נטה לזו האחרונה". (מנהיגות עמ' 76).
סופיה גצובה משמאל, ובמרכז חיים חיסין, בעת לימודי הרפואה בברן, 1902
חבריו לא הבינו כיצד נטש את חברת המפלגה מכובדת ונאמנה לטובת מתבוללת שאך סיימה את התיכון, ודרשו ממנו במעין "בית דין שדה" בראשות מוצקין - לשאת את סופיה גצובה לאישה ולגרשה אחר כך, וזאת כדי להציל את כבודה של מי שחיה עמו ארבע שנים כבעל ואישה. ויצמן סירב וזו הייתה עילה נוספת למתיחות בינו ובין מוצקין, שותפו לשעבר להנהגת הפרקציה הציונית. היחיד מהחבורה, שהוא ובת זוגו קיבלו בברכה את ורה היה ברתולד פייבל שעל שמו קרוי רחוב בצפון תל אביב. פייבל היה לחברו ושותף לדרכו וחיים כתב לוורה: "פייבל חמד. אצלו אני מוצא מרגוע לנפשי". (מנהיגות עמ' 108).
סופיה גצובה עלתה ארצה בשנת 1925 ומונתה לפרופסור לאנטומיה פתולוגית באוניברסיטה העברית. הם שמרו ככל הנראה על קשרי ידידות אך סופיה לא נישאה מעולם. בקונגרס הציוני החמישי בשנת 1901 התעלפה למרבה המבוכה כאשר ויצמן נכנס לאולם שלוב זרוע עם ורה.
חינוכה של ורה
ויצמן לא האמין ב'ציונים של שבת' וגרס ש'צריך שהחיים הפרטיים לא
יפריעו במילוי החובה הציבורית'. (מנהיגות עמ' 95). על כן היה חשוב לו כתנאי שבת זוגו תתמוך בהתמסרותו לציונות. ורה סיפרה על מכתבו הראשון אליה משנת 1901: "יש בו משפט זה החושף צפונות: 'דומה שחייו הפרטיים של אדם אסור שיפריעוהו בעשיית חובתו'. נושא זה חוזר ונשנה במכתביו – ביטוי למחשבה מכוונת למטרה אחת ויחידה. והדבר עלה ביוקר לו ולאוהביו". (חיי עמ' 21).
במכתביו דחק בוורה ללמוד את עיקרי הציונות ואת השפה העברית. ורה נענתה לבקשותיו וכתבה לו:
"אתה הראשון שבזכותו התחלתי לחשוב בכובד-ראש על בעיות יהודיות. היית המורה הראשון שלי, ועל כך אני אוהבת אותך אהבה עזה כזאת". (מנהיגות עמ' 125).
יצמן אסיר התודה ענה לה:
"גוברת אמונתי בהרמוניה המתרקמת לאט, קמעה קמעה, אך מכה שורשים עמוקים - יותר מאשר בליבובים משולהבים של האהבה, העוברים בסערה מעל לראשיהם המסוחררים של הנאהבים, ואינם משאירים אחריהם מאומה.... אצלנו, מעז אני לחשוב יהא אחרת, ולא רק יהיה אלא כבר כך הוא. עם זאת ורוצ'קה, מן הרגע שאת עמי גם במפעל, מן הרגע שאמרת לי שאת ציונית, מאותו רגע ורוצ'קה, גבר הליכוד הרוחני שבינינו". (מנהיגות עמ' 125).
בשנת 1904 כתב לה מפינסק: "ורוצ'קה יקרה, הרושם המדכא של הנעשה סביבי מרעיל כל שמחה אישית... המחשבה שהיהודים - כולם, והקרובים לי בכלל זה - נחנקים והולכים, אינה נותנת מנוחה לנפשי. עסק נאה הוא, אם חייבים לשמוח על שבוע שעבר בשלום, ללא שפיכות רמים של יהודים. שווי בנפשך את הפסיכולוגיה של בני אדם, החיים במתח עצבים כזה בלא הפוגה. ודאי, ורוצ'קה, שאני אעבוד, אעבוד בכל מקום ששם יטילני הגורל, כי לא לעבוד למען העניין היהודי יכולים רק אגואיסטים אכזרים, שהשתיקו את קול הכבוד והמצפון הזועק בלבם". (הנשיא עמ' 40-41).
האוניברסיטה
רעיון הקמת האוניברסיטה העברית בירושלים הועלה לראשונה על ידי הרמן צבי שפירא בקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897, ושמורה לו על כך זכות ראשונים. שפירא נפטר זמן קצר לאחר מכן, וחיים ויצמן היה לדמות המזוהה ביותר עם המאבק למימוש חלום זה.
מלחמתה של הפרקציה הדמוקרטית בקונגרס החמישי הייתה על קיום תרבות עברית ולאומית המשוחררת מכבלי הדת - ברוחו של אחד העם. ויצמן, בעבודתו למען הקמת האוניברסיטה, ביקש ליצור סינתיזה 'בין יבנה לבין אירופה' כהגדרתו.
במכתב לוורה כתב כי "האוניברסיטה העברית – אוניברסיטת ציון על הר ציון היא הבית השלישי". (מנהיגות עמ' 407).
אך לא רק הבית השלישי הרוחני עמד לנגד עיניו: שערי האוניברסיטאות ומוסדות החינוך הגבוה ברוסיה ננעלו בפני מאות אלפי צעירים יהודים שוחרי דעת בשל ה'נומרוס קלאוזוס' (החוקים על הגבלת מספר היהודים בקבלה לאוניברסיטאות). גל הסטודנטים שעברו לאוניברסיטאות במערב החל לעורר מתח אנטישמי, ונשמעו רינונים על הצרת צעדיהם גם באוניברסיטאות אלו. הגימנסיה העברית הרצליה נוסדה ביפו בשנת 1905 כדי לענות על אותו צורך וזכתה להצלחה רבה. היה זה מוסד חינוכי שלימד בשפה העברית ובנים ובנות למדו בו בצוותא – שני דברים שהיו מהפכניים באותם ימים. משפחות רבות שלחו את ילדיהם ללמוד בגימנסיה וחלקן עלו ארצה בעקבותיהם. נוצר צורך ברור במוסד לימוד יהודי להשכלה גבוהה שיענה על הצורך של בוגרי הגימנסיה וצעירי רוסיה.
ויצמן שחש מגיל צעיר כי גורל יהדות רוסיה מוטל על כתפיו - האמין כי זו
חובתו להקדיש את חייו למימוש החזון נגד כל הסיכויים. פרופ' ריינהרץ כותב על כך: "לגבי מרצה זוטר, ללא תמיכה וגיבוי מרבים מחבריו, היה זה צעד נועז להפליא – הזיה בפי כמה מידידיו - לנסות ולהקים אוניברסיטה יהודית בתנאים ששררו ב-1901, ללא משאבים כספיים ואך ורק על סמך אמירה של הקונגרס החמישי". (מנהיגות עמ' 112).
טקס פתיחת האוניברסיטה 1925 - צייר
ליאופולד פיליכובסקי
ויצמן לחץ על הרצל לקדם את רעיון האוניברסיטה, והרצל אומנם שוחח עם אנשי חצר הסולטן על הקמת האוניברסיטה. הוא ביקש מוויצמן להכין דוחות ותקציב - אך ויצמן נותר חשדן וכתב כי: "אינני נחפז כי אין לי כל רצון להשמיט את המפעל ולמוסרו לווינה, מקום שם ייהפך לפיליטון". (מנהיגות עמ' 113). הרצל השתדל להצניע את הנושא מחשש לתגובתם של החרדים ושל ממשלת טורקיה. הדרגים הבכירים בממשלה הטורקית חשדו, ובצדק, כי מוסדות התרבות והחינוך המוקמים בארץ ישראל ביוזמתם של ארגונים יהודיים גרמניים וצרפתיים, כגון 'כי"ח' ו'עזרה', משמשים, בעצם, בסיס להרחבת השפעתן של מעצמות זרות. גם מפלגות הפועלים התנגדו בתחילת הדרך להקצאת תקציבים למוסד אקדמי שיהיו להערכתם על חשבון ההתיישבות.
מביתו בג'נבה ניהל יחד עם ורה וחברה רופאה את המרכז לקידום רעיון האוניברסיטה. הוא אסף 3000 רובל שהיוו את גיוס הכספים הרציני הראשון שלו, וקנה מכונת כתיבה בגרמנית. פייבל סייע מציריך, בובר מווינה וליליאן וטריטש מברלין.
בשנת 1903 נסע למסע גיוס כספים ותמיכה ברוסיה, ובדרכו עבר בברלין ופגש את חבריו מרטין בובר וברתולד פייבל. מפלגתם - הפרקציה הדמוקרטית - אומנם עברה מהעולם אך בובר ופייבל הקימו, בתמיכתו של זלמן שוקן, הוצאה לאור ברוח התרבות הלאומית שזכתה להצלחה גדולה.
שנות הרעב והקור כסטודנט פגעו בבריאותו של ויצמן, אך למרות זאת עשה את דרכו חודשים רבים ברכבות כדי לאסוף כספים ולעשות נפשות לרעיון האוניברסיטה. לאדריכל מנדלסון כתב: "חיי עשויים הפסקות קצרות בין מסעות ארוכים". (בלומברג עמ' 100). ההיסטוריון פרופ' ריינהרץ כתב עליו כי: "מפליא כושרו הגופני של האיש שחלה לעתים קרובות ועל פי עדות עצמו סבל מחצית הזמן מהתקפי 'עצבים'. כמעט מדי שנה היה יוצא למסעות הסברה מפרכים ברוסיה ובארצות המערב. באותם הימים היה מקובל לנהל ויכוחים שנמשכו שלושה ימים, בעיקר משום שנאומים שנמשכו פחות משעה או שעתיים נחשבו לשטחיים". (מנהיגות עמ' 436). ויצמן נחל הצלחה גדולה, ובוורשה למשל - באסיפה של מתבוללים נאם שלוש שעות ברצף, ואחר כך ענה להתקפות של מתנגדיו. מחצות הלילה הגן על דרכו במשך עוד ארבעה שעות, ועם שחר התקיימה הצבעה בה הסתבר כי הצליח לשנות את דעת הנאספים, ולנצח ברוב מוחץ.
באפריל 1903 פרצו פרעות קישינב וכל הכספים שאסף למען האוניברסיטה הופנו לניצולים.
הגירתו של ויצמן לאנגליה ופולמוס אוגנדה דחקו את נושא האוניברסיטה מסדר יומו לכמה שנים, ורק לקראת הקונגרס הציוני ה-11 שהתקיים בווינה ב-1913 חידש ויצמן את פעילותו במלוא המרץ. הוא חזר ופנה אל חבריו הוותיקים, ובכללם מרטין בובר, ברתולד פייבל ויהודה מגנס, רב רפורמי צעיר שכיהן בקהילה העשירה והמיוחסת ביותר בארצות הברית 'טמפל עמנואל' בניו יורק - והדביק אותם בהתלהבותו.
בניסיונותיו לגייס כספים פנה לברון אדמונד דה רוטשילד, והצליח לשכנעו להשקיע באוניברסיטה. רוטשילד התנה את תמיכתו בקבלת חוות דעת חיובית על המפעל מהמדען פאול ארליך, חוקר יהודי נודע, חתן פרס נובל לרפואה, שנמנה עם החלוצים של הכימותרפיה ומדע החיסון. על שם ארליך נקרא רחוב ביפו.
ויצמן נסע לפרופ' ארליך וישב איתו זמן רב עד שארליך אמר לו כי מחכים לו בחוץ "רוזנים, נסיכים ושרי ממשלה שיהיו מאושרים אם אקדיש להם עשר דקות מזמני'. השיב ויצמן 'נכון פרופ' ארליך, אבל ההבדל ביני ובין שאר המבקרים אצלך הוא שאלה באים לקבל ממך זריקה, ואילו אני באתי לתת לך זריקה'". (מנהיגות עמ' 407).
כשהציג את תוצאות פעילותו נדהם מעוצמה ההתנגדות לרעיון האוניברסיטה:
המדיניים אומנם הפסידו את השליטה במוסדות ההסתדרות הציונית, אך המשיכו לשלוט בכספי התנועה ובבנק שלה, וניצלו את שליטתם כדי לטרפד כל יוזמה 'מעשית'. ויצמן ענה להם כי אי אפשר לבנות את ארץ ישראל על פי עקרונות כלכליים של רווח והפסד, וכי "יש רגעים בחיי עמים, וגם בחיי העם היהודי, שגם בית ספר הוא בגדר 'מעשה מדיני'". (הנשיא, עמ' 65).
אל המדיניים הצטרפו הפועלים אשר דרשו להקצות את כל המשאבים להתיישבות החקלאית ולא לבזבז כספים על אוניברסיטה לבורגנים. גם ז'בוטינסקי התנגד למתווה של ויצמן, ותבע לייסד מיד אוניברסיטה עממית, בלי המימון של הברון שהתנה את תרומתו בכך שהאוניברסיטה תעסוק במחקר ולא בהוראה. גם ויצמן היה מעוניין בהוראה, וניסה לשכנע את הברון בטיעון כי סטודנטים יהודיים יאלצו להתנצר אם לא ימצאו מקומות ללימוד. בוויכוח על
אופייה של האוניברסיטה ניתן למצוא הד לוויכוחים אידאולוגיים אחרים בין שני המנהיגים. ויצמן דיבר על הציונות כ'אבולוציה היסטורית' והאמין כי ניתן לפתח את האוניברסיטה בדרך הדרגתית, וביקש לנהוג על פי האימרה שאהב לצטט: "יש לסגת כדי להיטיב לפרוץ קדימה!". (הנשיא עמ' 66). תוכניתו של ז'בוטינסקי הייתה בעיני ויצמן רדיפה אחרי פרסומת וחיפוש פתרונות קלים ופופולריים, ואמר כי ז'בוטינסקי וחסידיו "מבקשים לדרוך על קרקע של אמונה בנפלאות. מוטב שנאמר מיד כי אנו מחלקים כבר דיפלומות. 'כל דיכפין ייתי ויאכל'. אפשר להסיע בכלובים את 'הפרופסורים' לעתיד לבוא לאורך כל הגלות לאסוף כספים אבל אוניברסיטה לא תצא מזה, אלא כתם חרפה עצומה...אם סבורים האדונים שיש ביכולתם ליצור במטה קסמים ספרים, שפת הוראה, פרופסורים, כסף ומדענים – יבושם להם". (בלומברג עמ' 44).
יהודה לייב מאגנס
כדי להימנע מהסתבכות פוליטית עם התורכים הוחלט להצניע את הפעילות, ובהתאם לכך נתבקש וייצמן להציג את התכנית בקונגרס בקווים כלליים בלבד.
למרות ההתנגדויות משמאל ומימין - הרגיש ויצמן כי רעיון האוניברסיטה מתחיל להתקדם וחש התרוממות רוח וכתב כי: "באווירת התנועה עולה ריח של אבק שריפה". (מנהיגות עמ'407).
מלחמת העולם הראשונה שפרצה באוגוסט 1914 קטעה גם את פרץ ההתלהבות והעשייה, אך היסודות הונחו ועוד לפני סיום המלחמה ב -24.7.18 הונחה אבן הפינה בהר הצופים בנוכחות הגנרל אלנבי שצבאו עדיין לא חצה את הירקון. ויצמן דיבר בנאומו על הקמת מרכז רוחני ברוח מורו אחד העם ואמר כי: "יש אגדה תלמודית המספרת על הנפש היהודית, המנותקת מגופה, המרחפת בין שמיים וארץ, כזו היא נפשנו היום: מחר היא תבוא אל המנוחה, במקום מקלט זה שלנו. זאת אמונתנו". (מדינאי עמ' 266-7).
ויצמן לא רווה נחת מתפקודו של יהודה מאגנס כנשיא האוניברסיטה והייתה ביניהם מחלוקת פוליטית ואקדמית. מאגנס היה פציפיסט ועל כן נשלח ארצה בשנות מלחמת העולם הראשונה כדי להימנע ממאסר בשל עמדותיו. פרופ' חדוה בן ישראל מספרת בהרצאתה כי אפילו על טקס הפתיחה ב-1925 – פסגת הישגיו של ויצמן בו נאם גם הלורד בלפור, מתח מאגנס ביקורת קשה ותיאר אותו כטקס פוליטי, ככניעה לכוחות אימפריאליסטיים וכהתגרות בערבים. בשנת 1933 דיבר על כך כי אסור לטמא את האוניברסיטה בשוביניזם ומיליטריזם.
"בקונגרס הציוני שהתקיים בשנת 1937 בו דנו בהצעת החלוקה של ועדת פיל - מאגנס דיבר בגנות החלוקה ובעד מדינה דו לאומית, וויצמן ענה בשצף קצף ושאל: האם כולנו כאן מלבד מאגנס שודדי אדמות? והזהיר באירוניה מפני אותם יהודים טובים המספרים לעולם כי רק היהודים הרעים ממזרח אירופה רוצים מדינה יהודית". (3דקה 28). איינשטיין העריך את דעותיו הפוליטיות של מאגנס אך טען כי שלטון היחיד שלו מדרדר את רמתה האקדמית ל'אוניברסיטה של איכרים'.
נקדים ונספר כי לאחר עלייתו ארצה בשנות השלושים - ביקש ויצמן להתמנות לראש המחלקה לכימיה באוניברסיטה העברית או להקים מעבדה במסגרת האוניברסיטה העברית. בקשה זו נדחתה בצורה פוגעת, בתירוץ של חוסר תקציב. זו לא הייתה הפעם הראשונה ואף לא האחרונה בה נתקל ויצמן בכפיות טובה קטנונית.
בריטניה
מעמדו של ויצמן בתנועה הציונית נחלש בראשית המאה העשרים, כי תמך בימי פולמוס אוגנדה לאחר לבטים באומרי הלאו, ואוהביו של הרצל זכרו את עמדתו האופוזיציונית. מנגד הוא לא התקבל למעגל הראשון של המנהיגות הרוסית שבראשה עמדו אוסישקין וצ'לנוב. בג'נבה הקריירה שלו מוצתה והוא חיפש לפרוץ לדרכים חדשות.
ויצמן בדק הצעות עבודה בלונדון ובמנצ'סטר, ואז בשנת 1903 נודע לו
כי חברת 'עזרה' שנוסדה על ידי יהודי גרמניה, חיפשה מורה למדעי הטבע בבית המדרש למורים שהקימה בירושלים. עבור ויצמן שקיבל דוקטורט בהצטיינות בשוויץ והיה בעל המלצות מצוינות - הייתה זו הצעה נחותה מכל בחינה, ובמיוחד בשל הוויתור על המחקר המדעי. ויצמן באמת ותמים רצה לעלות לארץ ישראל, אך הוא תמך באחיותיו הסטודנטיות ורצה לשאת את ורה לאישה – ועל כן לא היה מוכן לעלות לארץ בלי להסדיר מקור פרנסה, אפילו צנוע שבצנועים. הוא עשה מאמצים לקבל את המשרה, אך בסופו של דבר נבחר מועמד אחר בעל קשרים משפחתיים לאחד מהמנהלים - וויצמן נאלץ לצאת לדרכו לבריטניה.
על המעבר כתב: "מנוסתי לאנגליה בשנת 1904 הייתה צעד מחושב ונואש כאחד. הייתי נתון בסכנה להיות טרף לציונות. דומה, שהגענו לנקודת-קיפאון בתנועה. מלחמותיי הרסו אותי והיה צורך בריווח זמן לפני שאפשר יהיה להתחיל שוב בעבודה פורייה. מאחר שלא השגתי מאומה במאמצי הציבוריים והזנחתי את מעבדתי ואת ספרי, נשקפה לי סכנת התנוונות עד לידי איש אוויר". (מנהיגות עמ' 224).
ולוורה כתב: "יש בדעתי לשמור על עצבי, להסתלק לזמן מה מכל ההתרוצצות הזאת – ולהתמסר באמת לענייני. בתנאים הקיימים אין לנו מה לעשות אלא לנפץ את ראשינו בחומת סין זו, שהייתה לפנים הציונות". (מנהיגות עמ' 222).
בחודש יולי בשנת 1904 ירד מהאנייה בבריטניה, חש שהגיע למרכז העולם וכתב לוורה בהתפעלות: "ילדתי, מימי לא הרגשתי עצמי בטוב כמו כאן. אתה פשוט חש נשימת ענק, כרך הכרכים. אני מתמצא כבר בלונדון כמו בברלין, התעריתי בה לגמרי. החיים כאן עולים לי פחות מכפי ששיערתי, בעיקר משום שאני מוזמן בלי הרף לארוחות. סעדתי אצל גורדון, אצל זנגוויל, בנטוויץ. בכל מקום האירו לי פנים להפליא". (הנשיא עמ' 35).
באנגליה חיזרו אחריו כל הפלגים הציוניים, בניגוד למעמדו המעורער בתנועה הציונית העולמית, ועל אף המילים הקשות הוא לא הזניח את הפעילות הציונית. פרופ' ריינהרץ כותב על שיחותיו הפוליטיות הראשונות עם מנהיגים בריטיים, שהתנגדו כמוהו לרעיון אוגנדה:
"השיחות האלה פותחות פתח להבנת סגנונו ואישיותו של ויצמן: מתגלות בהן נטייתו לפעול על דעת עצמו ללא ייפוי-כוח מתאים, אגב יצירת הרושם שהוא מדבר בשם גוף גדול יותר... בגישתו ללא יהודים, היה כמוהו כהרצל, בעל בטחון עצמי וללא נימת הצטדקות. ... אכן אין זה דבר של מה-בכך שוויצמן, זר במדינה שאך זה עתה, ביולי 1904, ירד מן האנייה ודיבר אנגלית בקושי, יכול היה להשיג ולקיים ראיונות עם אישים חשובים בממשל הבריטי". (מנהיגות עמ' 243).
באוניברסיטת מנצ'סטר ויצמן התלבט בין שתי הצעות רציניות שקיבל מאוניברסיטאות בלונדון ובמנצ'סטר. ויצמן כמובן העדיף את לונדון, אך נענה להצעתו של פרופ' ויליאם הנרי פרקין ממנצ'סטר, בנו של כימאי ידוע שהציע לוויצמן להצטרף אליו כעוזר מחקר. האוניברסיטה במנצ'סטר הייתה חדשנית ומעורבת בתעשיית הטקסטיל המקומית, באופן שתאם את התמחותו בצבעים.
ויצמן שמשחר ילדותו שאף להגיע לעצמאות כלכלית - בחר בעיר התעשייה העגמומית כי האמין ששם יוכל להתקדם בתחומו, וגם להשתכר בכבוד. בתחילת הדרך זנח את העיסוק בציונות והתמקד בלימוד אנגלית, ותוך חצי שנה דיבר אנגלית שוטפת ואף קרא לעצמו צ'ארלס.
שאיפותיו להגיע לרווחה כלכלית, עמדו בסתירה לאידאל הגרמני אותו הפנים בשנות לימודיו, של המדען העושה לילות כימים למען המדע הטהור ולא הופכו 'לקרדום לחפור בו'. כדי להרוויח כסף, עבד במפעל לייצור אנילין תחת הדרכתו של התעשיין הציוני צ'רלס דרייפוס, וכתב לוורה על חוויותיו של מי שהפך לעבד של התעשייה - במקום לעסוק במדע הטהור:
"היום - שבת, מנוחה, יש לי פנאי. הרגשה זו עם שורותייך היקרות עוד
הגבירו את עצבותי. זוהי אותה עצבות סתומה, שאין לכבוש אותה; בבואה רוצה אתה להישאר לבדך לגמרי. לעצום עיניך ולהעלות מראות העבר. כלה שבוע של עבודה בבית החרושת, המכבידה עלי, מכיוון שאינני רגיל לכל הזוהמה, הרעש, הטרטור, של האוויר המלא אנילין. בכלל, זו השפלה איומה של המדע, מפני שמעריכים כל ניסוי מבחינת הכסף ומזלזלים בתגובות כימיות מופלאות ביותר, אם אין להפיק מהן תועלת 'טכנית', לאמור 'כספית'. אני חש מבוכה רבה, ויש שלאחר שיחה עם הממונים, נפשי סולדת בי. בעוד שלושה שבועות אפרוש מסביבה רעה ומכוערת זו, אשר לא רחשתי לה אהבה ולא נמשכתי אליה מעודי. ובמה נופלים כל אלו מכל בעל מטעים המעביד כושים? כאן רע עוד יותר. בני אדם אינטליגנטים, בוגרי אוניברסיטאות, שחלמו על מדע וכו' - עובדים כאן למען הרבות הונו של המפעל. כמה חבל!" (הנשיא עמ' 46).
אך לא רק גורל הכימאים שנאלצים לעבוד בתעשייה נגע לליבו, אלא גם גורלם של בני המעמד העובד – קשי היום. ויצמן שמעולם לא נטה לסוציאליזם כתב לוורה:
"בוקר-בוקר עובר אני בנסיעה את רובע הפועלים של מנצ'סטר ומתבונן אל פניהם של אנשי-העמל המצטופפים בשערי בית-החרושת, אותו ערפד, שיום תמים ימצוץ את לשד עצמותיהם. בפניהם החיוורים, המיוגעים, אפשר לקרוא את הדראמה החמורה של חייהם. רואה אני בני-אדם העושים את דרכם בחיים בחירוק-שיניים ומרגיש עד מה צודקים הם, צודקים לעין שיעור. מה נורא!" (מנהיגות עמ' 277).
גם בני הציבור היהודי של מנצ'סטר, שרובם היו מהגרים ממזרח אירופה - לא עורר אצלו התפעלות.
במכתב לאוסישקין מתח קו בין המהגרים בבריטניה לבין היהודים בתחום המושב: "המון נבער מדעת, פסולת היהדות הרוסית... אין כאן אותו הגוון הפיוטי, הנסוך על היהדות הרוסית, אשר מהם עולה שירה של יגון עמוק, יגון מדורי-דורות, אפילו בעצם החולין. אנגליה החומרנית, המסחרית, הצליחה לבער מן היהודים שלנו את כל הנעלה". (מנהיגות עמ' 278).
אך הוא ידע גם להפיק רווח פוליטי מהיכולת להידבר ביידיש עם המוני המהגרים. בזיכרונותיו סיפר על נאום בפני קהל יהודי במנצ'סטר:
"הקהל עמד על רגליו כשלוש שעות, כמכושף ממש, והקשיב קשב רב. 'היצור זה, שעשה עלי תמיד רושם דוחה כל-כך, היה אמש אחר, אצילי יותר, דברי ניערו אותם, ולמשך הרצאתי, לפחות, נוצר קשר ביניהם לביני ולבין כל המוני היהודים הנענים'". (מנהיגות עמ' 263).
ויצמן חש מחנק אינטלקטואלי בעיר המשמימה לאחר שהתרגל לחיים בג'נבה, שם הייתה לו עמדת מנהיגות מסוימת, אהב לבלות בבתי קפה ומועדוני ויכוחים ובה ניהל סוג של אורח חיים בוהמי. הוא שנא את מזג האוויר העגמומי ואת בליל הערפל והעשן, וכתב לוורה ערב נישואיהם שחש צער שגם היא תאלץ לחיות בסביבה הקרה, הדוחה וזעומה הזאת.
מצב רוחו השתנה לטובה כאשר מורהו הרוחני אחד העם - עקר ללונדון כדי לנהל את עסקיו של טייקון התה ויסוצקי בעיר. בשמחה כתב לו:" נוסע אליך כאל רופא הלבבות". (מנהיגות עמ' 527). הייתה זו שמחה הדדית של דיאלוג מתמשך בין שני האנשים המבריקים.
ויצמן התארח, בביקוריו בלונדון, בדירתו של אחד העם ששימשה לו גם ככתובת דואר, ונעזר בו כספית. הוא גם נעזר ביוקרתו של אחד העם כדי לבסס את מעמדו כמנהיג.
חיי משפחה
בשנת 1906 הוסמכה ורה כרופאה והם נישאו שלושה חודשים לאחר מכן, שש שנים לאחר שנקשר ביניהם הקשר לראשון. יד לאחר החתונה נסעו בני הזוג לקלן לוועידה שנתית של הוועד
הפועל הציוני. מאופיו של ירח הדבש למדה הכלה הצעירה על מה שציפה לה בהמשך חייה: ויצמן סיפר: "זוכר אני שחזרתי בוקר אחד בשעה חמש, ועמי צרור פרחים גדול וסל מלא אפרסקים כמנחת שלום. לא היה צורך בכך אבל הוקל מעט לליבי. כזה היה ירח הדבש שלנו". (חיי עמ' 34).
במנצ'סטר סבלה ורה מדיכאון כאשר לא ידעה את השפה, לא הכירה איש ובעלה היה שקוע במעבדתו ובנסיעות ארוכות כחלק מפעילותו הציונית. ורה מספרת בזיכרונותיה כי "כמה משנותיי הקשות והמדכדכות ביותר עברו עלי במנצ'סטר. אכן ימים קודרים היו מבחינה נפשית ומבחינה גופנית. היה הכרח לעמוד בהם, כמוהם כעניינים רבים אחרים בחיים. אחרי ככלות הכול הם היו מבוא לימים מאושרים ומשופעים יותר, שעתידים היו לבוא. תקופת מאבק לשם התחזקות, עת מבחן שחיים ואני יצאנו ממנה שנינו כאישים שלמים ומגובשים יותר. פטישו של הזמן לא שיבר אותנו: הוא קרב אותנו זה לזו". (חיי עמ' 35).
בנם בנימין (בנג'י) נולד בשנת 1907 וורה בעלת כוח הרצון החזק הקדישה שנתיים נוספות כדי לקבל רישיון עבודה בריטי. כדי להגדיל את ההכנסה המשפחתית. תגובתו הראשונה של חיים על החלטתה של ורה להתמסר במשך שנתיים ללימודיה כדי לקבל רישיון רפואה בריטי הייתה "'אבל מי יטפל בי?'. על כך השיבה ורה 'לשם שינוי יהיה עליך לטפל בעצמך'". (בלומברג עמ' 37).
ורה עבדה כרופאה בשכונות העוני של מנצ'סטר כממונה על מרפאות של נשים הרות ותינוקות. כשהחלה בעבודתה הייתה במנצ'סטר רק אישה אחת שעבדה כרופאה אחת ואף היא מרוסיה. עיקר עבודתה של ורה הייתה פיתוח שיטות משוכללות של השגחה על תזונה ועל משקל של התינוקות.
ורה ידעה לקשור קשרים חברתיים שסייעו לבעלה בעבודתו הציונית. במסיבת תה בביתה של מנהלת מרפאות הנשים ההרות בה עבדה, פגש ויצמן את צ.פ. סקוט העורך המפורסם של עיתון "המנצ'סטר גארדיין". להיכרות זו הייתה השפעה מרחיקת לכת על הקריירה הציבורית של ויצמן בעיקר בזכות הקשר ההדוק שבין סקוט ללויד ג'ורג' שיהיה ראש הממשלה בימי הצהרת בלפור. הביקור הראשון בארץ ישראל בשנת 1907 נענה ויצמן לאתגר שהציב בפניו התעשיין העשיר, יוהאן
קרמנצקי, איש "הציונים המדיניים'. קרמנצקי איתגר את ויצמן 'המעשי' מעל דפי העיתון, וקרא לו להוכיח שאפשר להקים מפעל תעשייתי בארץ ישראל.
הוא מימן את נסיעתו הראשונה לארץ ישראל ואף היה מוכן לממן הקמת מפעל כזה, לייצור בשמים או תמציות מפרי הדר, אם יתברר שהתכנית כדאית.
יונה קרמנצקי
התעשר מייצור נורות, מצברים ותחנות כוח
וייצמן, שעסק באותם ימים בתחום קרוב, ייצור סינתטי של חומר הריח קומפור, נענה לאתגר. הוא לא הצליח במשימה שהטיל עליו קרמנצקי, והמפעל לא הוקם, אך הביקור חיזק את אמונתו באפשרויות הפתוחות לפני העבודה המעשית בארץ ישראל, ואת רצונו לעלות ולתרום לפיתוח המדע וחיי התרבות בארץ.
לוורה כתב: "האוויר צח כבדולח. צח כל כך עד כי ניתן להביט אחורנית על שלושת אלפים שנות היסטוריה". (חיי עמ' 40). ועל התרשמותו מהארץ כתב: "שהיתי יום וחצי ביפו שבה בני האדם עוסקים רק בקטטות, רכילות ופוליטיקה פשטנית, שבה יודעים רק מלאכה אחת: לעשות הכול לעפר ואפר. ההרגשה במושבות היא אחרת לגמרי. להשקיף אל כל אשר הוקם בידיים יהודיות, אל הגנים הפורחים עכשיו לאחר עשרים שנות עמל, במקום החולות והביצות לשעבר – לראות איכרים יהודיים, למען רגש זה כדאי לחיות". (בלומברג עמ' 28).
מעמדו של ויצמן בהנהגה הציונית השתפר לאחר שהשלים עם וולפסון, שהודיע כי יפרוש ויפנה את מקומו לאוטו ורבורג מה'מעשיים'. בקונגרס העשירי שהתקיים בשנת 1911 בבאזל הייתה 'הציונות הסינתטית' לעובדה, ורבים מחבריו של ויצמן נבחרו לתפקידי מפתח.
לו עצמו הוצעו תפקידים וכיבודים שונים, אך הוא דחה את ההצעות הללו, מחשש שפעילות ציונית מוגברת תפגע במטרה שהציב לעצמו בתחום האישי - לקבל משרת פרופסור באוניברסיטת מנצ'סטר ולהיבחר ל'חברה המלכותית' , הגוף המדעי היוקרתי ביותר בבריטניה, כדי לבצר את מעמדו האקדמי.
העימות עם פרופ' פרקין
באותם ימים הורגש מחסור בגומי טבעי, ועובדה זו גירתה את דמיון המדענים שניסו למצוא תהליך לייצור תעשייתי של גומי סינתטי. ויצמן, שצפה את האפשרויות הכלכליות הגלומות בכך - הגה תהליך שבו ימצא חיידק שיוכל על ידי של התססה להביא לתוצאה המבוקשת.
בתחילת שנת 1910 החלה שותפות עסקית, ללא ידיעת האוניברסיטה וללא רשותה, בין פרופ' פרקין, הבוס של ויצמן לחברת סטרנג' לייצור הגומי הסינתטי. פרקין שהיה חסר ידע בתהליכי תסיסה צירף לפרויקט את ויצמן שהמליץ לצרף גם את פרופ' פרנבאך מנהל מכון פסטר בפריז. (11). במהלך עבודתו בנושאי כימיה ביולוגית ובבקטריולוגיה נסע להשתלמויות במכון פסטר בפריז כי בבריטניה הידע בביוכימיה היה מועט.
בפריז למד לאהוב את התרבות ואורח החיים בצרפת ופגש כימאים רוסים. על פי סיפור שלא אומת, פגש גם את ולדימיר איליץ לנין - שלאחר כישלון מהפכת 1905 גלה לפריז ולמד שם מדעים. הפגישה התקיימה בבית הקפה החביב על לנין והשניים שוחחו על רוסיה הצארית, פיזיקה וכימיה, ולנין לעג בשיחה על פי המסופר לציונים, ובמיוחד לסוציאליסטים שבהם מבית מדרשו של בר בורוכוב. פרט טריוויה הוא הדימיון הפיזי בין שני האישים.
למרות שוויצמן ביצע את מרבית העבודה בפרויקט, הוא חש מקופח מבחינה כספית ומבחינת הקרדיט על חלקו בפרויקט. הקש ששבר את גב הגמל היה כשפרופ' פרקין נתן הרצאה מפורטת, בה הזכיר מדענים שונים כשותפים לתהליך היצירה, אך השמיט את שמו של ויצמן. ויצמן הפגוע פגש את מנהל חברת סטרנג', וביקש לפחות לשפר את תנאיו הכספיים. הדבר נודע לפרופ' פרקין שזעם על 'חוצפתו' ודאג שיפוטר ביוני 1912 מקבוצת המחקר.
ויצמן המשיך במחקריו על תהליכי התסיסה לבדו, והקרע בינו לבין פרופ' פרקין לא אוחה. בדצמבר 1912 מונה פרקין לראש הקתדרה לכימיה באוניברסיטת אוקספורד. וייצמן קיווה לרשת את ראשות הפקולטה במנצ'סטר, ולזכות אגב כך במעמד חברתי ובביטחון כלכלי. הוא האמין שפרקין לא ינקום בו על 'חוצפתו' אך התבדה. שנים הובטח לוויצמן שיירש אותו, אך פרקין דאג שגיסו יקבל את הפרופסורה במקומו, כי הוא "אנגלי מבטן ומלידה, ואדם ישר" (מנהיגות עמ' 389) שאינו חושב רק על כסף ואין חשש שיעבור ללמד בירושלים.
כפיצוי על הקתדרה שנשללה הוצעה לווייצמן דרגת פרופסור שלא מן המניין בביוכימיה, וכן העלאה בשכר, אך וייצמן חש אכזבה מרה. (2 - הרצאתו של פרופ' צבי רפופורט).
"ויצמן מעולם לא התנחם על אובדן הפרופסורה. הוא ראה בכך את הכישלון החמור ביותר של חייו. כתוצאה מיידית... נפל למשכב ושקע בדיכאון מר. 'אילו ידעת' כתב לוורה 'כמה נמאסו עלי כל הגויים הללו, עד מה נכרי אני כאן, תלוש... הו ורוצ'קה, הלוואי שנגיע במהרה לארץ ישראל, והקץ לגלות על כל גילוייה".(מנהיגות עמ' 391).
בתחילת מארס 1913 מינה הוועד הפועל המורחב של ההסתדרות הציונית את וייצמן כחבר בוועדת שלושה לבדיקת האפשרות להעביר את המרכז הציוני מקלן, מקום מושבו של וולפסון, לברלין. הוא שקל את האפשרות להשתקע בברלין לשם כך - אך ורה התנגדה לכך בתוקף. לאחר שסיימה את התהליך הממושך לקבלת רישיון הרפואה באנגליה והצליחה סוף סוף ללמוד אנגלית, סירבה לעבור לארץ זרה ולהתחיל ללמוד שפה חדשה ואת ההשלמות הנדרשות כדי לקבל היתר לעבוד כרופאה בגרמניה.
ורה כתבה בזיכרונותיה:
"אולי בפעם הראשונה בחיי נישואי, התעקשתי וסירבתי מכל וכל ללכת לגרמניה. לא זו בלבד שהייתי נפחדת שהכול 'פרבוטן' (אסור) בגרמניה - אלא שלא הייתי מוכנה להתייצב פעם שלישית לבחינת דוקטורט לרפואה". היא גם לא הייתה מוכנה שחיים יוותר על המדע ויהא תלוי במשכורת של התנועה הציונית. "'דרכנו לארץ ישראל לעולם לא תעבור בברלין' אמרתי בתוקף. חיים לא דיבר איתי שלושה שבועות. כיום חרדה אני מלדמות לנפשי מה היה עולה לכולנו עם עלות היטלר לשלטון". (חיי עמ' 43).
וייצמן החליט להשלים עם החלטת האוניברסיטה, לקבל את הקידום הצנוע, ולהישאר במנצ'סטר.
מלחמת העולם הראשונה מלחמת העולם הראשונה פרצה בשלהי שנת 1914 והעולם הישן והמוכר חרב. היהודים מצאו עצמם במצב שבו הם ונלחמים איש ברעהו, ומשרתים בצבאות שמשני עברי המתרס. ההנהלה הציונית שבברלין הכריזה כי הציונות תשמור על ניטרליות, דבר שהיה הגיוני ומתבקש, אך כמובן לא נשמר בפועל. הקשר בין המרכז בברלין נותק ועל כן הוקם בפברואר 1915 מרכז חלופי בקופנהאגן הניטרלית. אחת מההשפעות החשובות של המלחמה הייתה עליית כוחה
של יהדות ארצות הברית שהייתה הקהילה השנייה בגודלה לאחר זו של רוסיה. ארצות הברית שמרה על ניטרליות עד שנת 1917, ולא נכנסה למצב של מלחמה עם תורכיה, ועל כן נשמרה השפעתה על הקורה בארץ ישראל במשך כל ימי המלחמה.
אשר גינזבורג - אחד העם
רבים החלו לחלום על כיבוש הארץ על ידי הבריטים וז'בוטינסקי, טרומפלדור ופנחס רוטנברג החלו לפעול למען הקמת גדודים עבריים שילחמו כחלק מהצבא הבריטי לכיבוש הארץ. צעד זה עורר התנגדות עזה אצל חברי ההנהגה הציונית בברלין שהיו חדורים בפטריוטיות גרמנית, ואצל מנהיגים כאוסישקין שהאמינו כל העת כי הגרמנים ינצחו במלחמה. ויצמן תמך בהקמת הגדודים אך שמר על פרופיל נמוך כדי שלא להכעיס את ההנהלה הציונית, וגם את מורו ורבו אחד העם שהתנגד למהלך זה.
המלחמה עוררה אצל אחד העם הפסימי דיכאון ואילו ויצמן פרח, נמלא קדחת עשייה וידע להתנהל בכאוס שנוצר במיומנות:
ההבדל בין המורה לתלמידו מצא ביטוי בדברים שאמר ויצמן באסיפה פומבית: "הפוליטיקה היא חיים ותנועה, לא שיתוק ואדישות". (מדינאי עמ' 17). כבר בחודש ספטמבר 1914 הצהיר כי על היהודים להתכונן לוועידת השלום שתיכון לאחר המלחמה כשבידם תביעות מנוסחות בבירור, ולדרוש הכרה בין-לאומית בזכותו כלאום ליישב את ארץ ישראל.
לשמריהו לוין ששהה בארצות הברית כתב: "אני עוקב בעצבנות קדחתנית אחרי האירועים, שהם לדידי בעלי משמעות עמוקה ונסתרת; הרי זה מאבק בין זיגפריד האלילי ובין רוח המקרא, והמקרא הוא שינצח. כלום תמצא שעה גדולה זו דור שיהיה ראוי לה, כלום תבין היהדות את כל גודלה של הטרגדיה ההיסטורית הזאת? - ואני רוצה להאמין שכן. אותם 350,000 היהודים הנלחמים עכשיו בשורות הצבא הרוסי, כמה חודשים לאחר משפט בייליס, הם העדות הטובה והברורה ביותר, לצדק ולהגינות היהודית הנצחית - לרוח הנצחית של המקרא - העומדת לנצח, שאינה נרתעת לא מפני תותחים בני 19 אינטש ולא מפני המימרות הפילוסופיות של טרייטשקה (אנטישמי ידוע ע.ג.). שמריה יקירי! עוברת עלי תקופה של זעזוע נפשי עצום. מאוד הייתי רוצה להיפגש עמך, הקרוב והיקר לליבי. אני רואה את אשר איסאייביץ (אשר גינצברג - אחד העם), וביחד אנו שוקעים בעצב ובהזיות, אבל אין אני מרוצה מזה, דרוש לי עכשיו מעשה גדול". (הנשיא עמ' 80).
אל דורותי דה רוטשילד כתב בנובמבר 1914: "אם נשקיף על העולם עתה, נוכל לראות שכל מה שהתיימרנו בגאוותנו לקרוא בשמות מרוממים - דת, אתיקה, ציוויליזציה, צדק ומשפט - נרמס עד עפר. הטיעון היחיד המתקבל על לב אירופה בהווה הוא תותח של 42 מ"מ, אך בו בזמן העם היחיד שהוא התגלמות הצדק הם היהודים, שאין להם קרדום פוליטי לחפור בו, שאינם חולמים על ממלכה אדירה, השונאים באמת ובתמים מלחמה ושפיכות דמים. זה מה שעשה אותנו עם עולם, משום כך אין איש מבין אותנו. אנו הנוצרים האמיתיים היחידים שנותרו עתה, אך אסור שניצלב שוב!" (הנשיא עמ' 81).
חיים ויצמן נרתם לעזרת הצבא הבריטי – ייצור האצטון המאבק הנפשי הכרוך בבחירה בין העבודה הציונית למעבדה, ליווה את
ויצמן כל חייו והוא כתב על כך: "עבודת שני אלים קשה לעין שיעור... אני מרקד על חבל ממש ועושה ניסיונות לאחד את שני הדברים ולעשותם כהלכה". (מנהיגות עמ' 433). מלחמת העולם הראשונה זימנה ממשק מפתיע בין שני אלים אלו:
במהלך המלחמה צרכו הצבאות כמויות אדירות של אצטון לייצור אבקת שריפה חסרת עשן. הבעיה שבה נתקל הצבא הבריטי הייתה שספקית האצטון עד לפרוץ המלחמה הייתה גרמניה, ועל כן חתמו הסכם מסחרי לאספקת אצטון תעשייתי עם חברת סטרנג', ממנה פוטר ויצמן, ושיועציה המדעיים היו הפרופסורים פרקין ופרנבאך .
ואז צ'רצ'יל שאל: ד"ר ויצמן אנו זקוקים ל30,000 טון של אצטון. האם תוכל לעמוד במשימה זו?
לאחר שהתאושש מעלבון פיטוריו ומהאכזבה על אי מינויו לפרופסור – חזר ויצמן בשנת 1912 למעבדתו, והתמקד במחקריו בבדיקת מתגים הגורמים לתסיסה ובבדיקת אורגניזמים המפיקים כוהל בוטילי ואצטון. הוא קרא את כל הספרות המדעית בנושא שהתפרסמה משנת 1878, וזכרונו המצוין וגם שליטתו בשפות רבות - סייעו לו בלימודיו. במסגרת ההסדר עם האוניברסיטה נוספו לו שעות מחקר רבות ועמדו לרשותו מעבדות מצוינות המיועדות במיוחד למחקר ביוכימי.
לאחר כישלונה של חברת סטרנג' שלא הצליחה לעמוד במשימה של אספקת אצטון בכמויות סבירות - חיפש משרד ההגנה דרכים חלופיות להשגתו. כשנודע להם כי במעבדה אוניברסיטאית בעיר מנצ'סטר נמצא מדען המתמצא בתחום - ביקרו במעבדתו, ובדיקתם העלתה כי השיטות של ויצמן מבטיחות ופורצות דרך. בזיכרונותיו סיפר כי וינסטון צ'רצ'יל שכיהן כשר הימייה אמר לו: "ד"ר ויצמן, אנחנו זקוקים לשלושים אלף טון אצטון. האם תוכל לעמוד במשימה זו?". ויצמן הבהיר כי עד כה עבד במעבדה וכי יש הבדל בין הצלחה בעבודת מעבדה לבין ייצור תעשייתי. צ'רצ'יל העמיד לרשותו את כל הסיוע הנדרש כדי להעביר את תגליותיו המדעיות לפסים תעשייתיים וויצמן נחל הצלחה מרשימה במיוחד.
עבודתו המדעית של וייצמן בזמן מלחמת העולם הראשונה קירבה אותו לחוגי השלטון, ובייחוד לשני שרים בכירים, שכבר הביעו אהדה לציונות: לויד ג'ורג' ובלפור שהחליף את צ'רצ'יל כשר הימייה. הודות לתרומתו החשובה לחילוץ בריטניה מקשייה - גבר אמונם בווייצמן, והוא היה לבן בית בחוגי השלטון על אף מוצאו הזר.
לימים סופר כי הצהרת בלפור הוענקה לתנועה הציונית כאות תודה על תגליותיו של וייצמן ועל חלקן בהשגת הניצחון הבריטי במלחמה.
הקשר בין עבודתו למען הצבא לבין מתן הצהרת בלפור הוא ברור אך עקיף. ויצמן עצמו לעג לקישור הישיר וכתב כי "להיסטוריה אין עניין במנורת הקסמים של אלאדין". (מדינאי עמ' 78). למרות זאת הסיפור השתרש והמחזאי ג'ורג' ברנארד שאו כתב מחזה על "ארתור (הכוונה לבלפור) והאצטון" בו לגלג על שניהם:
"ארתור: ד"ר ויצמן, אנחנו חייבים לרכוש את החיידק ההוא, במחיר שלך. נקוב אותו. לא נהסס ולו יהא גם בן שש ספרות.
ד"ר ויצמן: אינני מבקש כסף.
ארתור: בוודאי חלה איזו אי-הבנה. על-פי המידע שבידי אתה יהודי.
ויצמן: המידע שלך מדויק. אני יהודי.
ארתור: אבל סלח לי. אמרת שאינך מבקש כסף".
וכך הם ממשיכים, וארתור מציע לו תואר אבירות אך ויצמן דוחה זאת בטיעון שכבעל תואר אצולה יאלץ לשלם יותר על כל דבר שיבקש לרכוש. בסופו של דבר שואל אותו בלפור:
"מה לכל הרוחות אתה רוצה?
ויצמן: אני רוצה את ירושלים.
ארתור: היא שלך. חבל שאיננו יכולים להוסיף לה גם את מדגסקר.... ועכשיו הואל נא בטובך למסור לי את החיידק". (מדינאי עמ' 78-9).
ויצמן, באבירות ג'נטלמנית, אכן הודיע לצבא בתחילת הדרך כי הנושא הכספי יעלה לדיון רק לאחר שוך הקרבות. כשהמלחמה הסתיימה זכה מהממשלה לתמורה כספית זעומה, אך למזלו השיטות שפיתח התאימו לצביעת מכוניות. תעשיית הרכב פרחה בארצות הברית לאחר המלחמה, ובעקבות מכירת הזכויות לשימוש בתהליכים שפיתח - הפך ויצמן בשנות העשרים לאדם עשיר מאוד.
הקשרים הפוליטיים שנרקמו במנצ'סטר על פעילותו בבריטניה ערב מתן הצהרת בלפור כותב ההיסטוריון ריינהרץ:
"מעניין לראות עד כמה השכיל ויצמן להסתגל לסביבתו. אדם שגדל בסביבה נוצרית עוינת, ללא מגע כמעט עם לא יהודים – אלא במהלך עבודתו – יכול היה אחרי 1904 להתהלך עם מדינאים בריטיים ללא סיבוכים מיוחדים. הוא נתקבל במהירות ובעין יפה בקהילה האקדמאית בבריטניה, וכבש לו דרך גישה על כמה פוליטיקאים בריטיים חשובים. הוא התרגל חיש מהר לחברתם, לצורת דיבורם, לגינוניהם ולדעותיהם על החיים... בעיני רבים היה ויצמן גם התוצר וגם הסמל של המפגש בין יהדות מזרח-אירופה והמערב, במקרה שלפנינו בריטניה. לסינתיזה זו הוא הביא עמו עומק אינטלקטואלי ומוח חריף, שנינות וקסם אישי, ורכש לעצמו נימוסים בריטיים ואיפוק בריטי. (מנהיגות 347-8).
אומנם לונדון הייתה הכרך הגדול ומרכז האימפריה, ואילו מנצ'סטר עיר שדה תעשייתית – אך דווקא בעיר זו טווה ויצמן את הקשרים הפוליטיים החשובים ביותר שסייעו לו בהמשך דרכו:
הדמות המשמעותית הראשונה הייתה של התעשיין צ'רלס דרייפוס, שסיפק לו עבודה בעת שהיה זקוק להשלמת הכנסה. דרייפוס השתייך למשפחת תעשיינים עשירה מאלזס, ובן דודו היה אותו אלפרד דרייפוס המפורסם שאת משפטו סיקר העיתונאי הצעיר תאודור הרצל, והשאר כאמור היסטוריה. העוול שנגרם לבן הדוד הפך את צ'רלס דרייפוס לציוני נלהב ופעיל פוליטי, שעוד בשנת 1906 סידר לוויצמן פגישה עם פוליטיקאי בו תמך בשם בלפור. פרט טריוויה: השחקנית ויורשת ההון ג'וליה לואי-דרייפוס היא בת למשפחה זו.
צ. פ. סקוט
בינואר שנת 1906 התקיימה הפגישה שיזם דרייפוס בין הכימאי הצעיר לבין ארתור בלפור שהגיע למנצ'סטר במסגרת מסע הבחירות שלו. הציבור היהודי בעיר היה מורכב בעיקרו ממהגרים מרוסיה שדיברו יידיש, ודרייפוס יעץ לבלפור להיפגש ויצמן כי המדען הצעיר דובר את שפתם ומכיר את המנטליות שלהם. בלפור גם גילה עניין פילוסופי בבעיותיו של העם היהודי ורצה להבין מדוע נדחתה תכנית אוגנדה. בזיכרונותיו סיפר ויצמן כיצד ניסה להבהיר לבלפור את מהות הרעיון הציוני: "זכורני שיגעתי ברוב זיעה ודם והתאמצתי למצוא לי דרך ביטוי פחות כבדה. ופתאום אמרתי לו: 'מיסטר בלפור נניח שאני מציע לאדוני את פאריס במקום לונדון, היקבלנה?'. הוא הזדקף בכיסאו, הסתכל בי וענה: 'אבל ד"ר ויצמן, הלוא לונדון היא שלנו. נכון הדבר', אמרתי, 'אבל ירושלים היא שלנו עוד מזמן שלונדון הייתה אדמת ביצה'". (מנהיגות עמ' 296). הוא שאל אם כל היהודים חושבים כמוהו וויצמן ענה לו שמיליונים מהם. תשובתו הייתה שאם כך 'תהיו לכוח', וגם שהוא לא פגש עד כה יהודים כמוהו. על כך ענה ויצמן שהוא פגש את היהודים הלא נכונים. (1).
הדמות המשמעותית השנייה שפגש הוא צ. פ סקוט C. P. Scott עורכו המיתולוגי של המנצ'סטר גארדיין במשך 57 שנים. העיתון שהשמיט מאוחר יותר את שם העיר מנצ'סטר משמו והיה ל - The Guardian - עיתון יומי וכיום גם בעל אתר חדשות מצליח בעל קו ליברלי שמאלי.
ורה שימשה כרופאה בשירות הרפואה הציבורית של מנצ'סטר וידעה להתחבב על נשות החברה הגבוהה בעיר. באחת המסיבות אליה הוזמנו בני הזוג בעקבות קשריה החברתיים של ורה שהתקיימה בספטמבר 1914 פגשו את סקוט. ויצמן שלא ידע מי האיש ומעמדו, שוחח עמו על שאלות שברומו עולם וסקוט נשבה בקסמיו של הרוסי הצעיר. בזיכרונותיו כתב על ויצמן שהוא בעל: "צירוף נדיר של האידאליזם ושל המעשיות החמורה, שהם שני עמודי התווך של המדינאות" (מדינאי עמ' 29). סקוט היה חבר אישי קרוב של לויד ג'ורג' המדינאי ממוצא וולשי שיהיה לראש הממשלה בימי הכרזת בלפור. סקוט היה הלא יהודי הראשון בפניו גילה ויצמן את מאווייו הכמוסים ביותר. הוא הרבה להתייעץ עם סקוט, ועיתונו הגארדיין תמך באופן עקבי בציונות. למרבה הצער העיתון תומך כיום בכל מתנגדיה של מדינת ישראל ומדיניותה.
סקוט לחץ על ויצמן, לפגוש את הרברט סמואל הצעיר שהיה לשר היהודי הראשון שמונה בלא שהמיר את דתו. ויצמן הסתייג מרעיון הפגישה כי הייתה לו דעה שלילית על היהודים המתבוללים באנגליה - שהתרחקו מהדת ובוודאי מהלאומיות היהודית.
לבסוף הם נפגשו בדצמבר 1914, וויצמן דיבר בפגישה על סבלם של יהודי מזרח אירופה, ועל הניוון והתבוללות של יהודי המערב שמנסים להיות אנגלים במאה וחמישים אחוז, תוך שהוא מכוון לבני חוגו החברתי של סמואל. הוא דיבר על חלום המולדת היהודית, אך סייג את דבריו ואמר כי הוא מתכוון רק לפיסת ארץ קטנה כמו מונקו - עם אוניברסיטה במקום קזינו. סמואל הפתיע אותו ואמר שחלומותיו צנועים מדי, והתוודה כי הוא חולם על כך שיבנה בית המקדש השלישי. הפתעתו של ויצמן גברה כשסמואל גילה לו שכמה מחבריו לקבינט שותפים לדעותיו. ויצמן כתב בזיכרונותיו כי אם היה יהודי דתי - היה מאמין שהגיעו ימות המשיח. סמואל הפך מאז אותה פגישה לבן בריתו של ויצמן עד לשנת 1921.
לחלומותיהם של ויצמן וסמואל היו אכן שותפים בצמרת הפוליטית אך גם אויבים. האויב המר ביותר שעתיד לגרום לנזקים כבדים לעבודה הציונית היה – אדווין מונטגיו בן דודו של סמואל. מונטגיו האמין שהוא אנגלי בן דת משה, וראה ברעיון הציונות סכנה של ממש להצלחת השתלבותם של היהודים בארצותיהם.
גם ראש הממשלה אסקווית התנגד בתוקף לציונות, וכתב כי לסמואל יש רעיון פרוע על פיו "כאשר נבתר את מושבותיה האסיאתיות של טורקיה, ניקח את ארץ ישראל, שלימים יוכלו לנהור אליה מכל כנפות הארץ נחילי היהודים הפזורים". (מדינאי עמ' 37). לדבריו החסיד היחיד של התכנית המוזרה הוא לויד ג'ורג' שכל מה שמעניין אותו הוא שהמקומות הקדושים לא יפלו לידי הצרפתים הקתולים.
ורה – עזר כנגדו שלטונות הצבא דרשו מוויצמן לעזוב את עבודתו באוניברסיטת מנצ'סטר
ולעבור ללונדון כדי שכל זמנו יוקדש לפרויקט הפקת האצטון. באביב של שנת 1915 עברו בני הזוג לבית מפואר בן 15 חדרים בלונדון. ורה ויתרה ללא צער רב על עבודתה כרופאה בשירות הציבור למען קריירה חדשה כמארחת פוליטית. "ככל שהלכו חיי החברה שלהם ונעשו תוססים יותר, תוך שהם ממזגים אירוח על כוס תה עם עסקי מדיניות ציונית, הלכה ורה, שנחנה באלגנטיות טבעית, ביופי, בחוש אבחנה דק ביותר ובידע מצטבר של הנוהגים והנימוסים של המעמד העליון בחברה הבריטית, והייתה לשותף חשוב ונכון לפועלם בעולם הטרקליני שבו סבבו השניים". (מדינאי עמ' 87).
בשפת ימינו ניתן לקרוא לבני הזוג Power couple וויצמן כתב על עזרתה:
"פעמים רבות שמרה את רגלי ממוקשים, שבכוח שיפוטה המתון גילתה אותם לפני שאני גיליתים. אני הייתי יותר נמהר, הרבה יותר שטחי וסומך על הנס ממנה: והגעתי לכלל דעה ששנינו יחד מהווים צירוף חזק". (מסה עמ' 78).
דומה כי תרומתה של ורה לא זכתה להכרה הראויה. ד"ר אסתר כרמל חכים כתבה כי סימלי הדבר כי האוטוביוגרפיה של ורה ויצמן שנקראה, The Impossible Takes Longer זכתה בתרגום העברי לשם "חיי עם ויצמן".
בשנת 1919 נסעה ורה ויצמן עם רבקה זיו ואידית אידר לסיור בארץ ישראל. כותבת על כך ד"ר כרמל חכים:
"הן פעלו כמשלחת מצומצמת של 'ועד צירים נשי', ובחנו, מה ניתן יהיה לעשות בכספים, שקיוו לאסוף למען נשים וילדים בארץ ישראל. משלחת הנשים, שסיירה בארץ באוקטובר ובנובמבר 1919, הזדעזעה מהתנאים הפיזיים שבהם חיו החלוצים, התרשמה קשה במיוחד מהתנאים הבלתי אנושיים שבהם פעלו החלוצות, והחליטה שיש לעשות מעשה דרסטי לשינוי המצב.
ויצמן, רופאה במקצועה, חששה, שרצונן של הנשים לקחת חלק בעבודות הפיסיות הקשות כשוות לגברים, לא משקף רק הלך רוח שלילי של התכחשות לנשיות ולמגבלות הפיסיות הנובעות ממנה,
אלא מהווה גם סכנה ממשית לבריאותן של הנשים... וויצמן הגיעה לאותה מסקנה כמו זיו, שיש צורך להכין את החלוצות ולהכשירן למה שנתפש בעיניהן כתפקידן של הנשים וכתבה בזיכרונותיה:
'כל המצב הדאיג אותנו מאוד עד שהתברר לנו, שיש צורך בפעולה נמרצת. כשחזרנו לאנגליה, החלטנו איפה לייסד ארגון נשים שמטרתו למלא את הפערים ואת המחסור, שעוררו את דאגתנו בהיותנו בארץ ישראל'". (12). האם דלות המחקר על מוסדות כארגון ויצ"ו, נעמ"ת (ארגון אימהות עובדות), אמונה ודומיהם - קשורה לכך כי הם נחשבים "נשיים"?
ורה ויצמן כתבה בזיכרונותיה: "בסקרי תקופה של כארבעים וארבע שנים נראה לי, שיש לנו מלוא ההצדקה להתברך על שעשינו בשנים 1920-1919 את הצעד, שהוליך לייסוד ויצ"ו. ... "ויצו זכתה למקום ולמשמעות החיים היהודיים ברחבי תבל. היא יצרה ערכים חברתיים וכוננה אמות מידה הכרחיות לקיומנו היהודי". (חיי ע' 90).
בשנותיה בלונדון בעת הבליץ עבדה כרופאה בשכונות העוני. לאחר ששבו לארץ התנדבה לפעול לשיקום נפגעי המלחמה, ובעזרת ד"ר שיבא גייסה כספים ותמיכה להקמת בית החולים תל השומר. כמו כן סייעה לעליית הנוער, וארגון "מגן דויד אדום" וכיהנה כנשיאה שלו. היא גם ערכה כל חייה מסעות התרמה בחייו של בעלה וגם לאחר מותו לגיוס כספים למלווה הפיתוח ולמען מכון ויצמן.
ורה הוזמנה לאחר מותו של חיים, על ידי טרומן לביקור רשמי וסיפרה כי על שולחנו היו תמונות של אנדרו ג'קסון וחיים ויצמן. היא הוזמנה וגם לביקור בברית המועצות לאחר מותו של סטאלין. אחותו של חיים – מאשה עבדה כרופאה ונאסרה בימי סטאלין כי הלשינו עליה שהדליקה נר זיכרון במות אחיה. היא טענה כי האבל הוא פרטי אך זה לא עזר לה וההזדהות עם 'מנהיג אימפריאליסטי' הייתה בעוכריה. בביקורה ביקשה ורה לאפשר למאשה ולמשפחתה לעזוב את רוסיה, ובקשתה נענתה בחיוב.
ביטחון כלכלי עוד בילדותו במוטול, כאשר פרנסת המשפחה הייתה תלויה באיתני הטבע, הבין את חשיבותו של הביטחון הכלכלי. חיים הילד התחיל לעבוד למחייתו ולממן את לימודיו עוד כתלמיד בגימנסיה. ורה גדלה במשפחה אמידה אך בימיה כסטודנטית ירד אביה מנכסיו, והיא ידעה מחסור כל ימי לימודיה.
בני הזוג חיו תמיד מעל ליכולתם הכלכלית, אהבו את החיים הטובים ולא ויתרו על חופשות, עוזרות, מבשלות ובגדים יפים. כשהתארח בגרמניה אצל ידיד אמיד תיאר במכתביו באריכות את טוב טעמם המשובח של מארחיו, את ביתם המרווח, ספריהם וחפצי האומנות שלהם. "אלה היו החיים שחיים וורה השתוקקו אליהם. שניהם היו אליטיסטים, וחשבו שזכותם להשתייך לרבדים הכלכליים והאינטלקטואליים הגבוהים בחברה". (מנהיגות עמ' 376).
בימיה במנצ'סטר לא הסתפקה ורה בחבריו הציונים של חיים, והצליחה להתקבל לחברה הגבוהה. נשות הפרופסורים אימצו אותה למרות שהייתה אשתו של מרצה זוטר: "ורה הייתה בעלת קומה ממוצעת, חיננית ובעלת יציבה נאה, לבושה בטעם מיוחד, אך לא יקר. היו לה עיניים חומות-כהות, שיער בצבע חום, מצחה היה גלוי ושלוו, פיה רחב, נדיב, משועשע. אישה נאה הייתה". (מנהיגות עמ' 376-7).
נשים אחרות כבר מתחילת היכרותם ידעה ורה כי נישאה לגבר שנאמנות לא הייתה
מתכונותיו הבולטות. "היא ידעה יפה כי לא היא לא הייתה המאהבת הראשונה שלו וכי עיניו משוטטות תמיד. במכתבה האחרון לג'נבה מוצאים איפה תזכורת לדרך: 'חיימצ'יק, אל תניח לאופי החלש שלך להשתלט עליך, אל תתמהמה בשום מקום. זכור תמיד שוורוצ'קה שלך ממתינה לך בכיליון עיניים". (מנהיגות עמ' 132).
בעת שוורה הייתה בחופשה עם הבן בנג'י חיזר ויצמן אחר קרולין שוסטר, אשתו של אחד מעשירי מנצ'סטר שהיה חברו. היא הייתה ככל הנראה הגויה הראשונה שהכיר מקרוב, והם בילו שעות רבות כאשר הוא מלמד אותה ציונות, וכשגילה לה את תשוקתו דחתה אותו. הסיפור הופך למביך במיוחד, כי זמן קצר לאחר מכן התארחה נורה בתה של קרולין בביתו של אחד העם בלונדון, וגם ויצמן היה שם. נורה עזבה את הבית בלילה ונסעה לדרכה, וויצמן כתב לה מכתב ארוך ומתנצל וביקש שתשכח את ה'העניין האישי' ותישאר ציונית. גם האם וגם הבת נשארו ציוניות מסורות ויחסי הידידות ביניהם נותרו כשהיו.
בליבה של ורה ששהתה במקום נופש עם בנג'י החולה בדרום צרפת, עלה חשד וחיים ענה לה במכתב מרגיע: "ורוצ'קה הקטנה והיקרה שלי. בתי, טועה את במחשבתך שאתרחק מעליך ומעל בנג'י בגלל פרידתנו הממושכת. לא הייתי יכול לחיות בלעדיך או בלעדיו. לעתים את סבורה ורוצ'קה שאני אוהב אותך פחות משאת אוהבת אותי. אולי אני אוהב אותך באופן שונה. זוהי אהבה שאין לערערה ואין לקעקעה.
אם נדמה לך לפעמים, כפי שאת אומרת, שאני נוטה לפלירט, אין זה פוגם בשום אופן את אהבתי אותך, הניצבת במרכז תודעתי וקיומי. ... את רשאית לפלרטט עם כל אחד. רק אני אוסר לך לצאת עם דוכס גדול המשתעמם בקאן". (חיי עמ' 42).
ספר הזיכרונות של ורה נכתב לאחר מותו של חיים, וורה שידעה ככל הנראה באותה עת כי החיזור אחר האם והבת אכן אירע, מציינת כי "בתקופה זו כתב אלי חיים אחד ממכתביו הנחמדים ביותר".(שם).
הציונות גזלה ממנו את כל זמנו, ובני הזוג נפרדו במשך חודשים רבים, בהם ויצמן הסתובב ברחבי העולם, מנסה לגייס כספים ותמיכה. ורה שאפה להיות אשת החברה הגבוהה הלונדונית, ברווחה כלכלית, אך עיסוקיו של בעלה בפוליטיקה במקום בעשיית כסף עוררו את אכזבתה. היא הרבתה להתלונן על שהוא מזניח אותה, ויחסיהם התדרדרו. חברה לונדונית, שהגיעה אף היא מרוסיה הגדירה כך את יחסי בני הזוג: 'הם לא היו מאושרים בימי פרדה. גם יחד לא'.
מצבי הרוח הקשים מהם סבל, היו קשורים לצורך שלו בהתאהבות. הנשים האחרות בחייו, היו חכמות, יפות, צעירות, אבל חשוב מכול, בעלות אופי טיפולי. שיטת החיזור שלו, שהביוגרפים שלו מציינים שהייתה לה הצלחה משום מה, הייתה לספר בפירוט על מצוקותיו הנפשיות והגופניות.
המעניינת שבהן הייתה כריסטינה מורגן, צעירה ממשפחה מיוחסת של פרוטסטנטים מבוסטון. היא הייתה צעירה ממנו בכעשרים שנים, והקשר ביניהם היה מיידי וסוער. שניהם החליטו להתגרש מבני זוגם, אך ויצמן נטש אותה בלי הודעה מוקדמת, ונסע לענייני ההסתדרות הציונית. מורגן תלמידתו של קרל יונג, הייתה אומנית שציירה את החלומות והחזיונות אותם לימד. היא פיתחה, יחד עם מדען נוסף, את המבחן הפסיכולוגי הנקרא TNT (מבחן התפסת נושא) המקובל עד היום. לימים טיפלה כפסיכולוגית בבנו של ויצמן, בנג'י שסבל מבעיות נפשיות, בעת לימודיו באוניברסיטה.
כריסטינה מורגן
כריסטינה מורגן
רומן אחר היה עם ליאוני לנדסברג, אשתו של פעיל ציוני מרכזי, דבר שלא הפריע לו לנהל עמה רומן מאחורי גבו. ליאוני, אף ליאוני הייתה בעלת אופי טיפולי, עזרה לו כל השנים, אך כאשר נזקקה לימים לעזרתו, זכתה לכתף קרה.
ליאוני לנדסברג
רומן מפורסם יותר ניהל עם השחקנית חנה רובינא ונותר מכתב שכתב לה:
"יקירתי, תודתי מעומק הלב על מברקך הנפלא. בארבע מלים קטנות אמרת כל מה שהיה יכול להאמר, ואשר כל כך רציתי לשמוע ממך. עזבתי אותך בעצב, כולי בוש על כך שאני מסתלק, מוקף בנוחות ובאהבה של רבים, בעוד את נותרת לבד, עצובה, חיוורת; ודמותך הנפלאה ניצבת כל הזמן לנגד עיני. עד כמה הייתי רוצה לנחם אותך, לומר לך שיבואו ימים טובים יותר... אינני יודע מתי והיכן יגיע מכתב זה אלייך, אבל יהא המקום אשר יהא, דעי כי יש בו המשאלות הלוהטות ביותר לכל הטוב שבטוב, למנוחת הנפש ולשלווה פנימית.
חנה רובינא
תודה לך על מה שאת! הענקת לי כל כך הרבה בתקופה קצרה זו של היכרותנו, בעת שהותי כמדבר זה של ניו יורק... כתבי לי, ספרי לי שאינך מדוכאת, שאין שום בעיות, שתבואי במהרה לאירופה". (הנשיא עמ' 232).
הפרידה בשנת 1925 נמאס לוורה מהתנהגותו והם נפרדו. בסופו של דבר חיים
התנצל והבטיח לשנות מדרכיו והם חזרו לחיות יחד. משהו על יחסיהם אפשר ללמוד ממכתבו שנשלח באותה שנה:
"ורוצ'קה יקרה שלי,... אינך צריכה לפקפק לרגע שאני אוהב אותך במידה יוצאת מגדר הרגיל, מכבד אותך ומעריך אותך. אני שואל את עצמי אם עכשיו, בימינו, יש זוגות רבים הנהנים מהרמוניה, הבנה והערכה שכאלה. לאחרונה, בגלל נסיכות שחרגו משליטתנו, הדבר היה קשה. שנינו, ואני מודה בכך שבמיוחד אני עצמי, נכנענו לנסיבות הללו, וכתוצאה מכך נכנס לחיינו אותו גורם שעליו כתבת בצדק במכתבך. לכן החלטתי להתעשת, לדאוג לשיפור בבריאותי, ואת תראי יקירתי, שהכול ישוב להיות כשורה, ואני אשוב ואעשה את ורוצ'קה שלי למאושרת. בעוד 20 יום ימלאו 19 שנים לנישואינו, ועברו כמעט 25 שנים מאז נפגשנו לראשונה. נחוג את היום הזה ביחד ובעזרת השם זה יהיה סוף האינטרמצו העצוב, וכל דבר ישוב להיות כשהיה". (הנשיא עמ' 218).
ההיסטוריון מוטי גולני כותב: "'היצריות של ויצמן הייתה חלק ממקור הכוח שלו. הייתה לו תשוקה גדולה, שלא נעצרה רק בפוליטיקה. תשוקה שהתבטאה בנואשות לחברה, לנשים ולאהבה. הוא היה מתאהב כרוני, אך הקפיד לתת המון כבוד לכל אישה שהכיר. הוא לא התייחס לאף אחת כאובייקט. למעשה, הוא היה כמו דבורה שעפה מפרח לפרח, אבל יודעת לבחור בקפידה את הפרחים שלה ומעניקה להם הרבה כבוד. אהבתו לאשתו ורה הייתה גדולה מאוד, אך אורח חייו ותפקידיו הציבוריים לא הקלו על השניים. 'המשפחה הזו, כתא משפחתי, נכשלה', הוסיף גולני, 'אין ספק. זה המחיר הנורא שהוא שילם על שהיה מי שהיה'" (13)
מכה על חטא ויצמן חש כי להזנחת משפחתו למען הציונות והמדע היה מחיר כבד אותו שילמו בניו.
בנג'י, הבכור, לא התמיד בשום מקום עבודה, וניסה לצאת לספרד כדי להשתתף במלחמת האזרחים לצד כוחות הממשלה הרפובליקנית. הייתה זו התרסה כלפי הציונות של אביו כי הצהיר כי רק הצלת הרפובליקה בספרד היא מטרה הראויה להילחם עבורה. שני הבנים התרחקו מן הציונות, ש'גזלה' מהם את אביהם, וגרמו לו עגמת נפש רבה.
בשנת 1937 כתב לוורה מכתב המביע את אכזבתו העמוקה מעצמו ומהאופן בו ניהל את חייו:
"ורוצ'קה יקירתי, אל תחשבי, ולו לרגע כי יחסי אליך נשתנה מאיזו שהיא בחינה; לא נגרע שמץ מאהבתי, מחיבתי ומרחשי הכבוד שלי, אך עם זאת אני יודע כי שום איש ושום דבר לא יוכל לשחררני מייסורי, רק הקץ אשר לו אני מייחל. אינני יודע מה קרה. משהו פקע בי וכל המנגנון השתבש ויצא מכלל פעולה. אולי נשאתי נטל כבד מדי
וכעת אני משלם את המחיר הבלתי נמנע. אולי מתברר לי שהזנחתי את משפחתי הקטנה שלי למען המשפחה הגדולה יותר, שהשתדלתי לשרת אותה בנאמנות כה רבה. בנג'י ומיכאל, כל אחד בדרכו שלו, הם עדים לתבוסתי. ניסיתי בדרכי המגושמת לתקן פה ושם, אך לשווא. אנו מדברים בשפות שונות ויש לנו ערכים שונים. אנו זרים זה לזה; לא זו בלבד שהם שייכים לדור אחר, הם כמעט מסוג אחר. אני איש בודד שהגיע לקצה הדרך, דרך הייסורים. לא נותר בי עוד אומץ לעמוד בפני שום דבר - וכה רבה הציפייה ממני. ייתכן שהאכזבה בעניין מיכאל היא כשלעצמה מקרה קל ערך יחסית, אלא שהיא באה בסופה של שרשרת ארוכה של זעזועים קשים שספגתי לאסוני בזמן האחרון. סלחי לי על דלות הדברים האלה, אך ליבי כגוש קרח. לא נותר לי אלא לשבת דומם, לחכות ולחכות! אני אוהב אותך מאוד, חיים". (הנשיא עמ' 349).
הימים שקדמו הכרזת בלפור מיד לאחר פרוץ המלחמה, החל ויצמן בפעילות נמרצת לקידום הרעיון של בית לאומי ליהודים בארץ ישראל בחסות בריטניה. ידידי וייצמן במנצ'סטר הקימו ועד למען ארץ ישראל בריטית, וניהלו מסע תעמולה נלהב בעיתונות, ואילו הוא עצמו קיים, לדבריו, אלפי שיחות עם אישים בעלי השפעה.
בני הזוג ניהלו חיי חברה אינטנסיביים ומכווני מטרה - להשפיע על כמה שיותר מקבלי החלטות בממשל ומקורביהם לקבל את הרעיון הציוני.
קשריו הענפים של ויצמן כללו את חבריו לאקדמיה, אנשי הצבא והמדינאים שרחשו לו הכרת תודה ואמון בעקבות פרויקט האצטון, והקשר לבני משפחת רוטשילד שפתחו בפניו את דלתות החברה הגבוהה
בלונדון. דורותי דה רוטשילד הייתה להיות ציונית נלהבת בהשפעת בני הזוג ויצמן. דורותי הייתה בת למשפחת פינטו - משפחת רבנים ממרוקו שנישאה בגיל 17 לג'ימס דה רוטשילד, בנו של אדמונד הנדיב הידוע, שהיה בן 35. כשהתאלמנה ניהלה את קרן יד לנדיב ותרמה כספים לבניית משכן הכנסת ובית המשפט העליון. על שמה נקרא המושב "שדמות דבורה". (14).
דבורה דורותי רוטשילד (לבית פינטו)
דמות צבעונית נוספת נסחפה לפעילות למען הציונות בהשפעת ויצמן היא הליידי ננסי אסטור שנולדה בארצות הברית והייתה לוחמת זכויות הנשים וחברת הפרלמנט הראשונה. הליידי זכורה שלא בטובתה עקב חילופי העקיצות עם וינסטון צ'רצ'יל לו אמרה כי אם הייתה נשואה לו הייתה מניחה רעל בתה שלו. צ'רצ'יל ענה לה כי אם היה נשוי לה אכן היה לוגם את התה.
ליידי אסטור שחיזרה אחרי ויצמן, קיימה בביתה מפגשים שבהם פגש ויצמן את ראש הממשלה ושרי הממשלה באופן שוטף. באחת מהמסיבות קראה אסטור האנטישמית בקולי קולות לאחד מאורחיה שיקשיב לוויצמן כי הוא 'היהודי היחיד הראוי שהיא מכירה'. ורה ענתה לה, גם כן בקול רם, כי היא מניחה שכל האמריקאים חביבים כמוה.
ובאווירה דקדנטית זו של החברה הגבוהה באנגליה - אולי טבעי כי לטלנובלה הזויה עליה סיפר העיתונאי נתן ברון, הייתה השפעה על לידתה של הצהרת בלפור. (15). על פי המסופר בכתבה ראש הממשלה אסקווית, נשוי ואב לשבעה ילדים, היה ידוע כמטריד נשים כרוני, ואפילו אשתו של צ'רצ'יל התלוננה על מעשיו. בשנת 1910 כשהוא בן למעלה מחמישים התאהב בוונסה, חברתה בת העשרים של בתו ויולט כאשר שתיהן התלוו אליו במסע בחירות.
בניגוד לנשים אחרות בחייו, שאליהן התייחס לרוב כאל שעשוע חולף, יחסו לוונסה גבל בהערצה ואפילו בתלות מסוימת. הוא נועץ בה בכל עניין וכתב לה מאות מכתבים שכללו דיווחים מפורטים על נושאים מדיניים עדינים ואפילו סודות ביטחוניים שגרמו ל צ'רצ'יל להתריע על פגיעה בביטחון המדינה.
אמצע חודש מאי 1915 הודיעה לו ונסה כי החליטה להתחתן עם אדווין מונטגיו (בן דודו של הרברט סמואל ומתנגד לציונות), והיא אף התגיירה לשם כך. נמצאו מכתבים שמונטגיו ואסקווית כתבו לה באותו יום בעת שישבו משני עבריו של שולחן הממשלה בדאונינג סטריט 10. אסקווית ההמום סירב לקבל את הדין ושלח לה מכתבים נואשים. בדצמבר 1916 הוא התפטר מתפקידו כראש ממשלה, וברון מסביר כי עשה זאת בעקבות שיברון הלב שגרמה לו ונסה. סביר להניח כי היו אלו כישלונותיו בניהול מלחמת העולם הראשונה ונפילתו של בנו בקרב שגרמו להתפטרותו.
את מקומו בראשות הממשלה תפס לויד ג'ורג', אוהד הציונות, שהיה אחד
מפטרוני פרויקט האצטון של ויצמן כשכיהן כשר החימוש. בלפור ששימש בימי המלחמה כשר האדמיראליות והיה אף הוא אוהד של הציונות, מונה לשר החוץ.
מימין: לויד ג'ורג' הרברט סמואל וחיים וורה ויצמן
הרברט סמואל הציוני לא הצטרף לממשלה החדשה בשל נאמנותו לאסקווית אך בן דודו האנטי ציוני אדווין מונטגיו מונה לשר האחראי על הודו. מלבדם כיהנו בממשלה עוד שרים שאהדו את הרעיון הציוני בהם י"כ סמאטס מדרום אפריקה – והדרך נסללה לשינוי הגדול במדיניות.
מינויו של בלפור לשר החוץ הייתה הבשורה המשמחת ביותר לציונים: על פי עצת אחד העם, קיים ויצמן פגישה חוזרת עם בלפור בדצמבר 1914. בפגישתם הרצה בלפור בפניו את רעיונותיו על פיהם היהודים צריכים להתבולל לגמרי או להקים ישות מדינית בארץ ישראל. סיפר על דיאלוג שניהל עם קוזימה ואגנר האנטישמית, והשתמע כי יש הוא שותף לחלק מדעותיה. ויצמן הגן על העם היהודי, פירט את החזון הציוני ובלפור התרגש עד דמעות והבטיח שהחלום ניתן להגשמה.
שעת רצון לעם היהודי בשנת 1917 התלבטו בבריטניה, שעדיין הייתה אימפריה, האם יש
כלל הצדקה לשלוח צבא לחזית המזרחית ולכבוש את ארץ ישראל. היו דיונים והרהורים על שאלת היום שלאחר הניצחון: האם לשאוף להשארת האימפריה העות'מאנית לאחר כיבושה בשלמותה ולהעניק סוג של אוטונומיה לערבים, ארמנים, כורדים ואף ליהודים (הזרם הרפורמי) או לבתר את עור הדוב (הזרם הרדיקאלי).
בלפור מימין
אף על פי שלא היה ברור כלל אם בריטניה אכן תכבוש את ארץ ישראל, המשיכו קברניטיה להמשיך במדיניות שהפכה 'עם של חנוונים עם צי מפואר' ל'אימפריה שבה השמש אינה שוקעת לעולם': הם הבטיחו, בכתב, בעל פה ובקריצה, את חלקיה של ארץ ישראל לצרפתים, לערבים ולציונים. לצרפתים:במאי 1916 הגיעו בריטניה וצרפת, בנות הברית במלחמה, להסכם - הקרוי על שם הדיפלומטים סייקס ופיקו - עלהחלוקת האימפריה העות'מנית, שעדיין לא הוכרעה, לאזורי השפעה. היו אלו הימים הטובים שבהם גברים לבנים חילקו את העולם כשהם רכונים מעל מפות בטרקלינים אפופי עשן סיגרים. הם לא התייחסו כלל לאותם אנשים חומים, שחורים וצהובים שהתגוררו באותם שטחים אותם ביתרו בסרגליהם, והותירו אחריהם פלונטרים בלתי פתירים. ארץ ישראל נועדה על פי הסכם זה להימצא תחת משטר בין-לאומי, צפון הארץ הוענק לצרפתים, עכו וחיפה היו אמורות להימסר לשליטה בריטית, והנגב נכלל במדינה ערבית מתוכננת, שהיקפה נותר מעורפל.
גם לערבים ניתנו הבטחות שלא קוימו: התורכים הכריזו על ג'יהאד כדי שכל המוסלמים ילחמו במדינות ההסכמה, אך הסתבר שהיו שבטים ערבים שלא השתכנעו, ושנאתם לשליטים גברה על הזדהותם הדתית. לורנס איש ערב שכנע את חוסיין מלך חיג'אז לחולל את המרד הערבי, והובטחו לו הבטחות מעורפלות שונות שכללו חלקים מארץ ישראל.
הראיה להבטחות שניתנו לאמיר נמצאת בהתכתבות עם סר הנרי מקמהון הנציב העליון במצרים למכה באוקטובר 1915. ניסוח המכתב של מקמהון היה מעורפל – אולי מתוך רשלנות או מתוך כוונה להוליך שולל.
הגורם השלישי היו כמובן הציונים: לראשונה מאז יציאתו לגלות, הוענקה לעם היהודי הכרה ולו מעורפלת, על זכותו לשוב לארץ אבותיו.
הסיבות שאפשרו את מתן הצהרת בלפור דיו רב נשפך על שאלת הסיבות למתן ההצהרה והחוקרים נחלקו בין אלו שדגלו באסכולת המצרף שהיא צירוף של סיבות שונות, לבין אסכולת המיקוד המתמקדת בסיבה אחת. (16). ניתן למנות את הסיבות העיקריות האלו: אינטרס ההגנה על תעלת סואץ
לויד ג'ורג'
לויד ג'ורג', רצה ליצור אזור חיץ כדי להגן על תעלת סואץ, וכמו כן הייתה חשיבות למוצא בחיפה של צינור הנפט מעירק. התמיכה בציונות נתנה לו עילה נאורה לכבוש את ארץ ישראל ובכך להפר את הסכם סייקס פיקו ולעמוד מול הנשיא האמריקני וילסון שהיה ידוע כמתנגד חריף של האימפריאליזם. הוא הורה לצבאו להתקדם לתוך ארץ ישראל וליצור עובדה, למוחים נאמר כי בריטניה אינה משתלטת על ארץ ישראל לצרכיה, אלא כדי להקים בית לעם היהודי הנרדף.
האמונה שהיהודים שולטים בדעת הקהל העולמית על יסוד האגדה האנטישמית של "קשר יהודי בין-לאומי", ארגון מסתורי המסוגל להשפיע על ממשלות ולחרוץ גורלן של מדינות, החל עניין בהשפעה על דעת הקהל משני עברי האוקיאנוס באמצעות שכנועם של אותם יהודים. לויד ובלפור ביקשו שארצות הברית תצטרף למלחמה לצד מדינות ההסכמה, והם חששו כי רוסיה תצא מהברית בלחץ דעת הקהל שהתנגדה למלחמה.
צרפת ובריטניה התחרו ביניהן מי תוציא ראשונה הודעה על תמיכה בציונות, וגרמניה פלרטטה עם התנועה הציונית - והכול כדי לזכות בהשפעה על דעת הקהל דרך אותם "יהודים רבי כוח". ואכן בארצות הברית היה לואיס ברנדייס השופט העליון הציוני - יועצו הקרוב של הנשיא וילסון ובעל השפעה מרובה. ברוסיה תפסו היהודים עמדות מפתח בכל המפלגות המהפכניות עד לניצחונם של הבולשביקים האנטי ציונים - חמישה ימים לאחר מתן הצהרת בלפור.
השנאה לרוסיה הצארית הייתה משותפת לבני האליטות שמוצאם מגרמניה - שרחשו גם לאחר שנות דור של אמריקניזציה, אהדה למולדת הישנה ולהמוני המהגרים שנמלטו מרוסיה וייחלו למפלתם של הרוסים. העובדה שרוסיה הייתה בעלת ברית של בריטניה וצרפת השפיעה על יחסם של היהודים לברית מדינות ההסכמה. הגרמנים לעומת הרוסים גילו יחס אוהד ליהודים שחשו הקלה ושמחה בכל אזור שנכבש על ידם. תועמלנים גרמנים ניצלו זאת כדי לעורר תעמולה אנטי בריטית בארצות הניטרליות. הם פרטו על הנימים הללו וטענו אגב כך, שגרמניה תוכל כבת בריתם של התורכים - לעזור לציונים לקבל זכויות בארץ ישראל.
החשש בבריטניה היה שארצות הברית, שהייתה אז נייטרלית ושימשה
כמקור חשוב ביותר של הון ואספקה, תושפע מן האוריינטציה הפרו גרמנית של חלק מאזרחיה היהודים. על כן החלו הבריטים לתת את דעתם על צעדים לרכישת תמיכתם של יהודי ארצות הברית.
ארתור בלפור
ד"ר נחום שלוש מהסורבון היה ככל הנראה הראשון שהציע למדינות ההסכמה להציע ליהודים זכויות בפלשתינה כדי לקנות את ליבם, והרעיון הלך והיכה שורשים. אומנם חשיבותה של תמיכת יהדות ארצות הברית פחתה עם כניסתה של אמריקה למלחמה באפריל 1917, אלא שבינתיים עלתה חשיבותם של יהודי רוסיה. עם נפילת משטר הצאר והמהפכה הראשונה בפברואר 1917 התחזקו ברוסיה הקולות שקראו לכריתת הסכם שלום עם גרמניה. הבריטים ביקשו לגייס את תמיכתם של היהודים שמילאו תפקידי מפתח בממשל החדש - בהמשך הלחימה.
ויצמן היה קוסם שידע ללהטט בין כל האינטרסים והאינטריגות, ולנצל את שעת הרצון השברירית עד תומה. תום שגב כתב על התנהלותו מול ראש הממשלה לויד ג'ורג':
"זה היה הישגו העיקרי של וייצמן: הוא הצליח ליצור בתודעתו של ראש הממשלה זהות בין התנועה הציונית לבין 'יהדות העולם' והוא הצליח לשכנע את מקבלי ההחלטות בבריטניה שהאינטרס הבריטי זהה לציוני. זה לא היה נכון. שום אינטרס לאומי של ממש לא חייב תמיכה בציונות. התנועה שנחשבה למוקד השפעה עולמי החזיקה בלונדון ארבעה חדרונים אפלוליים בכיכר פיקדילי; כל ארכיונה שמור היה בקופסה אחת שניצבה במלון קטן, מתחת למיטתו של נחום סוקולוב. רוב היהודים לא תמכו בציונות, התנועה הציונית הייתה קרועה בין מרכזים שונים, לווייצמן לא הייתה כל השפעה על תוצאות המלחמה. אך האמונה בכוחם המיסטי של 'היהודים' - גברה על המציאות". (שגב עמ' 42). גם ההיסטוריונית ברברה טוכמן ממעיטה בערך ההשפעה על דעת הקהל בטיעון כי ברוסיה המהפכנים התנגדו לציונות ואילו בארצות הברית, המוני המהגרים תמכו בה אך לא הייתה להם השפעה ואילו האוליגרכיה היהודית המתבוללת התנגדה התנגדות נמרצת לציונות. (טוכמן עמ' 285-7) טוכמן היא נכדתו של הנרי מורגנטאו האב, שגריר ארצות הברית בטורקיה בעת מלחמת העולם הראשונה. משפחתה הייתה משפחת בנקאים אמידה, מתבוללת, בעלת השפעה שמרבית בניה אכן התנגדו לציונות. הביטול הגורף של כוח ההשפעה של הציונות מתעלם מכך שהמהפכנים שהתנגדו לציונות היו הבולשביקים, אך במועד ההצהרה עדיין שלט קרנסקי ולצדו יהודים שתמכו בציונות כפנחס רוטנברג. בארצות הברית מאות אלפי המהגרים מרוסיה לא היו נטולי השפעה כפי שהאמינו בני חוגה של טוכמן, וגם בני אליטות כברנדייס ופרופ' פרנקפורטר היו ציונים נלהבים.
סיבות דתיות בדומה לבלפור זכה גם לויד ג'ורג' הוולשי זכה לחינוך פרוטסטנטי אדוק, ולא היה קשה לשכנעו שההשתלטות על ארץ הקודש תהיה הישג היסטורי יחיד במינו, וגם נכס חשוב לאימפריה הבריטית.
לציונות הנוצרית באנגליה הייתה מסורת ארוכה; כבר בראשית המאה השבע עשרה נכתבו שם ספרים והתחוללו ויכוחים ציבוריים סביב הרעיון של השבת היהודים לארץ אבותיהם, ברוח חזונם של נביאי התנ"ך. 'טנקרד' הרומן שכתב בנג'מין ד'ישראלי ו'דניאל דירונדה' של אליוט ג'ורג' הזינו חלומות משיחיים אלו.
לויד ג'ורג' הוולשי שהיה מאותם אנגלים שגדלו על התנ"ך סיפר כי: "בבית הספר לימדו אותי על תולדות היהודים הרבה יותר ממה שלימדו על תולדות ארצי, יכולתי למנות את שמותיהם של כל מלכי ישראל, אבל ספק אם ידעתי את שמותיהם של חצי תריסר ממלכי אנגליה'. לדוד בן גוריון סיפר לויד ג'ורג' ששמות הנהרות, העמקים וההרים בארץ ישראל היו מוכרים לו עוד לפני שהכיר אף שם גיאוגרפי אחד בארצו. בזיכרונותיו קרא לה 'ארץ כנען'. שיבת ציון הייתה מעוגנת אפוא בעומק אמונתו הדתית". (שגב עמ' 37).
"גם בלפור הסקוטי קיבל חינוך דומה ותיאר את ארץ ישראל כאידיאל גדול. "השבת היהודים למולדתם הייתה מפעל היסטורי; הוא רצה לקשור אותו בשמו. זה היה גם ניסוי והרפתקה: 'האם לא יהיו לנו הרפתקאות לעולם?' שאל את חבריו בבית הלורדים... עולם ללא הרפתקנות היסטורית היה בעיניו עולם ללא דמיון". (שגב עמ' 44).
הקרב מול המתבוללים בכל שנות פעילותו הציונית בבריטניה היה על ויצמן להילחם בבני
האליטה היהודית המתבוללת - שראו בציונות גורם המפריע לניסיונותיהם להשתלב בחברה הכללית. באחת האספות הטיח בהם כי "אילו נקלע לאולם זה משה רבנו, או-אז היה מזהה את העבדים המצריים מצאן מרעיתו". (מנהיגות עמ' 270).
אדווין מונטגיו
מתנגדי הציונות הוסיפו לטעון שהיהדות היא דת בלבד. שיתוף הפעולה של הציונים עם משרד החוץ הבריטי נתפסו בעיני מתנגדי הציונות כניסיון לנתק את היהודים מן החברה הבריטית, ולפגוע במי שרוצה להשתלב בה. הלוחם הקשה והעקשן ביותר בציונות היה אדווין מונטגיו שמונה לכהונת השר לענייני הודו. בימים בהם נאבקו ויצמן וחבריו על קבלת ההצהרה לחם בהם מונטגיו מתוך הממשלה בכל כוחו. הוא הגיש לקבינט תזכיר שכותרתו "האנטישמיות של הממשלה הזאת", הזהיר מעימות עם המוסלמים בהודו וכתב לבלפור "צר לי מאוד שאתה מולך שולל בידי זר, הוזה.. אשר מסלק הצדה את כל הקשיים המעשיים בכוונה לזכות באהדתך למען עניינו". (מדינאי עמ' 210). מונטגיו טען כי אם תוקם מדינה יהודית יופעל לחץ על כל היהודים לעבור לשם, וכיצד יוכל במצב כזה לכהן כשר בממשלה? הוא פרץ בבכי בישיבת הממשלה ואמר: "'אנגליה, הארץ שלמענה עבדתי מאז עזבתי את האוניברסיטה' כתב מונטגיו, 'אנגליה - הארץ שלמענה נלחמה משפחתי - אומרת לי שהבית הלאומי שלי, הבית הטבעי שלי הוא בארץ ישראל'". (שגב עמ' 46).
בעקבות דבריו נכלל בהצהרה סייג המבטיח שהממשלה לא תנקוט שום צעד העלול לפגוע בזכויותיהם של היהודים בארצות אחרות. כמו כן הוחלט לכלול בהצהרה את הסעיף המבטיח שזכויותיהם האזרחיות והדתיות של העדות הלא יהודיות בארץ ישראל לא ייפגעו.
הפגנות של המוסלמים בהודו שאירעו ביוני 1918 גרמו לצ'רצ'יל ואחריו להאמין כי זוהי התחלה של גל התעוררות אסלאמית עולמית נגד הציונות והצהרת בלפור. טולקובסקי, מאנשיו של ויצמן, כתב ביומנו כי סייקס וסוקולוב שוחחו על המקור למהומות, וכיצד ולמה התעוררו לפתע מוסלמי הודו. הוא כתב באנדרסטייטמנט: "סייקס אינו מאמין, שהייתה כאן פעולה מאחורי הקלעים של מונטגיו – 'זה שפל מדי'". (יומן מדיני עמ' 345).
ויצמן סיכם את מלחמתו במתבוללים וכתב: "אני חיים ויצמן, ייד מפינסק ורק כמעט פרופסור באוניברסיטה פרובינציאלית, אירגנתי את כלל תפארתה של היהדות למען פרויקט הנראה להם כמטורף".(מדינאי עמ' 489).
ההצהרה
בינואר 1917 נפגש הדיפלומט מרק סייקס עם ויצמן וסוקולוב
והמהלכים לקראת ההצהרה החלו. סייקס האמין בחזון האימפריאליזם הנאור על פיו יביאו הבריטים את הקידמה למזרח התיכון, ויאפשרו לעמים כמו הערבים, הכורדים והארמנים לממש את לאומיותם. לאחר היכרותו עם הציונות ביקש לצרף גם את היהודים לחזון המזרח התיכון החדש שלו.
העבודה למען ההצהרה עברה משלב הסברה והשכנוע לפסים מעשיים: סוקולוב נשלח לפאריס והצליח לקבל ממשרד החוץ הצרפתי מסמך המכיר בשאיפות הציוניות. בסוף חודש מארס 1917 פתח הצבא הבריטי במתקפה על עזה, ובתחילת אפריל החליטה הממשלה להשלים את כיבוש ארץ ישראל. באותו זמן נודע לווייצמן על קיומו של הסכם סייקס פיקו שחילק את ארץ ישראל בין בריטניה וצרפת - ובלב כבד פנה למשרד החוץ וביקש לברר את פשר הדבר. פקידי משרד החוץ הסבירו לו שיקל על בריטניה לקבל את השליטה בארץ ישראל, אם יבטאו יהודי העולם ברבים את רצונם בחסות הבריטית. וייצמן פנה למנהיגי הציונות בארצות הברית וברוסיה, וביקש מהם להביע תמיכה פומבית במהלכיו. בקשתו זכתה לתגובה צוננת ממנהיגי יהדות רוסיה.
ויצמן שהחל במסע של יחסי ציבור ובנאום שנשא במאי 1917, זמן קצר לאחר שנבחר לנשיא הפדרציה הציונית בבריטניה, הודיע לראשונה על נכונותה של הממשלה לסייע בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. (הערה 1).
עד לחודש אוקטובר 1917 פסח בלפור על הסעיפים, ורק כאשר מצבה הפוליטי והצבאי של בריטניה התדרדר - החליט על מתן ההצהרה. המיתוס על השפעתם ועוצמתם של היהודים בארצות הברית וברוסיה, והשמועות על מחווה שגרמניה מעוניינת לעשות לציונים עשו את שלהם, והוא הגיע למסקנה כי ההכרזה משרתת את האינטרסים של בריטניה.
בסופו של דבר, לאחר טיוטות רבות ושינויים יצאה הצהרה סתמית למדי אשר בניגוד להצעה המקורית, שדיברה על כינונה של ארץ ישראל בתורת הבית הלאומי של העם היהודי, הביע הנוסח המתוקן אהדה להקמת הבית הזה בארץ ישראל, בשני הסייגים של שמירת זכויות המיעוטים האחרים והיהודים בארצותיהם. ממשלת בריטניה אפילו לא התחייבה להגשים את המטרה הזאת, אלא רק כי "תשתדל במיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו”.
ב-2 בנובמבר 1917 פורסמה ההצהרה, בצורת איגרת, בחתימתו של שר החוץ בלפור, אל הלורד וולטר רוטשילד. ב'מסה ומעש' סיפר ויצמן שחיכה על יד חדר הקבינט בעת שהנוסח אושר, לאחר שבישיבה קודמת חיפשו אותו והוא לא היה במקום: "'סייקס הוציא אלי את התעודה בקריאה: 'ד"ר וייצמן, בן זכר!'. בתחילה לא מצא הבן חן בעיני. לא לנער הזה התפללתי. אך ידוע ידעתי כי יוצאים אנו למסע גדול. טלפנתי אל אשתי והלכתי לראות את אחד העם פרק חדש נפתח בפנינו, מלא מכשולים חדשים, אך לא בלי רגעים גדולים". (מסה עמ' 209).
בביתו התכנסו טולקובסקי, ז'בוטינסקי, הקולונל אליעזר מרגולין וכולם
כולל ורה פצחו בריקוד חסידי. לאחר מכן הצטרף הגנרל פטרסון. באותו יום אחרי הצהרים כבשו הבריטים את באר שבע ונפתחה בפניהם הדרך צפונה.ב-7 - לנובמבר כבשו את עזה ובהמשך החודש את יפו. ויצמן הסתיר את אכזבתו מכך שההצהרה הופנתה ללורד ליונל וולטר רוטשילד ולא אליו. וולטר, אחד מהרוטשילדים שהיה לציוני בהשפעת ויצמן, היה זואולוג בעל אוסף הפוחלצים הגדול והמרשים בעולם שלא גילה כל עניין בבנקאות והתנייד ברחבי לונדון בכרכרה רתומה לזברות. (18).
וולטר רוטשילד והזברות
על חשיבותה של ההצהרה סיפרה פרופ' אביבה חלמיש בתכנית רדיו לציון 100 שנים להצהרה:
"בהצהרת בלפור - עדיין יש משהו מסתורי. אומרים שזה מעשה הדיפלומטיה הגדול ביותר שנעשה במהלך מלחמת העולם הראשונה, ואיך שמנתחים את זה מכל כיוון - יש בזה משהו שעדיין לא מובן לגמרי: כיצד תנועת שחרור לאומי שקיימת בקושי עשרים שנים, לא מרוכזת בשטח שבו היא רוצה להקים את מדינתה - הצליחה להשיג מסמך כל כך מבטיח מהמעצמה הכבירה באותו זמן.
אני חושבת שזהו הרקע ללידת כל מיני מעין מיתוסים בעניין של האצטון, בעניין של החיבה לתנ"ך שברברה טוכמן כתבה על כך ספר שנקרא התנ"ך והחרב, וזה רק מראה שכמה שנצליח לגרד את השכבות ולמצוא את הסיבות - משהו מסתורי בכל זאת יישאר, ואולי זה חלק מהקסם של ההצהרה הזו". (6 דקה 40).
לאחר ההצהרה על הדרך בה הציונות השכילה להעצים את משמעות ההצהרה כותב תום שגב:
"התנועה הציונית ידעה לשוות להצהרת בלפור הוד תנ"כי: 'מאז כורש הגדול לא היה בכל דברי הימים גילוי שקיבל את השראתו מתחושה נעלה יותר של תבונה פוליטית מדינאות מרחיקת ראות וצדק כלפי העם היהודי מהצהרה זו, שתיזכר לעד', כתב וייצמן לבלפור. ברחבי העולם נערכו עצרות הודיה. בארץ ישראל שמעו על ההצהרה מפה לאוזן. סיפור שכתב נחום גוטמן, הצייר והמספר: מעשה בקצין אוסטרלי, חובב מוסיקה. סמוך לאחר שנכנס עם כוחותיו
לתל אביב שמע נגינת כינור שבקעה מתוך החלון של אחד הבתים. הוא נעצר, האזין לנגינה ואחר כך ניגש אל הבית, לומר תודה. אגב כך סיפר על הצהרת בלפור. הידיעה עברה מהר מבית לבית. היו שהטילו ספק בדברי האוסטרלי, אך המורה לכינור פסק שאנשים האוהבים מוסיקה - אינם יכולים לשקר". (שגב עמ' 48).
ביקורו של בלפור בשנת 1925
התקבל בכבוד מלכים
על תחושת אתחלתא ד'גאולה אפשר ללמוד מרשמיו של דוד בן גוריון: "למאמר על הצהרת בלפור קרא בן גוריון 'הגאולה', ובו כתב: 'זוהי הצהרה משיחית. זאת הצהרה של גאולה הפותחת ליהודים לא רק תקופה חדשה בתולדותיהם, אלא הרבה מעבר לזה: היא פותחת מחדש את ההיסטוריה שלהם'. לימים קישר בן גוריון בין הצהרת בלפור לחזון הרצל: 'אילו חי הרצל עוד 13 שנה והיה מגיע לשנת ה-57 בחייו, היה רואה שחזונו המדיני קם ויהי: הוכרה זכות עמנו במשפט הבין-לאומי, ובדיוק 19 שנה אחרי פגישתו עם הקיסר הגרמני בירושלים - שחל בנובמבר - 1898 ניתן הצ'ארטר הנכסף לעם ישראל'". (אוחנה עמ' 170).
משקיפים מנוסים המעיטו בערכה של הצהרת בלפור, והטילו ספק ביכולתה וברצונה של בריטניה למלא את ציפיותיהם של הציונים, אבל המוני היהודים ברחבי העולם הריעו לווייצמן. הם התייחסו אליו כמו אל הרצל לפניו, ובאספות שמחה והודיה הכתירו את חיים וייצמן כמנהיג העם היהודי.
ז'בוטינסקי שיחסיו עם ויצמן ידעו עליות ומורדות, מהימים שבהם היו שותפים לדירה בלונדון ועד לימים של חילוקי דעות קשים שבהם כינה ויצמן את הרוויזיוניסטים "פשיסטים" - כתב לוויצמן מכתב שבו
הוא מפרט את מגרעות ההצהרה אך ממשיך וקובע שזהו מסמך אדיר שאין בו כלום אבל הוא בית קיבול בעל גמישות אידאלית למרצנו. "כשאני נזכר בהתחלה: מנצ'סטר וג'סטיס-ווק בלונדון, וכיצד כל זה נבנה מקוביות של ילדים – ונמצץ מאצבעו של בן אדם אחד – אני מוכרח לומר לך – ואני מתברך שאני מכיר במקצת בהיסטוריה – שתהליך זה אין לו אח וחבר בתורת ההישג האישי". (חיי עמ' 99). בסיום מכתבו הוא מסר ד"ש חם לוורה איסאייבנה.
זאב ז'בוטינסקי בימיו ב"גדוד העברי"
בלפור אימץ לעצמו את הדימוי של כורש המודרני. באפי אחייניתו סיפרה כי בשעותיו האחרונות פגש רק את בני המשפחה ואת חיים ויצמן:
"חוץ ממני לא ראה איש את הפרידה הקצרה, הדמומה בין שניים אלו, שהיו שונים כל כך זה מזה ואהדתם ההדדית הייתה מכשיר אדיר כל כך בתולדותיה של אומה... לא הוחלפו מלים כי בלפור היה חלוש מאוד, וד"ר ויצמן כבשוהו רגשותיו. אבל אני, שראיתי את המבט, עת הניד בלפור ידו והגיעה אל ראשו המורכן של האחר, אינני מפקפקת כלל, שעמד על מהותו של הרגש, שנתגלה בפעם הראשונה והיחידה בחדר חוליו". (חיי עמ' 105). סימן את ידו שייקח את הפרחים. ורה ייבשה אותם והם מונחים על אחד השולחנות בארכיון ויצמן ברחובות.
מי שהתלהב פחות היו מנהיגי הציונות ברוסיה שרבים מהם תמכו בגרמניה ובניטרליות. יחיאל צ'לנוב שבעבר כינה את ויצמן 'סוכן בריטי', דרש בשם ההסתדרות הציונית לשמור את דבר ההצהרה בסוד. הוא חזר על ההחלטה של ועידת קופנהגן שנערכה ביולי 1917 שקראה לשמור על הניטרליות, והביע חשש פן יבולע ליהודים באזורי מעצמות המרכז, ובארץ ישראל מצפון לירקון בה שלטו עדיין התורכים. ויצמן קרא תיגר על הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית ובפועל ניצח אותה. הוא התעלם מהאיומים והודיע כי ינהל תעמולה ברוסיה וארצות הברית על זהות האינטרסים בין בריטניה לציונים. אוסישקין הפרו גרמני, שהאמין לכל אורך הדרך כי גרמניה תנצח במלחמה, ואמר לאמו של ז'בוטינסקי כי יש לתלות את בנה בגין תמיכתו בגדוד העברי (שלחם במסגרת הצבא הבריטי) חזר בו. ב-29.11.17 נסע באודסה במכונית פתוחה לכיוון השגרירות, עם קלוזנר וגרוזנברג, בראש תהלוכה ענקית של תמיכה בבריטניה. הסיבה המכרעת לשינוי דעתו הייתה רתיעתו המוצדקת מהבולשביקים שתמכו בהסכם שלום עם גרמניה וזכו לתמיכתה.
פרופ' ריינהרץ קובע כי "וייצמן השכיל לשכנע דורות של מדינאים בריטים כי מהצהרת בלפור - שרבים מהם נטו לראותה כטעות מדינית - השתמע הרבה יותר מכפי שהם סברו מלכתחילה. ולא עוד, אלא שעלה בידו להחדיר בהם את ההכרה כי הסרת תמיכתה בשאיפות הציוניות בארץ ישראל תסב לאימפריה הבריטית הפסד חמור של יוקרה ושל מעמד מוסרי. כל המבקש לראות בפרספקטיבה נכונה את מאמציו של וייצמן לגרום לבריטים שידבקו במחויבות שקיבלו על עצמם כלפי הציונות, די לו שיזכור מה עלה בגורלן של הבטחות בריטיות אחרות כימי מלחמת העולם הראשונה - לארמנים, לכורדים ולערבים: רבות מהן הושמו ללעג ולקלס". (הנשיא הראשון עמ' י"ט). (17).
מהצהרה למעשים – מסע ועד הצירים לארץ ישראל ההיסטוריונים ריינהרץ וגורני כותבים: "האם כבר אז, בנובמבר 1917,
היה המכתב הזה להצהרה הידועה שיש הרואים בה את הבסיס להקמתה של מדינת ישראל, ואחרים - את החטא הקדמון שהוליד את הסכסוך היהודי ערבי? המציאות ההיסטורית, כרגיל, מורכבת יותר. ועל משקל דבריה הידועים של סימון דה בובואר - הצהרת בלפור לא נולדה כזאת, היא נעשתה כזאת. משלהי 1917 היה וייצמן לדמות שבלעדיה אי אפשר לתאר את הדינמיקה יוצאת הדופן שבה הפך מסמך לא חשוב במיוחד של הקבינט הבריטי להצהרה בעלת משקל היסטורי יוצא דופן". (7).
"וייצמן עשה שלושה דברים: שימוש חוזר ונשנה במונח המחייב "הצהרה"; ...ועמידה על כך שהוא, נציג בריטי־יהודי־ציוני, מוכשר למלאכת הנחלת ההצהרה לכוחות הכובשים את הארץ. הוא אף יצא בברכת ממשלת בריטניה, בראש ועדה ציונית, להביא את דבר ההצהרה לחיל המשלוח המצרי של בריטניה בארץ. איך שלא מסתכלים על שלושת אלה, הם לא היו מובנים מאליהם. בתוך חודשים מעטים (מרץ עד ספטמבר 1918) הצליח וייצמן לעשות את הוועדה שלו, שנודעה לימים כ'ועד הצירים', למעין גוף אקזקוטיבי, שבגלגוליו השונים ב–30 השנים הבאות גולם במחלקה המדינית הציונית, בהנהלה הציונית בארץ, בהנהלת הסוכנות, במינהלת העם, בממשלה הזמנית ובממשלת ישראל הנבחרת ב–1949". (7).
משלחת ועד הצירים בראשות חיים ויצמן יצאה לדרכה לארץ ישראל במרץ 1918, וויצמן נוכח עד כמה האתגר הוא כמעט בלתי אפשרי:
בזיכרונותיו כתב: "יש שאתה מגיע לידי ייאוש ומאמציך שלך נראים בעיניך כאירוניה, כניסיונו של כסיל לרוקן את הים בדלי". (מדינאי עמ' 82). וכן: "בארץ ישראל סבלתי מן המרחק שבין הרצון לבין היכולת.
יש אשר הקשיים – כלכליים ומדיניים כאחד - נראו עצומים כל כך, שהייתי מגיע עד דכדוכה של הנפש. אז הייתי יוצא יחידי לבין ההרים, או אל שפת ימה של תל אביב, כדי לשוחח עם מי מזקני היישוב – אנשים כמו אברהם שפירא מפתח תקווה או יהושע חנקין ואחרים מבני דורם. המה סיפרו לי על קשייהם בשנים הראשונות כשבאו אל המדבר הזה, כשלא הייתה הסתדרות ציונית, הצהרת בלפור והיו טורקים. ואז ידעתי שוב כי מרץ יהודי, שכל ורצון הקרבה יהודיים, יתגברו סוף סוף על כל המכשולים". (מסה עמ' 251).
ויצמן התנתק ממשפחתו לתקופה של חמישה חודשים ומהדרך כתב לוורה: "זכרי, זהו שירותי הצבאי, שירות למען המולדת. את, כמוני, תישאי את הפרידה בזכרך כי בגורלנו נפל החלק היפה והאציל ביותר. אנו משלמים מחיר גבוה בעדו. כל החיים האלה לא היו אלא הקדמה לפרק זה שבו אנו פותחים עכשיו. חזק ואמץ! זו הייתה סיסמתו של יהושע בהתקרבו לארץ-ישראל. באהבה עמוקה פונה גם אני אליך בקריאה זו. בכוחך צפון כוחי". (מדינאי עמ' 242).
ובדרכו חזרה כתב:
"לפי נימת מכתבך אני חש כי קשה לך ואת בודדה. לבי כואב על כל זאת, אך במהרה אבוא אליך ויהיה לנו טוב ונעים ביחד, ורוצ'קה שלי. מהם בני האדם ובייחוד היהודים, ראיתי כאן במקצת. אולם זהו עמנו – אחרים אין! עלינו להשלים עם זאת כפי שעלינו להשלים עם אקלימה של ארץ ישראל, עם סלעי הרי יהודה, עם הערבים ועם המכשולים הקשים האחרים... במשך חמשת החודשים האלו חייתי 10 שנים לפחות, וקפצה עלי זקנה ניכרת, אבל בקרבי פנימה התחזקתי במאבק הזה כי יש כאן משהו המלהיבך למעשים גדולים! משהו זה הוא המסורת הקדושה, החזקה והבלתי נשכחת. קולותיהם של נביאינו וחכמינו האומרים לנו כי בכאב ובייסורים יהא עלינו ליצור את ארץ ישראל שלנו. אף לשנייה אחת לא הטלתי ספק באמונתי ובעבודתי. דרושה אמונה ואנשים בלי אמונה – מוטב שלא יבואו הנה. הם נופלים למעמסה בלבד: אך אלה רבים כאן, הלוואי ולא היו. הם הסוחרים אשר יש לגרשם מן ההיכל". (מדינאי עמ' 271).
ככל הנראה ויצמן עשה חיל בשליחותו, ואפילו ורה המסויגת והזהירה בסגנונה כתבה לו:
"אני חייבת להודות חיימצ'יק, כי לעתים תכופות אני חושבת על העובדה שאתה על כישרונותיך הגאוניים, קסמך האישי והלהבה הנצחית הבוערת בעצמותיך, נוצרת באופן שונה מיתר האנשים". (מדינאי עמ' 272).
נסיעת ועד השליחים היוותה את הצעד הראשון בהפיכת הצהרת בלפור לברת תוקף. השלבים הבאים היו דיפלומטיים:
ועידת השלום בוורסאי המדינות המנצחות ובראשן האימפריה החדשה – ארצות הברית - ביקשו לברוא עולם חדש. הנשיא האמריקני וילסון האמין בזכות ההגדרה העצמית של העמים המדוכאים, ומכך השתמע גם קיצן של האימפריות המפסידות העות'מאנית והאוסטרו-הונגרית אך גם של שותפותיו לניצחון – בריטניה וצרפת. בתחילת שנת 1918 נפגשו בוורסאי מנהיגי המדינות המנצחות ונציגי העמים שביקשו הגדרה עצמית. ויצמן כמובן היה שם ונפגש עם וילסון עמו התבדח על הצרפתים: "אני מדבר צרפתית שוטפת, אבל הצרפתים ואני מדברים בשפה שונה" ווילסון הנהן בהסכמה.
באותם ימים מת כתוצאה מהשפעת הספרדית סיר מארק סייקס
מהאישים המרתקים הקשורים ללידתה של הצהרת בלפור.
נחום סוקולוב
בפברואר 1919 נאמו נציגי העם היהודי שביקש הגדרה עצמית במולדת בה התגוררו מעטים מבניו:
סוקולוב סיפר על מצבם של יהודי מזרח אירופה וויצמן כתב: "ממקום עמידתי יכולתי לראות את פניו של סוקולוב, ואף כי אינני סנטימנטלי, נדמה לי, כאילו אלפיים שנות סבל יהודי רבצו על כתפיו". (מדינאי עמ' 304).
סילוואן לוי נציגו של הברון ויהודי צרפת - אמר לתדהמת חבריו כי "אנשים ייטלו עמם לארץ ישראל יצרים נושאי חומר נפץ רב. הם יביאו לידי צרות צרורות בארץ העלולה להידמות למחנה ריכוז של פליטים יהודים". (מדינאי עמ' 304). הציונים היו המומים וויצמן דחה מאוחר יותר את ידו המושטת, ואמר לו כי הוא בוגד.
ויצמן נאם אחרי לוי והצליח בנאום מזהיר לתקן את הרושם הקשה שהותיר נאומו. פליכס פראנקפורטר כתב לברנדייס כי "היה זה ויצמן במיטבו - וויצמן במיטבו הוא אשף". (מדינאי עמ' 305). ויצמן כתב לורה כי "זה היה רגע נפלא, הנשגב ביותר בחיי". (מדינאי עמ' 303).
השמחה הופרה מהר מאוד כאשר ב-4 לאפריל 1920 התחוללו מהומות בהם רצחו הערבים שישה יהודים ופצעו יותר ממאתיים. ז'בוטינסקי שארגן את ההגנה העצמית בירושלים נעצר, ונדון ל-15 שנות מאסר עם עבודת פרך. הזעזוע מקיומם של פוגרומים בארץ המובטחת היה קשה. ויצמן תלה את האשמה בכך שאנשי הצבא ששלטו בארץ לא מילאו את חובתם וראו בציונות וביהודים מטרד.
הארי סאקר (על שמו קרוי גן סאקר בירושלים) היטיב לתאר את המצב שנוצר לאחר שהאנגלים השלימו את כיבוש הארץ: "אנחנו נותרים כשמצבנו קשה יותר מאשר תחת הטורקים. לא תהיה לנו נגישות לקרקע, ונימצא בשליטתם של נערי בתי ספר פרטיים אנטישמיים - בעלי דעה קדומה פרו-מוסלמית. האמת לאמיתה היא שסידרו אותנו. עזרנו לתת לאנגליה את ארץ-ישראל ובכך מתמצית התועלת שביכולתנו להביא". (מדינאי עמ' 301).
ויצמן יצאלוועידת סן רמושהתקיימה ב18 באפריל 1920, וקיווה כי שם יושם קץ למצב הביניים הבעייתי.
ברכבת בדרכו לוועידה כתב לוורה מכתב בו מסתמנת התפכחותו מההערצה לבריטים:
"אני עייף, רצוץ, שבור, וכל העולם כולו היה לי לזרא. כל כך אני רוצה לראותך, לשוחח, לשפוך את לכי לפניך ולמצוא תנחומים - כל העולם איום כל כך. יש כה מעטים, כגון מיינרצהגן ודידס, האנגלים היחידים שמילאו את חובתם, כל האחרים זאבים ותנים! כנגד זה יכולים אנו להיות גאים בהתנהגותם של היהודים, הן זקנים והן צעירים, ובמיוחד של אנשי הדסה. הם גיבורים אמיתיים. אלמלא הכידונים של האנגלים שהפריעו לנו, היינו מתגברים על הערבים כבר ביום הראשון; אבל האנגלים פרקו את נשק ההגנה העצמית שלנו, אסרו את אנשינו ובתוכם את ולדימיר ייבגנייביץ' שלנו (ז'בוטינסקי) - הכול כמו אצלנו ברוסיה., אינני מאמין עוד לזאבים האלה! ככלות הכול, האנגלים הם שורש הרע; כמה הייתי רוצה לראות אותך ולנוח". (הנשיא עמ' 161).
רצף ההצלחות הדיפלומטיות נמשך, ובוועידה התקבלה החלטה של מועצת המדינות המנצחות שהעניקה לבריטניה את המנדט על ארץ ישראל, ומינתה אותה כאחראית על קיום ההבטחה שבהצהרת בלפור. כמו כן התקבלה החלטה בריטית פנימית לסיים את המצב הצבאי, לעבור לניהול אזרחי, ולמנות את הרברט סמואל - הציוני המוצהר לנציב העליון. ב30 ליוני 1920 הגיע הנציב החדש ארצה ובטקס שהתקיים לאחר הגעתו של סמואל מסר לו המפקד היוצא קבלה עליה נכתב: "נתקבלה ארץ ישראל במצב טוב" ועל כך הוסיף סמואל "E.O.E ר"ת של "להוציא טעויות והשמטות". מיד לאחר מכן העניק חנינה למופתי ולז'בוטינסקי.
"ויצמן היה כחולם: אך שלושה שבועות קודם לכן חזה מבשרו פוגרום בירושלים, שלא היה שונה מהפוגרומים ברוסיה, אלא שזה נתחולל תחת דגל בריטי". (מדינאי עמ' 323). הצלחתו לא מנעה ביקורת והטחת האשמות כנגדו, ובוועידה שהתקיימה ביולי 1920 ענה למבקריו כי אין די בהצלחות דיפלומטיות. העם היהודי נופף בדגלים, כינס אספות ותו לא. הציונים לא תרמו כספים, לא עלו לארץ לבנותה, וזכורה קריאתו "העם היהודי. אייכה?".
ויצמן היה למנהיגה של התנועה הציונית ויצמן האמין בכוחם של יחידים המקדישים את חייהם למען העם כפי שכתב לאחותו ערב אשרור המנדט:
"מגלת המנדט – נכתבה בחלקה הגדול בדמי, אבל מי יודע אולי לשם זה נדדתי כל ימי חיי ממאטעלע עד לונדון, למען היהודים פה ובכל ארצות המערב. כאשר זוכר אנכי את החורבן במזרח לבי נקפא בקרבי, ובא אנכי לידי הכרה שרק יחידי הסגולה ששאבו את כל כוחם המוסרי מהמעיין היהודי היחידי והאמיתי, מסוגלים ומוכשרים להעמיס על שכמם את העבודה בעד הכלל, ובידיהם יעלה להחיות את העצמות היבשות. ובכן לא נתאונן על הגורל אם קשה הוא, אבל גם יפה הוא". (מדינאי עמ' 399).
בוועידת לונדון שהתכנסה ביולי שנת 1920, שהייתה הכינוס הציוני הראשון לאחר תום המלחמה, נבחר ויצמן לנשיא ההסתדרות הציונית. מהוועידה נעדרו עדיין רבים מהנציגים מגרמניה – עובדה שסייעה קרוב לוודאי לבחירתו של ויצמן. בבחירתו הייתה משום מתן גושפנקא למצב קיים, כי הבריטים והרחוב היהודי הכירו במנהיגותו זה מכבר.
ההיסטוריונים גולני וריינהרץ כותבים על מעמדו: "ב–1922 דומה היה לרבים בבריטניה כי 'חיים הגדול' מכוון את מדיניות בריטניה במזרח התיכון ופלשתינה־ארץ ישראל כרצונו. זה היה מוגזם, כמובן. אולם לא נעשה דבר בנושאים אלה בלי להתייעץ איתו. וייצמן ידע היטב שמנעד האינטרסים של בריטניה רחב, וששריה, קשה להאמין, אינם חברים בתנועה הציונית. כיוון שכך לימד זכות על הצהרת בלפור כאינטרס בריטי. הממשלה לא 'עבדה' עבורו, אך קולו נשמע. הוא ידע והבין את המתרחש בחדרי החדרים של השלטון המרכזי בלונדון יותר ממה שלרבים היה נוח להודות. אישים מעטים בלונדון יכולים היו לדבר, כמוהו, על מה שהם רצו, בכל עת שהם רצו, עם מי שהם רצו. בספר 'האב המייסד' הם כתבו: "כבר ב-1918 נחשב ויצמן בעיני הבריטים סוכן ציוני, ובעיני הציונים סוכן בריטי, ולא במובן השלילי דווקא. ויצמן לא ראה את עצמו פילו־ציוני, גם לא פילו־בריטי, אלא בפשטות ציוני ובריטי" (האב המייסד, עמ' 54).
ביולי 1921 שב וייצמן מביקור ממושך בארצות הברית. נראה היה לו שממשלת בריטניה אינה מקפידה דיה לעמוד ברוח הצהרת בלפור. הזמן אליך, ביקש מבלפור, עדיין שר החוץ, את הצמרת המדינית לפגישה. הם באו: ראשי הפרלמנט, שר האוצר, שר המושבות ואף ראש הממשלה. וייצמן נזף בהם. איש מהם לא קם להעמידו במקומו. הוא חזר על הריטואל הזה ב–1928 וב–1930. יכולת השיחה שלו, שליטתו בחומר והמידתיות שלו, איפשרו לו לומר דברים קשים בלי שאמינותו כבריטי נאמן תיפגע. וייצמן לא היה פרו־בריטי. הוא היה בריטי שהציונות הייתה תכלית חייו. לפיכך, לא איים פוליטית גם שעה שלמשקיף חיצוני נראה כי הוא משפיל בכירים בריטים. בעידן הדואר והטלפון, החזיק וייצמן רשת חברתית שהעניקה לו עוצמה יוצאת דופן. איש אמיד, בלתי תלוי, היפוכונדר וגם חולני, שהקריב את בריאותו, את משפחתו ואת הקריירה המדעית שלו למען תכליתו האחת: בית לאומי או מדינה ליהודים". (7).
רונלד סטורס מושלה של ירושלים מ1917 עד 1926 תאר את סוד כוח השכנוע של ויצמן:
"קסם כמעט נשי, בצרוף קטלנות חתולית, עם התלהבות בוערת וחזון נבואי... חסר-רחמים, אינו מגלה סובלנות כלפי אף יריב, ועם זאת רגשני: רוחש בוז אבל סוחר הגון. הוא היה איש שיחה מבריק, עם כישרון להציג תכנית בבהירות רבה שאין לה מתחרים... נואם עם כושר שכנוע כמעט מפחיד, אפילו באנגלית... עם כל יכולת השכנוע הדינאמית שבדרך כלל הסלאבים מקדישים לאהבה והיהודים – לעסקים" (מדינאי עמ' 405). פרטי טריוויה על רונלד סטורס: הגדיר עצמו כניטרלי בסכסוך היהודי ערבי, ואמר כי שעתיים של קובלנות ערביות מבריחות אותו אל בית הכנסת הקרוב, ומנה מרוכזת של תעמולה ציונית גורמת לו לרצות להתאסלם. הוא גם יזם את ההוראה לחפות את המבנים בירושלים באבן.
העימות עם השופט ברנדייס - המרחק בין פינסק לבוסטון במהלך מלחמת העולם הראשונה שיתפו ויצמן וברנדייס, מנהיג ציוני ארצות הברית, פעולה משני עברי האוקיאנוס, כדי לקדם את האינטרסים הציוניים. לאחר סיום המלחמה החל קרע שבא לידי ביטוי בוועידת לונדון.
לואיס דמשיץ ברנדייס נולד למשפחת מהגרים שמוצאה מצ'כיה, וסיים את לימודיו בהרווארד בגיל 20 בציון הגבוה ביותר בהיסטוריה של המוסד, שיא שנשבר רק אחרי 80 שנה לאחר מכן; הוא היה לעורך דין עשיר ומצליח שנים ספורות לאחר שפתח את משרד עורכי הדין שלו. ברנדייס לא עסק בצבירת כסף וכוח, אלא הקדיש את רוב הקריירה שלו כעורך דין לתיקים בעלי אופי חברתי, ונלחם למען מטרות בהן האמין כמו הגנה על עובדים, צרכנים ומלחמה בטייקונים ובמונופולים. הוא כונה "פרקליט הציבור", והמגזין "אקונומיסט" כינה אותו "רובין הוד של עולם המשפט". ברנדייס היה פעיל פוליטי ואחד מיועציו הקרובים והמשפיעים ביותר של הנשיא הדמוקרטי וילסון - שמינה אותו בשנת 1916 לשופט בבית המשפט העליון. וילסון התעקש על מינויו של יהודי ראשון לתפקיד, ועוד כזה הנלחם בטייקונים ובמונופולים, והתגבר על מלחמת החורמה שניהלו אילי ההון והאנטישמים נגד המינוי.
לואיס ברנדייס
כפרקליט חברתי וכשופט קידם רפורמות פורצות דרך, והוא אחד המשפטנים המצוטטים ביותר בעולם עד לימינו אלו. אמרתו כי "אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר", הייתה לאחד הביטויים השגורים ביותר בזירה הציבורית. הוא קבע הלכות בתחום המלחמה בתאגידים רבי כוח וכתב ספר בשם "כספם של אנשים אחרים, וכיצד משתמשים בו הבנקאים". פסיקותיו היו פורצות דרך גם בתחום ההגנה על הפרטיות, והוא קבע את המינוח על זכותו של אדם 'להיעזב לנפשו'. (19).
כדי להבין את סוד כוחו הפוליטי של ברנדייס, והפיכתו למנהיג ציוני ארצות הברית, יש להכיר את המבנה הדמוגרפי של הקהילה היהודית בארצות הברית בראשית המאה הקודמת. משנת 1900 ועד לשנת 1924 בה נסגרו שערי ארצות הברית, היגרו אליה כשני מיליון יהודים ממזרח אירופה שהמשיכו לדבר יידיש ולנהל את חיי השטאטל בשכונות עוני בשולי הערים הגדולות. הוותיקים, שהיו בעיקר יוצאי גרמניה, עשירים, מבוססים ומעורים בחברה האמריקנית היו למיעוט קטן אך שולט.
מספר מהגרים צעירים, בעיקר עיתונאים שהיו בעלי רגש לאומי וציונים כלואי ליפסקי על שמו קרוי רחוב בצפון תל אביב, ביקשו ל"המליך" עליהם את ברנדייס וחבריו בני האליטות הישנות כדי שיסייעו בהשתלבותם בחברה האמריקנית. לשידוך היה יתרון ברור לברנדייס כי עמדת ההשפעה על מאות אלפי מהגרים העניקה לו כוח פוליטי, וחיזקה את מעמדו מול הנשיא וילסון ובכירי המפלגה הדמוקרטית.
המהגרים ראו בו את בן האליטות, אך בפועל מוצאו היה ממשפחה ענייה של מהגרים מצ'כיה שהשתייכו לתנועה הפרנקיסטית שהקים משיח השקר יעקב פרנק. בילדותו בילה כמה שנים בגרמניה ולמד שם בתיכון, כך שהייתה לו זיקה לשתי הקבוצות שהרכיבו את הקהילה.
לאחר תום מלחמת העולם הראשונה נשטפה ארצות הברית בגל של לאומנות ופחד מהשתלטות קומוניסטית. נוצר זיהוי בין המהפכה הבולשביקית לדור הצעיר של המהגרים היהודים מרוסיה, שרבים מהם אכן היו מהפכנים, והצדיקו לכאורה את הפחד מיבוא המהפכה הבולשביקית לארצות הברית. הנרי פורד, יצרן המכוניות, עסק בהסתה כנגד היהודים, ואף הדפיס והפיץ כמיליון עותקים של 'הפרוטוקולים של זקני ציון'. באווירה עכורה זו החלו כמה מחבריו של ברנדייס להתרחק מפעילות בהסתדרות הציונית שנתפסה כמעין ארגון עולמי של יהודים שנאמנותם למולדת אחרת קודמת לנאמנותם לארצות הברית. ברנדייס עצמו לא היה מוכן לוותר על עמדת הכוח שהעניקה לו מנהיגותו הציונית, אך הוא ניסה לעקר את החזון הציוני מכל סממן לאומי, ולהפכו לסוג של פעילות צדקה לשם פתרון בעיית פליטי רוסיה, ויישובם בארץ ישראל הרחוקה. תוצאת לוואי לכך הייתה התנגדות נחרצת לכל פעילות ציונות הקשורה לפוליטיקה, הסברה וחינוך. זו הייתה הסיבה לקץ שיתוף הפעולה הפורה בינו לבין ויצמן, ולתחילתו של הקרע בין שני האישים.
ויצמן תיאר בזיכרונותיו את ברנדייס בתערובת של הערכה ולעג:
"פעמים רבות דימו את השופט ברנדייס לאברהם לינקולן, ובאמת הרבה מן המשותף היה ביניהם. מלבד תווי הפנים המחוטבים למשעי והגבות הגבוהות – גם ברנדייס היה פוריטני: ישר, מחמיר, בעל מצפון והיגיון שאינו יודע ויתור. בשל תכונות אלו יש שקשה היה לעבוד עמו. כדוגמת וילסון נוטה היה לפתח תורות, המבוססות על עיקרים רמים, שנבעו מהכרתו הפנימית, ולהמתין אחר כך לעובדות ההולמות אותן. אם העובדות לא הואילו לבוא ראה את החיסרון בעובדות" (מסה עמ' 247).
ויצמן שהתקומם כנגד הגישה המצמצמת את הציונות לכדי פעולה הומניטרית של סיוע לפליטים, קבע:
"התעלמותכם המוחלטת ממניע ההקרבה בתקופה חשובה זו כיבה את הניצוץ האלוהי שברא את הרעיון" (מדינאי עמ' 350). בלהט הוויכוח הטיח בנאמנו של ברנדייס - הפרופ' פרנקפורטר: "הציונות שלך אינה הציונות שלי. היהודיות שלך אינה היהודיות שלי. החינוך שלך אינו החינוך שלי" (מדינאי עמ' 354). לדעתו "ברנדייס הוא קודם כל אמריקני ורק דקות מספר ביום ציוני" (מדינאי עמ' 354), והאשים שברנדייס וחבריו מצניעים את יהדותם בשל חששם מהנרי פורד והאנטישמיות שלו.
המצב הכלכלי לאחר תום מלחמת העולם הראשונה בארץ היה נואש, ומאירופה המתאוששת מהמלחמה היה קשה לגייס כספים. ויצמן, שהיה נפעם מהקרבתם של חלוצי העלייה השנייה והשלישית, היה מוכן לספוג כל השפלה מציוני ארצות הברית, ובלבד שיתרמו כספים. בוועידת לונדון שהתקיימה בשנת 1920 הייתה נכונות כללית למנות את ברנדייס לנשיא ההסתדרות הציונית, אך הוא לא שקל אפילו את האפשרות לקבל את התפקיד.
ברנדייס וחבריו בזו למנהיגים הציוניים, ובחנו את התנהלותם הפיננסית בראייה של קפיטליסטים מצליחנים הבוחנים פקידים שלומיאליים, רשלנים ואולי גם מושחתים - ולא היו מוכנים להפקיד בידיהם כספים. על כך אמר להם ויצמן:
"אי אתם יכולים להקים את נהלל ואת נוריס בלא קרנות לאומיות. החלוצים מוכנים לוותר על ארוחה פעמיים בשבוע, אבל את הפרות יש ויש להאכיל, ואי אפשר להאכיל פרה בנאומים" (מסה עמ' 271).
ויצמן מצא עצמו באותו מצב בו התמודד עם בני האליטות המתבוללות בבריטניה שניסו למנוע את מתן הצהרת בלפור. באותם ימים הוא התגבר עליהם ודחק אותם כליל משליטה במוסדות הציוניים בזכות פנייה ישירה להמוני המהגרים ממזרח אירופה – מעל לראשי המנהיגים הוותיקים. כשנואש מתחנוניו בפני ברנדייס וחבורתו, החליט לחזור על הדפוס ולפנות ישירות להמונים שהיוו את רובם המכריע של יהודי ארצות הברית. הוא הקים, באופן שהיווה התרסה כנגד המנהיגות הציונית האמריקאית, את 'קרן היסוד' לגיוס כספים לטובת המפעל הציוני.
בתחילת אפריל 1921 הגיע וייצמן לראשונה לארצות הברית, ועשרות אלפי אנשים קידמו את פניו בהתלהבות. המסע היה לגיוס כספים למען האוניברסיטה העברית, ונילוו אליו במסעו אוסישקין, שהיה נערץ על ידי המהגרים, שמריהו לוין ובן ציון מוסינזון - מנהל הגימנסיה הרצליה. "יצאתי לשם כדי לגלות את הקהילה היהודית הזאת. זה היה מסע של קולומבוס יהודי שהיה עליו לגלות מחדש את אמריקה היהודית, שכן אמריקה היהודית הוסתרה מאיתנו" (מדינאי עמ' 356).
בעיתונות היידית התנהלו קרבות עזים בין ברנדייס ואנשיו למשלחת. ויצמן הצליח בעזרת קורט בלומנפלד – מנהיג ציוני גרמניה - לשכנע את אלברט איינשטיין להצטרף אליו. קבוצת ברנדייס הפעילה לחץ כבד על איינשטיין להימנע מהקשר לוויצמן, אך נכשלה.
המסע עם איינשטיין הלחץ על איינשטיין שלא להצטרף למשלחת הופעל גם על ידי חלק
מיהודי גרמניה. המדען פריץ הבר כתב לאיינשטיין שאם ייסע לארצות הברית בשנת 1921 עם ידידיו האנגלים, "יהא בכך משום חוסר נאמנות חמור לעם הגרמני ולידידיך בגרמניה הנאנקים תחת תנאי השלום המבישים שהטילו עליהם בנות הברית. בתשובתו כותב איינשטיין שהוא רואה במעשה זה דווקא מעשה של נאמנות. 'נאמנות לעמו, העם היהודי'". (3 דקה 41).
החברות בין ויצמן לאיינשטיין, שהתפתחה במסע באנייה ובהרצאות ברחבי ארצות הברית בהן היה איינשטיין הכוכב הבלתי מעורער, נמשכה כל ימי חייהם. כשהגיעו לניו יורק שאלו העיתונאים את ויצמן האם הבין את תורת היחסות. תשובתו הייתה ש"פרופסור איינשטיין הסביר לי את תורתו חזור והסבר עד אשר השתכנעתי לבסוף שהוא הבין אותה" (3 דקה 41). היה בכך רמז כי הוא רואה באיינשטיין בכיר ממנו בהיררכיית המדע. אך גם איינשטיין העריך אותו. בשנת 1923 ויצמן שלח אליו מכתב בו הוא מדבר על הסכנה האיומה המרחפת על יהדות אירופה (!) ודיווח לו על כוונתו להתפטר מראשות ההסתדרות הציונית. איינשטיין ענה לו: "מכתבך הכתוב בעדינות אך מדכא, היה לי הפתעה כואבת. פועלך נראה כה מבריק בעיני, הייתי כמעט אומר מנותק מכוח הכבידה העולמי". (3 דקה 48).
ורה סיפרה בזיכרונותיה על הנסיעה המשותפת לארצות הברית בה איינשטיין חיזר אחריה:
"איינשטיין היה צעיר, עליז והרבה לפלרטט. זוכרת אני שאשתו אמרה לי כי לא אכפת לה שבעלה מפלרטט אתי כיוון ש'נשים משכילות אינן מושכות אותו. הוא נמשך מרחמים אל נשים העובדות עבודה פיזית'" (חיי עמ' 97). על חיים בעלה כתבה כי להבדיל מאיינשטיין "בעלי חיבב נשים יפות, אבל רק בתנאי שהיה להן גם שכל" (חיי עמ' 101).
הקרע הופך לגלוי בפגישה שהתקיימה בין השניים - דיבר ברנדייס אל ויצמן בגסות רוח והסכים לדון רק במזג האוויר. (20).
במאי 1921 כתב ויצמן לאלפרד מונד, הידוע כלורד מלצ'ט, כיצד ניסה בכל מחיר להגיע להסכמות כלשהן, וכיצד נכשל.
"ברור כי במצב כולו יש עובדה אחת, שאין עליה עוררין: להמוני הציונים והיהודים באמריקה אין שום עניין משותף עם ברנדייס וחבורתו, שאינם אלא אוליגרכיה קטנה של אנשים בעלי מעמד חברתי מסוים בארץ זו, אך בלא שום השפעה בציבור היהודי, להוציא מספר יהודים מתבוללים, לא ציונים או אנטי ציונים. 95% של יהודי אמריקה הם אותם המבינים 100% ציונות צרופה מהי, ומוכנים ללכת אחר ציונות כזאת ולתרום לה מכספם - ולא לשום ציונות אחרת. אני כותב דברים אלה מבוסטון, שהיא עירו של ברנדייס - מבצרם של היהודים המתבוללים. אשתקד ניסו לאסוף כאן כסף בשביל 'קרן הגאולה', התאמצו כל השנה ואספו 28,000 דולר. אמש, בסעודת ערב אחת, נאספו 20,000 דולרים, וכך הדבר בכל עיר ועיר. איננו משיגים תרומות גדולות, אך ההמונים נותנים סכומים קטנים בכמויות גדולות" (הנשיא עמ' 176).
ויצמן ידע כיצד לפנות אל המוני המהגרים, ובנאומיו בפני יהודים באמריקה אמר:
"כל העולם מגנה אותנו. אומרים לנו שאנו סוחרים בבגדים ישנים, בגרוטאות. אפשר שאנו בניהם של סוחרים בבגדים ישנים, אבל אנו נכדיהם של נביאים... אינני יכול לדמות לי שום אדם שהייתי מסכים להתחלף עמו. הנה אני עומד כאן בלי שוטרים, בלי צבא, בלי צי ומעז לטפל בתכנית שלא נשמעה כמוה: קימום ארץ אשר שממה אלפיים שנה בידי עם אשר שמם אלפיים שנה. וכאן בחצי הלילה, אתם יושבים במרחק חמשת אלפים או ששת אלפים מייל מארץ ישראל ואתם צמאים לשמוע מפי דברים על הארץ ההיא" (מסה עמ' 272).
בוועידה השנתית של הסתדרות ציוני אמריקה שהתקיימה ביוני 1921 בעיר קליבלנד הסתבר שוויצמן צדק בהערכותיו, ותומכיו בהנהגת ליפסקי זכו בניצחון מוחץ. ברנדייס ואנשיו התפטרו כאיש אחד, אך היה זה הניצחון פירוס וויצמן הודה כי: "איבדנו דם בקליבלנד ולא הצלחנו לחדשו. כתוצאה מכך סובלים אנו מאנמיה קשה". (מדינאי עמ' 370).
הברית עם תנועות הפועלים ויצמן שלט בתנועה הציונית בכוח אישיותו, וקשריו הטובים עם הממסד
הבריטי ויהודי ארצות הברית, אך מאז סיומה של הרפתקת מפלגת 'הפרקציה הציונית', לא נשען על תנועה מפלגתית. הקשר שהיה לו עם המפלגה שנקראה 'ציונים כלליים' התרופף כאשר חבריה הקצינו לכיוון הימני של המפה הפוליטית. בפולין שהייתה לפני השואה מרכז יהודי חשוב. הרוויזיוניסטים שהיו בעל השפעה גדולה, התנגדו למדיניותו הפשרנית, וקראו תגר על מנהיגותו.
בביקור בקיבוץ ניר דוד
וייצמן נשען מימיו בבריטניה על אנשים שמחוץ לחוג העסקנים הציונים, ובייחוד על קבוצת חברים לדעה שקיבץ סביבו במנצ'סטר. עם תומכיו נמנו הרברט בנטוויץ' ובנו נורמן, העיתונאי הרי סאקר וליאון סימון, פקיד ממשלתי שהחל לעסוק במדעי היהדות. כעבור כמה שנים הצטרפו אליהם גיסיו של סאקר, סימון מרקס וישראל זיו, מקימי רשת חנויות הכלבו 'מרקס אנד ספנסר', ותמיכתן הכלכלית של משפחות מרקס וזיו סייעו לוויצמן להגשים במהלך השנים את תכניותיו. למרות חשיבותה של קבוצת תומכים זו – היא לא הייתה שקולה לתמיכתה של מפלגה פוליטית.
הברית שנכרתה לפיכך - בין חיים ויצמן לתנועת הפועלים תרמה לשני הצדדים: ויצמן היה חסר בסיס כוח פוליטי - ומפלגות הפועלים היו כוח עולה בעל מסורת ארגונית, אך חסרו מנהיגות שתהא מקובלת גם מחוץ למחנה שלהם.
.
מנהיגי מפא"י, ובראשם דוד בן גוריון,ברל כצנלסון וחיים ארלוזורוב, שאפו ל'הגמוניה פועלית' בתנועה הציונית. הם הבינו שהתנועה עדיין איננה בשלה לכך, ועל כן הסתייעו בוויצמן - מנהיג מנוסה ובעל קשרים חשובים בזירה הבינלאומית ובעולם היהודי, בדרך להשגת מטרתם.
ויצמן ותנועות הפועלים היו שותפים לאיבה כלפי התנועה הרוויזיוניסטית: ויצמן סלד מהערצת הכוח והמיליטריזם שלה, וזיהה אותה עם התנועה הפשיסטית שהחלה לצבור כוח באירופה של אותם ימים. זאב ז'בוטינסקי התגורר בלונדון כשותף לדירה של חיים בעת שעבד על פרויקט האצטון לפני שעזב סופית את מנצ'סטר, והיה חביב במיוחד על ורה, אך המחלוקת הפוליטית ביניהם התעצמה במהלך השנים.
בזיכרונותיו סיפר ויצמן על הברית עם הפועלים:
"היה יותר מקשר אישי ביני ובין מנהיגי תנועת העבודה ואנשי השורה של נהלל, עין חרוד והעמק בכללו. סבורני שאלמלא הם לא הייתי יכול לעמוד ביגיעת העצבים והגוף, שהייתה כרוכה בנסיעותיי לשם איסוף כספים באמריקה ובארצות אחרות. תמיד זכרתי שהכסף נועד לגאולת עמק יזרעאל, עמק הירדן ושטחים נרחבים אחרים. ולעתים, בזכרי את העובדים, כפי שראיתים לאחרונה בנהלל, את עיניהם הנוצצות מרעב במשך שבועות וירחים, והם מברכים אותי בשמחה ובתקווה –הרגשתי שיש לי חלק, ולו גם קטן בסבלותיהם ובהישגיהם" (מסה עמ' 355).
היה משהו מוזר בברית הזו: ויצמן סיגל לעצמו גינונים של בן המעמד הגבוה בבריטניה. הוא הרוויח הון עתק מעבודתו ככימאי, חי בבית מפואר בלונדון, התנייד ברולס רויס עם נהג, לבש חליפות משי וידע לחיות את החיים הטובים. הפועלים לעומתו דגלו, לפחות כאידאל, בחיי סגפנות ובוז לנהנתנות הבורגנית. ויצמן העריך באמת ובתמים את החלוצים הצעירים ואת הקרבתם. באחד הקונגרסים אמר כי "בכל בית ובכל רפת בנהלל, ובכל בית חרושת קטן מושקעת טיפה מדמי" (הנשיא עמ' 471).
במכתב ששלח לברון רוטשילד ביקש להזים שמועות שהפך לשמאלן קיצוני והסביר את פשר הברית שלו עם החלוצים הסוציאליסטים. הוא תלה את 'האשמתו' בסוציאליזם במחלוקות שהתקיימו בקונגרס שהתקיים בשנת 1931 - בו הודח מהנשיאות;
המכתב לברון רוטשילד (דצמבר 1931) "הקונגרס האחרון התפלג בצורה בולטת לאורך קו ברור אחד: מן הצד
האחד עמדה קבוצה של מורדי אור ריאקציונרים - אנשים דוגמת הפוליטיקאים הפסבדו דתיים של 'המזרחי' - בשילוב מאושר עם פאשיזם יהודי, המיוצג על ידי הרוויזיוניסטים... מעבר מזה של המתרס עמדו היסודות האינטלקטואליים, אנשים אשר נשאו בעול גיוס כספים, עבודה מדינית, תעמולה, במשך המלחמה ולאחריה, בשילוב עם נציגי קבוצת הפועלים בארץ ישראל- אלה שעומדים בחפירות הקדמיות של התנועה והנושאים על גבם, פשוטו כמשמעו, את הנטל של החיים הממשיים בארץ. תהיה אשר תהיה השקפתו של אדם על הדעות המדיניות של שתי קבוצות אלה, אין שום קושי להעריך את תרומותיהן היחסיות לבניין ארץ ישראל. מצד אחד, הפוליטיקאים של הגטו: מצד אחר, העובדים בציון. כפי שהדברים התגלגלו, הקבוצה השנייה היא שלחמה את מלחמתי, והפסידה - תופעה לא בלתי ידועה במדיניות האירופית בארבע או חמש השנים האחרונות. ברינינג (ראש ממשלת גרמניה), למשל, מפסיד במלחמתו נגד היטלר. לא אזכיר דוגמאות מן הפוליטיקה הצרפתית. הזמנים הם כאלה שמעודדים משום מה את היסודות הריאקציונריים; אין לי צורך להיכנס לפילוסופיה של העניין; העובדות גלויות לעין" (הנשיא עמ' 294).
הוא ממשיך ומספר לברון על אורח החיים הצנוע והסגפני של הפועלים, וקובע כי כל אשר השיגו הוא בעבודתם ולא מכוח עבודת ערבים או יהודים אחרים. גם את כוחם הפוליטי וכוחה של ההסתדרות הוא מייחס ליוזמה, משמעת בנסיבות קשות ביותר ויכולת להגן על האינטרסים שלהם בעוז ותבונה. ויצמן שופט במכתבו את הבאים לארץ על פי קנה מידה של יכולתם להתייצב מול הסבל של החיים על 'גבול הציוויליזציה'.
"לכן מחובתי לתמוך באנשים צעירים אלה, לעודדם, לעזור להם, לעשות כל שביכולתי כדי שמאבקם יהיה פחות קשה. הם ואני היינו שותפים בהרפתקה גדולה. הם עמדו בחפירות של קו החזית; אני ניסיתי לספק להם מזון ותחמושת" (הנשיא עמ'296).
הברון אדמונד דה רוטשילד
אחת הדמויות החשובות ביותר בקשר שבין וייצמן לראשי מפא"י היה חיים ארלוזורוב, כלכלן צעיר שהוצב בקונגרס ה-17 בראש המחלקה המדינית בירושלים. ארלוזורוב היה חביב מאוד על וייצמן ונחשב בעיניו כממשיך דרכו המדינית.
ביולי 1931 כתב לארלוזורוב: "דבריך היו הרבה יותר מנאום. היה זה מעשה היסטורי גדול. ההרגשה שנמצא אדם אשר יוכל בבוא היום (ואני מקווה בקרוב!) להמשיך במדיניות האמיתית והצרופה גורמת לי עכשיו אושר רב" (הנשיא עמ' 286).
דוגמה להצלחת שיתוף הפעולה בין ויצמן לפועלים הייתה הקמת הסוכנות היהודית המורחבת:
ויצמן ביקש להוסיף למעגל העשייה הציונית גם בעלי הון יהודים וארגוני סיוע שלא נחשבו לציונים, אך הביעו אהדה כלפיה. אולי הייתה זו דרכו של מי שלא עמדה מאחוריו סיעה פוליטית לחזק את מעמדו בתנועה. כצפוי התנגדו לכך פעילים רבים בהם ז'בוטינסקי וגרינבוים. הברית עם תנועת הפועלים הפרגמאטית, ששיוועה לסיוע כספי למפעל ההתיישבות, סייעה להתגבר על ההתנגדות - והסוכנות הוקמה בטקס חגיגי באוגוסט 1929.
על הסוכנות היהודית הסוכנות הייתה גוף משותף בחלקים שווים של ההסתדרות הציונית וארגונים יהודיים לא ציוניים. בטקס החגיגי של הקמתה בציריך השתתפו נציגים מ-26 מדינות, בהם אלברט איינשטיין, הסופר שלום אש, המדינאי הצרפתי ליאון בלום, לואי מרשל, פליקס ורבורג והרברט סמואל. ישיבת ההקמה של הסוכנות הייתה אירוע היסטורי, וניצחון מרשים לעקשנותו של וייצמן.
ויצמן כתב על כך בזיכרונותיו: "הפרץ בין הציונים והחלקים הלא ציוניים שבדעת הקהל הלך הלוך וצר - עצם המשא ומתן שקדם להשלמת הסוכנות הביא לידי יחס של חיבה גדולה יותר מצד הלא ציונים. המחשבה שבנין המולדת היהודית הוא חלום אוטופי, הזיה של בטלני גטו מוטעים על ידי רעיונות משיחיים - התחילה להתפזר על ידי השתתפותם של אנשי עסקים דגולים, הנודעים לתהילה בפיקחותם ובמעשיותם המחמירה" (מסה עמ' 309). זמן קצר לאחר הקמתה פרצו בארץ הפרעות, לואי מרשל שהיה הרוח החיה של הפעילות בסוכנות נפטר, פרץ המשבר הכלכלי שכונה 'השפל הגדול' והתקוות לתרומות משמעותיות נגוזו.
תחילת הירידה בכוחו של ויצמן מאורעות תרפ"ט 1929 בהם נרצחו 133 יהודים ונפצעו 339 - פרצו לאחר מחלוקת עם שוטרים בריטיים שהסירו מחיצה בכותל שתפריד בין גברים לנשים, אשר עד אותו מועד התפללו בצוותא. המופתי ידע לנצל את העימות כדי להסית את ההמונים, ולקרוא להם להגן על המסגד מפני אויביי האסלאם. אנשים כמו אליהו גולומב שהיה ממונה על הביטחון הזדעזעו מהמחשבה כי תפרוץ מלחמת דת, והוא התריע שעימות על רקע דתי הינו 'סוס שאסור להוציאו מהאורווה במקום כמו המזרח התיכון'.
ויצמן הפך שלא ברצונו לכתובת אליה הפנו את כל הטענות כנגד
הבריטים, וככל שהבריטים הלכו ונסוגו מהבטחותיהם לתנועה הציונית כן נחלש מעמדו. לחברו בארצות הברית כתב:
"כלום צריך אני לתאר לפניך את כל הייסורים שעברו עלי בשמונה עשר החודשים האלה מאז תקרית הכותל המערבי? מאז הפגנת הרוויזיוניסטים, שהייתה הניצוץ אשר הדליק את הלהבה, ועליה הם ייקראו ביום מן הימים לתת את הדין לפני כס ההיסטוריה? ועדיין הם ותומכיהם תוקעים בחצוצרה גדולה, מקימים רעש גדול ברחוב היהודי - היטלריזם חדש, בצורתו הגרועה ביותר. אין לי טענה כל כך נגד הרוויזיוניסטים. הם לפחות פתוחים וגלויי לב, אם כי מסוכנים מאוד. אבל כל האחרים, הרוויזיוניסטים בסתר, גרועים יותר, לאין שיעור.
העדות בפני ועדת פיל
חייבת להיות היטהרות נפש יסודית בתנועה אם ברצוננו להוסיף ולהתקיים. הקשיים הכספיים אינם אלא סימן של מחלה פנימית חמורה, ששמות רבים לה: דמגוגיה, כזב אינטלקטואלי, תועלתיות פוליטית, שוביניזם ועוול לזולת - לערבים, למשל - מן הסוג הגרוע ביותר, ואחרון אך לא פחות חשוב - הזלזול במציאות, אי הבנה גמורה של העובדה שאנו חיים בעולם מבולבל וכי הבעיה שלנו היא פונקציה של המצב הכללי וכי אנו היהודים איננו יכולים להרשות לעצמנו להשתמש באותו נשק שאחרים משתמשים בו ולהשתכר מאותה פראזיולוגיה כמו האחרים, ככל העמים. כשאני קורא את העיתונות שלנו אני מסתיר פני מבושה ויש שאני שואל את עצמי: האם אנו ראויים למשימה שנפלה על שכמנו? סבל זה ערער את בריאותי ואני נכסף למנוחה" (הנשיא עמ' 278).
לאחר 'המאורעות' הקימו הבריטים ועדת חקירה בראשות אדם בשם שאו אותו תיאר ויצמן במילים: 'אנטישמי, ריאקציונר, חירש ואיטי מאוד'. ובעקבות מסקנותיה פורסם בשנת 1930 הספר הלבן של פאספילד. ההיסטוריונים גולני וריינהרץ כתבו על שאירע לאחר מכן: "'עליך לבטל מיד את 'הספר הלבן הזה', דרש וייצמן מראש הממשלה מקדונלד, והודיע מיד על התפטרותו מנשיאות ההסתדרות הציונית העולמית. בשקט הוסיף כי הוא מכיר לפני ולפנים את קשיי הקואליציה של הלייבור, והוא יכול לוודא שהיא לא תשרוד את המשבר הזה. ועוד, הוסיף, בביקורו הקרוב של ראש הממשלה באמריקה יפעילו היהודים את השפעתם על הממשל האמריקני. מקדונלד לא היה צריך יותר מזה. ב-13 בפברואר 1931 היה הפרלמנט הבריטי עד לסצנה שטרם נראתה שם עד אז ומאז: ראש הממשלה מקדונלד עלה אל דוכן הנואמים והודיע כי בריטניה לא תיסוג מהתחייבויותיה בכתב המנדט ברוח הצהרת בלפור, בניגוד 'לספר הלבן' שלא בוטל פורמלית. החזרה של הממשלה משינוי מדיניותה נוסחה, לפי דרישת וייצמן, גם באיגרת רשמית ששיגר אליו מקדונלד. הוא לא הרשה ששוב ייכתבו הדברים אל אחד, רוטשילד"(7).
איגרת זו הייתה הישג אישי מזהיר של וייצמן שהעיד כאלף עדים על הכבוד שרחשו לו בחוגי הממשל הבריטי, אך גם בהישג זה לא היה די כדי לשקם את מעמדו של וייצמן בעולם היהודי.
ההתמודדות עם הלאומיות הערבית ויצמן ניסה מראשית פעילותו להגיע להסכמות עם הערבים ואף ניהל
משא ומתן מוצלח עם האמיר פייסל - שחזר בו מההסכמות שהושגו בשל הלחץ שהופעל עליו. גישתו לשאלה הערבית הייתה מעין סינתיזה בין עמדת אנשי 'ברית שלום' לעמדתם של פעילי הימין.
דעתו על המנהיגות המקומית הייתה שלילית. בשיחתו עם מאיסקי השגריר הסובייטי היהודי בלונדון ב-1941 אמר כי: לעתים מכנים את הערבי בן המדבר- יותר נכון יהא לכנותו אב המדבר. עצלותו והפרימיטיביות שלו הופכים גן פורח למדבר".( 3 דקה 1.08).
על עמדתו ולבטיו ניתן ללמוד ממכתב שכתב לאלברט איינשטיין שהיה מקורב לעולי גרמניה שהקימו תנועת 'ברית שלום', והיה ידוע בעמדותיו הפציפיסטיות:
פגישת האמיר פייסל וויצמן ב-1918
נובמבר 1929: "פרופסור איינשטיין היקר, אני נוטל את עטי בלב כבד כדי להשיב על מכתבך האחרון ..... מה הן אפוא העובדות? הערבים התנפלו עלינו, רצו להרוס את מפעל הבניין שלנו, רצחו ושדדו, ועכשיו דוחקים בנו מכל צד שנחפש דרך לכרות ברית עם הערבים. עוד בקונגרס ה 12 הצהרנו חגיגית כיצד אנו מתארים לעצמנו חיים בצוותא עם הערבים. כל אשר עשינו עד כה כארץ מעיד שמעשינו ומחשבותינו הם בסימן שלום. מדוע התנפלו עלינו? כלום סבור מישהו שאפשר כיום לנהל משא ומתן עם המופתי או עם האקסקוטיבה הערבית? הם יצחקו לנו אם נפתח היום כגישושי התקרבות, על אף הנאמר במאמריו של ברגמן. המנהיגים הערבים של היום הם רוצחים וגנבים, הרוצים רק דבר אחד - לזרוק אותנו לים התיכון... אין הם מבינים עדיין, או שאינם רוצים להבין, מה אנו מביאים להם ומה יש בכוחה של ידידות אמת בינינו לתרום גם לעולם. הם פרימיטיביים מדי לצורך זה, ונתונים יותר מדי להשפעת
גורמים, כגון התעמולה הבולשביקית והקתולית. העם הערבי טרם אמר את דברו; דוברי העם כיום הם לבנטינים מושחתים, כמו המופתי ודומיו...
עם אלברט איינשטיין
אין ברצוננו לשלוט על מישהו, אך גם לא לכרוע ברך לפני מישהו ולהיות נתונים לשלטון של מישהו - היה די לנו בכך! ארץ ישראל הקטנה הייתה כברת הארץ היחידה שבה התהלכנו בקומה זקופה. עכשיו באים המגנסים, הברגמנים, ופורצים את החזית המאוחדת שלנו, מציגים את הדברים כך שכאילו אנחנו לא רוצים שלום. היום מצטטים אותך ב'ניר איסט אנד אינדיה' - עיתון ידידותי כלפינו - ובודים ניגודי השקפות בינך לבינינו, אך ורק משום שאיננו מסכימים עדיין לנהל משא ומתן עם הרוצחים על הקברים הפתוחים של קורבנות חברון וצפת. שכן, אנו מאמינים בטקטיקה אחרת. צבוע זה - טרטיף זה - מגנס מוותר בקלות על הצהרת בלפור. הוא לא שפך את דמו בגללה, הוא רק נהנה ממנה! האמן לי, אני מכיר את ערביי ארץ ישראל. אם ניכנע עכשיו, אנו יכולים לארוז את חפצינו, ונאמר לעצמנו ולעם 'העניין אינו מסתדר עכשיו ואנו נחכה ונתפלל ונקונן ונאמין בימים טובים יותר, ובאנושות ישרה יותר שתבין אי פעם גם את היהודים'!
מעולם לא הייתי חמום מוח. כפי שאתה יודע מכל קורותיי בעבר. תמיד השמעתי באוזני הציונים את העובדות הבלתי פופולריות ביותר, גם הותקפתי והנני מותקף בצורה החריפה ביותר.
גם אני מאמין בהסכם עם הערבים והוא דרוש לנו, דרוש לערבים ולאנגלים, אבל כל שלושת הצדדים חייבים לשתף פעולה - על בסיס תן וקח. עד עכשיו נתנו אנחנו הכול, כבר הסברנו לערבים למה אנו מוכנים, וזאת על קברותיהם הרעננים של אחינו. הערבים אף לא הביעו צער על מה שקרה. עתה, כמובן, מצטטים נגדנו את ברגמן ואת מגנס, ואפילו אותך (וזה מכאיב לי עד עומק הלב!) ואומרים לנו מפי הרוצחים: 'אילו היו כל הציונים כמו ברגמן וכו'. זה מאות בשנים משתמשים כל שונאי ישראל באמרה זאת ותמיד מפלגים אותנו באמצעות שבחים המיועדים לזרוע פירוד! אני - שכל חיי לחמתי לשלום ולמתינות, מוצג כהוגנברג (פוליטיקאי גרמני לאומני קיצוני). אני מקווה כי יבואו ימים טובים יותר, אולם עתה השעה קודרת והדבר הממרר את חיי יותר מכל הוא ההרגשה, כי נתערער האמון בעצמנו ובצדקת ענייננו. בלב כבד, שלך תמיד, חיים וייצמן" (הנשיא עמ' 257-8).
מסמך מעניין הוא מכתבו של מארק סייקס (הדיפלומט מהסכם סייקס פיקו) המופנה לפייסל בן השריף. מכתב זה פותח צוהר לעירוב בין פילושמית עם קורט אנטישמיות שהיה כה אופייני לבריטים מולם ויצמן התנהל:
"אני יודע שהערבים מבזים, מגנים ושונאים את היהודים.... דע כי אלו שרדפו וגינו את היהודים יכולים לספר לך מה קרה להם: דעיכת האימפריה של ספרד בימים עברו, והאימפריה של רוסיה בימינו אלה, מלמדת על דרך החורבן שרדיפת היהודים מובילה אליה. האמן לי, אני דובר אמת באומרי כי גזע זה, בזוי וחלש, הוא אוניברסלי, רב עוצמה ואי אפשר להכריעו... במועצות של כל מדינה, בכל בנק, בכל עסק, בכל מפעל יש בנים של גזע זה... וזכור, אנשים אלו אינם מבקשים לכבוש אתכם, אינם מבקשים לגרש את ערביי ארץ ישראל. הבט על התנועה היהודית כמפתח הגדול להצלחה ערבית" (מדינאי עמ' 262).
פרופ' בני מוריס קובע כי "כבר ב1920 הפך ויצמן לפסימי לגבי אפשרות של הסדר. הלאומנות הערבית הפלסטינית, הוא טען במכתב לשר החוץ הבריטי הלורד קרזון, היא לא חפה מאלמנט דתי חזק והאידאולוגיה הלאומנית לעתים קרובות מאמצת חזות של איבה לכופר". (3 דקה 1.12). בשנת 1922 כתב במכתב לדוד אידר על ההסתה הדתית: " הם החלו להפיץ גלויות בהם הדגל היהודי מתנוסס מעל המקומות הקדושים לאסלאם. משיאושר המנדט אפשר שינסו להתנכל למקומות הקדושים ולהעליל זאת על היהודים". (בלומברג עמ' 94).
הערבים הכירו בכוחו של ויצמן, וכרוח הסטראוטיפ של הדמיון המזרחי - מובא תיאורו מתוך ראיון עם אחד מחברי המשלחת הערבית ללונדון:
"ויצמן רוצה להיות מלך... הוא אדם פיקח מאוד, הפיקח ביותר שפגשנו מעודנו. הוא מאיים על הממלכה הבריטית. הם חוששים מפניו. הוא רב עוצמה. כאשר משהו בארץ ישראל איננו לרוחו של ויצמן הוא מופיע שם כמו מלך ומאיים על הרברט סמואל... הוא רוצה להרוג את הערבים והוא יכול לעשות זאת. הוא עזר לאנגלים במלחמה. הוא יכול להשתמש בחומר כימי שיהרוג את הערבים תוך עשרים וארבע שעות. הוא אדם מסוכן מאוד" (מדינאי עמ' 375).
1931 – ויצמן מודח בפעם הראשונה מנשיאות ההסתדרות הציונית היה קשר ברור בין מעמדה של בריטניה כמעצמה ויחסה לציונות - לבין מעמדו של ויצמן כמנהיג העולם היהודי. הסחף בעמדת הבריטים כלפי הציונות והתחשבותם בכוח הערבי העולה - גררו פיחות במעמדו של ויצמן. בקונגרס הציוני ה-17 שהתקיים בבאזל בשנת 1931 ויצמן הודח מתפקידו כיו"ר ההסתדרות והציונית ובמקומו נבחר נחום סוקולוב.
וייצמן החליט לפרוש מן החיים הפוליטיים בעקבות ההדחה, ובאחד ממכתביו תיאר את תחושותיו:
"חזרתי מן הקונגרס רצוץ לגמרי, כשפצע עמוק וריקנות גדולה בלבי... האם באמת הקרבנו כולנו את חיינו, כדי שדמגוגים ישחקו בנו כרצונם, כפי שעשו זאת בקונגרס? ראיתי ציונים ותיקים ומובהקים כשהם אכולי יוהרה, צרות עין, תאוות נקם וקטנוניות. הנימה השלטת אצלם לא הייתה ארץ ישראל, שכלל לא עמדה על הפרק בקונגרס זה, אלא אישיותם הזעירה! רגשי נקמה הם ממני והלאה. נקם מבקשים מאנשים שרוחשים להם מידת כבוד. ואלה, כל זיקה אליהם נעקרה מלבי. אני שואל את עצמי - האם עלי להמשיך בעבודה... אני מנהל עם עצמי מאבק קשה ומר ועד כה לא מצאתי תשובה. אני יוצא לבדי לטיולים ארוכים ומבקש מן ההרים פתרון לחידת חיי ועל כל פנים, עד היום הדברים אינם ברורים לי" (הנשיא עמ' 290).
בזיכרונותיו הוא מגלה טפח מהשמחה לאיד שחש מול חברו ואויבו זאב ז'בוטינסקי:
"ועם גרם לי הדבר שחוק מכאיב לב, הנה ז'בוטינסקי נחל אכזבה מרה. הוא חי כל העת באשליה שאני הנני היחיד העומד לו בדרך עלייתו לכיסא הנשיאות. בתוך ההצבעה שידר ז'בוטינסקי לאישתי פתקה קטנה 'אני מתגאה בידידיי' בהתכוונו לשנינו. אשתי כתבה על הצד השני של הפיתקה: 'תודה על התנחומים. עדיין לא מתנו'. ז'בוטינסקי האמין, כי ביום רדתי יעלה הוא. בוודאי מר היה לו מר בראותו כי נבחר סוקולוב, שלא כיבד אותו הרבה - ואולי אף ביזה אותו. דומה שמתנגדי סברו שגמישותו של סוקולוב תקל עליהם לכוון את התנועה בכיוון הרצוי להם" (מסה עמ' 334).
הוא החליט לחזור ולעסוק במחקר המדעי וכתב על כך בזיכרונותיו:
"החלטה זו לא הייתה קלה. עמדתי בשנת החמישים ושמונה לחיי. לא הייתי במעבדה – חוץ מביקור ארעי – זה כשלוש עשרה שנה. מדע הכימיה התקדם בינתיים בצעדי ענק, ואני עקבתי אחרי ספרות המקצוע רק לסירוגין. דרוש היה מאמץ נפשי כדי לחזור לעבודת מעבדה שקטה אחרי החיים הסוערים ורבי ההרפתקאות במשך שלוש עשרה השנים האחרונות. ואם גם ידעתי משהו מן החידושים האחרונים במדע, הנה אבד לי המגע עם עבודה מעשית והייתי צריך להתרגל שוב לשימוש במכשירי כימיה ולבצע את הניסיונות הרגילים. קשה להסביר להדיוט איזו דרך קשה ותלולה היא לאדם בשנות העמידה להתחיל שוב בהתעסקות ממין זה" (מסה עמ' 334).
בשנת 1931 כתב חיים לאוניברסיטה העברית והודיע, שיש ברצונו להשתקע בארץ-ישראל ולעסוק בניסויים מדעיים. ורה ויצמן סיפרה בזיכרונותיה כי מצבו הכספי היה איתן וכל שביקש היה רק מעבדה ואסיסטנט: "התשובה מן האוניברסיטה העברית הייתה כמקלחת קרה: במסגרת תקציבה אין לה אפשרות להיענות לבקשתו של חיים!" (חיי עמ' 116). הדחייה המעליבה של האוניברסיטה העברית לא הייתה המקרה הראשון או האחרון בו נתקל ויצמן בכפיות טובה, אך הוא לא התייאש והקים מעבדה פרטית קטנה בלונדון, בה עסק בניסויים כימיים. הכימאי זוכה פרס נובל ריכרד וילשטטר שגורש מגרמניה סייע לו לחזור לתלם.
הסיוע ליהודי גרמניה בינואר 1933 מונה היטלר לקנצלר גרמניה, ולוויצמן, שקרא את מיין קאמף בעיון, לא היו אשליות בקשר לכוונותיו. לוויצמן, בדומה להרצל, הייתה תמיד תחושה קשה, מעין נבואית, של סכנה המרחפת על יהדות אירופה. עוד בשנת 1911 כתב לוורה מוורשה מכתב המשקף את ההבדל בין שאננותם של היהודים לחרדותיו: "החיים היהודיים כאן 'טוטנדאנץ' (מחול מתים). מלבושים מטורזנים, בתי קפה מלאים וגדושים עד אפס מקום, שמחה וששון, אך בורג המכבש לוחץ יותר ויותר, מעגל האסונות הולךהלוך וצר" (בלומברג עמ' 40). כהתחושות הפכו לוודאות מבהילה הוא נרתם בכל מאודו להקל על מצוקתם של היהודים שנמלטו מגרמניה. מדענים רבים איבדו את מקום עבודתם, וויצמן ראה בכך הזדמנות להביא חוקרים מן השורה הראשונה לאוניברסיטה העברית, ולמכון זיו. הוא הצליח להביא לרחובות כמה מדענים צעירים יוצאי גרמניה, וביניהם הכימאי המבריק ארנסט דוד ברגמן, אך רוב החוקרים בעלי השם העולמי כאיינשטיין, העדיפו להגר למרכזי מדע בארצות הברית ובאירופה, ולתדהמתו של וייצמן היו שהעדיפו אפילו אוניברסיטאות בטורקיה.
סיפורו של פריץ הבר והכימאי פריץ הבר התקשר אליו לאחר שגורש מגרמניה בפתאומיות
בשנת 1933.
הבר, הפטריוט הגרמני, היה ממונה על נשק הגז הקטלני שקטל אלפים בחפירות במלחמת העולם הראשונה. הפטריוטיות הזו, שבגללה שמה אשתו, שהתנגדה לשימוש בנשק הגז, קץ לחייה, לא הועילה לו בימיו של היטלר. היה לו קשר לפיתוחו של ציקלון בה - הגז הנורא ששימש מאוחר יותר את תאי הגזים בימי השואה. לאחר המלחמה זכה, למרות המחאות, בפרס נובל בגין תרומתו העצומה להדברת הרעב בעולם באמצעות פיתוח דשנים כימיים.
פריץ הבר
ויצמן כתב בזיכרונותיו על פגישתם: "הלכתי אליו תיכף ומיד ומצאתיו שבור, מבולבל, מתהלך מתוך ריקנות שכלית ורוחנית. איש חולה, סובל מאנגינה פקטוריס וחסכונותיו דלים מאוד" (מסה עמ' 346).
לאחר זמן התאושש, והם ישבו לסעוד ארוחת ערב על שפת אגם בשוויץ, בימים בהם התקיים הקונגרס ה-18 בפראג, שוויצמן לא השתתף בו בשל הדחתו. "במשך הארוחה הגיעו כל הזמן קריאות נשנות וחוזרות מפראג, ודרישות שאעזוב מיד את שוויץ ואבוא אל הקונגרס. אני עמדתי בסירובי... הבר אמר לי בכובד ראש מרובה: 'ד"ר ויצמן, אני הגבר הייתי אחד האנשים אדירי הכוח בגרמניה. הייתי יותר ממצביא צבא גדול, יותר מראש תעשייה – הייתי מייסד תעשיות. עבודתי הייתה רבת חשיבות בשביל גידולה הכלכלי והצבאי של גרמניה. כל השערים היו פתוחים לפני - אולם העמדה שתפסתי שם, עם כל הקסם שהיה חופף עליה אינה נחשבת במאומה לעומת עמדתך אתה. אין אתה יוצר מתוך שפע - אתה יוצר יש מאין בארץ אשר יחסר כול בה. אתה משתדל להביא עם ירוד ועזוב לכדי הכרה של כבוד, ואני סבור שהדבר עולה בידך. באחרית ימי אני רואה את עצמי כפושט רגל. אחרי אשר אלך ואינני ושמי ישכח, עוד יעמוד מפעלך כמצבת פאר. אל תסרב עתה לקריאה. לך לפראג" (מסה עמ' 346-7).
הבר ואיינשטיין
ויצמן לא הלך לפראג אך הצליח לשכנע את הבר, מהכימאים הנחשבים בעולם, לעלות לארץ ישראל ולנהל את המכון אותו התכוון להקים ברחובות. הוא הבטיח לו כי האקלים ייטיב עמו, תהיה לו מעבדה מודרנית ברחובות, עוזרים מוכשרים וזו תהיה עבורו שיבה הביתה והקץ לנדודיו. הבר הסכים בהתלהבות אך נפטר בדרכו לארץ.
המכון על שם דניאל זיו הקמתו של מכון מדעי חדש בארץ ישראל, על יד תחנת הניסיונות החקלאית של הסוכנות ברחובות, החלה בשנת 1933. מכון זה נועד להנציח את זכרו של דניאל זיו, בנו הצעיר של ישראל זיו מבעלי מרקס אנד ספנסר, שנפטר בנסיבות טרגיות. ישראל זיו סיפר בזיכרונותיו: "אחר צהרים אחד בקיץ יצאתי לטיול בהייד פארק עם ד"ר וייצמן. וייצמן עזר לנו מאוד בעת מותו של בננו דניאל. הוא הכיר את הנער היטב... וייצמן החל לדבר על הנושא שהלהיב את דמיונו כל ימיו. אמונתו כי בעיית הנפט, נושא כה חשוב בתולדות המזרח התיכון, תוכל להיפתר על ידי גילוי שיטה לייצור נפט באופן סינתטי. משיחה על נושא זה שהיה חביב עליו כל כך, עברנו לדון בענייני מדע בכלל. וכך שוב אל דניאל האהוב שלנו, שאמרו לו פעם שאם ילך בדרך המדע ישיג לעצמו מעבדה משלו. לפתע אמר וייצמן: 'אם ברצונך להנציח את דניאל, מדוע לא תקים מוסד מדעי על שמו? זה הדבר היחיד שהיה רוצה. אני אהיה המנהל הראשון'" (21).
פעיל למרות ההדחה בכל אותה תקופה, למרות החלטתו לפרוש מפעילות פוליטית, לא התנתק מהעשייה הציונית. ורה כתבה על כך: "אף שחיים סירב להשתתף בקונגרס הציוני השמונה עשרה, הוצרך לטפל בנושאים ובבעיות בהיקף לא יאמן – ממדע עד פוליטיקה ודיפלומטיה, מפילוסופיה של הציונות ועד למדעי הרוח. הוא היה ראש-הממשלה, שר-האוצר, ושר-החוץ הבלתי רשמי של מדינה שאיננה קיימת: הוא היה הסוכן-נוסע של עמו, ובכל התפקידים האלו היו מוקירים ומבזים אותו לסירוגין" (חיי עמ' 122-3).
בינואר 1932 נענה להפצרות לצאת לדרום אפריקה כדי לגייס כספים שנועדו לחלץ את התנועה ממשבר כלכלי קשה, שנבע מהמיתון בכלכלות אירופה וארצות הברית. מסע זה הוכתר בהצלחה.
אנשי מפא"י ובראשם ארלוזורוב ביקשו להחזירו להנהגה, אך הוא סירב בטיעון שכל זמן שהרוויזיוניסטים משתתפים בתנועה הציונית, לא צפוי בה כל שינוי מהותי, ולכן לא יוכל לחזור לתוך אותה "אווירה עכורה".
התנגדותו של וייצמן לכל צורה של שיתוף פעולה עם הרוויזיוניסטים החריפה מאוד בעקבות הרצח של ידידו ארלוזורוב, ביוני 1933. אמנם לא הוכח קשר בין הרוויזיוניסטים לרצח, אך ויצמן, בדומה למנהיגי מפא"י, ייחס להם אחריות להסתה שהביאה למעשה.
בארץ ישראל ויצמן אהב את ארץ ישראל לא כאידיאל מופשט, כדרכם של רבים מן המנהיגים הציוניים, אלא כארץ מולדת היסטורית. בביקורו הראשון בשנת 1907 במימונו של קרמנצקי פגש לראשונה איכרים יהודים והתפעל. הוא ביקר את אהרן איזנברג בן פינסק ברחובות, סייר בכרם שבו יקים לימים את ביתו, ושיתף את ורה בהתרגשותו: "להשקיף על כל אשר הוקם בידיים יהודיות, על הגנים הפורחים עכשיו לאחר עשרים שנות עמל, במקום החולות וביצות שלעבר... למען רגש זה כדאי לחיות. דברים הרבה הוארו באור בהיר יותר - לארץ ישראל סגולות עצומות". (מנהיגות עמ' 338). יהושע חנקין לקח אותו לסיור בארץ על גבי חמורים. את ביקורו בארץ סיכם במכתבו לסוקולוב במילה אחת: "קרקע", וציטט את מנחם אוסישקין שקבע כי אם לא ירכשו אדמות כעת לא יזכו בארץ ישראל בעוד 25 שנים.
את העיר תל אביב תאר כ"קטנה מדי, האנשים נתקלים איש ברעהו לעתים קרובות מדי. הכול נמצאים תמיד יחד, ומלה שהושמעה באחד הבתים עושה לה מיד כנפיים ומגיעה לכל הבתים האחרים; הכול מדברים יותר מדי, ומודעים מדי לעצמם. כל יהודי כאן מייצג 'זרם' או 'ארגון' משלו, והדבר מעציב מאוד ומגוחך מאוד כאחד! אולם עם כל זאת, תל אביב היא עובדה יוצאת מגדר הרגיל ". (הנשיא 133).
לעומת זאת כתב על ירושלים ותושביה: "עצוב, עצוב מאוד בירושלים! רק מעטים מאוד משלנו נמצאים שם... יש בה רק מעט מאור יהודים צעירים, והזקנים
עושים רושם איום, יוצרים תמונה מבהילה. הם שברי כלי, חלושים ועטופי עובש דורות. השכונות היהודיות של ירושלים אינן אלא זוהמה ומחלות מידבקות. אין לתאר במלים את העוני, את הבערות המוחלטת ואת הקנאות הקיצונית. הלב בוכה למראה כל אלה! לארגן את ירושלים, להכניס סדר בגיהנום הזה - זוהי עבודה אשר בהכרח תימשך זמן רב, ונחוצים לכך כוחות ענק וסבלנות של מלאכי שמים!". (הנשיא עמ' 133-4). הבית ברחובות ורה סבלה בביקוריה בארץ כפי שסיפרה בזיכרונותיה:
"האמת היא, שלא הצטערתי מאוד על שאני עוזבת אז את ארץ ישראל . יללת התנים בלילות הייתה מחרידה אותי, ונכספתי למראה צמחים ופרחים ולשמע שיר ציפורים. בארץ ישראל הקירחת מגינות, כמעט לא נמצאה ציפור, כי לא היו לצפרים ענפים לעמוד עליהם". (חיי עמ' 90). אך כשקבעו את ביתם ברחובות השתנתה דעתה.
הם בחרו ברחובות בשל הקרבה ליבנה שהיוותה עבור ויצמן מקור השראה של החוכמה היהודית. הקרבה למרכז החקר החקלאי של אליעזר וולקני, התאימה להקמת המעבדות הראשונות למחקר בכימיה ובביולוגיה במוסד לזכר דניאל זיו.
בתחילה גרו בסוג של בונגלו ושם אירחו את שועי העולם שבאו לבקרם. יום אחד בשנת 1934 ביקרה ורה במכון, התבוננה מחלון חדר עבודתו של חיים וראתה גבעה שמשכה את תשומת ליבה בשל מיקומה. היה זה פרדס ששייך לאהרן אייזנברג יליד פינסק. בנו עורך הדין שירש את הנכס מכר להם את המגרש במחיר גבוה מדי עבור פרדס לא מטופל, אבל ורה הסכימה לתנאיו מאחר ורצתה 'לקנות את המראה' כי נשקף משם נוף של ירושלים והרי יהודה.
ורה פנתה לאדריכל אריק מנדלסון והתנתה תנאי אחד "זה יהיה ביתי ולא ביתו". תקופת הבנייה שהסתיימה בשנת 1937 התאפיינה בוויכוחים אינסופיים בין ורה ומנדלסון הדעתניים. כשסיים את הבנייה חילוקי הדעות המשיכו לגבי עיצוב הפנים והאדריכל פרש כי חשש שוורה תקלקל את יצירתו. ורה ענתה לו כי קרוב לוודאי שהוא
צודק, אבל היא אמורה להתגורר בבית ולהרגיש שזהו ביתה. מנדלסון העדיף ריהוט בסגנון מודרני גרמני בתוספת אביזרים ים תיכוניים, בעוד ורה בחרה ריהוט בסגנון האדוארדיאני האנגלי.
איטה היינצה-גרינברג כתבה כי מנדלסון דגל במה שכינה 'סינתיזה בין מזרח למערב': "'ברגע היסטורי זה מוצעת לעם היהודי האפשרות לחזור לארץ מולדתו העתיקה ולהפיק מן המזרח והמערב את הדבר שיבנה גשר אל אחדות של מזרח ומערב. כדי שהייעוד הזה יתממש צריכים הידע המערבי והתום המזרחי למצוא בסיס משותף שטיבו טרם נודע' . בית וייצמן הוא הדוגמה הטובה ביותר לניסיונו של מנדלסון לממש מטרה שאפתנית זו. בזכות ההתחשבות בתנאי האקלים של הארץ ובנוף הארכיטקטוני שלה עלה בידו לעצב בית בעל אופי ים-תיכוני: המראה החיצוני המסתגר בפני השמש היוקדת, החצר הפנימית הקרירה שבלב הבית, הגגות השטוחים והקירות המסוידים לבן הם אלמנטים המזכירים את הבנייה העממית. בו בזמן הם רומזים גם אל דפוסי מגורים של היהודים בארץ בימי קדם ובכך מגשרים על אלפיים שנות גלות. בית וייצמן הוא בבחינת המשפט הפותח של האני-מאמין הארכיטקטוני של מנדלסון באשר לתכנון בארץ החדשה-ישנה...'זהו טיפוס הבית אשר, כך אני מרגיש, יהיה שוב, אחרי אלפיים שנים נפוץ בכל רחבי המזרח כפי שהיה בימים שיהודה הייתה פרובינקיה רומית'". (21).
במשך כל תקופת הבנייה הבטיח חיים שיגיע לראותו, אבל בסופו של
דבר הפעם הראשונה בה ראה את הבית היה כשהכול היה מוכן, ואפילו הפיג'מה שלו הייתה מקופלת על מיטתו. באפי דאגדייל אחייניתו של בלפור תארה את הבית בכתבה שפרסמה: "באנו באותו רגע קצר בין דמדומי ערבית של ארץ ישראל ובין חשיכה, שהצבעים נראים בחריפות שלא מן העולם הזה, וכתלים לבנים בוהקים באור ירחי. מבעד לדלת הפתוחה שפע אור זהוב: רקע לדמויות של בעלו וגבירתו של בית נחמד זה, שיצאו להקביל פנינו. כאשר עברתי את מפתן הבית הייתי כבר בטוחה בהתרשמותי שלא נשתנה מאז, כי זהו הבית המודרני האצילי ביותר שראיתי מעודי – בהרמוניה מושלמת עם סביבתו, תואם להפליא את תכליתו, וקודם כל – מביע הבעה שלמה את נפש בעליו. כמוהם זהו נכס לאומי". (חיי עמ' 129-130).
ורה כתבה בזיכרונותיה: "בייחוד נהנה חיים מן הגן... יש לנו עצי ג'אקרנדה גבוהים מפוארים, עצי מנגו, פלפלונים, לילכים מכל המינים וכל עץ שאפשר היה למצוא או לייבא. לעתים שאלו אותי הגננים: 'מדוע ניטע עצים? הלוא יחלפו שנים עד שיצמחו'. הייתי משיבה 'אין דבר, אולי לא אני אראה את האילנות האלה, אבל מישהו ייהנה ממראיתם – בעתיד'. הלך רוחות צ'כובי זה, ואהבתי את האילנות נשתמרו בי עד היום, ואין לך דבר המהנה אותי יותר משמיעת הקונצרט הסימפוני הנפלא, שמשמיעות הציפורים ערב ערב". (חיי עמ' 130).
השיבה להנהגה (1935) פרישתם של ז'בוטינסקי והמפלגה הרוויזיוניסטית מההסתדרות הציונית העולמית באביב 1935, לאחר כישלון שיחות בן גוריון – ז'בוטינסקי, סללו את הדרך לחזרתו של ויצמן להנהגה.
השיבה לעמדת ההנהגה לא הייתה פשוטה ונטולת ספקות: ורה ושני הבנים התנגדו לצעד הזה, וידידיו ממשפחות זיו ומרקס התורמים של מכון זיו, טענו שעליו להקדיש את מיטב אונו ומרצו למוסד ולמדע. ויצמן עצמו, שהצליח לאחר מאמצים רבים להדביק את הפער בידע המדעי שנפער בשנות פעילותו הפוליטית - התקשה לעזוב את המעבדה. גם בתנועת הפועלים היו ספקות האם יש טעם בחזרתו של ויצמן לראשות התנועה, אך בן גוריון ידע כי התנאים עדיין לא בשלו לתפיסת ההנהגה הארצית. באותם ימים כתב כי: "אין אני מתאים, אין תנועתנו עדיין מוכשרה לקבל על עצמה תפקיד זה". הוא קבע שחולשותיו של וייצמן ידועות, אך "הוא איש גדול, יש בו רוח הקודש, יש לו עבר גדול ושמו גדול בעולם האנגלי, ועל כן עליו להנהיג את התנועה". (הנשיא עמ' 313).
מצבה של התנועה הציונית הלך והחמיר, ותחושת האכזבה של חבריה ממנהיגותו האפרורית של סוקולוב גאתה. בזיכרונותיו כתב: "ידעתי כי מיד לאחר שובי לכהונתי אעמוד לפני הצרות הישנות. שוב אהיה השעיר לעזאזל של חטאותיה של הממשלה הבריטית". (מסה עמ' 353).
למרות הלבטים הוא הבין כי אינו יכול להסתגר במגדל השן - שנתיים לאחר עלייתו של היטלר לשלטון, בימי המצוקה הקשים של העם היהודי. ב-3 בספטמבר 1935 בחר בו הקונגרס, פה אחד, לנשיא ההסתדרות הציונית העולמית. בן גוריון נבחר לתפקיד השני במעלה של יושב ראש הנהלת הסוכנות, ומשה שרתוק נבחר לראש המחלקה המדינית של ההנהלה. חלוקת התפקידים שנקבעה בקונגרס הי"ט התקיימה עד שנת 1946, ועל פיה וייצמן עסק במגעים מדיניים, בעיקר בבירות אירופה ובארצות הברית, ובגיוס כספים, ואנשי מפא"י ניהלו את הפעילות המעשית בתחומי העלייה, הביטחון וההתיישבות בארץ ישראל. הקווים העיקריים של המדיניות הציונית נקבעו בהסכמה בין הצדדים, אך לא אחת לאחר חיכוכים לא קלים.
חלוקת תפקידים זו נמשכה כל עוד מנהיגי היישוב סברו כי לקשר עם בריטניה חשיבות עליונה, וכי אי אפשר לקיימו בלי ויצמן. מעמדו הלך ונחלש במהלך השנים הבאות, ככל שארצות הברית תפסה את מקומה של בריטניה, וככל שהבריטים נסוגו מההבטחות שבהצהרת בלפור.
לקראת מדינה מאורעות תרפ"ט 1936, וועדת פיל באפריל 1936 פרצו אירועים אלימים שנמשכו עד שנת 1939, וכונו 'המאורעות'. הם החלו בהתנפלות של ערבים על עוברי אורח יהודים ביפו, והתפשטו להתנגשויות בין יהודים לערבים בשכונות המעורבות. המנהיגים הערבים הכריזו על שביתה כללית, והקימו את הוועד הערבי העליון בראשות המופתי, חאג' אמין אל חוסייני, שחזר ותבע להפסיק את העלייה ולהקים ממשלה ערבית. היישוב היהודי התארגן להגן על עצמו, הוקמו יחידות נוטרות, יחידה ניידת של ההגנה שכונתה 'הנודדת' ונקודות יישוב במתכונת חומה ומגדל.
הבריטים מינו ועדה שתפקידה היה לבדוק את הסיבות לפרוץ המרד הערבי, ולהתוות דרכים לתיקון המצב. חברי הוועדה שנקראה 'ועדת פיל' הגיעו לארץ ישראל בנובמבר 1936.
הממשל הבריטי ציפה שהוועדה תתווה דרך מילוט אלגנטית ממילוי ההבטחות שבהצהרת בלפור, אך חברי הוועדה נפגשו בעיקר עם היהודים, שבניגוד לערבים שמחו לשתף עמה פעולה, והתרשמו לטובה מהמפעל הציוני. ויצמן שהופיע בפני חברי הוועדה תיאר במלים מרגשות את סבלם של היהודים באירופה. שלוש שנים לאחר עליית היטלר לשלטון, היה ברור לחברי הוועדה כי יש למצוא פתרון לבעיית הפליטים מגרמניה.
"בסיור שערכו חברי הוועדה בעת ביקור ביישוב חקלאי יהודי ראו אדם שהתגורר בבקתה, אך אחסן בה פסנתר ותווים. אחד מחברי הוועדה היה משוכנע כי פגש את האיש בעבר. לשמע שמו התברר כי היה מוסיקאי גרמני נודע, תושב לייפציג, שניגן פעם בשגרירות הבריטית בברלין. הם חשו אי-נוחות למראה מצוקתו. 'זהו בוודאי שינוי איום מבחינתך', אמר אחד מחברי הוועדה כמשתתף בצערו. אך להפתעתו של השיב המוסיקאי: 'זהו אכן שינוי – מגיהינום לגן עדן'".(22).
אתנחתא של אנטישמיות בריטית במיטבה ניתן למצוא במכתבה של ליידי רמבולד, אשתו של אחד מחברי הוועדה, לאמה בלונדון בו תארה את היהודים בתל-אביב: "למרות כיעורה של עיר פטרייתית זו, התרשמנו מהאנשים המאושרים, העולזים והעסוקים מאוד המתרוצצים בה. הם חשים כי שלהם היא ושהם בני-חורין, כך שלמרות היותם גזע לא-מרנין באורח מוזר, יש להעריץ מאמץ זה שלהם"(22).
חבר הוועדה הפרופסור קופלנד, גילה עמדה עצמאית והביע את דעתו שהאפוטרופסות הבריטית מזיקה ליהודים ולערבים כאחד, ועל כן יש צורך לקבוע מועד לסיום המנדט. ביולי 1937 פרסמה ועדת פיל את מסקנותיה, וקבעה כי בארץ ישראל מצויים שני עמים בעלי אינטרסים ומאוויים סותרים, ועל כן המנדט אינו בר ביצוע. כדי לצאת מהמבוי הסתום יש לחלק את ארץ המריבה. על פי הצעת הוועדה תינתן ליהודים מדינה קטנה בגליל, בעמקי הצפון ובמישור החוף עד באר טוביה, לערבים תינתן מדינה בשאר השטח וישמר "מסדרון" בריטי בין יפו לירושלים (כולל העיר וסביבותיה).
הערבים דחו את מסקנות הוועדה על הסף. חודש לאחר מכן התקיימו ויכוחים מרים בקונגרס הציוני העשרים בציריך בין שוללי התכנית ותומכיה. נציגי תנועת 'המזרחי' טענו לקדושת ארץ ישראל, מקסימליסטים כטבנקין ואוסישקין הוקיעו את ההצעה כניסיון לקרוע את הארץ לגזרים, אנשי 'השומר הצעיר' ביקשו לקיים מדינה דו לאומית, ואילו ויצמן וחברי הזרם המרכזי של תנועות הפועלים נטו לקבל את ההצעה, אך להתמקח על השטח והגבולות. ויצמן הצליח לשכנע את הצירים שלא לדחות את ההצעה בדברו על מצבם הקשה של יהודי גרמניה. הוא הבהיר כי בשעה גורלית זו חייבים להשלים עם ויתורים כואבים, ויש למצוא פיסת ארץ, אפילו בגודל של מפת שולחן, אליה יוכלו יהודי אירופה להגר. הוא הצליח לעורר בשומעיו סערת רגשות, ובסוף נאומו קמו הכול על רגליהם ושרו את התקווה. חברי הקונגרס החליטו לתת להנהגה הציונית מנדט לנהל משא ומתן עם ממשלת בריטניה על פרטיה של תוכנית החלוקה.
בריטניה מתחמקת מיישום תכנית החלוקה בתחילת בינואר 1938 הגיעה בלאנש 'באפי' דגדייל, העוזרת המדינית של וייצמן בלונדון ואחייניתו של בלפור, לרחובות ודיווחה לו כי ההנהגה הבריטית החליטה לסגת מיישום תכנית החלוקה. התחזקותו של הציר איטליה גרמניה באוקטובר 1937, והתחזקותה של ההשפעה האיטלקית בקרב הערבים, חיזקו את מתנגדי הציונות בצמרת השלטון.
ויצמן מיהר ללונדון לנסות להעביר את רוע הגזירה, אך מצא שם, לדבריו, 'פרעונים שלא הכירו את יוסף'. תחושת הקרבה האישית והשקפת העולם המשותפת שממנה נהנה וייצמן בעבר במגעיו עם ראשי השלטון בבריטניה נעלמה כלא הייתה" (הנשיא עמ' 348).
וייצמן, שהיה חבר קרוב של יאן מסריק, השגריר הצ'כוסלובקי בלונדון, חשש מפני 'מכירת היהודים' ב'רוח מינכן', כשבריטניה הפקירה מדינה קטנה ודמוקרטית מתוך פחדנות. הייתה זו טעות בהנחה שהפקרת היישוב היהודי, והפרת ההבטחה לציונים הייתה המשכה של מדיניות 'מינכן' התבוסתנית. נהפוך הוא, באותה עת כבר היה לאנגלים ברור כי המלחמה עם היטלר היא בלתי נמנעת.
בן גוריון וויצמן בוועידת סנט ג'יימס
פרופ' אבינרי קובע כי בחורף של 1938-9 חידשו את גיוס החובה שבוטל בבריטניה לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה. התעשייה הבריטית נכנסה, מינואר 1939 עד ספטמבר, לייצור מואץ של טנקים, מטוסים ואמצעי לחימה.
השלטונות "מקבלים החלטות אימפריאליות למשל שחשוב מאוד לשמור על הדרך להודו שעוברת דרך תעלת סואץ, ובריטניה בשנת 1939 נמצאת במצב של מלחמה עם המרד הערבי בארץ ישראל שיוצר התנגדות בעולם הערבי. מנהיגים ערביים מתחילים לפזול לעבר גרמניה הנאצית. הבריטים מקבלים החלטה עקרונית לפייס את הערבים, וזו לא המשכה של מדיניות הפיוס אלא להיפך - הערכות למלחמה נגד היטלר.
בוועידת סנט ג'יימס שמתקיימת באותו חורף בלונדון מסביר שר המושבות מקדונלד לבן גוריון בשיחה ישירה 'אתה צריך להבין, אנחנו הולכים כנראה לקראת מלחמה בהיטלר, ובמלחמה הזו אנחנו זקוקים לערבים'... ריאל פוליטיקה בריטית ברורה. 'יש עשרות מיליוני ערבים, יש עשרות מיליוני מוסלמים בהודו. יש חמש מאות, שש מאות אלף יהודים בארץ ישראל. ושנית לערבים יש ברירה, ללכת עם מעצמות הציר, ללכת עם הנאצים. לכם אין... אתם תהיו לצידנו בכל מקרה משום שהיטלר הוא האויב שלכם. אתם אתנו והערבים אולי לא אתנו אז אנחנו צריכים לדאוג שיהיו אתנו" (4 - דקה 40).
בהתאם לאותה מדיניות על פיה יש לפייס את הערבים בכל מחיר - נשלחה לארץ באמצע שנת 1938 ועדת וודהד, עליה הוטל לכאורה לבדוק דרכים ליישום החלטות "ועדת פיל", אך בפועל נשלחה כדי 'לקבור את תכנית החלוקה'.
ב 7 בפברואר 1939 ערכו הבריטים ניסיון אחרון לפשר בין היהודים לערבים, ויזמו את ועידת השולחן העגול בארמון סנט ג'יימס בלונדון. הערבים סירבו לנהל שיחות ישירות עם המשלחת הציונית, והבריטים קיימו משא ומתן נפרד עם שני הצדדים. וייצמן, בן גוריון ושרתוק, שעמדו בראש המשלחת היהודית, ויתרו על הצגתם של רוב טענותיהם, כי נודע להם באמצעות הדלפה, שהבריטים כבר נענו למרבית בקשותיהם של הערבים. בן גוריון עזב את הוועידה, עבר לארצות הברית שם הקים את המגבית היהודית המאוחדת, ואת התחלתו של הלובי היהודי. הוא כתב ביומנו שלאחר המלחמה לא אנגליה תקבע את גורלה של ההתיישבות בארץ ישראל, אלא ארצות הברית. לוויצמן הייתה רתיעה מהאמריקנים המתרחקים לדעתו מתרבות אירופה, והוא תיאר אותם "כגזע רובוטי של אדומי עור המגיח ועולה, והוא חגור עוצמה אדירה" (בלומברג עמ' 107).
מלחמת העולם השנייה ב-25 באוגוסט 1939, כאשר כבר היה ברור כי תפרוץ מלחמה - נפרד וייצמן בקול חנוק מדמעות מבאי הקונגרס ה-21 שהתקיים בג'נבה. ברגעים גורליים לעם היהודי חזר תמיד לשפת היידיש, אמר שהכול קודר ואי אפשר לראות דבר מבעד לעננים הכבדים, ואיחל לצירים מפולין שמנת חלקם לא תהיה כגורל יהודי גרמניה.
"חושך ואפילה סביבנו. אין לי תפילה אלא שנתראה כולנו בחיים. ואם נחיה, וזו תקוותי - תימשך עבודתנו (בלומברג עמ' 151). "הוא סיים את דבריו בהבעת תקווה: 'אוכל להגיד רק זאת: עמנו נצחי וארצנו נצחית. אנו נעבוד, נילחם ונחיה, עד יעברו ימי הבלהות. להתראות בשלום'. הצירים קמו לכבודו ומחאו כפיים, רבים הזילו דמעה, והמושב הסתיים בשירת 'התקווה'. ממרחק השנים היטיב וייצמן לקבוע כי באותו שבוע 'נבלעה צרת היהודים ונסחפה בצרת העולם'" (23).
מלחמת העולם השנייה פרצה, והנהגת היישוב, דרשה במשך כל שנות המלחמה להקים יחידה עברית לוחמת המורכבת מבני היישוב, עם סמל ודגל משלה, כדוגמת הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, אך הבריטים סירבו לבקשה זו.
רוב שרי הממשלה ופקידיהם ראו את המאחז היהודי במזרח התיכון כנטל וכמטרד המונע יצירת קשרים טובים עם הערבים. צ'רצ'יל לעומתם לא ייחס חשיבות רבה לערכו הצבאי של הגורם הערבי, ולעומת זאת העריך כי בריטניה לא תוכל לנצח ללא עזרתה של ארצות הברית. הוא ביקש מוויצמן לסייע בשכנוע דעת הקהל היהודית בארצות הברית להצטרף למלחמה כנגד גרמניה.
בתחילת שנת 1940 נסע ויצמן לארצות הברית ונפגש עם הנשיא רוזוולט.
ראשי הקהילה היהודית חששו מהטענות שהשמיעו חוגים בדלניים בהשפעת תועמלנים נאציים - על פיהם היהודים מנסים לגרור את ארצות הברית למלחמה לא לה, למען האינטרסים שלהם. היהודים נמנעו על כן מלהיענות לפניית ויצמן לתמוך בבריטניה, מה גם שזעמו על מדיניות הספר הלבן של בריטניה. ויצמן לא העלים מהם את ביקורתו על מדיניותה של בריטניה כלפי היישוב בארץ ומניעת העלייה, ובנאום שנשא בבוסטון האשים את הממשלה הבריטית ביצירת 'גטו' ו'תחום המושב' ברוחה של רוסיה הצארית.
באביב 1940 צ'מברלין התפטר וצ'רצ'יל, אוהד הציונות וחברו הטוב של ויצמן, החליף אותו ונעורה תקווה כי יחול שינוי במדיניות האנטי ציונית של הממשל.
בקיץ 1941 התקרבו כוחותיו של הגנרל הגרמני רומל אל ארץ ישראל, ושלטונות הצבא פתחו בחימוש של יהודי הארץ ובשיתופם בהכנות להגנתה מפני פלישה. ההתנדבות היהודית לצבא הבריטי הלכה וגברה, אך הם זכו לשום הכרה רשמית כקבוצה לאומית. צ'רצ'יל שדעת הקהל בארצות הברית הייתה חשובה, לו נענה סוף סוף בספטמבר 1940 לבקשתו של ויצמן להקים גדוד כזה.
ויצמן, שספג ביקורת רבה מעמיתיו על דרך ניהול המשא ומתן, ראה בהחלטה ניצחון אישי והישג היסטורי. הוא אף ביקש לנצל את התהליכים שפיתח לייצור דלק סינתטי, כתחליף לנפט, כדי שיוכל לתבוע הישגים עבור הציונות. במארס 1941 יצא ויצמן לביקור נוסף בארצות הברית כדי לגייס תמיכה בבריטניה, והתכונן לעסוק בגיוס יהודים אמריקנים ליחידה היהודית המתוכננת. לאחר שחלה התקדמות בהכנות להקמת היחידה היהודית, נכנע צ'רצ'יל בפברואר 1941 ללחצם של ראשי הצבא, ודחה את הקמת היחידה. הדחייה נומקה ב'מחסור בציוד'.
בעקבות סיומה העגום של פרשת הצבא היהודי הבין וייצמן את האמת המרה, שמדיניות הספר הלבן אינה אפיזודה חולפת אלא המדיניות הבריטית הקבועה, ושצ'רצ'יל, עם כל רצונו הטוב, אינו מוכן להתעמת עם אנשיו ולשנותה. הבריגדה היהודית הוקמה רק בהתהפך גלגל המלחמה בסמוך לסופה בשנת 1944.
פרופ' מיכאל בר זוהר הדגיש בהרצאתו:
"הייתי אומר שהחיסרון הגדול של ויצמן היה גם היתרון הגדול שלו: הוא היה כל כך מקובל באנגליה. גם השיג מהאנגלים כל כך הרבה. הם התייחסו אליו כאל מלך. יש ארוחת ערב אחת בה השתתפו כולם. כל מנהיגי בריטניה. לויד ג'ורג', בלפור, מקדונלד וצ'רצ'יל. בסוף הארוחה קם צ'רצ'יל ואומר 'אנחנו כולנו תלמידיו של ויצמן, אנחנו נעשה כל מה שהוא יאמר לנו כי הוא המנהיג שלנו'. איפה נשמע דבר כזה? אדם זר, שהוא לא אנגלי, לא שייך לפוליטיקה הבריטית ויש לו מעמד והשפעה אדירה באנגליה" (5 דקה 18).
אך "מלחמת העולם השנייה שמה קץ לעידן שבו פרח ויצמן. קץ לעידן של הנועם, של ההליכה השלווה, השקטה. השיחות עם מנהיגים וסוג מסוים של מנהיגים... התחילה תקופה חדשה: אלימה יותר, תוקפנית יותר, בוטה יותר ולתקופה הזו ויצמן לא יכול היה להסתגל" (5 דקה 37).
מנהיגי התנועה הציונית הגיעו למסקנה שאין שום תועלת בהמשך פעילותם המדינית בבריטניה, ויש להעביר את המוקד אל מעבר לאוקיאנוס האטלנטי. בנובמבר 1941 יצא בן גוריון לארצות הברית, ווייצמן תכנן להצטרף אליו בתחילת פברואר.
הבן מייקל נפל בקרב בניו של וייצמן התגייסו לצבא הבריטי, בנימין - בנג'י הוצב ביחידת
תותחים נגד מטוסים ומיכאל – מייקל, הוכשר כטייס קרב.
מייקל בתא הטייס
ב 12 בפברואר 1942, בעת שבני הזוג וייצמן עמדו לצאת מן המלון, לנמל התעופה של בריסטול, בדרכם לאמריקה, נודע להם שבנם מיכאל לא שב מטיסה מבצעית. באוטוביוגרפיה שלו 'מסה ומעש', תיאר וייצמן את הרגעים הקשים האלה בזו הלשון: "'ירדתי לאט, במדרגות, שבור כולי. אשתי לא שאלה אלא זאת: 'הוא נהרג או נעדרי'? לא הייתה כל אפשרות שנמשיך בנסיעתנו. חזרנו ללונדון, ואיני זוכר בכל ימי חיי נסיעה רבת יגון כזו שנסענו באותו יום'. מיכאל הוכרז כנעדר, והוריו קיוו שהצליח לנחות או לצנוח והתגלגל למחנה שבויים. 'תקוות שווא זו ליוותה אותנו שנים על שנים, ורק עם גמר המלחמה נמוגה כליל'" (הנשיא עמ' 386).
ורה לא התאוששה מהמכה גם לאחר ששבו ארצה. כפי שכתבה בזיכרונותיה:
"כרוח רפאים אני מהלכת מחדר לחדר, ומרגישה עצמי מתה. אני מפחדת מפני עצמי, חיים עוקב אחרי, אני מתאוששת באופן אוטומטי. אני נפגשת עם בני אדם ומשוחחת עמם. תמהה אני, האם הם עומדים על כך שאני מתה? ואפילו כן – כלום חשוב הדבר?". בהשפעתו של חיים היא פונה לטיפול ו"שוב אין לי רגשות – אינני מתרגשת לא משמחה ולא מיגון. אני יכולה לחשוב בשקט על מיכאל יקירי. לא ברור לי אם אני חושבת עליו כחי או כמת. הדבר מפחיד אותי אבל הוא נותן לי שהות להתחזק ולהתאזן, לטפל בחובותיי הציבוריות, ולשחרר את חיים מדאגות יתרות. המסכן היקר, הוא מרבה כל כך לדאוג לי. הוא זכאי לזקנה טובה יותר" (חיי עמ' 177).
לאחר מותו של חיים כתבה: "מאז נפטר בעלי בנובמבר 1952, אני חולמת עליו כמעט לילה לילה, ועל מיכאל חלמתי רק פעם אחת בעשרים שנה. מוזרים הם תהליכיהם של חלומות. משערת אני שבן לעולם אינו מת לאימו" (חיי עמ' 180). בנם בנג'י לקה בהלם קרב, והקשר עם הוריו היה מקוטע ובעייתי כל ימיו. בנו של בנג'י דוד נולד בשנת 1940, וחיים קרא לנכדו 'שביב אור'.
העימות עם דוד בן גוריון אחר שהתאוששו מעט מן המכה שנחתה עליהם עם נפילתו של הבן
מיכאל, יצאו וייצמן ואשתו לארצות הברית והגיעו לניו יורק באמצע חודש אפריל 1942.
כתלמיד בפני מורו
ויצמן ובן גוריון שקדו על קידום רעיון הקומונוולת היהודי: מונח מעורפל זה נבחר מפני שהיה אפשר לפרשו בכמה מובנים: דומיניון בתוך חבר העמים הבריטי, מדינה עצמאית, או אפילו מדינה במסגרת הפדרציה הערבית. במאי 1942 נאספו ציוני ארצות הברית לוועידה ארצית במלון בילטמור בניו יורק, בהשתתפותם של וייצמן, בן גוריון ואורחים ציונים ממדינות שונות. הכינוס הזה נועד לשמש מפגן כוח של התנועה הציונית, ובמה למחאה הגוברת נגד המדיניות הבריטית. שני המנהיגים, וייצמן ובן גוריון, אישרו מראש את נוסח ההחלטות. במרכזן עמדה התביעה "כי שערי ארץ ישראל יפתחו, כי הסוכנות היהודית תוסמך לנהל את העלייה ולבנות את ארץ ישראל... כי ארץ ישראל תכונן כקומונוולת יהודי, כחלק מן המבנה הדמוקרטי החדש של העולם" (הנשיא עמ' 400).
וייצמן התקבל בוועידה בכבוד מלכים, ובישיבת הנעילה העניק לו סטיבן וייז שי את טבעתו של תיאודור הרצל, וכמו הכתירו ליורשו וממשיך דרכו של הרצל בהנהגת התנועה הציונית. הציונים ראו בוועידת בילטמור הצלחה גדולה, מפני שהפגינה ברבים את אחדותם ואת השפעתם הגוברת בקרב הקהילה היהודית. ואולם, זמן קצר לאחר נעילתה פרץ מאבק אישי קשה בין וייצמן לבן גוריון, שהתפתח לוויכוח חריף על דרך מימושן של החלטות הוועידה. על פי חלוקת העבודה שנקבעה ביניהם היה ויצמן אחראי על הדיפלומטיה, ואילו בן גוריון על ההתיישבות וניהול היישוב. ככל שהבריטים תמכו בצורה גלויה בצד הערבי, וויצמן המשיך למרות זאת בניסיונותיו הדיפלומטיים - איבד בן גוריון את סבלנותו והחליט להדיחו מתפקידו.
פרופ' מיכאל בר זוהר, הביוגרף של דוד בן גוריון, קובע בהרצאתו כי השקיעה הברורה של ויצמן והתחלת עידן בן גוריון החלו לאחר פרוץ עימות זה. בר זוהר מתאר את ההבדל ביניהם: "הם היו שני אנשים שונים לחלוטין:
ויצמן היה נסיך, מלך ללא ממלכה, נשוא פנים, מקובל, נערץ לא רק על ידי יהודים, גם על ידי זרים... במלחמת העולם הראשונה היו לו הישגים מדעיים ונוצר קשר בינו לבין הצמרת הבריטית. אותו זמן בן גוריון היה חייל בגדוד העברי או גולה באמריקה. לא היה ביניהם שום קשר ושום בסיס להשוואה.
ויצמן היה מדען, נואם מדהים, כריזמטי, נאה, גבוה נשוא פנים.
בן גוריון היה קטן, בלי השכלה פורמאלית כמו של ויצמן, תוקפני מאוד,
מחוספס מאוד - מנהיג פועלים מארץ ישראל. ביניהם לא היה ממש קשר גדול. בן גוריון העריץ את ויצמן תקופות ממושכות וגם כתב לו מכתבים מלאי הערצה:
'אתה מלך ישראל, אני אוהב אותך בכל ליבי. בחיר העם'. ויצמן די זלזל בבן גוריון. הוא אמנם העריך את האנרגיות שלו ואת התמיכה לה זכה כמנהיג חלק מהיישוב היהודי בארץ ישראל, אבל הוא לא העריך את תכונותיו ומחשבותיו" (5 דקה 12).
עם בן גוריון ושרת
פרופ' בר זוהר מספר גם כי לבן גוריון לא היה נוח הפרש הגבהים ביניהם, ועל כן חיכה תמיד בקונגרסים עד שוויצמן התיישב.
המאבק ביניהם עבר לפסים אישיים, ובן גוריון זעם על שווייצמן לא התייעץ עמו ולא שיתף אותו במהלכיו. וייצמן אף זכה לפגישה נכספת עם הנשיא רוזוולט, בשעה שבן גוריון עצמו לא הצליח במאמציו להתקבל בבית הלבן (24).
ביוני 1942 החליט בן גוריון שהגיעה השעה להתעמת עם וייצמן בגלוי. הוא שלח לו איגרת בו הודיע שהחליט להפסיק לשתף עמו פעולה, מפני שווייצמן פועל לבדו בלי דיווח ובלי התייעצות. ויצמן הכחיש בתשובתו את הנטען, וקבע כי בן גוריון מתוסכל כי שליחותו בארצות הברית נכשלה ומן הראוי שיחזור לארץ. בן גוריון דרש בירור לפני שהוא מעלה בפני הנהלת הסוכנות את הדרישה לסלק את ויצמן מתפקידו. הבירור התקיים בביתו של סטיבן וייז בימים 28-27 ביוני 1942, כמה ימים לאחר שהכוחות הבריטים נכנעו לפני רומל בטוברוק.
המנהיגים שנכחו בחדר נדהמו מעוצמת העוינות שהפגינו שני המנהיגים בשעה הקשה ביותר בתולדות העם היהודי. בן גוריון חזר וטען שוויצמן פועל על דעת עצמו, ואף טען שהוא נוהג כ"פיהרר" ואפילו רמז שהוא נאמן לבריטניה יותר מאשר לציונות. ויצמן הפגוע ענה כי: לא ידעתי שיש בי פגימה בשל דבקותי בדרכו של אחד העם. אני לוקה בשל חטא שחטאתי כשעשיתי לי אותו לרב והתאבקתי בעפר רגליו. לפני הצהרת בלפור הוא הבהיר לי דברים רבים. אני גאה לומר שהשפעתו עלי טרם פגה" (הנשיא עמ' 408). הוא גם דרש שבן גוריון יחזור ארצה.
בסוף אוגוסט 1942 התמוטט וייצמן גופנית ונפשית ואושפז בבית חולים לשבועיים. לאחר שהשתחרר מבית החולים, החלים במקום נופש בהרים והיה מנותק מהפעילות הציונית עד תחילת נובמבר. בן גוריון לא בזבז את זמנו, ופעל להפיץ את החלטותיה של ועידת בילטמור על פי הפירוש שלו. בהגיעו בראשית אוקטובר 1942 לארץ ישראל, תקף בן גוריון את וייצמן לפני הנהלת הסוכנות, ופתח במערכה ציבורית למען אימוצה של תוכנית בילטמור. לאחר שגבר על המתנגדים, הן בתוך מפלגתו שלו והן במפלגות האחרות, הצליח להביא לאישור התוכנית בהנהלת הסוכנות ובוועד הפועל הציוני, והיא נעשתה לתוכנית ירושלים, המדיניות הרשמית של התנועה הציונית. על פי הפירוש המקסימליסטי של בן גוריון הוחלט בבילטמור להתעמת עם בריטניה מתוך ציפייה לסיוע פעיל מצד ארצות הברית.
ויצמן לא חזר ארצה ונימק את הישארותו בבריטניה בנימוקי בריאות, וחזר והתנגד לפירוש של בן גוריון להחלטות בילטמור. לבלאנש 'באפי' דאגדייל, אחייניתו של בלפור, אמר כי בן גוריון הפך "'משוגע לגמרי בשנאתו אליו ובחוסר האמון בו' וכי לא ייסע לארץ ישראל 'להילחם במטורף בשטחו שלו'" (מימון עמ' 499).
בן גוריון פנה לחבריו בהנהגת מפא"י, ודרש לסיים את הברית עם ויצמן,
אך חבריו סירבו, והוא התפטר מראשות הנהלת הסוכנות.
הקרע בין שני המנהיגים היה לעובדה, והרב פישמן מימון הזקן, העיוור למחצה והחולה, נשלח באנייה ללונדון מוכת הפצצות בימי הבליץ כדי לפשר בין שני מנהיגי האומה בשעה הקודרת ביותר בתולדות העם. הרב מימון היה אחד האנשים הקרובים ביותר לדוד בן גוריון, וגם עם ויצמן היה לו קשר טוב.
עם הרב פישמן מימון
בתו היחידה, גאולה רפאל ההיסטוריונית, נלוותה אליו וכתבה על כך בביוגרפיה שהקדישה לאביה: "למרות חילוקי הדעות והמזג הייתה כאן משיכה טבעית לוויצמן, יליד מוטולה שליד פינסק, שהיה ספוג עממיות יהודית שורשית, ונמצאה בקלות לשון משותפת עם הרב מימון יליד עיירה קטנה בבסרביה וחניך ליטא" (מימון עמ' 513). לרב מימון גילה ויצמן את ליבו כי מעולם לא חש את התפילה 'אל תשליכני לעת זקנה' כמו בימים האחרונים. בוויכוח שהתנהל ביניהם אמר ויצמן כי הוא מאמין שהמטרה האמיתית של הציונות היא הקמת מדינה אך: "אין לנפנף בנושא המדינה היהודית כל העת. את השם המפורש אין להזכיר יום-יום. כהן גדול עשה זאת פעם בשנה כשנכנס לקודש הקודשים. היות ואיש מאתנו אינו רואה עצמו ככהן גדול – ואת קודש הקודשים לא בנו – יש לנהוג בחסכונות בשם המפורש" (מימון עמ' 531). משלחת הפיוס הצליחה במשימתה, ו-1944 חזר ויצמן ארצה, השלים עם בן גוריון, נשבע לתכנית בילטמור, ובן גוריון חזר בו מההתפטרות מראשות ההנהלה הציונית.
כשוויצמן שב ארצה הוא זכה לקבלת פנים של ראש מדינה. מאיר וייסגל אירגן לקראת יום הולדתו ה-70 ועדה לשם גיוס כספים שיאפשרו הרחבה משמעותית של מכון זיו, תוך שינוי שמו, בהסכמת משפחת זיו, ל"מכון ויצמן למדע". לשם כך נאסף סכום עתק באותם ימים של מיליון דולר. ביוני של שנת 1946 הניח ויצמן את אבן הפינהלמכון החדש.
מפלגת הלייבור זכתה במפתיע בבחירות בבריטניה גרמניה הנאצית נכנעה בחודש מאי 1945, ובתחילת אוגוסט 1945 התכנסה בלונדון ועידה ציונית עולמית ראשונה לאחר המלחמה. ערב כינוסה זכתה מפלגת הלייבור, שרבים מאנשיה נחשבו פרו-ציונים ועמדו בקשרים טובים עם אנשי תנועת הפועלים בארץ, בניצחון סוחף ומפתיע בבחירות. המנהיגים הציונים ראו בכך אות המבשר שינוי קרוב במדיניות הבריטית. אך הדבר לא קרה. (הערה מספר 2).
בריטניה העדיפה יחסים טובים עם הערבים בעיקר בשל חשיבותו של הנפט לכלכלה ולמשק שהיה במצב קשה לאחר תום המלחמה. השלטונות המשיכו למנוע מפליטי המחנות לעלות ארצה. הדבר היחיד שבלם את התנהלותם האלימה הייתה תלותם בארצות הברית ואהדתו של הנשיא טרומן לציונות.
בתחילת אוגוסט 1945 הודיע נשיא ארצות הברית טרומן על תמיכתו בדרישות היישוב, לאחר שקיבל דיווח מזעזע על מצבם של ניצולי השואה ועל החשש הכבד לחייהם בחורף הקרב ובא. העקורים – אותם ניצולי המחנות ופליטים אחרים, ששבו לבתיהם וגילו שקרוביהם הושמדו, ותושבים מקומיים השתלטו על רכושם, התחילו לנוע לעבר אזורי גרמניה ואוסטריה שבשליטת ארצות הברית ובריטניה. רבים מהם שאפו להגיע לארץ ישראל, וגורלם של האנשים האלו הפך עתה למוקד הפעילות הציונית. זוועות השואה וגילויי האנטישמיות במזרח אירופה לאחר השחרור לא הפריעו לממשלת בריטניה לטעון כי העקורים היהודים הם אזרחי המדינות שמהן גורשו, ויש להחזירם לארצות אלו.
שר החוץ בווין, שהועמד בראש ועדת קבינט לבדיקת הנושא, היה חסר ניסיון במדיניות בינלאומית, וייחס משקל רב להערכותיהם של אנשי צבא ויועצים פרו ערבים. הוא קיבל את טענתם שהענקת מאה אלף רישיונות עלייה תקומם את העולם הערכי נגד בריטניה.
בן גוריון לא המתין יותר לניסיונות הדיפלומטיים לשנות את מדיניותה של בריטניה, ובראשון לאוקטובר 1945 הורה לראש מפקדת ההגנה, משה סנה, לפתוח במאבק מזוין נגד מדיניות הספר הלבן בשיתוף עם האצ"ל והלח"י. הפעולות האלו נודעו בשם 'תנועת המרי העברי'. ויצמן לעומתו לא ויתר על הפעילות הדיפלומטית אך בלי הצלחה.
שר החוץ בווין מסר הודעה בפרלמנט בנובמבר 1945 בה דחה את תביעותיהם של היהודים לפתוח את שערי ארץ-ישראל לעלייה יהודית, והציע לשקם את עקורי המחנות באירופה. כמו כן הודיע על הקמת ועדה אנגלו-אמריקאית שתחקור את בעיית העקורים ואת המצב בארץ-ישראל. במסיבת העיתונאים הזהיר בווין את היהודים שלא יידחקו 'יותר מדי אל ראש התור' משום שהם עלולים להסתכן בחידושה של האנטישמיות.
דבריו הבוטים של בווין עוררו תגובה נזעמת. בארץ ישראל פרצו הפגנות אלימות , וויצמן הגיב על כך מארצות הברית בחריפות: "זה לא מכבר ניתנה ליהודים הקדימה הגבוהה ביותר בתורים שהוליכו למשרפות של אושוויץ וטרבלינקה" (הנשיא הראשון עמ' 454), והדגיש שאף מדינאי מערבי אינו רשאי לדרוש מן היהודים שיבנו מחדש את חייהם על עיי החורבות של הקהילות היהודיות באירופה.
הוועדה האנגלו-אמריקנית בווין ניסה לפשר בין השאיפה לשמור על ידידותן של מדינות ערב, ובייחוד של מדינות הנפט, ומן הצד האחר להתחשב בעמדתו האוהדת של הנשיא טרומן כלפי הציונים. בריטניה הייתה תלויה כלכלית ומדינית בארצות הברית כי היא נחלשה מאוד במלחמה ונזקקה בדחיפות לסיוע אמריקני. מנימוקים אלו, וכדי לשמור על התיאום עם ארצות הברית, הציע להקים ועדה חקירה אנגלו-אמריקנית שתמליץ על המדיניות הרצויה בשאלת ארץ ישראל.
המנהיגות הציונית דאגה שמא הוועדה האנגלו אמריקנית. שהגיעה ארצה
במארס 1946, תמליץ לשקם את הפליטים באירופה, אך חברי הוועדה התרשמו עמוקות מן הביקורים שקיימו במחנות העקורים, והשתכנעו שרוב העקורים מסרבים לשוב אל ארצות מוצאם ומבקשים להגר. בעקבות סירובה של ארצות הברית להקל על כניסת העקורים, נותרה רק ארץ ישראל מקום מקלט, ועל כן חברי הוועדה לא היו מוכנים ללכת בעיניים עצומות אחר העמדה הבריטית.
אחד מחברי הוועדה, ריצ'ארד קרוסמן, חבר הפרלמנט הבריטי מטעם מפלגת הלייבור, תיאר בספרו "שליחות ארצישראלית" את הרושם העמוק שהותירה עדותו של וייצמן על חברי הוועדה: "היום הופיע לפנינו וייצמן ... עייף מאוד, חולה מאוד, זקן ופרו בריטי יותר מכדי לרסן את הקיצונים שלו. הוא הרצה במשך שעתיים, בתערובת מופלאה של התלהבות ואובייקטיביות מדעית ... הוא העד הראשון, שהודה בגלוי ובפירוש, שאין כאן הכרעה בין צדק לבין עוול, אלא בין עוול גדול לבין עוול קטן'. יושרו וכנותו של וייצמן, הוסיף קרוסמן, הקנו לדבריו כוח מוסרי יחיד במינו". (הנשיא עמ' 453).
הוועדה גיבשה שורה של הצעות ביניהן מתן רישיון למאה אלף עולים, אך ראש הממשלה אטלי התנה את קבלת ההמלצות בפירוק ההגנה מנשקה, ומסמס את מסקנותיה. בשלב זה הבין גם ויצמן כי הרומן עם בריטניה הגיע לסיומו.
"הזמן הרב שנדרש לו לווייצמן כדי לשנות את הערכת המצב שלו נבע מאמונתו במוסכמה החוזרת שוב ושוב בכתביו - כי יש זהות אינטרסים בין הבריטים והציונים. בניגוד למוניטין שיצאו לו כבעל כושר ניתוח חריף ואלוף הריאליזם הפוליטי, הוא דבק באמונתו הנושנה גם כשממשלת אטלי בווין נקטה צעדי דיכוי נגד היישוב בארץ ישראל. מכאן נובעת התדמית הציבורית שלו כאוהד הבריטים ומתון עד קיצוניות, והדרך נפתחה לפני בן גוריון לנצח במאבק האישי על השליטה במוקדי הכוח הציוניים, מאבק שקבע את מקומם של נציגי היישוב כסולם המנהיגות הציונית". (הנשיא עמ' כ).
"גרשום שוקן עורך הארץ נסע באביב הסוער של שנת 1947 לרחובות להיפגש עם ויצמן. 'ויצמן שאז היה נראה לי נורא זקן אמר: החולשה שלנו נובעת מהחולשה של האנגלים, וכשאנגליה שוב תתחזק יבואו ימים טובים יותר. אמרתי לוויצמן 'אני מבין שאפשר לראות זאת כך, אבל צריך להביא בחשבון שאנגליה לא תתחזק, שאנגליה תמשיך להיחלש. מה אנחנו צריכים לעשות אז?' ויצמן הניח את ידו על זרועי ואמר: 'במקרה זה גוסטב אנחנו לא צריכים לעשות כלום. אנחנו אבודים'". (25).
ההדחה השנייה מראשות התנועה הציונית בחודש דצמבר 1946 התקיים בבאזל הקונגרס ה-22 - הראשון לאחר קץ מלחמת העולם השנייה. ויצמן החולה שראייתו נפגעה ביקש לחזור למכון ויצמן ולא להגיש את מועמדותו לנשיאות הקונגרס. הוא נואש מבריטניה אבל נתפס כמי שמייצג את מדיניותה, ומעמדו נפגע בשל כך. לאחר התלבטות הגיש בכל זאת מועמדות כי חשש מהשפעתם הגוברת של כוחות קיצוניים על התנועה.
לפני כינוס הקונגרס כתב לו בן גוריון מכתב אישי:
"תהיינה דעותיך אשר תהיינה, אתה נשאר בשבילי (ואני בטוח לא
רק בשבילי) בחיר ההיסטוריה היהודית המסמל מאין כמוהו את הסבל והגאון היהודי, ובכל אשר תהיה תלווה אותך אהבה והוקרה נאמנה שלי ושל חברי - הדור שבא אחריך ונתנסו בניסיונות אולי יותר קשים ואכזריים ורואים משום כך את הדברים אחרת (לפעמים) מאשר הם נראים לך. אולם, נדמה לי כי ביסודם הם יונקים מאותו מקור - מקור יהדות רוסיה רבת הסבל, העקשנות, האמונה וההעפלה שאינה נכנעת לכל צר ואויב". (הנשיא עמ' 470).
ויצמן ובן גוריון - צילם דור אלון
המאבק רב השנים בין שני המנהיגים הציונים הגיע עתה לנקודת ההכרעה. בקונגרס הציוני ה-22, ניסה בפעם האחרונה לשכנע את הצירים לדחות את דרך המאבק, לחזור לשולחן הדיונים ולהשתתף בוועידת לונדון כדי להגיע להסדר. הוא העמיד את הדרישה לשליחת נציגים לוועידה אותם יזמו הבריטים בניסיון נוסף להגיע להסדר כתנאי להמשך כהונתו כנשיא התנועה. בנאומו אמר: "אני מזהירכם מפני שיקויי פלאים, מפני נביאי שקר... אם אתם מבקשים לקרב את הגאולה באמצעים שאינם יהודיים ואינם עולים בקנה אחד עם מוסר היהדות, הרי אתם עובדי עבודה זרה ומסכנים את אשר בנינו". (בלומברג עמ' 184). "'ציון במשפט תפדה' ולא בשום אמצעים אחרים". (הנשיא, עמ' 471). "מצדה, על כל הגדולה שבה הייתה בגדר אסון בתולדותינו. הציונות נועדה לציין קץ מיתותינו המפוארות, וראשית דרך חדשה שסיסמתה היא חיים". (חיי עמ' 191).
הרב אבא הלל סילבר האקטיביסט חבר לבן גוריון ולרוויזיוניסטים ששבו להסתדרות הציונות, והביאו להחלטה שלא לשלוח נציגים לוועדה ולדחות על הסף את תכנית מוריסון גריידי – החלטה שהייתה בנסיבות שנוצרו משום הדחה.
ויצמן נפרד מן הצירים בשעת לילה מאוחרת, אמר שהוא מקווה שמעשיהם ייטיבו עם התנועה והעם היהודי, והקונגרס לא בחר בנשיא אחר לתנועה.
ורה כתבה בזיכרונותיה: "הוא יצא מבעד אולם הקונגרס בין שורות הצירים המוחאים כפיים. עקבתי אחריו בצאתו לרחוב לאט-לאט, כמגשש, עיוור למחצה היה, זקן ולבו כבד עליו: הוא היה חלק מההיסטוריה של עמו. חיבקתיו ברוך, בלא שום דברי ניחומים. לכך לא היה זקוק". (חיי עמ' 192).
בן גוריון נבחר ליושב ראש הנהלת הסוכנות וסילבר נבחר לעמוד בראש האגף האמריקני של ההנהלה. בימים הראשונים שלאחר הקונגרס שקל ויצמן את האפשרות להקים מפלגה של מתונים, אך בן גוריון הרחיב את הקואליציה של מפא"י, קיים שיחות עם ממשלת בריטניה בלונדון כפי שדרש ויצמן, ובפועל המשיך את דרכו המדינית. אבא אבן הגדיר זאת כך: "בפעם השנייה בשתי עשרות שנים, התנועה הציונית קודם פיטרה את ויצמן, ואחר כך נהגה לפי עצתו". (בלומברג עמ' 185).
המאבק על הקמת המדינה בתחילת שנת 1947 הרימה ממשלת בריטניה את ידיה ונואשה מהניסיון לשלוט בארץ השסועה והמדממת. שר החוץ בווין הודיע על כישלון ועידת לונדון, וממשלת בריטניה החליטה להעביר נושא השליטה בארץ ישראל להחלטת מועצת הביטחון.
ויצמן האמין כי לאחר שנסוגה מהודו איבדה ארץ-ישראל את חשיבותה האסטרטגית בעיני הבריטים, אך רבים אחרים פקפקו בכנות כוונתה של בריטניה לנטוש את ארץ ישראל. הספקנים העריכו כי הבריטים, שניהלו בפועל את הלגיון הירדני, ביקשו לצאת מארץ ישראל ולאפשר לכוחות הירדניים לכבוש את הארץ, ואז "בעיית היהודים" לא תהיה בעייתם. העובדה שהפתרון עשוי להיות חיסולו הפיזי של היישוב, לא הטריד את מי שחימשו את הערבים ומנעו אספקת נשק ליהודים.
גם סטאלין סבר שאין שבדעתם של הבריטים לסגת מארץ ישראל. הרודן הסובייטי הפך לפתע לתומך בציונות - ובכך ביקש להרוג שתי ציפורים במכה אחת: לטרפד את השתלטותה של בריטניה על האזור, ולמצוא פתרון להמוני היהודים שחזרו לבתיהם לאחר תום המלחמה, בעיקר בארצות החסות שלו שבינתיים אוכלסו על ידי התושבים המקומיים. שליחתם לפלשתינה בלא פיצוי על רכושם ובתיהם תאמה את האינטרסים שלו ושל בני חסותו. זו הסיבה שנציג ברית המועצות, אנדריי גרומיקו, הודיע להפתעת הכול כי ארצו מתייחסת באהדה לשאיפות הלאומיות של היהודים. סטאלין גם אישר מאוחר יותר משלוחי נשק באמצעות צ'כוסלובקיה שהגיעו ברגע קריטי של הלוחמה, ושינו את מאזן הכוחות.
ועדת אונסקו"פ בסוף אפריל 1947 זומן מושב מיוחד של העצרת הכללית של האו"ם,
בה הוחלט למנות ועדה מיוחדת (אונסקו"פ) שתלמד את המצב בארץ ישראל ותמליץ על פתרון. הוועדה כללה נציגים מאחת עשרה מדינות שלא היו מעורבות ישירות בסכסוך, וחבריה ביקרו בארץ ישראל בשנת 1947.
בוועדת אונסקו"פ עם ורה ואבא אבן
הערבים החרימו את דיוני הוועדה והציונים ניצלו את ההזדמנות לשטוח את טיעונים. חברי הוועדה סעדו בביתו של וייצמן ברחובות, ושמעו ממנו על החזון הציוני ועל ההיסטוריה הטרגית של העם היהודי. חברי המשלחת נכחו בעת העימות האלים שהתפתח בין הצבא הבריטי לבין ניצולי השואה שבאנייה אקסודוס - והתרשמו בהתאם.
בספטמבר המליצו מרבית חברי הוועדה על חלוקת הארץ והקמת שתי מדינות. הערבים דחו את ההצעה והציונים אישרו אותה.
למרות הדחתו מראשות התנועה התגייס ויצמן בכל מאודו כדי לסייע במאבק הדיפלומטי לאישור ההחלטה, ובאוקטובר 1947 נחת בניו יורק והשתלב בצוות של משה שרת ואבא אבן. נציג בריטניה באו"ם הודיע שיציאת הבריטים מארץ ישראל תסתיים ב-1 באוגוסט 1948, ושהכוחות הבריטיים לא ישתתפו בביצוע החלוקה. .
בארצות הברית ניטש מאבק בין צוות הבית הלבן בהנהגת הנשיא טרומן שביקש לעזור לעקורים, מתוך שהאזין לרחשי לב ציבור בוחריו ולפעילים יהודיים במפלגה הדמוקרטית, לבין מחלקת המדינה שחשבה על נפט, השפעה קומוניסטית וחנופה לערבים.
ההצבעה בכ"ט בנובמבר
בחודש נובמבר 1947 החל המאבק הציוני להבטחת רוב של שני שלישים לקבלת תוכנית החלוקה בעצרת הכללית. כל חברי המשלחת הציונית נשלחו לגייס את תמיכתן של המדינות המתלבטות. ויצמן הוזעק כדי לסייע למשלחת ומיקד את מאמציו בצרפת שחששה מהאוכלוסייה המוסלמית שלה, ונעזר בליאון בלום, המדינאי היהודי המפורסם. להצבעתה של צרפת הייתה השפעה על לוכסנבורג, הולנד ובלגיה. הוא גם פנה לאילי הון יהודיים ממכריו כדי שיפעילו את השפעתם בארצות שונות כמו למשל בסיפור הצבעתה של הונדורס:
השמחה לאחר ההצבעה
סמואל זאמוריי, יליד קישינוב התחיל את הקריירה שלו עם עגלה בה מכר בננות בניו אורלינס. הוא הצליח בעסקיו והחל לקנות חוות לגידול בננה בהונדורס. כשהשלטונות ביקשו לגבות ממנו מסים הוא עודד ותמך כספית בגולים שביצעו הפיכה צבאית, והשתלטו על המדינה. את הביטוי "רפובליקת בננות" הגה הסופר או הנרי בכוונו לשלטון הזה בהונדורס (26).
ויצמן פגש בעבר בזאמוריי שתרם לציונות בעין יפה, וכעת התקשר אליו וביקש את עזרתו - ואכן מלך הבננות לא אכזב, והפעיל את השפעתו על מספר מדינות בדרום אמריקה כדי שיצביעו למען הקמת המדינה היהודית (הונדורס נמנעה). אולי הייתה זו השפעת הטראומה של השואה שגרמה ליהודים בכל רחבי העולם להתגייס כאיש אחד - כדי לסייע למדינה שבדרך לזכות בהכרה המיוחלת.
ב- 29 בנובמבר, לאחר דחיות ותמרונים של שני הצדדים שעוררו מתח רב, החליטה העצרת הכללית ברוב של 33 נגד 13 לאשר את תוכנית החלוקה, ואת הקמתה של המדינה היהודית. לאחר ההצבעה הגיע ויצמן לעצרת ההודיה באצטדיון מקומי, שבה התקבל כגיבור, נאם בפני הקהל ביידיש וזכה לתשואות סוערות. ויצמן ששלט בשבע שפות בהן אנגלית ועברית, עבר לשפת היידיש ברגעים של התעלות הנפש, וגם בימים של מצוקה קשה כמו באותו קונגרס אחרון בשנת 1939 ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה.
הקמת מדינת ישראל הערבים הודיעו שהם מתנגדים להחלטת החלוקה, ופתחו במאבק מזוין שהתפתח לכלל מלחמה בלתי סדירה. בתקופה שבין החלטת האום ב-29 לנובמבר 1947 לבין הכרזת המדינה ב-14 למאי 1948, התנהל מאבק דיפלומטי נוסף:
האו"ם הקים ועדת ביצוע בהשתתפותם של נציגים מחמש מדינות, שנועדה לפקח על החלוקה, ולהביא להקמת שתי מועצות מדינה זמניות שיקבלו לידיהן את סמכויות השלטון. ממשלת בריטניה סירבה לשתף פעולה עם הוועדה, ואף מנעה את הגעת חבריה לארץ באופן התומך בהנחה שהתכוונה להשתלט על ארץ ישראל באמצעות הלגיון הירדני. השלטונות הבריטיים בארץ ישראל גם לא מנעו ממדינות ערב להעביר כספים, נשק וכוחות לארץ ישראל, ומאידך המשיכו למנוע את עליית העקורים, ולפרק יהודים מנשקם.
לנוכח ההתנגדות הערבית והקשיים שהערימו הבריטים על ביצוע תוכנית החלוקה, הלכו וגברו הספקות באשר ליכולתו של האו"ם להוציאה אל הפועל. אויבי התוכנית בארצות הברית פתחו במתקפה חדשה נגד הקמת המדינה היהודית, ופקידים בכירים במחלקת המדינה, במחלקת ההגנה ובצבא ניסו להביא לביטול התמיכה האמריקנית בתכנית. מומחי ביטחון וביון אמריקניים השמיעו תחזיות מבהילות על פיהן חלוקת ארץ ישראל תביא למלחמה במזרח התיכון, התערבות סובייטית, מלחמת עולם שלישית, ומניעת אספקת נפט מארצות ערב.
בתחילת דצמבר 1947 הטילה ארצות הברית אמברגו על מכירת נשק למזרח התיכון, שיחד עם הזרמת הנשק של הבריטים לערבים סיכנו באופן ממשי את קיומו של היישוב. טרומן, למרות אהדתו לציונות והשפעת חבריו היהודים בעלי העוצמה במפלגה הדמוקרטית - הקשיב ליועציו ונסוג מתמיכתו בתכנית החלוקה. הלחצים הפוליטיים שהפעילה יהדות ארצות הברית לא הועילו. ויצמן הזקן והחולה שב בינואר 1948 לארצות הברית בעקבות השינוי שהסתמן בעמדת הממשל.
המצב הביטחוני בארץ ישראל החמיר, ירושלים הייתה נצורה ואזורים שלמים בגליל ובנגב נותקו. אנשי השיירות ספגו אבדות כבדות והיה מחסור כבד בנשק וציוד. החולשה הצבאית, וההערכות כי היישוב לא יעמוד במערכה הגבירו את הלחץ המדיני הבינלאומי. ויצמן האשים את הבריטים במצב, קבע כי שר החוץ בווין סובל מ"תסביך היטלר", וכי כל חלופה להקמת מדינה יהודית היא השמדת היישוב היהודי בפועל. ויצמן שכב חולה במלונו וביקש פגישה עם טרומן, אך הנשיא סירב בעקשנות לפגוש אותו.
סיפורו של אדי - הסוכן הנוסע כאן נכנס לתמונה סוכן נוסע בשם אדי ג'ייקובסון שהסתובב ברחבי המערב התיכון של ארצות הברית במכוניתו, ומכר חולצות ופיג'מות. (27).
אדי היה בנו של סנדלר חסר כל מליטא שהגיע עד לעיירה קטנה במיזורי שבמערב התיכון של ארצות הברית, והתיישב בה. אדי נאלץ להפסיק את לימודיו בגיל צעיר כדי לעזור בפרנסת המשפחה, והארי טרומן היה חברו
הטוב ושותפו לחנות בגדים שפשטה את הרגל בימי השפל הכלכלי. הארי פנה לפוליטיקה ואדי המשיך לעמול קשה במכירות כדי לכסות את חובות פשיטת הרגל. הם נותרו חברים טובים גם שהארי, בן החוואים העניים מונה לנשיא ארצות הברית. השניים נהגו לסעוד ביחד על אימת שאדי הגיע העירה, ואדי מעולם לא ביקש מחברו המצליח כל טובה אישית.
עם אדי ג'ייקובסון ורעייתו
באותם ימים סוערים נתן טרומן הוראה חד משמעית שלא יינתן לאיש אפשרות לדבר עמו על פלשתינה. הוא מאס בלחץ המסיבי של חבריו למפלגה הדמוקרטית, וסלד ממנהיג ציוני ארצות הברית – אבא הילל סילבר הרפובליקני המיליטנטי.
אנשי המשלחת בניו יורק היו אובדי עצות. ידם של אנשי מחלקת המדינה גברה על זו של הבית הלבן, וטרומן אוהד הציונות ניתק מגע בעקשנות. נציגי בני ברית התקשרו אל אדי בשעת לילה מאוחרת ודרשו ממנו לעשות שימוש, לראשונה בחייו, בידידות עם הנשיא, כי המצב פשוט נואש. אדי עלה מיד על מטוס לוושינגטון ונכנס לחדרו של הנשיא בלא שנקבעה לו פגישה. אדי שתק והארי טרומן שאל אותו, מה קרה אדי? החלטת לבסוף לבקש ממני משהו, כי לא עשית זאת מעולם.
אדי ענה שהוא אינו מבין מדוע טרומן מסרב לפגוש את חיים ויצמן
הזקן והחולה שעבר מרחק של אלפי מילין כדי לפגוש אותו, ולספר לו על מצבו של עמו. טרומן עדיין עמד בסירובו, ואז אדי ראה את תמונתו של אנדרו ג'קסון גיבור, נעוריו של הנשיא על שולחנו. הוא אמר לנשיא כי 'עבורי ויצמן הוא היהודי הגדול ביותר, והוא מה שאנדרו ג'קסון עבורך. הוא הגיבור שלי'.
עם הנשיא הארי טרומן
טרומן שתק, הסתכל מחלונו על גן הוורדים ותופף באצבעותיו על מסעד הכיסא. לבסוף הסתובב ואמר. 'או קיי, ממזר קירח ועקשן שכמוך. ניצחת'. טרומן פגש את ויצמן שהוגנב למעשה לבית הלבן ב-18 למארס, ובראיון שנערך שנים לאחר מכן לא הסתיר את התפעלותו מחוכמתו ומהכריזמה הנדירה של ויצמן. באותו ראיון סיפר טרומן כי על שולחנו היה ציטוט של אימרה של מרק טוויין: "תמיד עשה את הדבר הנכון. זה יספק חלק מהאנשים וידהים את האחרים". ואכן ארצות הברית הייתה הראשונה שהכירה במדינת ישראל מיד לאחר ההכרזה ההיסטורית בהשפעת הנשיא, אך אמברגו הנשק לא בוטל.
השינוי במאזן הכוחות, שהחל בראשית חודש אפריל הוא שהכריע גם את המערכה הדיפלומטית, כאשר כוחות ההגנה עברו למתקפה, ובמבצע "נחשון" פתחו את הציר לירושלים. ישראל גלילי ציין כי אחד הגורמים המשמעותיים לשינוי הייתה אנייה עמוסה בנשק מצ'כוסלובקיה, בברכתו של סטאלין, שהגיעה לנמל תל אביב (28 - דקה 46).
בשעת חצות בין 14 ל 15 במאי הגיע השלטון הבריטי בארץ ישראל אל קצו. שעות אחדות לפני כן הכריז בן גוריון בתל אביב על הקמת מדינת ישראל, וויצמן שלח לו את ברכת הדרך מארצות הברית. העצרת הכללית עדיין דנה בתוכנית הנאמנות כשהודיע נציג ארצות הברית באו"ם על החלטת הנשיא להכיר מיד במדינה החדשה. כעבור כמה ימים הכירה גם ברית המועצות במדינת ישראל.
למחרת שלח בן גוריון מברק ברכה לווייצמן "עשית יותר מכל אדם אחר החי עמנו לשם יצירתה של המדינה היהודית". ב-17 במאי נודע לו שנבחר לנשיא מועצת המדינה הזמנית, ודגל ישראל הונף מעל המלון שבו התגורר. הנשיא טרומן הזמין אותו למעונו, והוא העניק לו ספר תורה, כאות להערכה הרבה שרוחש לו העם היהודי, ודן עמו בצרכים הדחופים של המדינה החדשה - נשק ומלווה גדול לקליטת העקורים.
בדרכו לארץ נמנע מלבקר באנגליה בשל תמיכתה במדינות ערב שנלחמו במדינה הצעירה.
האסיר מרחובות ורה ויצמן סיפרה בזיכרונותיה על נושא סמכויותיו של הנשיא:"כששאל
את משה שרת מה תפקידו ענה לו להיות סמל. 'אבל אינני רוצה להסתמל משה'. חיים לא רצה שיחנטוהו בצורת סמל נבוב. כלי שרת בידי כל ממשלה או מפלגה" (חיי עמ' 216).
בטקס ההשבעה
ויצמן לא שאף לנשיאות על פי הדגם האמריקני, אך גם לא לנשיא ייצוגי בלבד, וביקש להיות פעיל בנושאי מדיניות החוץ. לבן גוריון שלא סמך על ויצמן בנושאים רגישים היו תכניות אחרות, אך הוא הסתייע בו ובהשפעתו כאשר סבר שהדבר יועיל. ויצמן ניצל את קשריו המיוחדים של עם הנשיא טרומן כדי לסכל את ניסיונה של בריטניה להעביר את הנגב לערבים. הוא שמר על קשריו עם מדינאים בעולם, וביתו המרווח ברחובות שימש כמעון רשמי. ורה כתבה בזיכרונותיה: "כשהעיר טרומן שהוא נשיא למיליוני אמריקנים רבים כל כך, השיב לו בעלי: 'אבל אני הוא נשיאם של מיליון נשיאים'" (חיי עמ' 215).
ויצמן היה מאוכזב, כינה עצמו 'האסיר מרחובות', והתלונן שהדבר היחיד בו הוא יכול לתחוב את אפו היא המטפחת שלו. הוא שקל להתפטר, אך סבר כי ההד של ההתפטרות עלול להזיק למדינה הצעירה, על כן עסק בקידום המדע, וסייע לקדם את הקמת האוניברסיטה בתל אביב.
במכון ויצמן נגרמה לו אכזבה קשה כאשר פרופ' ארנסט דוד ברגמן, המנהל המדעי של המכון, העמיד את מעבדות המכון לרשות המחקר הביטחוני בלי להיוועץ עמו, ונעשה ליועצו המדעי של בן גוריון. ברגמן, בנו של הרב של ברלין, היה כימאי מחונן שטופח על ידי ויצמן כממשיך דרכו המדעית. יחסיהם התהדקו מאוד בשנות מלחמת העולם השנייה, כשעבדו יחד באנגליה ובארצות הברית, וברגמן היה לו כבן, לאחר שמיכאל נפל, ובנג'י שנפגע מהלם קרב, התרחק ממשפחתו.
ויצמן חש נבגד על שאיבד את השליטה במוסד, ואולי חש כי בן גוריון גבר עליו גם בנמל הבית שלו. לאחר תום הלחימה דרש לשחרר את מכון ויצמן מהשפעת הממשלה וצורכי מערכת הביטחון, ולהשיבו לעיסוק במחקר מדעי טהור. בסופו של דבר התפטר ברגמן מתפקידו, עבר לניהול של מערכות חשובות במערך הביטחוני של ישראל, ונחשב לאבי תכנית הגרעין. הפרשה הכאובה גרמה לווייצמן סבל רב והביאה להחמרה במצב בריאותו. בשנתיים האחרונות לחייו הלך וייצמן ונחלש, עד שנאלץ להפסיק בהדרגה את פעילותו הציבורית.
מדי פעם בפעם נתבקש לשגר לנשיא טרומן איגרות הסבר על עמדותיה של ישראל, וכן הוסיף להתעניין במדיניות חוץ, אך מעורבותו האישית בנושאים האלו הלכה והצטמצמה. הוא נפטר בתשיעי לנובמבר 1952 בביתו שברחובות בגיל 77.
אפילוג
בן גוריון ספד לאיש אותו העריץ, ואשר את מקומו מילא לאחר שהדיח אותו: "רבותי, נתייתמנו. אתמול לפנות בוקר נסתלק מאתנו שר האומה העברית בדורו, נשיא ישראל הראשון, אביר המדע הכימי, איש הקסם, ההשראה והפיקחות העליונה, ד"ר חיים וייצמן. וייצמן היה לא גדול אלא הגדול בדורו" (הנשיא עמ' 533).
"ויצמן מתואר על ידי רוברט וולטש, ידידו ומעריצו כל חייו, כדמון רוסי טיפוסי, מלא סתירות, מישהו מספר של דוסטוייבסקי. באישיותו המפוצלת קינן דחף שטני, כמו אצל איוואן קאראמאזוב" (מנהיגות עמ' 436).
ההיסטוריונים ריינהרץ וגורני כתבו: ”וייצמן היה המאפשר הגדול של מימוש הרעיון הציוני. אם לא היה וייצמן, ספק אם היינו זוכרים את הרצל. ובן גוריון, לא היה בו צורך אם לא היה היישוב היהודי היכן שהיה ערב סיום המנדט. אין מדובר רק בכבודו האבוד של וייצמן.
חשובה ממנו ההנחה שמעבר למעשה ההיסטורי יוצא הדופן שבתרומתו הייחודית להקמתה של מדינת ישראל, הביא עמו וייצמן אל הפוליטיקה ואל המדיניות הציונית ערכים חיוניים גם להווה ולעתיד: פרטיקולריזם לאומי לא מתנצל, אך קשוב לצרכים אוניברסליים וזהות יהודית גאה וריבונית, משכילה, חופשית מדת ושואבת ממנה, מידתית, מוסרית והומניסטית. לא את וייצמן יש לחפש, אלא את התצרף הזה, שיש המכנים אותו: וייצמניזם. הוא חיוני היום מתמיד, כתמיד" (7).
כתבה: עליזה גרינבאום
ביבליוגרפיה:
מחבר: חיים ווייצמן שם הספר: מסה ומעש
תרגום: אשר ברש
שם ההוצאה: שוקן
שנת ההוצאה: תשי"ב
מקום ההוצאה: ירושלים ותל אביב
קיצור: מסה
עורך/כים: לואיז פישר וימימה רוזנטל
שם הספר: חיים וייצמן : הנשיא הראשון
שם ההוצאה: ארכיון המדינה
שנת ההוצאה: תשנ"ה - 1994
קיצור: הנשיא
(בספר: יהודה ריינהרץ, חיים ויצמן בדרך אל המנהיגות, ירושלים, 1987.
המאמר: "מנהיגותו של חיים וייצמן : מדינאות כאמנות האפשרי יהודה ריינהרץ" מתוך הספר
חיים וייצמן : הנשיא הראשון. עורך/כים: לואיז פישר וימימה רוזנטל שם ההוצאה: ישראל.
ארכיון המדינה שנת ההוצאה: תשנ"ה – 1994, עמוד: יא).
מחבר: יהודה ריינהרץ
שם הספר: חיים ויצמן -בדרך אל המנהיגות
שם ההוצאה: הספרייה הציונית על יד ההסתדרות הציונית העולמית
שנת ההוצאה: תשמ"ז
מקום ההוצאה: ירושלים
קיצור: מנהיגות
מחבר: יהודה ריינהרץ
שם הספר: חיים ויצמן – עלייתו של מדינאי
שם ההוצאה: הספרייה הציונית על יד ההסתדרות הציונית העולמית
שנת ההוצאה: תשנ"ו
מקום ההוצאה: ירושלים
קיצור: מדינאי
מחברת: ורה ויצמן לבית חצמן
שם הספר: חיי עם ויצמן ובאנגלית The impossible takes longer
שם ההוצאה: ספרית מעריב
שנת ההוצאה: 1967
מקום ההוצאה: תל אביב
קיצור: חיי
מחבר/ים: הרולד בלומברג
שם הספר: חיים ווייצמן – חייו ודורו
שם ההוצאה: הוצאת עידנים
מקום ההוצאה : ירושלים
שנת ההוצאה: 1979
קיצור: בלומברג
מחבר: שמואל טולקובסקי
שם הספר: יומן ציוני מדיני – לונדון 1915-1919
ערכה: דבורה ברזילי – יגר
שם ההוצאה: הספרייה הציונית על יד ההסתדרות הציונית העולמית
מקום ההוצאה : ירושלים
שנת ההוצאה : תשמ"א
קיצור: יומן מדיני
מחברת: גאולה בת יהודה
שם הספר: הרב מימון בדורותיו
שם ההוצאה : מוסד הרב קוק
מקום ההוצאה: ירושלים
שנת ההוצאה: 1979
קיצור: מימון
מחבר/ים: תום שגב
שם הספר: ימי הכלניות : ארץ ישראל בתקופת המנדט
מקום ההוצאה: ירושלים
שם ההוצאה: כתר הוצאה לאור
שנת ההוצאה: 1999
קיצור: שגב
מחבר/ים: דוד אוחנה
עורך/כים: ידידיה צ' שטרן ואבי שגיא
שם הספר: לא כנענים, לא צלבנים : מקורות המיתולוגיה הישראלית
שם ההוצאה: מכון שלום הרטמן אוניברסיטת בר-אילן, הפקולטה למשפטים כתר ספרים (2008)בע"מ
שנת ההוצאה: תשס"ח - 2008
קיצור: אוחנה
מחבר/ים: ברברה ו. טוכמן
שם הספר: התנ"ך והחרב
שם ההוצאה: זמורה ביתן מוציאים לאור
מקום ההוצאה : תל אביב
שנת ההוצאה: 1987
קיצור: טוכמן
מראי מקום:
(1) https://www.youtube.com/watch?v=EBkulFOjWGY&t=3090s כינוס שישים שנה למותו של ד"ר חיים ויצמן – מושב ראשון
ד"ר חיים ויצמן - המדען ומדינַאי--המדע כינוס לציון שישים שנה למותו יום שלישי | כ"ו בטבת תשע"ג |
8 בינואר 2013 מושב 1 ויצמן הצעיר - קשרי מדע, תרבות וחברה יושבת ראש: פרופ' אניטה שפירא,
תיאור פגישתם הראשונה של ויצמן ובלפור, 1906: אגדה או מציאות?
פרופ' ב"ז קדר, האוניברסיטה העברית בירושלים, סגן נשיאת האקדמיה אוניברסיטת תל-אביב
ויצמן ועמיתים- מדענים בגרמניה: אתגרים ודוגמה אישית
פרופ' שולמית וולקוב, אוניברסיטת תל-אביב,
פרופ' יששכר אונא – האוניברסיטה העברית בירושלים
הון או גאון, מאבקם של ויצמן ושל איינשטיין על מצוינות אקדמית
פרופ' בני מוריס – אוניברסיטת בן גוריון בנגב
ויצמן והשאלה הערבית
ד"ר שאול כץ – האוניברסיטה העברית בירושלים
מדיניות המחקר הציונית של ויצמן (1948-1920)
(4) https://www.youtube.com/watch?v=2Lg9FATyYx0&t=5s מושב רביעי
ד"ר חיים ויצמן - המדען ומדינַאי- המדע כינוס לציון שישים שנה למותו 8 בינואר 2013 מורשתו האקדמית ומדיניות המדע של ויצמן
יושב ראש: פרופ' מיכאל סלע, נשיא מכון ויצמן לשעבר, חבר האקדמיה פוליטיקה יהודית ומדיניות ציונית במפעלו של חיים ויצמן
פרופ' שלמה אבינרי, האוניברסיטה העברית בירושלים,
פוליטיקה יהודית ומדיניות ציונית במפעלו של חיים ויצמן
פרופ' רות ארנון, מכון ויצמן למדע, נשיאת האקדמיה "מכון ויצמן למדע" כמצבה חיה וראויה למכונן המחקר המדעי בישראל
(5) https://www.youtube.com/watch?v=06DwcRdUuFc ידידי היריב - שותפויות ויריבויות. סדרת מפגשים בבית בו-גוריון, תל-אביב ימי שישי 10:00-12:00 מפגש ראשון 5.12.2014
חיים ויצמן דוד בן-גוריון יו"ר : ד"ר מרדכי נאור פרופ' מיכאל בר זוהר - "הדו-קרב הארוך" ד"ר רפי מן - דו-שיח / דו-קרב בזירה התקשורתית
(6)
תכניתו של יצחק נוי ברשת ב' 4.11.17 "הצהרת בלפור 100 שנים אחרי". http://magnetradio.com/newnoy/%D7%A9%D7%99%D7%93%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%AA-%D7%9E%D7%99%D7%95%D7%97%D7%93%D7%99%D7%9D/
הערה מספר 2: "באוקטובר נפטר ציר הפרלמנט מטעם אזור הבחירות וייטצ'פל שבלונדון, וצריך היה לקיים בחירות משנה לקביעת ציר חדש. וייטצ'פל היה אז עדיין רובע יהודי מובהק, ובו התרכזו רבים מיוצאי מזרח אירופה שהיגרו לאנגליה בסוף המאה הי"ט וראשית המאה הכ', בעיקר העניים שבהם. משהתאזרחו וקיבלו זכות בחירה, הצביעו תחילה עבור המפלגה הליברלית, כי המפלגה השמרנית, בהיותה בשלטון, הגבילה את הגירת הזרים, קרי: היהודים, למדינה. היה זה שלמה קפלנסקי, בשבתו בלונדון כאחראי למשרד הברית של פועלי ציון, שהשפיע על רבים לתמוך במפלגת הלייבור, ומאז בחירות 1922 נחשבה וייטצ'פל כאחד ממעוזי הלייבור". מתוך ספרו של יעקב גורן "דב הוז: מדינאי בטרם מדינה". הוצאת יד טבנקין. עמוד 280.
לעיון נוסף:
מומלץ במיוחד: תוכנית ששודרה בגלי צה"ל בשנת 1977 בה רואיינו דוד בן גוריון, עזר ויצמן, אבא אבן, סחרוב, רופאו האישי של ויצמן ועוזרת הבית
שלו. כמו כן נשמע קולו בטקס ההשבעה לנשיאות.
https://glz.co.il/%D7%92%D7%9C%D7%A6/%D7%AA%D7%95%D7%9B%D
7%A0%D7%99%D7%95%D7%AA/%D7%9E%D7%94-%D7%A9%D7%A7%D7%A8%D7%94-%D7%9E%D7%96%D7%9E%D7%9F/143-%D7%A9%D7%A0%D7%94-%D7%9C%D7%94%D7%95%D7%9
C%D7%93%D7%AA%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%99%D7%A6%D7%9E%D7%9F
תכניתו של ד"ר יצחק נוי בתאגיד השידור מיום 9.6.18
הפרופסור לכימיה בממלכת המדבר - 100 שנה לפגישת ויצמן פייסל https://www.kan.org.il/radio/player.aspx?ItemId=36944
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
