​

אדם לא שלם

ברל כצנלסון - בארי

1887 בוברויסק – 1944 ירושלים

 

ברל ברא את מפא"י בצלמו ובדמותו: המפלגה שינתה תדיר את שמה ואת הרכבה, אך שמרה על הDNA שלה - המורכב מתמהיל חמקמק של פרגמטיות, "לא תחסום שור בדישו" וקצת בירוקרטיה בולשביקית, העדפה של עוד דונם ועוד יישוב על פני מלחמת מעמדות או לאומיות עטורת דגלים ופאתוס. ברל בעל המוח המבריק, העיניים המחייכות ורעמת התלתלים, היה הוגה הדעות, היוזם והמנצח של תזמורת המפלגה.
 
הכול החל באוהלי הגדוד העברי, כשברלה, חייל קטן קומה שמראהו "שוויקי" ומרושל, פגש בחייל אחר מסודר ממנו: דוד גרין (לימים בן גוריון), ודן עמו באיחוד כוחם של הפועלים. והשאר כפי שנאמר, היסטוריה.

 

ברל הצעיר

 

ילד חולני וחכם

ברל נולד בשנת 1887 (הערה 1) בבוברויסק שברוסיה הלבנה. על שבט כצנלסון בעיר זו נאמר כי בכל מקום שתזרוק בו אבן - תפגע בכצנלסון כלשהו. ה"כצנלסונים" נחלקו לעשירים ומיוחסים ולעניים. רבים ממנהיגי היישוב, בעיקר מהאגף הימני השתייכו למשפחה זו, בהם שר המשפטים שמואל תמיר (כצנלסון) ורחל כצנלסון שז"ר אשת הנשיא השלישי. (הערה 2).
 
משפחתו של ברל השתייכה לאגף דל הנכסים והייחוס של שבט זה. אביו משה גדל כיתום מאם, וגורלו בהמשך חייו לא שפר עליו: אשתו הראשונה והאהובה מתה לאחר לידת בנה הראשון ממש כמו אמו. אשתו השנייה טייבל, הייתה צעירה יפה ועשירה, ונחשבה לשידוך מצוין. האלמן הצעיר שחוט של עצב משוך על פניו מצא חן בעיניה, והיא נישאה לו, לאחר שהצליחה להתגבר על התנגדות משפחתה שנכנעה לרצונה של הצעירה הדעתנית.
 
ברל, בנה הבכור של טייבל, היה האהוב עליה מכולם. "ילד יפה תואר, שחור תלתלים ובעל עיניים חכמות ועליזות. מבחינת התפתחותו הרוחנית היה משכמו ומעלה בין אחיו ואחיותיו, והילה של ילד פלא, עילוי, נתעטרה מסביבו" (שפירא 17-16). אביו קרא לו גם בשם העברי "בארי" כשם אביו של הנביא הושע בן בארי, שלא שרד לו שם בישראל. (הערה 3).

משה, האלמן הצעיר, אשתו וששת הילדים חיו בבית חמיו האמידים כעשר שנים. הוא הצליח לצאת ממעגל העוני, ועסקי סחר העצים שלו צלחו עד שעלה בידו לרכוש למשפחתו בית גדול ומרווח. לצורך עסקיו נהג לנסוע למשך תקופות ממושכות לדרום רוסיה, ולחזור לביתו רק פעמיים בשנה בימי החגים. זו הייתה משפחה בורגנית, משכילה בה האם ידעה קרוא וכתוב, והאב היה תלמיד חכם וחובב ספר. בבית הייתה ספריה גדולה שעיקרה ספרי קודש, אך לא נפקד מקומם של העיתונות העברית החדשה והספרות הרוסית. ברל תאר כיצד "על שולחן אחד בבית אבא היו מעורבים מדרש רבה, פושקין ומנדלי" (שפירא 16).
 
האב היה אחראי לחינוך, ודאג כי בנו יתחנך עד גיל עשר רק על ברכי העברית בבית ובחדר. בשל מחלתו והעובדה שלמד מרבית הזמן בביתו, הפך ברל לילד בודד המנותק מחברת בני גילו. הקריאה בספרייה הביתית העשירה והמגוונת עיצבה את אישיותו, ומגיל שמונה עד עשר קרא בין היתר את ספריהם של הסופרים והוגי הדעות מאפו, יל"ג ואדם הכהן. "המשורר דוד שמעוני, חבר ילדותו של ברל, מספר כיצד, בהיותם כבני עשר, גילו בספריית האב את ספרו של שפינוזה חקר אלוה (האתיקה) והשתדלו להבין משהו מתוכנו, וכיצד עורר ברל את זעמו של המלמד, כאשר ניצב ב'חדר' והתריס: 'העולם לא נברא, העולם הוא קדמון'". (זמן יהודי חדש עמוד 141). רק כאשר האב התרשם מעומק יסודות התרבות היהודית בחינוכו, הותר לו ללמוד גם רוסית.
 
האב, רבי משה, נפטר מדלקת ריאות קשה בגיל 37 בעת שהיה במסע עסקים, והמשפחה נפלה אל תהומות הייאוש והעוני. באותם ימים הפכה אלמנה המטופלת ביתומים לאישה ענייה, ומעמד המשפחה ירד.
"זה היה עתה מצבה של טייבל כצנלסון. מי שהייתה מפונקת מבית אביה והוסיפה להתפנק בבית בעלה. שנהגה לאחר קום וקיבלה את ארוחת הבוקר למיטתה, שמעולם לא נשאה בעול הבית והילדים והסתפקה בעבודתה במשך היום בחנותו של אביה - הוטלה עליה לפתע האחריות לפרנסתם ולחינוכם של חמישה ילדים, שהגדול בהם בן שתים עשרה, והקטנה טרם מלאו לה שנתיים. ההלם היה גדול מכפי כוחה: במשך שנה הייתה שרויה בדיכאון על אובדן בעלה האהוב, ורק בתום שנת האבל התאוששה והחלה נושאת בעול. ואז נתגלה אופי הפלדה שהיה כמוס בתוכה במשך שנות הטובה".(שפירא 19).
 
טייבל הייתה אישה חרוצה שעבדה בחנות הברזל שלה מהבוקר עד השעות המאוחרות, ונלחמה על עצמאותה, על רצונה שלא להצטרך לבריות ועל פרנסת ילדיה. היא דאגה לכל מחסורם אך נבצר ממנה לדאוג גם לחינוכם, והעול הוטל על עילוי המשפחה - ברל.
 
ברל הסתיר את אבלו, אך מדי לילה במשך שנים, חלם שרומה ושאביו עדיין חי. מותו של האב הטיל עליו כנער צעיר את מלוא כובד האחריות לחינוכם של שאר ילדי המשפחה, אך גם מנע את העימות שאירע בבתים רבים מסוג ביתו של ברל. בתים בהם האב שמר מצוות ואילו דור הבנים נשאב אל אווירת המהפכה.
 
ברל גדל בבית מסורתי וציוני בסגנון הבורגני של "חובבי ציון". מסביב לשולחן האוכל התנהלו ויכוחים על דרכו של אחד העם מול הציונות המדינית של הרצל, ועל הגל הסוציאליסטי - מהפכני. מרבית תושבי בוברויסק העדיפו את הבונד, התנועה שהתנגדה לציונות ולהחייאת השפה העברית, ודגלה במהפכה ובמלחמת המעמדות. הציונות של הגבירים והבורגנים הייתה מתונה: "ציוניותם התבטאה בכך שקראו ב'המליץ' וב'הצפירה', ואחר כך ב'השילוח',  והתווכחו על פינסקר ולילינבלום ועל מעלותיו וחסרונותיו של הרצל, בעוד המיחם רותח וכוסות התה נמזגות.

בדיקת הביוגראפיות של רוב עולי העלייה השנייה, ואף השלישית, מעידה, שבאו מבית כדוגמת ביתו של ברל, שינק מחיבת ציון הישנה, האינטואיטיבית, התמימה והבטלנית. הבנים - ציוניותם כבר הייתה שונה - בת דור אחר ואווירה ציבורית אחרת. בלעדי הרקע של בית אבא ואהבת ציון הנאיבית שינקו ממנו-ספק אם היו מגיעים לכלל ציונות ולכלל עליה. אצל רובם נעשה המעבר מחיבת ציון בנוסחה הבעל ביתי עיירתי לציונות אקטיבית בדרך הטבע, בלי חיבוטים ולבטים. דוגמות לכך יש למכביר, כגון בתולדותיהם של דוד בן גוריון, של קדיש לוזינסקי - בן עירו של ברל, ושל דוד שמעונוביץ רעו של ברל מילדות. לא כך היה המעבר אצל ברל. לימים יזכור ברל את כאב המעבר: 'בטבעי הנני ציוני מאמין. עוד בעלומי כבשתי לי את אמונתי. לא על נקלה. דרך ייאוש, דרך כפירה כבשתי לי את אמונתי". (שפירא 23-22). אחד מפעילי הבונד נתן לברל בן העשר את כל החומר המהפכני שהגיע אליו במחתרת. ברל אימץ את דרכם של הוגי הדעות שהסוציאליזם שלהם היה הומני ואוהב אדם. כל חייו סלד ברל מהמהפכה המאכלת את בניה ומקריבה את כבוד האדם וחירותו על מזבח אידיאלים מופשטים.

 את פעילותו הפוליטית החל ברל בגיל 14, ונהה אחר "פועלי ציון" ששילבו בין ציונות לסוציאליזם. בגיל 15 השתתף בוועידה הגדולה של ציוני רוסיה במינסק שנערכה בימיה הגדולים של הציונות. הצעירים, וברל ביניהם, התאכזבו מהציונות לאחר הפוגרום וההתכתשויות בנושא פולמוס אוגנדה, ופנו לכיוון מהפכני. ארץ ישראל נראתה בעיניהם רחוקה מתמיד - כחלום רומנטי שנמוג. בעימות בין "ציוני ציון" של מנחם אוסישקין שחברו לבר בורוכוב איש "פועלי ציון", לבין הטריטוריאליסטים (תומכי אוגנדה או תכנית אחרת שאינה קשורה לארץ ישראל), העדיפו ברל וחבריו את הטריטוריאליסטים, אם כי ברל להבדיל מחבריו, התקשה להיפרד מהחלום על ארץ ישראל.

הפרעות החזירו את הצעירים אל קרקע המציאות וללידתו של מושג חדש: "ההגנה העצמית". ההתארגנות להגנה עצמית שהחלה בהשראת שירו של ביאליק "בעיר ההרגה", היוותה מהפכה של ממש בגישה הגלותית של התבצרות מפוחדת מאחורי תריסים מוגפים. הייתה כאן גאווה יהודית במופגן, ולא מהפכנות כלל עולמית. ברל בן ה-17 הצטרף למגיני העיר סמילה, אך לא הסתפק בהגנה עצמית אלא הלך צעד נוסף קדימה, והאמין שהיהודים צריכים ללמוד מהסוציאל רבולוציונרים ולאמץ את דרך הטרור האישי והנקמה שנקמו באותם אנשי ממשל שעינו את חבריהם. ברל האמין כי חשיבות הנקמה האישית היא לא רק בהרתעת הפורעים ושולחיהם, אלא גם מסר של נחישות וגבורה כלפי פנים. להרים את קומתם השחוחה של יהודי תחום המושב שהתרגלו לחיות בפחד מתמיד מאלימות הגויים.
 
ברל ביקר את קרובי משפחתו - בני משפחת טבנקין, בוורשה בימי מהפכת הנפל של 1905, והשתתף שם בהפגנה גדולה בה היה עד להרג מפגינים. באותם ימים היה בכוונתו להגשים את חלומו וללמוד באוניברסיטה, אך מראות ההרג גרמו לו לשנות את תכניותיו. ברל בן ה-18 חזר במהרה לבוברויסק שם נטש את חבריו הטריטוריאליסטים, והצטרף למפלגה חדשה שדגלה קודם כול בחיזוק העם בגולה ודחיקת נושא ארץ ישראל מסדר היום.

פרופ' שפירא כותבת על המתח שבין המהפכנות לציונות בנפשו של ברל: "התחושה של היותו עצם מעצמו של העם ואחראי לגורלו היא שעצרה בעדו מלהזדהות כליל עם המהפכה הרוסית: 'נחשולי עולם הציפו אותנו, יין המהפכה השכירנו, בצבאותיה יצאנו, בסערותיה טולטלנו, בתבוסותיה ניגפנו. ובתוך כל אלה היינו מועטים בין המרובים, אשר שום סערה לא עקרה את שורשינו מתוך קרקע ההוויה הישראלית. עמדנו על נפשנו, סוככנו על נאמנותנו לעצמנו, נאמנות של בנים שגלו מעל שולחן אביהם'. הוא חיפש את הנקודה הארכימדית לשינוי מציאות החיים היהודיים, לגיוס כוחות הגוף והנפש של האומה למען שינוי פניה והתחדשותה - ולכן הרבה לנדוד ממפלגה למפלגה, מחוג לחוג. שמעו יצא כנוהה אחרי אופנות, רעיונות חדשים לבקרים, ורבים, 'חכמים וטובים', לעגו ל'נער ההפכפך והכושל' ושאלוהו, באיזה 'מניין' הוא מתפלל בימים אלה. ב-1906 הגיע ברל למסקנה, שאין בהוויה היהודית בגולה ישות של ממש כי אין בה נושא חברתי חי, שיביא בה תמורה" (שפירא עמ' 37).

ברל שכונה "בערעלע - העילוי של המהפכה", נואש מהפעילות הפוליטית וחיפש "ממשות" שמשמעה עמל כפיים. הוא הוכר כמורה מוסמך מגיל 16, אך ההוראה שיעממה אותו והוא לא ראה בה ייעוד. כרבים אחרים האמין שיש להפוך את ה"פירמידה ההפוכה" וביקש להיות פועל, אך ברל האינטלקטואל היה "שלמזיל" בעל שתי ידיים שמאליות, שכל ניסיונותיו לעבוד עבודת כפיים הסתיימו "תמיד עם החמאה למטה".

במשך שלוש שנים ניסה לעבוד עבודת כפיים אצל פחח, ולאחר מכן התקבל לבית ספר יהודי מקצועי באודסה שנקרא "טרוד" כמתלמד בחרטות ברזל: "'אולם לא די שידי לא עבדו כהוגן, אלא שמוחי לא תפס את העבודה. העין לא ראתה ולא הבנתי מה סביבי. 'תבונת כפיים' חסרה לי. לצחוק הייתי בעיני האומנים, טיפש ולא יוצלח גמור'. כישלונו בתחום זה היה לו לברל משבר גדול." (שפירא 39).

היו פועלים מוצלחים ממנו

 

ארץ ישראל

בתום שלוש שנים שבהם ניסה ברל ללא הצלחה להפוך מאינטלקטואל יהודי תלוש לפרולטר שורשי ורב און, הוא הגיע למסקנה כי סיבת כישלונו היא בשל החיים בגלות, וכי עליו לעזוב את רוסיה. שני אחיו כבר היגרו לארצות הברית ונשאלת השאלה מדוע לא הצטרף אליהם. אב"א אחימאיר בן עירו כתב כי "אמריקה הייתה ודאית מדי לגביו, והן ברל היה מנעוריו איש הערפל". (שפירא 40).

בגיל 20-21 לאחר שנואש מהחיים ברוסיה, חזר לחלום נעוריו הנטוש - שיבת ציון. הוא שיתף בתכניותיו את שתי חניכותיו וידידות נפשו: שרה שמוקלר ולאה מירון. העובדה שהשתיים שילוו אתו כל ימי חייו (וגם במותו - הוא קבור בין שתיהן) לא נבהלו מהרעיון חיזקה את בטחונו. הוא כתב לאחיו חיים: "ברצוני לנסוע לארץ ישראל. ברצוני לעשות משהו... אני נמשך אל אותם עקשנים... אשר השליכו הכול מאחרי גוום, כדי לנסות ולהתחיל בחיים אחרים, כדי להיפטר מן הגלות, כדי לחיות בניסוי עצמם'. ועדיין אין הוא בוטח בעצמו: 'אני כותב לך ובלבי עוד קור גדול. אין הניצוץ נוח להתלקח, אולם אין אני מסתלק ממנו. אני רוצה להיות רציני יותר, ואני סבור, כי לאחר שאמצא לי עבודה כלשהי, יתעורר בי רגש אחר הן לגבי העבודה עצמה והן לגבי כוחותיי אני' ".(שפירא 40-1). לא אהבת ארץ ישראל דחפה אותו לעלייה אלא שנאת הגולה.

זכר כישלונו בעבודת הכפיים העיק על ברל, והוא חשש שלאלפי המלמדים והבטלנים יתווסף עוד לא יוצלח אחד. ברל כתב לאחיו כי הוא מצטער שאין לו ידע בהנהלת חשבונות או בשפות אירופיות שיבטיחו את פרנסתו ואת תועלתו. 

ברל עלה ארצה בשנת 1909 - בשלהי העלייה השנייה שהחלה חמש שנים קודם, כשהוא בן 22 שנים - גיל שנחשב יחסית מבוגר. לאחר נסיעה ארוכה בים נחת ביפו: 

"את פניו קידמו ההמולה והמהומה הרגילים של עיר הנמל: ערבים בסירותיהם משליכים את העולה ואת צרורותיו לסירה ומעלים אותו לחוף, בטרם נתן דעתו על המתרחש; בליל של לשונות ערבית, יידיש ורוסית; צבעים חדשים, ריחות חדשים וחומו הלוהט של יום אלול. אל הרגשת הזרות בעולם החדש נצטרפה חווית הפגישה עם ה'נואשים': יפו הייתה לא רק נמל המקבל את פני העולים, אלא גם הנמל שדרכו עוברים היורדים. ואלה - מספרם היה רב ביותר. תיאר זאת ברנר: 'רבים שבעתיים השבים מן הבאים ... ארץ ישראל, להוותנו, היא ארץ של תיירים גם בשביל אחינו. באים לראות - ושבים' "(שפירא 47). המפגש עם היורדים בנמל דכדך את ברל. השמחה לאיד, הזלזול בארץ ישראל והלעג לתמימים הבוחרים לעלות פגעו בו. היורדים הזכירו לו את הסביבה החברתית שממנה הגיע - האינטלקטואלים הספקנים היודעים רק למתוח ביקורת קטלנית, אך נטולי כשרון ורצון לעשייה.
 
גם המפגש עם יהודי הארץ היה טראומטי למדי: "מיד נפלתי לא לגלות, לדבר הרבה יותר נורא, לעבדות. יהודים שאינם יהודים כלל - כל אחד רוצה ממך להרוויח, לסחוב ממך דבר מה... יכולתי לקבל באהבה את העמל ואת הדרך, אבל זה היה משהו שאי אפשר היה לי לקבל מצד יהודים בארץ ישראל" (שפירא 49).

כשנואש מיפו שנדמתה בעיניו לגלות פנה לפתח תקווה אשר גם בה פגש ייאוש, אך גם תקווה. ברל התרשם מהאוטונומיה הכלכלית המתהווה, ומניצניה של ממלכתיות יהודית: תחילתה של תחבורה ציבורית, בולי דואר ושטרי כסף שכובדו על ידי התושבים. אך בתי האיכרים בני העלייה הראשונה "הבועזיים" נראו לו מפוארים כבתי הפריצים. ברל ביקר את הוויי החיים במושבות ו"ציטט את דברי המחנך זאב יעבץ, אשר תיאר את מצב הנוער במושבות כ'תערובת של פריצות צרפתית עם פראות אסיאתית'". (ישראלים כתב עת עמוד 68). בני העלייה הראשונה לא ששו לתת עבודה ליחפני העלייה השנייה שהיו חשודים בעיניהם כמחללי שם שמיים הנוטים לסוציאליזם ואנרכיזם. ברל הגיע לעין גנים - מושב פועלים שהוקם בשנת 1908 על ידי הוועד האודיסאי והיווה את הניסיון הראשון לפתור את מצוקת הפועלים על ידי מתן חלקות יחידות בנות כ-15 דונם למשפחה.  כאן זכה ברל להכנסת אורחים חמה מצד הפועלים. פרופ' שפירא מכנה את עין גנים "הרפובליקה הקטנה והחופשית" (שפירא 53). 
 
יום העבודה הראשון בארץ ישראל היה עבור ברל יום של מבחן. האם כישלונו בעבודת כפיים בגולה יחזור על עצמו? לימים יכתוב: "אצלנו היה החזון גלום ומקופל בתוך המעשה היום-יומי. מן הרגע שהנער העברי עלה על החוף ויצא לבקש עבודה בפרדס, מצא את עצמו בעמק עכור ובעולם החזון כאחד" (שפירא 53). להפתעתו שרד ברל "התלמיד החכם", דל הגוף את העבודה הקשה והתנאים הפיזיים הבלתי אנושיים. הוא התמוגג מהלאות הטובה שלאחר יום עבודה, השינה העמוקה על מחצלת הקנים, האהבה לטבע, לנוף ולאוויר הצח. ברל לא היה עיוור לדלות הנוראה, לחוסר הפרטיות, לנגישות בעלי הבית ולעורמת הפועלים אך על הכול פיצתה החברותא עם אנשים מרקע דומה לשלו. ברל כרבים מבני דורו לא הגדיר עצמו כציוני בעת עלייתו, אך למפגש עם ארץ האבות הייתה השפעה מיסטית על נפשו. 

ברל פוגש את הסופר חיים יוסף ברנר
ואת א"ד גורדון

יוסף חיים ברנר וברל נפגשו לראשונה בביתו של המשורר דוד שמעוני (שמעונוביץ), חבר נעוריו של ברל, ופרופ' שפירא תיארה את האירוע: "הייתה זו מאותן פגישות, שבהן נוגעת נפש בנפש. לאחר הציניות הלגלגנית של האינטליגנטים מיפו, היו ייסורי ההתלבטות של ברנר כגילוי: 'ייאוש אמיתי נמרץ - עד כי ידווה הלב'...האותנטיות של האומללות, הצער - כמה מרעננים היו לאחר ההתגנדרות בייאוש מצד הנחשלים, שעשו את הייאוש לחוכמת חיים לתיאבון. שברו של ברנר היה שברו של אדם שכבר ניסה הכול - ובכל נכשל. הוא ניסה את ידו בעבודת כפיים בארץ ולא עלתה בידו. אכזבתו מעצמו נתפרשה לו כאכזבה מן הפועל היהודי, מבחור הישיבה שנטל על עצמו משימה שמעבר לכוחותיו. כאשר נקלע ברל למחיצתו, נתון היה בתקופת ייאוש. לידו נראה ברל אופטימיסט, מנחם: 'הוא נחתם בלבי. וכשאני חוזר מן העבודה ומוצא אותו שוכב ליד הבית בחוץ, שקוע ביגונו שלו, ומיד מתחילות השיחות הארוכות, הנובעות כמו ממעין, זיכרונות נעורים, תקוות לשעבר, פירורים ושברים מכל הקרוב והיקר ללב, שמבקש לו ביטוי, יש את נפשי לנחם אותו, ללטף, להקל עליו, לומר לו מה שליבי רוחש אליו' ". (שפירא 55).

יחסו של ברל לברנר המבוגר והמפורסם ממנו לבש אופי של אפוטרופסות, כאילו ביקש לגונן עליו מייסורי נפשו. הסופר ש"י עגנון סיפר כי כששאל את ברנר על סיבת יחסו של ברנר לבחור האלמוני ענה לו זה כי ברל הוא "איש ישראל". סירב להבהיר את כוונתו ואמר שהגיע הזמן שעגנון יבין מה המשמעות של כינוי זה. ברנר גם כינה את ברל ה"אינטליגנט היהודי הנעלה ביותר".(שפירא 56). המשותף ביניהם היה הייאוש מטיבו של העם היהודי אך ברל האמין בעשייה ובשינוי. "היטיב ברנר לסכם את המשותף הנסתר הזה בספרו 'מכאן ומכאן': 'לעם ישראל, מצד חוקי ההיגיון, אין עתיד. צריך, בכל זאת, לעבוד. כל זמן שנשמתך בך, יש מעשים נשגבים ויש רגעים מרוממים. תחי העבודה העברית האנושית!'". (שפירא 56).

"מלבד הדמיון שבניתוח הקיומיות היהודית, היה דמיון במבנה הנפשי של שני אישים אלה. אפשר לומר ששניהם באו מבית מדרשו של דוסטוייבסקי. מורכבות הנפש, סערת הרגשות, ההתייסרות עד כדי הנאת ההתייסרות, השאיפה לטהרה, עד לקדושה, ועמה חוסר השליטות הפנימית - כל אלה מוטיבים ביצירותיו של דוסטוייבסקי. מנהרת הכאב שבסופה נמצא האור - גם ברנר, גם ברל עברו בה אלא שברל בטח עתה באור שבקצה, ואילו ברנר הוסיף להתלבט בספקותיו" (שפירא, עמ' 57).
 
הדמות החשובה השנייה שבה פגש ברל היה א. ד. גורדון שהיה מבוגר מצעירי העלייה השנייה. גורדון היה בגיל העמידה בעלייתו, והביא את משפחתו מאוקראינה לתנאים הבלתי אנושיים בהם חיו הפועלים.
כשברל הגיע לעין גנים לקח אותו ברנר אל גורדון שישב יחף, גלוי ראש, לבוש במכנסיים מטולאים על מחצלת קרועה על הרצפה לפני ביתו. גורדון היה מוקף בצעירים - נערים ונערות בני שמונה עשרה שחשו יתמות, וחסרו להם ארוחות השבת בבית ההורים - ומצאו מזור לגעגועיהם בביתו של גורדון ובקרב בני משפחתו. ברל הבין את הקשר המיוחד הזה, אך הוא להבדיל מהם לא האמין לעליזותו החיצונית של גורדון, שלאחר כחמש שנים בארץ נשחק מהמחסור ומהעוני. הוא קרא למעדר "המעדר הקדוש", אך עבודת הכפיים שהייתה כה קשה לצעירים, הייתה קשה שבעתיים לאדם מבוגר שלא היה רגיל אליה.

בעין גנים רכש ברל חברים החדשים, רכש בטחון ביכולתו לעבוד עבודת כפיים, עבר את טבילת האש של הקדחת, והחל לחפש עם חבריו בשיחות ארוכות אל תוך הלילה, אחר דרכי הפעולה הנכונות בהם על ציבור הפועלים לנהוג. ארץ ישראל נשלטה לכאורה על ידי דיקטטורה אכזרית אך בפועל, לעומת הגבלות התנועה של רוסיה הצארית, הייתה זו ארץ החופש הפראי.

ברל קרא לתאוות הנדודים וההימנעות מקשר למקום ולאדם "רוח הבדואיות או הבוהמיות האביונית" (שפירא 59). הצעירים שנטשו בגיל צעיר מאד את בית הוריהם שבתחום המושב המעיק, הרגישו חופשיים ללא מבטם הבוחן של ההורים והסביבה החברתית. הם חגגו את החופש באורח חיים שהתרחק מקשרים ארוכי טווח: לא לעבודה, למקום, לאנשים או למשפחה. ברל שהתייתם מאביו בגיל צעיר והיה למעין אב לאחיו ואחיותיו הקטנות - חש בארץ הפראית כמי שעול גדול הוסר מעל צווארו. הוא שוטט ברחבי הארץ כשבגדיו בלויים ומטולאים. כאשר "נאלץ" לקנות מכנסיים חדשים הקפיד לשוות להם מראה בלוי. "הכול זעק בנו, סער, פרץ. הבשורה שנשאנו בליבנו לא לבשה מחלצות. היא יצאה בטלאים, קרועים בלואים. קולותינו והליכותינו לא נתברכו בהארמוניה. פרקנו מעלינו לבושים, פרקנו נימוסים, פרקנו עולמות - ולא תמיד בהבחנה מרובה ... היינו, לאמיתו של דבר 'אמנים חופשיים'. חפצנו-עבדנו, לא חפצנו - לא עבדנו".  (שפירא 80). בשנתו הראשונה בארץ הספיק לגור ולהתפרנס בין היתר בעין גנים, בכנרת, בחדרה, בסג'רה ובדגניה ולחוש שיכרון חושים מהארץ ונופיה.

ימי כנרת

בשנת 1914 עזב ברל את מרכז הארץ וחזר לכנרת. פרופ' אניטה שפירא תארה בשפתה המיוחדת את המקום ואנשיו: "אווירה הקסום של כנרת לא הייתה בו שלווה. מועקה הייתה בו, ובמקרים רבים כבדה הייתה מנשוא... אנשים תבעו הרבה מעצמם ומאחרים, והמתח המתמיד בין התביעה ובין השיפוט העצמי יצר מועקה, שמצאה לה הד באופיו הקלאוסטרופובי של המקום, עד שהייתה הפינה הקסומה לגיהינום" (שפירא 100-99). "אל הנוף הקסום האכזר נצטרפה חבורת אנשים מיוחדת במינה. כנרת של שנות המלחמה נתייחדה בגלריה הנפלאה של דמויות אנוש, ששכנו בה או שהיו קשורות עמה: א"ד גורדון, יצחק טבנקין, ברל כצנלסון, נח נפתולסקי, בן ציון ישראלי, מאיר רוטברג, שלמה לבקוביץ, אהרן שר, אליעזר יפה, רחל כצנלסון, בתיה שיין, בתיה ברנר, לאה מירון, שרה שמוקלר ועוד רבים אחרים, הידועים פחות, אך מיוחדים אף הם. כל אחד ואחד - עולם בפני עצמו. אנשים בודדים ולהם מצבי רוח ושעות דיכאון קשות, שאותם הטילו על החבורה כולה. אינדיבידואליסטים קיצוניים, מורדים המבקשים לעצמם דרך חיים חדשה: שוויונות, חיים פשוטים וקרובים לטבע, שתפנות, הגשמה עצמית בעבודה חקלאית. מעבר לכך - כל אחד והשקפת עולמו, כל אחד 'ומאבקו עם המלאך' " (שפירא 100). המשוררת רחל כתבה על ימי כנרת: "מפני רוחה יגורנו. נכספנו לקורבן. לעינוי, לכבלי אסיר, בהם נקדש ברמה את שם המולדת" (שפירא 101). "ברל ידע בכנרת את עמקות השלווה ואת מתיקות הכאב" (שפירא 102).

הגליל הפך בעיניהם של חלוצי העלייה השנייה ל"ארץ המובטחת". החקלאות במרחבים הפתוחים, עם מחרשה וסוסים קסמה להם יותר מאשר גידולי הנטיעות של המושבות הוותיקות שבמרכז הארץ. ברל, שגופו לא היה בנוי לעבודת המעדר המפרכת, גילה את ענף גידול הירקות, ששילב חשיבה מדעית, תשומת לב לפרטים קטנים וחדשנות: "הידע הטכני היה תכונה מרכזית של טיפוס יהודי אידאלי חדש, טיפוס שתואר בידי האידאולוג הציוני של תנועת העבודה, ברל כצנלסון, במונח 'המתמיד החדש': האיכר היהודי המתעל את כל הלהט של תלמיד ישיבה שקדן, 'מתמיד', ללימודי האגרונומיה" (פנסלר עמוד 19).

בנוסף לכול עיסוקיו מצא זמן להשקיע גם בתרבות ובחינוך - ייסד יש מאין ספריה ועסק במתן שיעורי עברית בערבים: "ברל תרם תרומה חשובה מאוד להוראת העברית למבוגרים בכך שהשתדל להגדיר אותה ואף הציע לה שם נאות: לפניו כינו אותה – 'הוראת עברית למבוגרים', ולעתים – 'שיעורי ערב למבוגרים'. ברל הציע את השם 'הנחלת הלשון' המקובל עד היום". (הרמתי, עמוד 147).

 " 'על שיעוריו אלה של ברל כתבה רחל כצנלסון: 'שיעורים אלה היה בהם גם משירת הלשון, גם מדע, גם היסטוריה, גם צורכי יומיום בארץ - איש לא לימד כך'. גישתו של ברל עוררה עניין רב, כי הלימוד בה היה תרבותי, לא טכני. לכן, גם כאשר למדו בערבים - לפעמים בעשר בלילה ואחרי יום עבודה - הקשיבו לברל ותתעניינו בשיעוריו" (הרמתי עמוד 150).

שרה ולאה

שתי ה"חברות הכי טובות" בנות השש עשרה, פגשו לראשונה את המדריך שלהן - ברל בן השבע עשרה – בעת שלימד בסמינריון על בעיות העם היהודי והסוציאליזם. בין ברל ולאה מירון בת למשפחה אמידה נקשר קשר אהבה מהוסס, שנקטע באיבו באמצעות המטאטא של אביה שחזר מבית הכנסת, גירש את הצעיר החצוף מביתו, ורץ אחריו לאורך הרחוב. לשתיהן גילה לראשונה על כוונתו לעלות ארצה ובילה עמן מספר שבועות טרם עלייתו במקום קיט על יד קייב. שתיהן למדו מקצועות "פרקטיים" בעזרתם יביאו תועלת במולדת הרחוקה: לאה למדה תפירה ושרה הרחיקה עד קייב כדי ללמוד להיות חובשת. לאה עלתה ארצה ראשונה, הקשר הרומנטי ביניהם חודש, אך הם לא גרו יחד, וברל לא גילה כל כוונה להקים עמה משפחה. לאחר זמן עלתה גם שרה והצטרפה לכנרת. שרה, נמוכת קומה, עדינה למראה ושמנמונת, הצטיינה בגישה אנושית ואהבה לבני אדם. היא הייתה רכה וחביבה להבדיל מלאה בעלת האישיות החזקה. בגולה ידעה אהבה נכזבת לרופא לא יהודי והגיעה לכאן כשליבה שבור. 

שתי הצעירות אהבו אחת את השנייה אהבת נפש וברל הרגיש קירבה לשתיהן, אך הוא התאהב בכל ליבו בשרה ולא היה מסוגל להיפרד מלאה.

כנרת נחשבה למעוז הרומנטיקה של העלייה השנייה עד כי רבים מהמתאבדים באו אליה כדי להתאבד בה. "אהבות פרחו בה, בכנרת, מהן מאושרות ומהן נכזבות, ורובן ככולן מכוסות בצעיף הצניעות והשתיקה האופייני לעליה השנייה. במערכת הלבטים וההתקשרויות האישיות, אשר ליוו את חייהם של הצעירים בכנרת, יוצאת דופן היא פרשת אהבתם וייסוריהם של ברל, לאה מירון ושרה שמוקלר. לאחר שהיו ידידים זה כחמש עשרה שנה, ולאחר שהתקשרו ברל ולאה בקשרים אינטימיים, ושרה - לשניהם בעבותות ידידות עמוקה, נשתנתה מערכת היחסים המשולשת: ברל גילה שהוא מאוהב בשרה. היו בה, בשרה, רוך וחן ונשיות, שחסרו בלאה. שתיהן לא היו יפיפיות; אך בעוד לאה הצטיינה במסירותה ובכוח רצונה העז, ברצינותה ובמעשיותה, היו בשרה תכונות של רחמים וחמלה, חסד וטוב לב, שעשו אותה אהובה על כל חבריה.

לאה עמדה תמיד בשתי רגליה על הקרקע. לשרה, לעומתה, היה המבנה הנפשי של גיבורת רומאן בנוסח אנה קארנינה: היא התייסרה והתלבטה וסבלה ממצבי רוח, החל בהתלהבות אקסטאטית וכלה בדיכאון עמוק. דומה שאיש לא התפלא מה מצא ברל להתאהב בשרה; מטבעה הייתה נפש רומאנטית, עדינה ופתוחה לסערת רגשות. לאחר שיחסיו עם לאה התנהלו במשך שנים על מי מנוחות של שיגרה והרגל, הייתה האהבה לשרה כמשקה חריף המסחרר את הראש". (שפירא 108-9)

 

ברל עם שרה (עומדת) ולאה (יושבת)

 

שרה וברל ניסו להתגבר על רגשותיהם ולהתנכר להם, ושניהם חשו רגשות אשם כלפי לאה. לאה העצורה והמעשית לא השאירה תיעוד על רגשותיה, אך אפשר ללמוד עליהן מהאופן שבו קיבלה את הקשר בין אהובה לחברתה הטובה. היא התנהגה כמו המבוגר האחראי בגן הילדים, דאגה לשרה ולברל וחשה במצוקתם. היא הרגישה אפוטרופסות על הקשר, והייתה מפנה את חדרה כדי להניח להם להיפגש ביחידות. 

"שלושתם חונכו על הספרות הרוסית הגדולה, על דמויותיה הרומנטיות ואהבותיהן הגדולות. לעתים נוצר הרושם, שהמשולש המתייסר מכנרת מנסה להתנהג לפי אמות המידה של דמויות אלה:... כולם מתנהגים באצילות שלא מעלמא הדין, רגישים באורח חולני ועל אנושי לרגשות הזולת, משתדלים לנהוג מנהג אנשים מבוגרים, ה'מבינים' ו'מסבירים' מצבים רגשיים, שאינם ניתנים לשליטה, ואינם נתונים לרגשות שפלים, כגון קינאה.

ברל ושרה 'הסבירו' ללאה בשיחות ארוכות, מתוקות מרות, שהתפתחות אהבתם הייתה גזירה מלמעלה, שלא היה בידם לשלוט בה. לאה, מצידה 'הבינה' ונתנה להם את ברכתה, כיאה לאדם בוגר, שהכיר מצבים דומים מן הספרות שעליה חונך וראה בהם מופת. אלא שברל לא הסתפק בכך. ייסורים ומאבקי נפש הם תבלין חשוב בפרשת אהבה 'גדולה', ונראה שברל אהב להתייסר ולייסר.

הוא לא היה מסוגל לחתוך אחת ולתמיד את קשריו עם לאה. במקביל לאהבתו אל שרה הוסיף לשמור על חוט מקשר אל לאה. יש רמז לכך שחשש, שמא תתאבד באומללותה הרבה-התרופה המקובלת בכנרת לאהבה נכזבת, אם כי קשה להניח שאישיותה היציבה של לאה עלתה בקנה אחד עם מעשה התאבדות. וכך נוצר מצב, שבעוד ששתי הבחורות מאוהבות בו עד כלות הנשמה, מייסר ברל את עצמו ואותן, ואין בכוחו להחליט במי יבחר. היו אלה חיים במתח גבוה ומתמיד, המתאים יותר לנערים ונערות בגיל העשרה מאשר לאנשים המתקרבים לשנתם השלושים". (שפירא 110).

הפרשה הייתה ידועה לחברי כנרת וסביבתה ולאחר ביקור בדגניה אמר בוסל לסלוצקין, מהדמויות המיתולוגיות של העלייה השנייה ואחיה של לאה, כי איננו יכול לראות איך שתי הנערות גוועות על יד ברל. אפילו שרה הגדירה את ברל כ"אדם לא שלם".
 
ברל ציפה אולי שלאה תעזוב אותו מרצונה אך זה לא קרה. לאחר ניסיונות לחיות יחד ופרידות לסירוגין החליטו ברל ושרה לגזור על עצמם פרידה של שנה וגלות מכנרת כדי להוכיח ללאה על ידי ייסוריהם ושמירת האהבה למרות הניתוק, כי אהבתם אכן בלתי נמנעת.

לאה מימין ושרה משמאל

ברל הופך למנהיג

החיים בגליל הטיבו עם ברל - שם נחשף לראשונה כמנהיג. היה זה בחוות כינרת שנוסדה על ידי הוועד הארצישראלי ונוהלה על ידי ברמן האגרונום "הרשע" שנהג בפועלים בשררה. הפועלים מרדו בברמן שהתנהל על פי המסורת האירופית של הבדלי המעמדות, ובנה לעצמו בית מגורים גדול, בעוד הפועלים חיו בתת תנאים וסבלו ממחלות קשות בשל היעדר סניטציה ופגעי מזג האוויר. הוא לא לקח בחשבון כי פועליו אינם אותם פועלים שפלי רוח וצייתנים שהכיר באירופה, אלא צעירים חדורי מוטיבציה והכרה מעמדית. הצעירים שברחו מתחום המושב וספגו את רוחות המהפכה, ראו בברמן ובמה שייצג - את כל הרע שבגלות.

המרד שמרדו בו ובסדרי העולם הישן היה לנקודת ציון בתולדות ההתיישבות. ברל הפועל הצעיר והלא מוצלח במיוחד, היה בכנרת באותם ימים, ופגש לראשונה את ארתור רופין הייקה המעונב, עורך הדין הבורגני שניהל את הוועד הארצישראלי. ברל ורופין ניהלו את המשא ומתן לסיום "המרד" על קורת עץ בחצר כנרת. וילקנסקי (לימים וולקני על שמו נקרא המכון הוולקני) שימש מתורגמן מאחר שברל שלט ביידיש ורופין בגרמנית. בניגוד למצופה רופין תמך דווקא בפועלים ופיטר את ברמן. גישתו האוהדת של רופין הפתיעה את ברל לטובה, ושיתוף הפעולה ביניהם נמשך כל ימי חייו.
 
ברל נהג להסתובב לאחר יום העמל, בין ריכוזי הפועלים, לבוש בלויי סחבות, רכוב על חמור או ברגל, ושוחח עם הפועלים. הוא פישר בין ניצים, קידם משאים ומתנים בנושאים שונים, ולאט לאט החל מבצר את מעמדו כמנהיג. הוא נבחר כשופט בבית משפט השלום העברי, ונפגש עם גדולי הציונות כסוקולוב ואוסישקין.

בימי מלחמת העולם הראשונה שהה ברל בירושלים, אליה נמלט מהתסבוכת הרגשית של "המשולש" שבכנרת. שם ניהל עם אחותו ורחל כצנלסון, בבית ערבי ישן, קומונה קטנה של מגדלי ירקות. לאחר שהבריטים כבשו לבסוף את דרום הארץ והגיעו עד לירקון - נאם ברל בפני הסתדרות חקלאי יהודה נאום מיתולוגי שנקרא "לקראת הימים הבאים". סגנון הנאום של ברל לא היה מתלהם, אלא ניהל מעין שיחה עם הציבור המוכה והמותש לאחר שנים של מלחמות ורעב. בנאומו באה לידי ביטוי ערגתו לגאולה חילונית, לציונות אך ללא הבעלבתיות הבורגנית, ולסוציאליזם נטול דיאלקטיקה מרכסיסטית. הוא ציטט את הוגה הדעות הסוציאליסטי לאסאל שעשה שימוש בדברי ישו לשמעון פטרוס, ואמר לקהלו: "אתם הסלע, אשר עליו ייבנה מקדש העתיד".

ברל כחייל (יושב)

באוהלי הגדוד העברי

בשלהי מלחמת העולם הראשונה שררה תחושה משיחית של בריאת "עולם חדש": המהפכה ברוסיה, דרישות הלאומים השונים להכרה שזכו לתמיכת הנשיא וילסון, אך גם ההתעוררות הלאומית של התושבים הערבים ושחרור דרום הארץ מהכיבוש התורכי, הסעירו את היישוב. זאב ז'בוטינסקי, טרומפלדור ופנחס רוטנברג יזמו את הקמת ה"הגדודים העבריים" במסגרת הצבא הבריטי ששאפו להשתלב בכיבוש הארץ מידי התורכים. סיסמת הגדוד: "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום" הייתה גם סיסמת ארגון "השומר". בוגרי המחזור הראשון של הגימנסיה הרצליה בהם המנהיגים לעתיד דב הוז ואליהו גולומב התגייסו לגדודים. ברל הפציפיסט התלבט ארוכות ולבסוף התגייס אף הוא, ונראה מגוחך ומרושל במדיו הגדולים מכפי מידותיו הקטנות. גולומב ובן גוריון היו אף הם נמוכי קומה אך דומה כי עליהם מדי הגדוד היו מונחים בטבעיות.

החיילים העבריים היו אמנם נלהבים וחדורי מוטיבציה, אך מפקדיהם הבריטים הסתייגו מהחיילים שהגדירו עצמם כפועלים ש"באו מאחורי המחרשה והמעדר". הבריטים ראו במהפכנים שברוסיה אויבים מרים ופחדו מהבולשביקים. במתנדבים מארץ ישראל ראו במקרה הטוב אנשים מרושלים והזויים שאינם מפסיקים לרגע להתווכח ולתת עצות, ובמקרה הגרוע מהפכנים מסוכנים. הקצינים בעלי הנטייה הפרו ערבית לא הסתדרו עם מי שראו עצמם כבני אוטונומיה יהודית המבקשים להילחם כדי לשחרר את הארץ המובטחת.
 
העימותים עם הבריטים גררו גם ריב קשה בין ברל וחבריו לצעירי הגימנסיה. אליהו גולומב וחבריו לא הבינו את ההתעקשות של המבוגרים לקבל מהקצינים פקודות בעברית ומאסו בוויכוחים האינסופיים שלהם עם הקצונה. הסוציאליזם של מי שאמנם נולדו ברוסיה אך למדו וגדלו בתל אביב היה מתון ופחות מוחצן. אצל ברל כל עימות אידיאולוגי הפך מיד לאישי: הנטייה שלו להלקאה עצמית ואף לבכיינות באה לידי ביטוי במה שכתב בעקבות העימות עם אליהו גולומב:
"מהו הדבר הדוחה שבי? אני מניח, כמעט בטוח, שהוא ישנו בי". "מדוע אני כל כך שנוא על האנשים? מדוע אני כל כך דוחה ומקומם נגדי? מדוע אני מפחיד כל כך ..?"(שפירא 139).
 
סדרת אסונות שפקדה את משפחתו של ברל גרמה לו לחוש שקללה מוטלת על משפחתו שבניה נידונים דור אחר דור ליתמות. ברל ביקר בכנרת אך הפגישה עם אהוביו רק הגבירה את דכאונו. "חיים אשר נרמסו, אשר עברה עליהם עגלה, פשעים ועוונות, ייסורים אשר אין כוח לשאתם לך (לשרה שמוקלר) ולי ולאנשים קרובים. בוז של חברים. הרס הגוף' . לשרה הסביר את דיכאונו: 'שבה אלי כנרת ההיא, אשר ממנה חתרתי לברוח'".(שפירא 141).
 

איחוד תנועות הפועלים

באוהליו המאובקים של הגדוד העברי החל התהליך איחוד תנועות הפועלים. ההתחלה הייתה מינורית, בשיחות אקראי, אך המשכו במפץ גדול של האיחוד שיסלול את הדרך לכיבוש השלטון ביישוב ובמדינה הצעירה, עד למהפך של שנת 1977.
 
בסוף שנת 1918 פורסם בביטאונה של ההסתדרות החקלאית טקסט המבוסס על נאומו של ברל "לקראת הימים הבאים". עותק מהביטאון התגלגל לידיו של דוד בן גוריון ששירת בגדוד האמריקאי בו שירתו פעילי "פועלי ציון" שגורשו על ידי התורכים לארצות הברית. כשגילה כי האיש שכתב את הטקסט שקלע למאווייו ולראיית העתיד שלו מתגורר באוהל הסמוך, פנה אליו בבקשה לחבור אליו במאמץ לאחד את התארגנויות הפועלים השונות.
 
פועלי העלייה השנייה פעלו במסגרתן של שלוש מפלגות: "פועלי ציון" הציונית מרקסיסטית, "הפועל הצעיר" הלאומית ו"הבלתי מפלגתיים" שקמה בשלהי העלייה השנייה. בן גוריון ששלט ב"פועלי ציון" ביקש להתאחד עם ה"בלתי מפלגתיים" שבהנהגת ברל, ועם "הפועל הצעיר". הפרופ' זאב צחור כתב על המשא ומתן שהוביל בשלב הראשון לאיחוד בין "פועלי ציון" ו"הבלתי מפלגתיים" שהקימו יחד את "אחדות העבודה":

"הדיון על הקמת 'אחדות העבודה' נערך בחולות חלמיה. נטלו בו חלק חיילי גדודים מיוצאי העלייה השנייה ובהם בן גוריון, בן צבי, רמז, יבנאלי, כצנלסון, טבנקין, גולומב, הוז, וכן לוי אשכול  מ'הפועל הצעיר' (שלא הצטרף לבסוף ל'אחדות העבודה'). עצם הדיון והנכונות לוותר על מסגרות קודמות למען ניסוי מחודש - חשוב יותר מהעובדה שבסופו של דבר לא קם האיחוד המלא. 'אחדות העבודה' הייתה לעוד מפלגה, אולם על פי רוח העלייה השנייה הכישלון הוליד ניסיון נוסף לאחר מכן - את ההסתדרות הכללית, שהולידה גם היא ניסיונות רבים. חלקם כשלו; אחרים שימשו יסוד להקמת מדינת ישראל. המתגייסים לגדודים העבריים היו אלה שהובילו עמהם את המורשה המורכבת של העלייה השנייה, הנחישות עם נכונות לפשרה; טיפוח רעיונות אוטופיים תוך הדגשת היצירה הממשית; הכרת חשיבותו של הארגון ובמקביל מודעות לחולשותיו; מתן ביטוי לרוח היוצרת של הפרט ותביעה ממנו לקבל את מרות הכלל. מקרב קבוצה זו קמה המנהיגות המעצבת, ששאפה לבנות את מדינת ישראל על פי אמות מידה אלה". (העלייה השנייה עמוד 36).

בן גוריון יזם את האיחוד כי היה ציוני ולאומי בהשקפתו, ומאס במרקסיזם הדוגמטי של חלק מחבריו, ובמיוחד זה של  "פועלי ציון" בארצות הברית. המהגרים החדשים מעבר לים עשו הכול כדי להראות את כשרותם הסוציאליסטית מול הבונד ונציגיו, ודבקו ביידיש תוך מלחמה בעברית. המהפכה ברוסיה עניינה אותם יותר מאשר ארץ ישראל, ובן גוריון העדיף על פניהם את המעשיות והקונסטרוקטיביזם של ה"בלתי מפלגתיים".
 
בהכנת מסמכי האיחוד שילם בן גוריון מס שפתיים למלחמת המעמדות ולקשר עם "פועלי ציון" העולמית וה"אינטרנציונל" כדי לשכנע את חבריו. ברל ריכך את המסר כדי לשכנע את חבריו מ"הבלתי מפלגתיים". הם הדגישו את המאחד - כלומר את הציונות ועליונות השפה העברית, וטשטשו את המסר המרקסיסטי. ברל ובן גוריון הבינו את גורליות הרגע שבו החל הכיבוש הבריטי, ההתעוררות הלאומית הערבית והשינויים מרחיקי הלכת בפוליטיקה העולמית. שבריריותו של היישוב ומעמדו הנחות של ציבור הפועלים חייבו איחוד מלא של הכוחות והמשאבים ואכן בשנת 1919 נוסדה מפלגת "אחדות העבודה" בפתח תקווה.

המפלגה תתאחד בעתיד, תתפצל ותשנה את שמה, אך את המהות שנולדה באותה עת ניתן לכנות בשם "מפא"יניקיות". מ"פועלי ציון" נשר כל מי שהבין כי המחויבות למלחמת המעמדות ולאינטרנציונל הסוציאליסטי הם מן השפה אל החוץ. מרבית הפורשים עברו לגוף שיהפוך בעתיד למפלגה הקומוניסטית הישראלית, וחלקם הקימו את "פועלי ציון שמאל" שתתמזג בעתיד עם הווריאציות השונות של מפ"ם. מ"פועלי ציון" הצטרפו למפלגה החדשה יצחק בן צבי וישראל שוחט מראשי השומר. בפועל בן גוריון היה היחיד מחבריו שהגיע לשורה הראשונה של ההנהגה. מ"הבלתי מפלגתיים" הגיעו ברל וטבנקין לצמרת ההנהגה. בשורה השנייה נמצאו רמז ויבנאלי לצדם של צעירים כאליהו גולומב שהתגבר על המחלוקות עם ברל ושותף עם דב הוז בהנהגה.

א.ד. גורדון, רעו של ברל ומהוגי הדעות שתמכו באיחוד הסתדרויות הפועלים, סלד מהמפלגתיות על כל צורותיה, והתנגד התנגדות נמרצת להקמת "אחדות העבודה". הוא ראה באיחוד כניעה לסוציאליזם של "פועלי ציון" אף על פי שבפועל היו אלה "פועלי ציון" שנכנעו לקו של ה"בלתי מפלגתיים". בשל כעסו חבר למפלגת "הפועל הצעיר" הלאומית והיה למורה הדרך שלה. למרות כל המאמצים לא הצטרפה "הפועל הצעיר" לאיחוד, והיא הצטרפה רק בשנת 1930 לאיחוד המחודש שהביא להקמתה של מפלגה חדשה שנקראה "מפא"י".

ברל היה הנואם המרכזי בוועידת האיחוד שהתקיימה בפתח תקווה, הוא שבחר את חברי המרכז והייתה לו יד בקבלת כל ההחלטות. מאותה ועידה הפך ברל רשמית למנהיג, ומאז לא עבד יותר בעבודת כפיים, וחדל להתייסר בשל חוסר כישרונו והשלומיאליות שלו.
 
ברל החל לתכנן את חייו עם שרה, ולמרות אהבתו לכנרת בחר לגור ביפו כדי להיות קרוב למרכז העניינים הפוליטיים. 

 

 

מות שרה

שרה וברל חזרו ונפגשו לאחר הפרידה בת השנה שכפו על עצמם, שהתארכה בשל קרבות מלחמת העולם הראשונה. שרה התאכזבה לגלות כי אהובה, איש הרגש והנפש, הפך בחודשי פרידתם הכפויה לעסקן פוליטי. היא התענתה בקנאה ברחל כצנלסון שז"ר, לימים אשת הנשיא השלישי זלמן רובשוב (שז"ר), עמה ניהל ברל רומן בימי הגלות בירושלים. שרה נעלבה עד עמקי נשמתה כשהשווה אותה לרחל האינטלקטואלית והלין על כך כי אינה יכולה לכתוב מאמרים או לנאום כמוה. אמר לה כי היא השליטה היחידה בחייו, אך גם כי "בשבילי יש עולם גדול, ובשבילך רק אהבה" (שפירא 156). 

ברל נשמע מהסס בקשר לנישואיהם, ושרה החלה להאמין כי הייתה לו לטורח כלאה בזמנו, ורק בשל רחמים אינו נפרד ממנה. היא נותרה ביסוד המעלה שבצפון הארץ שם עבדה כאחות, מעונה בקנאתה, כשברל עסוק בסערות הפוליטיקה ואינו חש באומללותה. שרה ראתה אותו על הבמה בוועידת הקמת אחדות העבודה, ובנאומיו במקומות שונים ופחדה לאבד אותו. בחג הפסח ביקר אותה בייסוד המעלה. המורה שבביתו התארחה נסע עם משפחתו לחופשה והם בילו את החג בצוותא, וכנראה יישרו את ההדורים ביניהם.

זמן קצר לאחר שברל חזר לאזור המרכז הזעיקו המורה ובישר לו כי שרה חלתה באופן אנוש בקדחת צהובה, המחלה בה נלחמה כאחות כדי להציל את תושבי היישוב. היא ביקשה לקרוא לברל. באותה עת חשה לאה שהייתה בדרכה לעבודת השדה בכנרת תחושה סתומה של אסון מתקרב, וכי עליה לראות את שרה בדחיפות. ביסוד המעלה הפנו אותה לבית החולים בצפת שם מצאה את שרה במצב אנוש. כשברל הגיע כבר איבדה את הכרתה. היא נפטרה כשהיא בת שלושים בלבד.
 
אם בחייה השביע אותה ברל מרורים בחוסר ההחלטיות שלו וחוסר מוכנותו להתחייב לחיי משפחה, הרי שלאחר מותה הייתה לאחת וליחידה בחייו עד ליום מותו. האיש העצור שמעולם לא חלק רגשות עם סביבתו הדהים את חבריו בגילויי היגון המוקצנים שלו. הוא התייפח מרות והתעלף אל תוך הקבר הפתוח. שרה הייתה תמיד ברקע, תומכת, רכה ומבינה. אפשרה לו לצמוח כמנהיג בלי להפריע, ורק במותה הרגיש בחלל העצום שהותירה. ברל האשים עצמו במותה כי לא ידע להעניק לה אושר בחייה.

 

לאה מירון

 

כגורל לאה אמנו

הדמות הטרגית בעלילה היא לאה מירון השקטה והמעשית, שנגזר עליה לחלוק חייה עם גבר שהעדיף על פניה אישה אחרת - כסיפורה של אימנו לאה.
 
עוד בבוברויסק נקשר בין לאה לברל רומן בוסר שנקטע באיבו בשל התערבות אביה. כשעלתה ארצה התחדש ביניהם הקשר הרומנטי אך ברל לא הראה כל נטייה להתמסד ולעבור לגור יחד עמה. כשנפגשו כל השלושה בכנרת העדיף ברל את שרה, אך באכזריות רגשית לא ויתר זמן רב על הקשר עמה. כשעזבו השניים את כנרת - ברל לירושלים ושרה ליסוד המעלה, ניתק סופית הקשר הרומנטי בין לאה וברל. מות שרה והאבל הכבד מנשוא של שניהם שלח את שני פליטי הכאב - איש אל זרועות רעהו. לאה כינתה זאת חידוש "השלשלת המשולשת".

הם חלקו את אותם זיכרונות ילדות, את זכר בוברויסק ומשפחותיהם ואת הגעגועים לשרה. לברל האבל לא היה כוח להיכרויות חדשות ובגיל שלושים ושלוש ביקש למצוא שלווה ונחלה עם אישה שהכירה את כל חולשותיו ומגרעותיו. 
"הידידות בין שרה, לאה וברל יצרה סביבם כעין חומה, שהבדילה את השלושה מן העולם הסובב. בכך שפנה אל לאה להתנחם ביגונו, נשאר ברל בתוך החומה. עד כדי כך חזקה הייתה תחושת ההתבדלות של השלושה, שלאה לא קינאה בשרה ולא עינה אותה על כי ברל העדיפה על פניה. משמתה שרה, ראו גם ברל גם לאה בהתקשרות ביניהם מעין שמירת אמונים לזכרה של שרה. לאה הסבירה את התקשרותה המחודשת לברל במלים אלה: 'שכחתי את עצמי והתחלתי לעשות הכול למען להציל אותך מכיליון ולהציל את כבודה של שרה. חשבתי שמא תיפול בידיים זרות ושנואות עלינו ותחלל את היקר לנו נגד רצונך, כמו תמיד' ". (שפירא 160).
 
לאה לא חשה טינה כלפי שרה אך כעסה על ברל על כי לא שמר אמונים לשרה, וראתה את רגשות האשם שלו כמוצדקים. כשנה לאחר מותה של שרה כתבה לו: "'ובפעם האלף ואחת מרחפת השאלה: למה לא יכולת לתת אושר לשרה בחייה'". (שפירא 161).
 
אך אישה אינה יכולה לחיות אורך זמן משיירי אהבתו של הגבר שלה לאישה אחרת, ולהיות עבורו רק אומנת ו"אם ואחות". לאה התעייפה, נטשה את דירתם שבה שימשה עקרת בית וחזרה לכינרת בה רכשה לה מעמד משל עצמה, ובה העריכו אותה ואת עבודתה. אך ברל לא ויתר: הוא פנה אל רגשותיה האימהיים, התבכיין על בדידותו, חוסר הישע שלו ואומללותו. כשזה לא עזר שידל אותה בתחנונים לחזור במכתב בו טקסט שהיה הקרוב ביותר למילות אהבה: "את - בכנרת. כך שמעתי. עוד מעט ואבוא - איפה אחפשך? צרור אל צרור הדבקנו את קיננו העגום, ועכשיו הוא נעזב. האשוב ולא אמצאהו, הנתחיל הכול מחדש? לו ידעת לאהנ'קה, כמה הומה הלב, כעלה נידף, בכל אשר אני הולך".  (שפירא 163) .  אפילו במכתב דמוי מכתב אהבה זה אין ברל משחרר את זכר שרה ואולי מנסה בדרך זו לחזור ולקשור אותה אליו:
" 'לאהנ'קה. את שם. את יושבת על יד האבן אשר לחמדת חיי. אמרי לה, אמרי לה: 'אני שומר אמונים' .... עתה הוא חוזר ופונה לליבה: 'לאה'נקה, למה אינך איתי? בשעה שהלב משווע אליך, לעזרתך. בשעה שברור, לא רק במחשבה, מה אנחנו ומי אנחנו, בשעה שגחלת החיים הדלה מתלקחת' ". (שפירא 163).
לאה ענתה לו כי המשך החיים המשותפים ביניהם בלי עומק של רגש מורידים את כבודה בעיני עצמה וקוצץ את כנפיה. בסופו של דבר נכנעה וחזרה אליו, אולי כי הצליח לשכנעה באמיתות רגשותיו, ואולי כי לא אזרה כוח להינתק ממנו.
 
למרות אהבתם לילדים השלים ברל עם ערירותם. הוא שקע בפוליטיקה אך לאה לא מצאה עניין לעסוק בו וטיפלה בברל כאילו היה ילד. היא ניסתה לעבור טיפולים קשים כדי להתגבר על עקרותה, אך ברל נסע לחודשים ארוכים לחו"ל בשליחות התנועה ולא נענה לתחנוניה להיפגש אתה כדי לנסות להביא ילד לעולם. ברל הלך והצליח ולאה הלכה ודעכה. גם בנעוריה לא הייתה אישה רכה ונעימה כשרה חברתה, ועם השנים הייתה לאישה מרירה, חסרת חן ועייפה.

לאה קינאה בכל אישה שפגש, ולאחר מותו עברה על יומניו ומכתביו ומחקה כל אזכור המרמז על תשומת לב לאישה אחרת. ברל קסם לנשים ואף התעניין בהן, אך היה ככל הנראה נאמן ללאה שניםש רבות כי הכיר לה תודה על תמיכתה למרות התהום שנפערה ביניהם.
 
נקדים את המאוחר ונספר כי בשנת 1939 החל רומן בין ברל בן ה-52 ושרה זית, קצרנית בת 28 שעבדה בהסתדרות (אז כנראה עוד לא שמעו על יחסי מרות). שרה החדשה הייתה ילידת קובנה שגדלה בבית ציוני, דתי ומשכילי, ולמדה פילוסופיה ספרות ואמנות בפאריז. אישה עירונית ומתוחכמת, דקת גו ובעלת שיק צרפתי. לקשר ביניהם היה גם פן אינטלקטואלי כי שרה פתחה בפניו צוהר לעולם התרבות הצרפתי. הם שמרו על פרופיל נמוך ולא דובר על פרידה מלאה ופגיעה בה. מאז מותה של שרה שמוקלר לא ידע קשר כזה עם אישה, והיחסים ביניהם נשמרו עד ליום מותו. שרה זית נהרגה בשנת 1953 בתאונת מטוס "אל על" מעל לשמי בולגריה.​

עת לעשות

לאחר השלמת הכיבוש הבריטי חדלה הציונות מלהראות כפנטזיה רומנטית המנותקת מהמציאות. ביישוב הביטו על הבריטים כעל מושיעים, ואילו אלו הביטו בלעג ובהסתייגות על נתיניהם המרבים לתת עצות, רוצים שלטון עצמי מיידי, ורבים מהם חשודים בבולשביקיות. הגנרל   אלנבי ואנשי משרד החוץ הבריטי התנגדו להצהרת בלפור, והעדיפו את פייסל בנו של שריף חוסיין ממכה בו בחר לורנס איש ערב כמושל העתידי של סוריה וארץ ישראל. ההתפכחות מהאמונה בבריטים ארעה לאחר מאורעות נבי סמואל בירושלים בשנת 1920, כאשר המגינים היהודים בהם זאב ז'בוטינסקי הם אלו שנאסרו על ידי שלטונות המנדט ונדונו לתקופות מאסר ממושכות.
 
במאורעות 1921 נרצח הסופר יוסף חיים ברנר, אהוב נפשו של ברל והוא שקע באבל כבד. ברל שגדל בתחום המושב של רוסיה הצארית שם מעולם לא האמינו בגויים - ראה בהתנהלות הבריטית הוכחה לצדקת גישתו החשדנית. גם מינויו של הנציב העליון הרברט סמואל היהודי והציוני שרבים ראו בו את נחמיה נציב ממלכת פרס אשר חידש את היישוב היהודי בימי בית שני, לא סינוור את עיניו. הוא כתב על סמואל ביקורת קטלנית: "טיפוס של היהודי הישן, הרוקד 'מה יפית' לפני הגויים: 'מורך לב, הכנעה מבוהלת, התנצלות רמייה, התרפסות לפני צוררים ופורעים'. אלה היו המעשים, שבהם האשים ברל את הנציב בלי רחמים, בלי מחילה". (שפירא 170).


"אחדות העבודה" כשלה באיחוד כל זרמי תנועות הפועלים וכדי לרכז את הכוחות להתמודדות עם אתגרי התקופה הקימו ברל וחבריו בדצמבר 1920 את "הסתדרות העובדים". צוואתו של טרומפלדור, שנרצח בחודש מרץ של אותה שנה, שקרא לאיחוד כל תנועות הפועלים השפיעה, על הקמתה יחד עם הלחץ של אנשי העלייה השלישית. ההסתדרות פתחה שעריה בפני כל מי שלא נכלל ב"אחדות העבודה" בהם אנשי "הפועל הצעיר" ורסיסי מפלגות השמאל שפרשו מ"פועלי ציון". 

ברל מרצה בבן שמן, אוגוסט 1934 (צילום: זולטן קלוגר)

הפרופ' אליעזר שביד מבהיר כיצד סייעה הקמת ההסתדרות לכיבוש השלטון על ידי תנועת הפועלים: "כאשר התברר שמחויבותה של ממשלת בריטניה ל'הצהרת בלפור' רחוקה מחד משמעיות ושההתנגדות הערבית לציונות התארגנה ועלתה לשלב מלחמתי ...הסתמנו שתי דרכים להתמודדות עם המשבר: האחת, בחירה בדרך הסוציאל דמוקרטית של מפא"י, בהנהגתם של ברל כצנלסון ודוד בן גוריון, שמשמעותה למעשה בניית תשתית הציביליזציה והתרבות הציונית סוציאליסטית לקראת הקמת המדינה... מטלה זו חייבה אחדות לאומית כוללת שאותה ניתן להשיג רק על מצע סוציאל דמוקרטי... הדרך השנייה הייתה לוחמנית מהפכנית שהתעתדה לגבור בכוח על המפלגות המתנגדות לה ולכפות מדינה יהודית קומוניסטית בחסות המחנה הקומוניסטי שבהנהגת 'ברית המועצות'. מדינת ישראל קמה בדרך הראשונה בהנהגת מפא"י שגברה על מתנגדיה מימין ומשמאל... היתרון החשוב ביותר של מפא"י על יריבותיה מימין ומשמאל נבע מהמפעל הקונסטרוקטיבי בעל ההיקף הלאומי שאותו ניהלה באמצעות 'ההסתדרות'. המפעל הזה הכיל את כל דגמי ההגשמה של הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי הארץ ישראלי: ה'קבוצה', 'הקיבוץ', 'מושב העובדים', וכן את דגמי ההגשמה שנוסדו על ידי 'ההסתדרות' עצמה - היא 'חברת העובדים' העירונית. אכן היה זה המפעל היישובי הגדול ביותר. הוא עלה בהיקפו ובעוצמתו הכלכלית, החברתית שירותית, הביטחונית, החינוכית והתרבותית על מפעלי כל התנועות הציוניות שהתחרו בה. בכוח זה התפתחה מפא"י כמפלגת מרכז רובנית ביישוב, הישג שהקנה לה את היכולת לכרות ברית עם כל המפלגות הציוניות שפעלו במסגרת ה'מוסדות הלאומיים' של היישוב ולחתור יחד להגשמת חזון המדינה הסוציאל דמוקרטית בדרך המעשית היחידה שבה ניתן לעשות זאת: דרך היצירה והבניין... המפעל הענקי נבנה בהיקף הלאומי הכולל תוך כדי ניהול המאבקים הפוליטיים המקוטבים נגד אויבי המפלגה מימין ומשמאל... ניתן לומר אפוא שבאמצעות 'ההסתדרות' בנתה מפא"י את המדינה היהודית הסוציאל דמוקרטית".  (שביד עמודים 313-312). 
 
אנשי העלייה השנייה תפסו את רסן השלטון לפני ואחרי קום המדינה והמוסדות שהקימו עיצבו את דמותה וכלכלת המדינה עד לימינו אנו. הפרופ' זאב צחור ניסה לפצח את סוד כוחם של אנשיה:
"משקלה של העלייה השנייה בהנהגת היישוב בתקופה המכרעת של המאבק למען הקמת מדינה יהודית מרשים במיוחד על רקע המספר המועט של המנהיגים שצמחו מגלי העליות האחרים. התופעה בולטת מאוד, משום שהעלייה השנייה הייתה הקטנה שבכל גלי העליות לארץ. בניגוד לגלים האחרים, היא לא וכתה לאהדה ברחוב היהודי בחוץ לארץ, לא הייתה בת טיפוחים של גורמים מקורבים כמו התנועה הציונית (או חובבי ציון כתקופת העלייה הראשונה) ולא הצטרפו אליה אישים נודעים מהציבור היהודי... והנה, מתוך ראשית דלה כל כך, צמחה הנהגה רבת עוצמה, שעם אישיה נמנו ברל כצנלסון, יצחק טבנקין, דוד רמז, שמואל יבנאלי, יוסף שפרינצק, אליהו גולומב ואהרן דוד גורדון. אפילו גדולי הסופרים של ארץ ישראל, ש"י עגנון ויוסף חיים ברנר, באו משורותיה" (העלייה השנייה 26).

ההסבר להגמוניה של נציגי קבוצה כה קטנה הוא מורכב. העלייה השנייה החלה בשנת 1903 והסתיימה בשנת 1914. בתקופה זו עלו ארצה כ30,000 איש אך רק כעשרת אלפים מתוכם אפשר להגדיר כ"פועלים".
עולים אלה היו בדרך כלל צעירים רווקים שנטשו את הדת, האמינו ברעיון הציוני אך הושפעו מרוחות המהפכה שנשבו ברוסיה. איש לא קיבל את פניהם ואיש לא תמך בהם או נתן להם עבודה. התנגדותם לכספי החלוקה וחילוניותם הרחיקו אותם מהיישוב הישן. גם בני העלייה הראשונה מהמושבות נמנעו מלספק עבודה למחללי השבת הסוציאליסטים. 

בן גוריון טען כי רק כעשרה אחוז מעולי העלייה השנייה (הפועלים) נותרו בארץ, כלומר מדובר בסך הכול במספר של כ-1000 עד 1500 עולים. ברל קרא להם "התמצית שבתמצית" וממתי מעט אלה צמחה המנהיגות שתוביל את היישוב להקמת המדינה.

"לפנינו, אם כן, סיבה ראשונה להבנת צמיחתה של הנהגת העלייה השנייה: הסלקציה. אותה 'תמצית' הורכבה, מבחינה אנושית, מאנשים נחושים בדעתם, שעמדו במבחנים אישיים קשים מאוד של דחייה על ידי היישוב, חוסר עבודה, רעב, מחלות קשות ופיתוי טבעי לעזוב את הארץ. הם ראו לנגד עיניהם את מרבית חבריהם מתייאשים; רבים אחרים מתו. הנשארים היו קבוצה נבחרת... בתנאים חמורים כל כך לא היה די בנחישות. בית הקברות שליד כנרת מלמד על עשרות צעירים שגוועו מחולשה, ממחלות ואפילו מרעב. לפעמים היו שנמצאו מתים ואיש לא ידע את שמם, אחרים שלחו יד בנפשם בשל עומק המצוקה, והמצבה שעל קברם מציינת, במקום שם 'אלמוני'. היה ברור לאותם עיקשים שהחליטו להישאר ויהי מה, שתנאי הכרחי להישרדות בארץ - היערכות משותפת. הנה כי כן, הגורם השני להסברת צמיחתה של העלייה השנייה היא ההתארגנות. שנים רבות אחר כך היו הארגונים שהקימו אנשי העלייה השנייה דוגמה וסמל. כאלה הם ארגון 'השומר', שהיה הניסיון הראשון בארץ להקים כוח עברי, צבאי למחצה: דגניה שהייתה ל'אם הקבוצות'; המושב הראשון נהלל (שאמנם קם בתקופת העלייה השלישית אולם הרעיון והביצוע הם של אנשי העלייה השנייה); 'המשביר'; מפלגות הפועלים והסתדרויות הפועלים, שהיוו את הבסיס להסתדרות הכללית; 'קופת חולים', מטבחים, ספריות, עיתונות, מועדונים, לשכת עבודה, וכדומה". (העלייה השנייה עמוד 28). 

ההצלחה המרשימה הזו שזכתה למוניטין בין-לאומי החלה כתהליך של ניסוי וטעייה. מוסדות פורצי דרך כ"קבוצה" הראשונה בדגניה, מושב העובדים הראשון נהלל נוסדו על ידי צעירים שחיפשו דרך לקיים אורך חיים שיתופי. ברל תבע את המונח "בראשית היה המעשה" שמשמעו כי המעשה קודם לתיאוריה. קופת חולים נוסדה לאחר שפועלי ראשון לציון שחלקם חלו בקדחת מצאו את גופתו של אחד מחבריהם שנפטר בלילה. הם הטילו על עצמם תורנות של ביקורים במגורי הפועלים כדי לטפל בחולים. זו הייתה תחילתה הצנועה של מה שלימים יקרא "קופת חולים" ובימינו "שירותי בריאות כללית".

"אותם גופים וארגונים ראשונים קמו על רקע המצוקה. אותם צעירים ביקשו לאפשר לעצמם תנאי קיום מינימאליים כמצב שבו לא הייתה להם משפחה, לא מקום עבודה, לא מגורים, לא מערכת בריאות ולא כר קליטה. כל ארגון כזה קם מתוך יוזמה מקומית... צעירי העלייה השנייה עשו זאת מתוך הסתגלות ערנית לתנאים המיוחדים של ארץ שהייתה נתונה לשלטון תורכי עוין ומושחת ושל יישוב יהודי שלמעשה דחה אותם. ההדגשה של הסתגלות לתנאים ונכונות להיערך על פיהם נועדה להבהיר את הסיבה השלישית שברקע צמיחת הנהגת העלייה השנייה: פרגמאטיזם. העלייה לארץ בשנים האמורות ביטאה מעין מרד במוסכמות: היא הייתה מרד בתפיסה הדתית ששלטה אז, אשר ביקשה שלא לדחוק את הקץ וגם מרד בתביעה הציונית נוסח הרצל, שביקש להקדים את המעשה המדיני למה שהוא קרא 'הסתננות' לארץ ישראל... המרד הזה לא היה מאורגן. כל אחד מהעולים מרד במסגרת שלו וביטא בעלייתו איזו שהיא אמונה פנימית עמוקה, שהייתה בעלת אופי אישי מאוד. אמונה זו הייתה מורכבת משני פנים. האחד הוא השלילה: שלילת המסגרת או אורח החיים שהוצע לו בעיירה או אפילו בהגירה לאמריקה. השני הוא החיוב, וכאן יש לפנינו קשת מפתיעה של אידיאות: אהרן דוד גורדון יגבש אידיאולוגיה של העבודה כדרך להתחדשות היהדות; אליעזר שוחט יתבע את כיבוש הקרקע כמעשה ראשון במעלה ואחיו, ישראל שוחט, יחלום על הקמת כוח יהודי לוחם ויחזקאל חנקין ידבר על מהפכה סוציאליסטית בארץ ישראל. צצו גם רעיונות מוזרים במקצת, אולם גם בהם התבטאו הלהט של הדור והרבגוניות המרתקת של האישים. כך, לדוגמה, האמין אלכסנדר זייד ביצירת דמות אדם חדשה, שתהיה מורכבת משילוב קווי האופי של הקוזאקים הרוסים, הבדווים והלוחמים העברים הצעירים...דוגמה מסוג אחר לחלומות מוזרים הוא חלומו של נח נפתולסקי, ששאף להקים בארץ ישראל חברה חדשה, שתהיה כל כולה צמחונית טבעונית. והנה, דווקא הרבגוניות האידיאולוגית הזו של אנשים עקשנים וקשוחים הולידה את הפרגמאטיזם, שהוא ההתרכזות במעשה תוך דחיקת האידיאולוגיה". (העלייה השנייה עמודים 30-28).  

אחדות העבודה בהנהגת ברל הייתה עסוקה כאמור בעשייה ובנייה כלכלית, והותירה את המדיניות מול הבריטים והציבור הערבי בידי ההסתדרות הציונות והוועד הלאומי. ברל בן ה-32 ראה בשמריהו לוין, ויצמן ואוסישקין מנהיגי המוסדות הציוניים, זקנים המנותקים מהעשייה וההתיישבות החקלאית. מאידך גיסא, ויצמן המנהיג המיתולוגי התייחס לטירונים הפוליטיים כברל ובן גוריון בביטול מלווה בגיחוך. לעג לפאתוס שלהם ואמר כי אינם יודעים להבחין בין הנשגב למגוחך. הקרע בין הנהגת הפועלים הצעירה וההנהגה הציונית הוותיקה החל כאשר המוסדות סירבו לאשר לברל תקציבים לחינוך: הבורגנים הבעלבתיים סרבו בצדק מבחינתם, לממן את מה שנראה להם כתעמולה סוציאליסטית. ברל החל לתכנן את תפיסת השלטון במוסדות הציוניים כי אותם "מדינאים מנותקים" התערבו בנושאי ההתיישבות על ידי שליטתם בתקציבי המוסדות שהקימו ברל וחבריו. המשבר הכלכלי הקשה בימי העלייה הרביעית חיזק את התנגדותו לכלכלת השוק, את אמונתו בכלכלה שיתופית ואת האמביציה לכבוש את מוסדות השלטון של העם היהודי ולנצח את הציבור הבורגני/אזרחי. איחוד תנועות הפועלים והמנהיגות המוצלחת שלהם חיזקה מאד את כוחם, וברל הרגיש כי אפשר לבצע מהפך שלטוני. לשם כך היה צורך באיחוד נוסף של מפלגות הפועלים והפעם בין "אחדות העבודה" ל"פועל הצעיר", וכך נולדה בשנת 1930 מפלגת "מפא"י" שחיזקה את כוחו של הציבור הפועלי, וסללה את הדרך להגמוניה בפוליטיקה של היישוב. 

כדי להתקדם במאבק על השליטה בהסתדרות הציונית ובבסיס כוחה בגולה, היה עליו לבנות תשתית פועלית בחו"ל. המכשול שעמד בפני ברל היה התפעמותם של ארגוני השמאל בתפוצות מהמהפכה הבולשביקית עד כדי זניחת הציונות. כדי להגביר את כוחם של ארגוני הפועלים במוסדות הציוניים היה צורך להתפלג ולהתנתק מתומכי המהפכה ברוסיה. גם ברל שמח בנפילתו של משטר הצאר אך לא היה עיוור לאכזריותו של השלטון החדש.

"בשנת - 1919 בעת מלחמת האזרחים ברוסיה, כתב ברל ואף פרסם בעילום שמו ב"קונטרס" קטעי דברים, החושפים את יחסו לרוסיה, למהפכה ולספרות הרוסית: 'אם אושר העולם יושג במחיר של דמעת תינוק - אזי מסלק אני את ידי מן האושר ומן העולם, אזי מחזיר אני לבורא את כרטיס הכניסה. איזו היא אפוא הדרך אשר את הולכת אליה, רוסיה המעונה והנלאה, הקדושה והמטורפת, מי יבין לך? מולדת רחוקה קרובה, נוכרייה יקרה'". (שפירא 180). ברל להבדיל מטבנקין חברו להנהגה לא הסתנוור מהישגי הבולשביקים, ולא קיבל את האמרה כי כשחוטבים עצים ניתזים שבבים.

 

הפרופ' אליעזר שביד שופך אור על מפת האינטרסים של תנועות הפועלים השונות:
"התכניות הלאומיות הכוללות של יצחק טבנקין מנהיג 'הקיבוץ המאוחד' ומאיר יערי מנהיג 'הקיבוץ הארצי' התוו דרכים קונסטרוקטיביות לבניין חברה קומוניסטית אחידה שעל יסודה תקום מדינה לאומית קומוניסטית בחסות 'ברית המועצות' ועל פי הדגם ה'מופתי' שלה... בגלל הניגוד בין השקפתו הלאומית והקונסטרוקטיבית של יצחק טבנקין לדרכו הדו לאומית והמהפכנית של מאיר יערי התלקחה מחלוקת פלגנית גם בין 'הקיבוץ המאוחד' ל'קיבוץ הארצי'... אולם העימות הקיצוני ביותר שפילג את תנועת הפועלים העברית בארץ ישראל מהופעת 'העלייה השלישית' והכשיל את מאמצי המנהיגים שהוליכו בדרך האמצעית המגשרת, כמו יוסף טרומפלדור, יוסף חיים ברנר, ברל כצנלסון ודוד בן גוריון, לאחד את תנועת הפועלים הציונית סוציאליסטית התנהל בתוך מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י). הפילוג במפא"י התנהל בין הסיעה הקומוניסטית, שהיוותה מיעוט במפלגה, לבין סיעת הרוב הסוציאל דמוקרטי בהנהגתם של ברל כצנלסון ודוד בן גוריון... מחלוקת זו הגיעה לשיאה במלחמת העולם השנייה תוך כדי המאבק הפנימי עם המפלגה הרוויזיוניסטית ה'פורשת' והמאבק החיצוני עם שלטונות המנדט ועם הלאומנות הערבית". (שביד עמוד 311).
 
ברל נלחם על נפשם של הצעירים שנסחפו בהערצה עיוורת לברית המועצות ולשמש העמים – סטלין. בכינוס מדריכי עליית הנוער בקיץ 1940 נשא את נאומו המפורסם "בזכות המבוכה ובגנות הטיח" בו אמר למדריכים כי בדור שבו האידיאלים הגדולים הכזיבו אין לתת לחניכים תשובות חד משמעיות. מותר לתהות, לשאול שאלות ולא לצפות לתשובות מוחלטות. מותר להיות במבוכה. פרופ' שביד כותב על המאבק נגד דרכי החינוך המרקסיסטי לניניסטי: "ברל כצנלסון תקף את תכסיסי תעמולת ההמונים ואת ה'אילוף' האידאולוגי הדוגמטי, הדמוי כנסייתי, של המפלגות המרכסיסטיות בכלל ושל המפלגות המרכסיסטיות לניניסטיות בפרט. הוא הצביע על 'פולחן האישיות' של המנהיגים המהפכנים שהיו למעשה דיקטטורים עריצים שכורי כוח, אך תוארו על ידי חסידיהם השוטים כמצילי האנושות שראוי להתרפס לפניהם, לציית להם ולהסיח עין מפשעיהם. הוא ערער את עקרון 'המטרה המקדשת את האמצעים' וביסס את עקרון 'האמצעים המקדשים את המטרה'... בהקשר זה הצביע על המהות האמתית של רעיון ה'דיקטטורה של הפרולטריון': עריצות טוטליטרית מוחלטת, ועל המהות האנטי דמוקרטית הצבועה של רעיון ה'קולקטיביות הרעיונית'. בניגוד לכל אלה נלחם בעד ....'עילוי האדם בסוציאליזם' (שם אחד ממאמריו החשובים) ברוח ההומניזם וברוח היהדות ההומניסטית" (שביד עמוד 326).
 
בקרב הזה ברל כשל: מפא"י לא קסמה לצעירים שנהרו לפלמ"ח שכונה "הצבא הפרטי של טבנקין". אף על פי כן מפא"י גילתה כוח עמידות והישרדות, וגברה על מנהיגים שהיו כריזמטיים ובעלי השפעה עצומה כטבנקין שפרש עם "סיעה ב". אפילו בן גוריון שייסד עם ברל את מפא"י - כשל מולה כשהקים את רפ"י. 

 

שליחות לארצות הברית 1922-1921

בניית משק כלכלי יש מאין דרשה סכומי כסף גדולים, וברל אף שלא שלט באנגלית, נשלח בשנת 1921 לשליחות מגבית והסברה בקהילה הגדולה והמתחזקת שבארצות הברית. היחס לציונות בקהילה היהודית לציונות נע בין אדישות לעויינות, והיה שונה מאד מהיחס שאנו מכירים מאז מלחמת העולם השנייה. באותם ימים המהגרים הוותיקים והעשירים, שמוצאם בעיקר מגרמניה, בזו לציונות. המהגרים החדשים שבאו בהמוניהם מתחום המושב שברוסיה נטו בעיקר לבונד ולסוציאליזם, וראו בציונות לאומנות פסולה וריאקציונית. גם מלחמת השפות שהתחוללה בארץ פגעה בציפור נפשם של מאות אלפי מנויי העיתון היידי פארווערטס וצרכני תיאטרון היידיש המשגשג.
 
סערה התחוללה כאשר מעדאם מנהיג הבונד פרסם כתבה ב"פארווערטס" בו "חשף" את אופייה הציוני של המשלחת וקרא להוקיע אותה. מעדעם לא הסתפק בכך והוסיף מכה מתחת לחגורה: הוא שלף סיפור מעשה ישן על אודות שיתוף הפעולה של מניה שוחט, אחת מחברות המשלחת, ואחד מראשי המשטרה החשאית ברוסיה. מסתורין אופפים את אותו אירוע של שיתוף פעולה כושל להקמת ארגון פועלים בחסות השלטונות שאפשר שהייתה בו נאיביות של מניה הצעירה בת ה-19, או ניסיון אמיתי של ממשל הצאר ליצור תנועת נגד שתטיב עם הפועלים.

על אף האווירה העוינת הצליחה המשלחת בראשות ברל לארגן כמה אירועי גבייה. על אחד מהאירועים האלה כתבה פרופ' שפירא: "המגבית למען בנק הפועלים נפתחה ב"קונצרט" נוסח אמריקה, בבית האופרה של מאנהטן. מתוך שהכירו את קהלם, התחכמו מארגני הקונצרט ופרסמו בהבלטה מיוחדת את שמות האמנים יידועי השם שלקחו חלק באותו מופע חגיגי, כמו החזן יוסל'ה רוזנבלט, שהבטיח לכלול בתכנית את ניגונו ל'שומר ישראל', כמה זמרים מחביבי הקהל, ואף צ'לן אחד לרפואה. רק בסוף המודעה נאמר, שד"ר מגנס ואישים יהודים חשובים אחרים (בלי לנקוב בשמותיהם ובמספרם) יברכו - וזאת, כנראה, כדי שהקהל למוד הסבל לא יימלט על נפשו מפני המברכים הרבים. ברל וחבריו לא זכו, כמובן, להיפקד במודעה, שהאמריקניזציה של מחבריה בלטה לא רק בתוכנה, אלא אף בלשונה היידית אמריקנית. בהכירו את בטלנותם של המארגנים, הופתע ברל לגלות, שבית האופרה נתמלא מפה לפה ושלמרות ההשמצות של מעדעם זכתה מניה למחיאות כפיים סוערות. אומנם הקהל היה חסר סבלנות, שכן בא לקונצרט, והולעט בנאומים למכביר; אך בכל זאת נמכרו באותו ערב 500 מניות, ואבן נגולה מעל ליבו של ברל". (שפירא 210).
 
הציפיות היו לגיוס של רבע מיליון דולר ובפועל גייסו רק כמה עשרות אלפים, אך חשיבותה של המשלחת הייתה בבניית הקשרים עם האיגודים המקצועיים היהודיים באמריקה. לדורות שחוו את התמיכה האדירה של יהדות ארצות בציונות ובהקמת המדינה, קשה לדמיין את האיבה שבה נתקלו ברל וחבריו. אך ברל הצליח בקיסמו האישי להבקיע את חומת העויינות: מקס פיין, בונדיסט מושבע ואויב הציונות שינה את דעתו לאחר שיחה עם ברל. לייסין על שמו רחוב ובית תרבות בתל אביב שהחל את דרכו כמשורר יידי ועיתונאי רב השפעה, היה לתומך של הציונות. הידידות האישית שנקשרה עם מנהיגי פועלים שלא נכנעו להלך הרוחות שראה בציונות ריאקציה לאומנית הניבה פירות כשהאווירה העוינת השתנתה. הזרם של תרומות שהגיע בשנים הבאות החזיק את מפעלי ההסתדרות בימי השפל הכלכלי.

סוד קסמו

ברל הקרין חום, סמכותיות ושפע של בטחון עצמי, אך במכתביו ללאה חשף את תחושותיו האמתיות ופחדיו מכישלון. הוא האמין שקרוב הרגע בו יתגלה לפני כל את מה ש"ידע" מזמן - שאין הוא אותו מנהיג רב פעלים ואדם מופתי כפי שכולם מאמינים. כל כישלון קטן גרם לו לדיכאון וייאוש.
 
"הספקות, שנתן להם ביטוי במכתביו לרעייתו נבעו מן המרחק בין הרצון ובין היכולת, אותה מחלה ברנרית ישנה. ברל העמיד את עצמו למשפט על פי הקריטריונים המוחלטים שתבעם ממנהיג - ונמצא חסר בעיני עצמו. הוא לא היה לא צדיק, לא רבי ולא משורר. חסר היה את ניצוץ החסד האלוהי שמעבר להכרה. מנהיגות פוליטית סתם לא ענתה על ציפיותיו מעצמו; מנהיגות כריזמאטית הייתה ממנו והלאה. בבחנו את עצמו לא נחשב בעיניו ראוי למנהיגות. אך ככל שינקפו השנים, כן ישלים עם חולשותיו - ולא פעם יהיה זה מתוך השוואה עם יריביו". ( שפירא 202). 


כוחו של ברל היה בשילוב בין מנהיגות מרחיקת ראות לבין ארציות, הקפדה על הפרטים הקטנים ו"שכל ישר". הסופר ש"י עגנון והנשיא השלישי זלמן שז"ר עמדו על הייחודיות שלו עוד בימי כנרת:
"שני אורחים ביקרו בכנרת באותו קיץ - ש"י עגנון, וזלמן רובשוב, ושניהם מדברים על ברל בסגנון אחד, כעל הצדיק המתגלה, החושף בשיחת לילה אחת אמיתות ועולמות, שבעל שיחו לא היה מודע להם, ומעניק לו ראייה חדשה של המציאות ושל העתיד.

לחופה של הכנרת, הטבולה באורו הקסום של ירח, שוטט עם כל אחד מהם לילה שלם ודיבר. נושא השיחה היה אחד - 'האדם בארץ': חשיבותם של המעשים הקטנים, נטולי המשמעות לכאורה, שנעשים בארץ ישראל, לעומת המעשים הגדולים, רבי החשיבות לכאורה, שנעשים בגולה. המעשה החלוצי בארץ, אפילו קטן ודל, מכריע במשקלו כל מהפיכות שבגולה... ובעוד שז"ר משתפך בהתרגשות ומספר על הפגנות ענק נגד הצאר ברוסיה, הפטיר ברל, שעגלת קש אחת, המובלת לחצר כנרת, ערכה גדול לעם היהודי מכל אותן הפגנות המונים". (שפירא 81).
 
ברל, בן גוריון וטבנקין שלטו במפלגה כשלישייה מתואמת היטב, אך ברל היה הראשון בין שווים. הייתה זו מפלגה משפחתית שמנתה כ-2000 חברים שבתחילת דרכה דמתה לתנועת נוער. בוניה ומנהיגיה היו בני העלייה השנייה שהשכילו לקלוט את הצעירים יותר, אך אלה נותרו תמיד בשורה השנייה של ההנהגה. היו בהם הגימנזיסטים כגולומב, הוז, מאירוב ושרתוק (ארבעת הגיסים), בני העלייה השלישית כגולדה ובני העלייה הרביעית כזלמן ארן.
 
"פולחן העלייה השנייה החל מוקדם למדי, ואותם בני העליות המאוחרות, שנשתלבו בזרם המרכזי של תנועת הפועלים בארץ, קיבלוהו ללא ערעור. מעמדו היחיד במינו של ברל באחדות העבודה היה ביטוי ופועל יוצא של מערכת יחסים זו בין החדשים לוותיקים. כשהגיעו ראשוני העלייה השלישית ארצה, כבר מצאו את ברל עוטה הילת מקים 'אחדות העבודה' וקברניטה. יכולתו הנדירה לדובב אנשים, לתהות על קנקנם, והסמכותיות השקטה שלו, השונות כל כך ממה שמקובל לגבי מנהיג פועלים, משכו כבחבלי קסם את בני שיחו הצעירים. פשטות ההליכות; חולצת המשי הצהובה, הפרופה בצד וקשורה במין חגורת חבל למותניו; כובע המצחייה השמוט מעט על צידו ומכסח ראש שחור מקורזל, ששיבה זרקה בו; החיוך שהאיר מעיניים חכמות ושובבות ונתפשט אל מתחת לשפם שגידל; כשרון ההאזנה שנצטרף ליכולת שכנוע; ההתעניינות האמיתית שלו באנשים צעירים - כל אלה היו כל כך בלתי צפויים במנהיג, עד שמעצם ההפתעה נשבו הם לחינו. אך כל אלה היו בבחינת פרפראות לכוח האינטלקטואלי, שנגלה לפניהם משפתח ונשא דבריו במועצות, בוועידות, באסיפות סתם. כשהוא דובר מהר מהר כדרכו מלה רודפת רעותה, הייתה למאזיניו התחושה, שזהו מעיין בלתי נדלה של ידיעות והערכות, היורד עד לתהומות: ספרות עברית נצטרפה לספרות רוסית, סוציאליזם לסוגיו השונים, דוגמות היסטוריות חברו לאקטואליות, אסוציאציה מתחברת לרעותה, והכול יחד יצר מין הרמוניה מיוחדת, ברל"ית באופייה. הייתה הרגשה של מפגש עם כוח איתנים, רחב שורשים ושלוחות, ששום דבר אנושי אינו זר לו. במפלגה שבה היה משקלה של האידיאולוגיה ניכר ביותר, נישא איש בעל יכולת ביטוי כשלו על כפיים". (שפירא 272-3).
 
על פי מסורת שהתקיימה שנים רבות נשא ברל את הנאום המרכזי של האחד במאי. אלפי אנשים התקבצו ועמדו במשך שעות על רגליהם לשמוע את ברל. הוא לא היה נואם גדול, הוא דיבר מהר ובשקט, ללא פאתוס וסערת רגשות. פחות נאם ויותר שוחח עם הקהל ונתן ביטוי לתחושותיו הכמוסות. רבקה שרתוק אשתו של דב הוז כתבה לאחיה משה שרת כי בהקשיבה לנאומו חשה כי הוא "עשוי הוא בנפשו לשמוע כל הגה וחש כל מכאוב" (שפירא 226) וכך חשו כל שומעיו שחיו בתקופה לא פשוטה במחסור ובתנאים קשים. ברל קסם לקהלו, גברים ונשים כאחד, יותר מכל מנהיג ארצישראלי אחר.
 
אי אפשר לספר על ברל המנהיג בלא להזכיר את ברל המחנך ואיש התרבות:
הקשר בין האינטליגנציה והפועלים בארצות המערב וברוסיה לפני המהפכה, הוא סיפור אהבה מתמשך. גם ביישוב, הציבור הפועלי היה בעל השכלה וספוג באהבת הספרות והתרבות. ברל, תלמיד חכם בעל עושר אינטלקטואלי, שגם הבין דבר או שניים בנושאי תקציבים ובפוליטיקה ארגונית - ייסד מספר מוסדות שהשפיעו השפעה מכרעת על הלכי הרוח ביישוב: עיתון "דבר", הוצאת הספרים "עם עובד" וחוגי לימוד שנקראו "ירחי עיון". 
 
ברל רחק מכל שררה ממוסדת וסירב ככל יכולתו לקבל תפקידי ביצוע מוגדרים. הוא היה מנצח התזמורת שידו בכל: מניהול בנק הפועלים לאיחוד תנועות הפועלים, מהקמת ה"משביר לצרכן" למאבקים עם "פועלי ציון" בגולה. מגיוס כספים בחו"ל לקביעת מדיניות בנושאי הגנה. ברל לא הסתפק בתפקיד מוגדר ו"נמנע מלקשור עצמו במשרד ובלבלריו, והעדיף לעשות בזמנו כחפצו, ברוח חכמי יוון הקדמונים, אשר ראו ב'סכולה' - הזמן הפנוי מכל מלאכה תנאי לעבודת יצירה. ברל לא חיפש את השלטון הרשמי, אלא ביקש לכבוש את הנשמות, לעצב את אישיותה הקולקטיבית של האומה המתגבשת בארץ ישראל - לא פחות. ניסיונו הראשון בעיצוב צלם דמותם של פועלי ארץ ישראל נעשה באמצעות 'דבר'. ואכן 'דבר' עיצב את דמותו של הדור". (שפירא 375).
 
תנועת הפועלים הצטיינה עוד מימי העלייה השנייה בצורך פנימי בהעלאת ספקותיה ומעשיה על הכתב. החלוצים האמינו בכוחה של המילה המדוברת והכתובה. יוסף אהרונוביץ ערך את "הפועל הצעיר" ביטאונה של המפלגה בכישרון רב שהעמיד בצל את העיתון של "פועלי ציון". ברל ניסה לגייס את יוסף חיים ברנר והקים עבורו את ירחון ספרותי בשם "האדמה" אך רצח הסופר הביא ניסיון זה לקיצו.
 
ענף העיתונות בארץ כלל את ה"הפועל הצעיר", "דואר היום" הצהוב במושגים של אותה עת בעריכת איתמר בן אב"י, ו"הארץ" שביטא את הקו של הציבור הציוני - כללי. ברל הצליח בכישרונו לארגן תקציב לעיתון יומי חדש – "דבר", וגייס את הכותבים הטובים ביותר כעגנון, יהודה בורלא, אורי צבי גרינברג, הוגו ברגמן, יעקב שרתוק, זלמן רובשוב (שזר), אז"ר ואחרים. היום הראשון להופעתו של "דבר" היה יום חג. את לוגו העיתון עיצבה לילי צדק (אחייניתו של אדוארד ברנשטיין מנהיג סוציאליסטי מגרמניה שעל שמו רחוב בצפון הישן של תל אביב). צדק עיצבה גם את האותיות על מצבתה של המשוררת רחל על פי בקשתו של ברל ואף את האותיות על מצבתו של ברל. 
 
הקו הפוליטי של העיתון היה סוציאל דמוקרטי בסגנון מפלגות השמאל המערביות. ב"דבר" נתנו במה גם לאורי צבי גרינברג וגם לפרופ' הוגו ברגמן מ"ברית שלום", אך לאחר המאורעות בשנת 1929 החלו לצנזר את אנשי "ברית שלום". גם לאנשי השומר הצעיר וגדוד העבודה שהעריצו את מהפכת אוקטובר לא ניתנה גישה ל"דבר" בו צידדו בטרוצקי במאבקו מול סטלין. 
 
בגיל 54 בתקופה של דיכאון קשה שנלווה למחלת הלב ממנה סבל, הגשים ברל את חלום חייו וייסד את הוצאת "עם עובד". ברל בחר בשם "עם עובד" עבור העיתון אך הסכים לקבל את השם "דבר" אותו בחר המשורר חיים נחמן ביאליק. ברל היה גם ממציאו של השם "המשביר לצרכן".  
 
ב1942 חנך ברל ארבע ספריות מתוכן שתיים לילדים ולנוער וההצלחה הייתה מיידית. בשנים 1942-3 נמכרו כ150,000 עותקים כאשר היישוב כולו מנה כ-450,000 איש. כעורך ברל היה מחויב לאג'נדה הפוליטית שלו. הוא ניהל קרב מאסף מול ההשפעה החזקה שהייתה לברית המועצות של סטאלין על הנוער, ובחומר התעמולה שהופץ על ידי הקיבוץ המאוחד והשומר הצעיר שהעריצו את סטאלין.
 
על מאבקיו כותב הפרופ' דן מירון: "ברל כצנלסון נחל כישלון חרוץ במאבקיו הספרותיים. האסכולה הספרותית, שנגדה הפעיל את כוחו הגדול במלואו - אסכולת שלונסקי אלתרמן - זכתה בניצחון, ובסופו של דבר, בעוד הוא חי, קבעה היא את כיוון התפתחותה של השירה הארצישראלית הצעירה ואף זכתה למקום של כבוד בראש ההיררכיה של הממסד התרבותי הספרותי המסונף לתנועת העבודה - על אפו ועל חמתו. אבל כישלון זה לא היה כרוך בהפחתת סמכותו הפוליטית או גם בפגיעה במתכונת היחסים בין הספרות והפוליטיקה, שהוא היה מעצבה וקובע דפוסיה. אדרבא, שלונסקי ואלתרמן שגברו עליו בתחום הפואטי קיבלו על עצמם, פחות או יותר, את עולה ומגבלותיה של מתכונת זו".  (מירון עמוד 23) .

בימי השואה

הפרופ' שביד כותב כי "כמו א"ד גורדון ראה כצנלסון במסר השטחי והמתנכר של 'שלילת הגולה' הברנרית שביסוד חינוך זה את סכנת החורבן האורבת למפעל הציוני. לדעתו היה זה עיוורון טראגי שנבע מקנאות חד צדדית. בני דורו ילידי הגולה היו בשר מבשרו של העם היהודי הגלותי. הם לא ניתקו את עצמם מעמם בשלילתם את הגולה". (שביד עמוד 324).
 
אנשים כברל ויצחק שדה, נדהמו לגלות בעצם ימי מלחמת העולם השנייה, כשהגיעו הידיעות הראשונות על שואת יהודי אירופה, כי בני הנוער שטיפחו כבני הדור החדש, מביטים בבוז נטול חמלה על ה"יהודי הישן" הלכוד בתופת. העמדת המרד בגטאות במוקד תולדות השואה נדמתה כהאשמת היהודים שלא מרדו בפחדנות ובהליכה כצאן לטבח.

"לא כך רוצה היה לתאר את השואה לפני הנוער. כרוניקה קטנה, שתיארה את 'קידוש השם' של אחיו של הרבי מגור - שביקש במחנה ההשמדה מעט מים, כדי שאחיו להרג יוכלו ליטול את ידיהם לפני צאתם לדרכם האחרונה – הייתה לגביו משמעותית יותר מבחינה יהודית מן המרידות בגטאות". (שפירא 670)
ברל חש אשמה על חלקו בחינוך הנוער ועל כך כי לא הצליח לסייע לקרוב משפחתו המשורר יצחק כצנלסון ובני ביתו שנספו בשואה (הערה 4). 

כשנה לאחר מותו של ברל פרסם רבי בנימין, מייסד קבוצת "אל דומי" שביקשה להעיר את דעת הקהל בעולם לשואת יהודי אירופה, מאמר בו האשים את ברל כי התמסר להוצאת הספרים שלו ולא הקדיש את אונו להצלת היהודים. היו שביקרו את ר' בנימין שתקף בר מינן, אך השאלה נותרה בעינה: מדוע ברל בעל התושייה לא התפנה מכל עיסוקיו כדי להתמקד בהצלת יהודים?

כותבת על כך הפרופ' שפירא: "העניין מוקשה, ואפשר שיישאר בגדר סוד, שכן אין בידינו כל הסבר, הנסמך על דברים שאמר או כתב ברל, או שרמז למישהו ממקורביו. עד כמה שידיעתנו מגעת, גזר על עצמו שתיקה, ולא הניח לנו להציץ לנבכי נשמתו".(שפירא עמוד 673).

המחלה

"הקושי שבמצבי עכשיו - הלא הוא בזה, שהאיבר הכואב לי הוא - המוח, ולפיכך אני מרגיש שעלי להיזהר זהירות יתירה, אלא שידידי הטובים...אינם מבינים זאת. אני מסוגל כל רגע לאבד את שיווי המשקל" (שפירא 545)  במילים אלו ניסה ברל להרחיק מעליו את לאה שביקשה לבקרו במקום החלמתו בעת אחת מהתבודדויותיו .  ברל היה איש חולה. בילדותו נותר ימים רבים בביתו ולא הלך לבית הספר, ובבגרותו סבל ממחלת לב שאותרה בקושי, ומדיכאונות שנלוו למחלה זו. הוא השווה את מצבו לאיש צבא כרות ידיים ורגליים היושב אל מול פני המערכה. בהיותו בן 57 באוגוסט 1944 לקה בשטף דם במוחו ונפטר. 
על דוד הכהן הוטלה המשימה להעיר את בן גוריון ולהודיע לו על פטירת רעהו. הכהן מספר בזיכרונותיו כי בן גוריון כיסה ראשו בסדין וכשהוא גונח כחיה פצועה, חזר על שמו של ברל ואמר כי הוא היה הידיד האמיתי היחיד שהיה לו. דומה שהאבל על מותו של ברל שהוגדר כ"אדמו"ר החילוני" הקיף גם את מתנגדיו משמאל ומימין. הסופר אלכסנדר סנד אמר כי "הייתה זו ההלוויה האחרונה, שאנשים הצטערו בה באמת. (שפירא עמוד 11).

כתבה: עליזה גרינבאום