ימיו של הצאר הליברלי באופן יחסי, אלכסנדר השני, היו טובים ליהודים והגבירו את תהליך השתלבותם בחברה הכללית. רצח הצאר בידי מהפכנים גררו את 'הפרעות בנגב', אותם פוגרומים בדרום רוסיה שאורגנו על ידי השלטונות, או לפחות קיבלו מהם רוח גבית, ושינו את מהלך חייהם והשקפותיהם של הצעירים היהודים. בשנת 1881, ונחקקו חוקים דרקוניים שפגעו בציבור היהודי, וצמצמו עוד יותר את זכויותיהם ואפשרויות הלימוד והקידום, שגם קודם היו מוגבלים.
 
הצעירים היהודים התאכזבו במיוחד משתיקתם הרועמת ומהאדישות של האינטלקטואלים והמהפכנים לגורלם של היהודים. רבים איבדו את התקווה להתערותם של היהודים ברוסיה. 
"מהפכות אינן מתחוללות בדרך כלל כאשר המצב קשה ביותר אלא ברגע שבו תקוות לשיפור מתבדות". (צומת בילו, עמ' 14-15). המסקנה מהאכזבה הייתה ההכרה שיש לעזוב את רוסיה ולהגר. חיסין כתב ביומנו: "אם לא רוצים אותנו, נלך למקום אחר. ניקח את מטה הנדודים שהעלה אבק, נשחרר מנוכחותנו את בעל הבית שנמאסנו עליו". (צומת בילו, עמ' 19).
 

חיים חיסין בנעוריו

 
האכזבה וההתפקחות עוררו מחדש שאלות של זהות, וחיסין כתב ביומנו בפברואר 1882: "התחילה להציק לי שאלה חריפה חסרת רחמים: מי אני? אני מנסה לשכנע את עצמי. כלום באמת חובה עלי להיות מישהו? אבל השאלה אינה נותנת לי מנוח. כמובן, רוסי אני, אני משיב וחש כי אין זו אמת. על מה אבסס את התשובה הזאת? רק על האהבות והחלומות שלי. אבל שוטה שבעולם, כלום שתי עיניך אינן רואות כי על יקוד אהבתך, משיבים הם בבוז מעליב וקר? לא, אין זו אמת: קודם כול ובעל כרחי, יהודי הנני. אבל יהדותי אינה נותנת לי שום סיפוק. מה היא נותנת לי, מלבד זיכרונות? במה אוכל למלא את קיומי?. אלי, מדוע נמנעת מאתנו האהבה והאהדה של האנשים הסובבים אותנו?". (פרנקל, עמ' 216).

אכזבתו של חיסין הייתה כפולה: גם מהעם אותו אהב והעריץ את תרבותו, וגם מהמהפכנים עמם הזדהה. היו אלה ימים שצעירי רוסיה חיפשו דרכים חדשות ומהפכניות: הסוציאליזם עדיין לא התגבש כמשנה סדורה, ובאוויר ריחפו רעיונות רדיקליים של שחרור העם מרודנות בהשראת המהפכה הצרפתית. והנה אותם מהפכנים יפי נפש האשימו את הקורבנות היהודים באסונם כי הם 'ניצלו את העם'.

מסקנתו, כמו זו של יהודים אחרים, הייתה כי יש להגר מרוסיה, אך לאן?
היעד המועדף היה ארצות הברית, אך גם מערב אירופה וארגנטינה. מעטים בחרו בדרכם של 'חובבי ציון' שהרגשות הלאומיים של המאה ה-19 אומצו על ידם, ולפיכך ביקשו לחזור לארץ האבות.
בתחילה חיסין הצטרף לארגון 'עם עולם' שמטרתו הייתה ליישב יהודים בארצות הברית, במטרה לקיים שם את האידיאל של עבודת האדמה ומעבר לחברה יצרנית. ביומנו כתב:
"באשר למטרת נסיעתי לאמריקה: מובן מאליו שאינני נוסע לתועלתי, שהרי היה טוב לי הרבה יותר להישאר ברוסיה ולהשלים את השכלתי. אבל אני נוסע לאמריקה, כדי לסייע למדוכאים. נוכח מצב העניינים העכשווי, נוכח הממשלה של היום, ונוכח אותה שנאה גסה שרוחש העם הרוסי ליהודים מראשון ועד אחרון, והדעות הקדומות שהוא הוגה להם - לא נשאר אלא אמצעי אחד – להגר". (אלרואי, עמ' 196).

על ארץ ישראל כתב: "הייתה, לפנים ארץ פורייה, אך היה זה בזמנים שעברו מכבר. מאז ועד עתה, וכתוצאה מן העזובה שהשתררה בארץ, הרבו הרוחות להביא לתוכה מן המדבר, בלי הרף, ענני חול שנערמו בשכבה כזאת, שארץ ישראל, לפנים אחת הארצות הפוריות ביותר בעולם, הפכה עתה לארץ שכולה רק גבעות חשופות ומישורים של חול. לעומת זאת באמריקה יש מקומות פוריים כל כך, שלא תמצא דוגמתם אצלנו באירופה ובאסיה". (אלרואי, עמ' 197).
 
נימוקים לכאורה משכנעים, אך דעתו השתנתה בעקבות פגישה עם מי שיהיה לימים ממנהיגי הציונות הרוסית, יחיאל צ'לנוב. חיסין ביקש להיפגש עם צ'לנוב מכרו מהגימנסיה שלמד בכיתה גבוהה יותר, כדי שידריך אותו כיצד להגר לאמריקה. צ'לנוב שיכנע אותו שאדמות ארץ ישראל פוריות וטובות, הנסיעה הרבה יותר זולה מהנסיעה לאמריקה, וכי זו ארצו של העם היהודי. הייתה עוד סיבה שגרמה לחיסין לשנות את דעתו, והיא שפניה פריזר, הנערה הרצינית והמבוגרת ממנו, העדיפה את ההגירה לארץ ישראל. ביומנו כתב: "הייתי בטוח שגם פאני תיסע אתנו לאמריקה, אבל כאשר דיברתי אתה על כך הופתעתי לשמוע מפיה שהיא כבר חברה באגודה אחת המתכוננת לנסוע לארץ ישראל ושוב נפרדות דרכינו! האומנם תינתק ממני פאני, אשר זמן כה רב ליבבתני ושלטה בכל הגיגי? כן, הרי הפכה לי להכרח. אם אאבד גם אותה, איהפך למשהו חסר נשמה, לאבן קרה! איני יכול לתאר לעצמי איך אתקיים הרחק מפאני; איך אשלים עם הרעיון שפאני אבדה לי לעולמים! וכך אולי אצטרך להקריב את אהבתי הראשונה, את הקשר החזק והממושך ביותר לך, אמריקה!". (אלרואי עמ' 197).

פניה חיסין

צ'לנוב הקים עם חברו ושכנו, מנחם אוסישקין, אגודה שמטרתה התארגנות לעלייה לארץ ישראל. השניים יכונו בעתיד 'תאומי ציון', ויהיו למנהיגי הציונות הרוסית, אך דרכיהם יפרדו, והם יהפכו לשונאים בלב ובנפש. חיסין הצטרף לחבורה בעקבות הפגישה עם צ'לנוב, וצירף אליה נערים נוספים, אף הם מבתים עניים כמוהו, כבעל המלאכה יהודה צלאליכין והפנקסן יואל דרובין שעל שמם נקראו רחובות בראשון לציון.

מפגש סוריאליסטי אירע בחול המועד פסח של שנת 1882, כאשר הנערים והנערות נפגשו במקום מסתור, ודנו בכובד ראש במשטר הראוי לכונן במדינה היהודית שתקום. יש לזכור כי הארץ עדיין הייתה שוממה, מספר העולים מנה כמה מאות בשנה, כמספר תושבי עיירה אחת בתחום המושב, ו-14 שנים יחלפו עד שהרצל יפרסם את 'מדינת היהודים'. אוסישקין, שלימים יכונה 'הצאר הציוני', תמך באותה אסיפה במונרכיה, צ'לנוב במונרכיה קונסטיטוציונית, וחיסין ברפובליקה דמוקרטית שבראשה נשיא נבחר. בהצבעה שנערכה זכתה הדמוקרטיה של חיסין, ככל הנראה כי הרוב לא התלהב מאוסישקין וצ'לנוב, 'בני העשירים' ומהצעותיהם. באותה אסיפה הוחלט גם על איסוף כספים כדי לממן את העלייה לארץ. אוסישקין מסר לבית עבוט שעון זהב יקר שקיבל מהוריו לבר המצווה, וצ'לנוב תכשיט יקר שקיבל במתנה. הם ביקשו מהוריהם לממן את עליית החבורה בת העשרים וחמישה צעירים, וההורים הביעו את הסכמתם בתנאי שבניהם יוותרו על העלייה, הצעה שהם סרבו לה.

במקביל להתארגנות של חיסין וחבריו התקיימו בכל רחבי רוסיה הצארית התארגנויות של צעירים ששאפו לעלות לארץ ישראל. שבוע לאחר הפגישה בה דנו בכובד ראש בשיטת המשטר, התקיימה פגישה נוספת אליה הוזמן סטודנט מהמכון הווטרינרי בחרקוב, שסיפר להם על התארגנות רצינית שהחלה חודשיים מוקדם יותר. כ-500 צעירים שכינו עצמם בתחילה דבי"ו (דבר אל בני ישראל וייסעו) והחליפו לביל"ו (בית יעקב לכו ונלכה) - החליטו על התארגנות לשם עלייה לארץ ישראל. הוא התגאה כשכל החברים הם בעלי השכלה, ודבר זה ימנע, לדבריו, מריבות בעתיד. נבואה זו לא התגשמה למרבה הצער. הסטודנט סחף את המאזינים בהתלהבותו כשתיאר את הרצון העצום לעלייה שהיה עליהם לצנן כדי שלא תיווצר אכזבה כמו בימי שבתאי צבי, וכי הוחלט כי רק חמישים נבחרים יעלו בשלב זה לארץ כדי ללמדה ולהכין את הקרקע לעליית ההמונים. הוא מילא אותם בתקוות שהנה עשירי הקהילה יתמכו בצעירים הנלהבים, ואפילו נסחף עם סיפור על איומים בפגיעה פיזית במי שלא יתרום כדרכם של המהפכנים הרוסים. סיפור שסופר בימי הבראשית של ביל"ו, אך ככל הידוע לא הייתה לו כל אחיזה במציאות. הנוכחים שלחו מכתב לארגון בחרקוב שהם מעוניינים להצטרף אליו, וכינו עצמם 'ביל"ו מוסקבה'.

לאכזבתם התברר לצעירים שדרושים כשבעים רובל כדי לממן עלייה של כל עולה, והסכום שצברו בעמל רב יאפשר רק עלייה של שבעה מהם. חיסין ניהל את הישיבה,בה נבחרו שבעה מאושרים בהם הוא, פניה פרייזר חברתו, ועוד חמישה מחבריו. צ'לנוב ואוסישקין לא נבחרו, והייתה זו הפעם היחידה בחייו שאוסישקין בכה בפומבי.

מבחינתו של חיסין העלייה לארץ ישראל היוותה הקרבת קורבן כבד כי המשמעות שלה הייתה התמסרות מוחלטת לעבודת האדמה, וויתור על חלומו להיות רופא. אילו היה נשאר ברוסיה היה ממשיך בלימודי רפואה באוניברסיטה. גם כשתכנן להגר לאמריקה הוא התכוון לעבוד כמה שנים כאיכר, מתוך האידאל של ריפוי העם היהודי על ידי חזרה לעבודת האדמה, ואחר כך ללמוד רפואה. אניטה שפירא כתבה כי ניכרה ההשפעה של התנועה הנרודניקית הרוסית "מעורבת במנה גדושה של תמימות והתנשאות אליטיסטית. האינטליגנציה מקריבה את עצמה למען העם מתוך אלטרואיזם ומתוך מודעות עצמית לגודל קורבנה. הדפוס יחזור על עצמו בעתיד: בימי העלייה השנייה תכתוב רחל המשוררת: 'מפני רווחה יגורנו, נכספנו לקורבן'". (צומת בילו, עמ' 26).
 

בארץ ישראל

ביוני 1882 התארגנו ברוסיה הצארית כשלוש מאות צעירים לשם עלייה לארץ ישראל, אך רק מאה מתוכם הגיעו לנמל אודסה, רק ארבעים מהם הפליגו לקושטא, ורק ארבעה עשר נחתו בחוף יפו! (במקורות אחרים צוין המספר 16 איש). התנועה הציונית עדיין לא קמה, והם נקראו 'פלסטינצים' שהעדיפו את 'פאלעסטינא', בעוד הרוב העדיפו את 'אמעריקא'. המילה 'ציונות' הומצאה על ידי נתן בירנבאום, והייתה למטבע לשוני רק בימיו של הרצל.

בפועל הקבוצה של כחמישים בילו"יים שנותרו בארץ היוו מיעוט שבמיעוט בקרב העלייה הראשונה. פועלה של הקבוצה נשכח, אך הושב לזיכרון הקולקטיבי בזכות 'הקול הקורא' שפרסם המורה יוסף ויתקין בשנת 1905. את קריאתו להציל את ההתיישבות בארץ סיים במילים: "מהרו ובואו, גיבורי ישראל, חדשו את ימי ה'ביל"ויים' ביתר שאת ועוז, כי עוד מעט ואבדנו". (פרויקט בן־יהודה).
חבריה שהקדימו את זמנם באידאולוגיה של חיי שיתוף וקידוש עבודת האדמה, כונו גם 'תנועת הנוער של חיבת ציון', ועלייתם כונתה 'מסע הצלב של הילדים'. אניטה שפירא כתבה שהם הגיעו מחוגי "האינטליגנציה המודרנית היהודית-רוסית, של מעמד בינוני נמוך. זה היה המעמד שנשא על שכמו את הציונות: לא דלת העם ולא הגבירים... זהו סיפור על כוחו של רעיון לעצב מציאות חיים, וגם על כוחה של המציאות להכשיל את הרעיון, ושבריריות ההתחלות, ושבריריות האנשים, וכמה הכול באותה עת היה תלוי על בלימה". (שפירא, עמ' 166).
 
לחברי ביל"ו היו מלכתחילה שאיפות גבוהות. במכתב ששלח ולדימיר זאב דובנוב לאחיו ההיסטוריון הנודע שמעון דובנוב, הוא טען שהמטרה האמיתית והסופית שלהם היא להשתלט במשך הזמן על פלשתינה ולהחזיר ליהודים את העצמאות המדינית שנשללה מהם לפני אלפיים שנים. במכתבו פירט כיצד יאחזו בנשק וכיצד ישתלטו על הכלכלה. חזון מדהים כשמבינים כמה דל היה היישוב היהודי בארץ ישראל ב-1882.

ביולי 1882 כתב חיסין ביומנו: "האונייה עוזבת את החוף כאילו שלא ברצון, ואנשים, אוניות, בתים עוברים בערבוביה אחת לעינינו ושרטוטיהם מיטשטשים. האדמה הולכת ונעלמת לאט לאט – והנה אנחנו בתוך הים הפתוח. האונייה 'רוסיה' נושאת אותי בכל כוח קיטורה מרוסיה. עצב ירד עלי, בזוכרי, שמאחורי עזבתי את כל קשרי ושאיפותיי; פה קבורים חלומותיי ומשאות נפשי, כל שהיה לי תוכן חיים עד עתה. פה גדלתי והייתי לאיש, פה גדלו רגשותיי, צמחה אהבתי. אך את הרחקת אותי, מולדת יקרה; על אותות חיבה ענית לי בקור זעף אכזרי. הוי, קשה היא מנת גורלי: זרוע כל הימים ולא לקצור לעולם. די לחיות בקרב זרים. הגיע הזמן להתקין את ביתך שלך". (זמן יהודי, עמ' 290).

חיסין וחבריו שכרו את ביתו של אנטון איוב, ערבי נוצרי בעל אמצעים, שנשמר עד היום בשכונת נווה עופר, בסמוך לנתיבי איילון. הם החלו לעבוד בבית הספר 'מקווה ישראל' הסמוך, והתגוררו בשני חדרים, אחד לבחורים והשני לשתי הבחורות: פניה פריזר ודריה סארוט. אניטה שפירא כתבה: "התעוזה של הבחורות הייתה גדולה מזו של הבחורים: כיצד נערה יהודייה הגונה נוסעת בגפה למזרח התיכון? כיצד התירו להן משפחותיהן לנסוע בתקופה שעדיין היה מקובל בה שבני זוג לא נפגשים ביחידות קודם נישואיהם? הן היו פורצות דרך כמו המהפכניות הרוסיות. אך המהפכנות שלהן הוגבלה לעצם התעוזה בנסיעה לארץ ישראל ולא התבטאה בחלוקת התפקידים ביניהן ובין הבחורים. בבית אנטון איוב היו הבחורות אחראיות על משק הבית של הקבוצה, ועל הבישול". (צומת ביל"ו, עמ' 30).

בבית אנטון איוב, רחוקים ממשפחותיהם נוצרה הידידות בין חיים חיסין, ולדימיר זאב דובנוב ויעקב שרתוק שתלווה אותם כל ימי חייהם, אף על פי שבתום אותה תקופה הם כמעט לא נפגשו. הם שמרו על קשר מכתבים חם ואינטנסיבי וגילו איש לרעהו את אשר הסתירו מסביבתם.
 
החיים בבית אנטון איוב לא היו פשוטים, וכבר מימיה הראשונים של תנועת ביל"ו נוצרו בה שני מעמדות: המנהלים וכל השאר. ישראל בלקינד היה המנהל וחיסין, פניה ודובנוב היו מ"המנוהלים". חיסין בעל הראיה החדה שם לב שעוד כשעברו בקושטא, ומסרו שם למשלחת ביל"ו את כספם בסך 250 רובל הם קיבלו מכתב תודה קר. "התודה אינה מוצאת חן בעיני. משל לתודה של מפקד לחיילים שהצטיינו". (צומת בילו, עמ' 32). בלקינד התעקש שכמנהל אינו חייב לעבוד בשדות כמו כל השאר, ועורר את זעמם של חבריו שכרעו תחת העומס, וראו בו פרזיט.
 
יש משהו מכמיר לב במפגש בין אינטלקטואלים יהודים צעירים, השואפים להפוך את ה'פרמידה ההפוכה', ולחולל שינוי בעם היהודי שיעביר אותו מעיסוק ב'מקצועות אוויר' לעבודת האדמה ולייצור, לבין המציאות המייאשת. אותם צעירים, שלא היו רגילים לחום הכבד ולעבודה פיזית, מצאו עצמם מבלים שעות על גבי שעות, יום אחר יום בעבודה מתישה קשה ובעיקר מאוד מאוד משעממת. חיסין כתב ביומנו:
"התחלתי להניף את המעדר ולהכות בו. כעבור שעה קלה עלו בידי אבעבועות. הכאב גדל כל כך שהוכרחתי להניח את המעדר, אך מיד נקוטותי בפני קטנות נפשי: בכך אתה רוצה להוכיח, שהיהודים מסוגלים לעבוד פיזית?' קרא בי קול פנימי, 'האומנם לא תעמוד בניסיון מכריע זה?'". (לסקוב, עמ' 95). זאב דובנוב כתב לאחיו על ייאושו מהעבודה הפיזית הגוזלת ממנו את כל זמנו: "אחרי ניסיון רב באתי לידי מסקנה שהובעה כבר מזמן על ידי קרילוב: 'אבוי אם הסנדלר יאפה לחמניות, והאופה יתפור סוליות'. כל אדם אינטלגנטי, כמעט אי אפשר לו להתמסר למלאכה שאינה מאפשרת לו לעסוק בעבודה רוחנית, ולו במקצת. האיש ירגיש רעב רוחני ולא יהיה מסוגל להמשיך בעיסוקו החדש, ולא משום שאיננו לפי כוחותיו, אלא משום שהוא שולל ממנו מזון רוחני שהוא דרוש לו באותה המידה שדרוש לו מזון רגיל". (צומת בילו, עמ' 111).

השכר היה דל וזעום והחלו מריבות גם על קניית מותרות כתה וטבק. חיסין תהה ביומנו כיצד אנשים שהכריזו שהם מוכנים למות למען הרעיון אינם מצליחים לוותר על תה וטבק? הוא אישית סלד מהשלטון וההירארכיה בקרב חבריו לתנועה, שהפכו את האחרים למעין עבדים, אך הבין היטב כמה מגוחך המאבק בציבור כה קטן, שמנה פחות מעשרים חברים.

המריבות פסקו כאשר קרל נטר, המנהל והמייסד של 'מקווה ישראל' מטעם 'כי"ח' (כל ישראל חברים), שהתרגש מהמראה של צעירים יהודים אינטלקטואלים שעובדים עבודה פיזית קשה בחקלאות, הבטיח להם כי יבנה להם בית במקווה ישראל, וישפר את מצבם הכלכלי. לרוע מזלם של הביל"ויים הוא נפטר באופן פתאומי, והתקווה נגוזה.

התקווה התעוררה שנית כאשר נאמר לצעירים שהברון רוטשילד שוקל בחיוב לתמוך בהם כלכלית. הברון ביקש לקבל את מצע התנועה והתעורר ויכוח בין חבריה. המצע כלל סעיפים שדנו בחיי שיתוף, העדר רכוש פרטי ואיסור על נישואים בשנים הראשונות. לברון היו פחדים מפני האנרכיסטים שהתנקשו בחיי עשירים ופוליטיקאים, ומנהל 'מקווה ישראל' יעץ להם להשמיט סעיפים מסוימים מהמצע. חיסין הפרגמטי והנבון הסכים לכך, אך ישראל בלקינד והטהרנים התעקשו על משלוח כל סעיפי המצע. הברון נרתע ממה שהוא פירש כרוח אנרכיסטית וסירב לתמוך בהם.

המריבות חזרו ביתר שאת, באוקטובר 1882 חל פילוג ובלקינד וחבריו, ספק עזבו ספק גורשו מבית אנטון איוב. תשעה מהחברים, כולל חיסין, נשארו שם, אך גם הם עברו בהמשך לראשון לציון, ועבדו כפועלים. חברי הנפש שלו, יעקב שרתוק וזאב דובנוב עברו לירושלים, והשתלבו בפרויקט שיזם יחיאל פינס, יהודי שומר מצוות שיהא פטרונם של הביל"ויים, בשם 'שה"ו' (שיבת החרש והמסגר). מטרת המיזם הייתה ללמד את הצעירים היהודים מלאכות שיהוו תשתית לתעשייה ומלאכה. המפגש של דובנוב ויעקב שרתוק עם יחיאל פינס ואליעזר בן־יהודה העשיר אותם מבחינה אינטלקטואלית, וסייע להם לגבש את השקפת עולמם. חברת ביל"ו, דריה סארוט, התגוררה בבית בן־יהודה וסייעה לאשתו הראשונה דבורה בעבודות הבית. בהשפעת בן־יהודה שינה שרתוק את שמו ל'יהודי' ודובנוב ל'בן יעקב'. את ליל הסדר חגגו הביל"ויים בביתו של בן־יהודה, ובסיומו יצאו לרחוב ושרו את השיר שחיבר פינס בהשראתם: 'חושו אחים חושו לארץ אבותינו'.

מימין זאב דובנוב, אליעזר בן יהודה ויעקב שרתוק

חיסין בן השמונה עשרה נותר בראשון לציון, ושבוע לפני פסח 1883 הפר את תקנון ביל"ו שאסר על חבריו להינשא בשנים הראשונות, ונשא לאישה את פניה פריזר. הטקס נערך בפשטות חלוצית, החתן חזר מהעבודה בשדה, התיר את זוג הפרדות, לבש מעיל ויצא לעמוד תחת החופה בצל השקמה העתיקה על ראש הגבעה.

גם בראשון לציון לא רווה נחת: המושבה ידעה מרידות נגד הברון שהסתיימו בתבוסה של המורדים. בן־יהודה שעיתונו נתמך על ידי הברון, כתב כי המסקנה היא שאת הארץ צריכים לבנות אנשים פשוטים חסרי יומרות אינטלקטואליות שיקבלו בהכנעה מרות, ואף השפלות. חיסין, אף שלא התמרד, סומן על ידי הפקידות של הברון כאינטלגנט, ועל כן בעייתי, וסבל השפלות בשל כך. הוא היה חסר מקצוע, אשתו הייתה בהריון והוא היה תלוי לגמרי בפקיד שהיה צורך להתחנף אליו מדי חודש כדי לקבל את מעטפת המזומנים. ביומנו כתב כי ההשפלה היא קורבן שהוא נושא למען הרעיון הנעלה. "האם ניתן לא להסתאב ולהישאר אדם הגון נוכח הצורך לעשות תמיד שקר בנפשך, להחניף, לפשוט יד? עשר פעמים אני ניגש לדלת הפקידות, וחוזר כשרגש מיאוס בקרבי". תחושות ההתבהמות הביאה לניסיונות להעשיר את חיי התרבות: המתיישבים נהגו להתכנס בבית שהיה בו פסנתר, לשיר, לנגן, להחליף דעות. הם רצו גם להוציא לאור שבועון אך נכשלו, כי גילו ששכחו כיצד מחזיקים עט, וכיצד מעלים רעיונות על הכתב.

בסופו של דבר הוא נשבר, והודיע לפקיד אוסוביצקי כי יעזוב את ראשון לציון לאחר שאשתו תלד. פניה הוסיפה בשולי מכתבו לשרתוק כי בנה כנראה אינו רוצה לצאת ולהסתכל בעולמו של הקדוש ברוך הוא, שלא נראה לו מפתה ביותר. פניה ילדה בת שנפטרה בגיל שבועיים.

יחיאל פינס, שראה את סבלם וכישלונותיהם של הביל״ויים בראשון לציון ובירושלים, רכש באמצעות כספי הוועד האודיסאי אדמות ליד הכפר קטרה, הלוא היא גדרה. פינס היה מקובל על הצעירים, והם קיבלו את מרותו ברצון. חיסין ביקש אף הוא לקבל נחלה בגדרה, אך פינס התנה זאת בהתחייבותו לשמור מצוות. רוב אנשי העלייה הראשונה היו שומרי מצוות, והביל"ויים שנמנו עם הציבור המשכיל הקפידו פחות, ועוררו עליהם בשל כך את זעמם של הרבנים. במסעם הם שמרו על כללי הכשרות והוא נישא לפניה כדת וכדין, אך יצא לו שם של חילוני באופן עקרוני. פינס דרש כי תושבי גדרה יתפללו כל יום, ימלאו אחר המצוות ושמירת השבת. הוא אמר לחיסין כי הוא יודע שהביל"ויים עדיין מרמים אותו, אבל זה ישתנה והם יתרגלו, וחיסין ביקש פסק זמן לשקול זאת.
זאב דובנוב חש כי אינו מסוגל לעבודה פיזית שגוזלת ממנו את היכולות האינטלקטואליות, ובמארס 1885 הפליגו דובנוב, פניה וחיים חיסין לאודסה. אחיו ההיסטוריון שמעון דובנוב כתב לו שהרעיון הפלסתינצי הוא רעות רוח ונדון לכישלון, כי האמין בהשתלבות היהודים בארצות הגולה. במלחמת העולם השנייה הוא נרצח על ידי הליטאים, ולפני מותו כתב שטעה. "השנתיים וחצי שדובנוב שהה בארץ נעשו לו למחוז געגועים אבוד במשך עשרות שנים, עד שבערוב יומו, ב-1934, סיכם בעגמומיות את חייו המוחמצים במכתב לדרויאנוב. הוא כתב שם על חבריו בני הזוג חיסין: 'לאושרם הם חזרו לארץ ישראל, חיו שם ומתו שם, ואני לאסוני הגדול נשארתי פה, חיי אינם חיים וגם אמות פה'". (צומת בילו, עמ' 220).

חיסין כתב לפינס מאודסה שהוא מקבל את התנאי של שמירת מצוות, ומבקש להקצות לו חלקה בגדרה.

 שלושת הרעים

שלושה צעירים - זאב דובנוב בן 25, משה שרתוק בן 19 וחיסין בן 17 שקרעו עצמם ממשפחותיהם, מסביבתם החברתית ואורח החיים האורבני - נפגשו בבית אנטון איוב. ארבע שנים בילו בארץ שוממה וקשה, עבדו עבודה פיזית מפרכת ומשעממת, סבלו מהחום ומהגעגועים לציוויליזציה, ובתקופה אינטנסיבית זו היו להם רק איש את רעהו, ושם נולדה חברות אמת עמוקה שנמשכה כל ימי חייהם. במכתבים שהחליפו ביניהם נחשפים כושר ביטוי, ועומק אינטלקטואלי ורגשי. שלושתם באו מעיירות ברוסיה הלבנה, אזור שהייתה בו דריסת רגל לקידמה החילונית, ממשפחות ממעמד בינוני ובינוני נמוך שהקפידו להעניק לילדיהם השכלה. הם שלטו ביידיש, עברית רוסית ואפילו לטינית וגרמנית. לפני עלייתם הם נחשפו לחיים בעיר גדולה ולתרבות רוסית גבוהה.




מכתביו של חיסין לשרתוק היו ענייניים ואילו המכתבים לדובנוב, התלוש, הטוב והאומלל היו מלאים בגילויי רגשות וחשיפת חולשות. המכתבים שחיסין קיבל מחבריו אבדו עם ארכיונו בימי מלחמת העולם הראשונה, ונותרו רק המכתבים שדובנוב ושרתוק החליפו ביניהם, והמכתבים שחיסין כתב אליהם. על מערכת היחסים המיוחדת בין החברים ניתן ללמוד ממכתבו של חיסין לדובנוב: "מאוחר לנו רעי להחליף מילות אהבה; כבר יצאנו מהגיל הזה. כבר כל כך התלכדנו מבחינה רוחנית ששום התקשרות חדשה לא תוכל לדחוק, מה אני אומר לדחוק, אפילו להשתוות לאותו העומק שבו היחסים בינינו מתאפיינים. נראה שלאיש מאיתנו כבר לא יהיו חברים חדשים שכאלה. מורגש כאן חותם הגורל. חיינו יחדיו בסך הכול כשלוש-ארבע שנים, כבר עשר שנים שאנחנו נפרדים. האם חשבת אי־פעם על ייחודיות היחסים שבינינו שהם אתגר פסיכולוגי הראוי למחקר? איש לא נגרע, איש לא התווסף. הלוא אנחנו חיים לחוד. נתקלים בבני אדם, מתקרבים אליהם - אך זה לא זה. הבה נחשוב  על המזל הטוב, נודה לגורל ונברך איש את רעהו".  (צומת בילו, עמ' 197-8).

ב-1896 פרסם שרתוק את תרגומו לרוסית של הספר 'מלחמות היהודים ברומאים' של יוספוס פלביוס, ושלח עותקים לחבריו. דובנוב רך הלבב כתב חוברת המנסה להסביר את מעשיו של יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס) ועורר את זעמו של חיסין. החלה ביניהם חליפת מכתבים הדנה בין השאר בהשוואה בין מעשיו של פלביוס למעשיו של רבי יוחנן בר זכאי.
במכתביהם הם התייחסו גם להרצל, שכוכבו זרח כ-14 שנים לאחר שעלו לראשונה ארצה. מצד אחד הייתה נימה של לעג בהתייחסותם למחזאי הווינאי ש'המציא את הגלגל', וחיסין אפילו השווה אותו לרופא שמגלה תגלית מרעישה - ששינה טובה לבריאות. מצד שני הוא היה מודע להשפעה של תופעת הרצל וספרו 'מדינת היהודים' על דעת הקהל. הוא השווה את הרצל למתופף הצועד בראש הגדוד ומבשר את הופעתו, מוציא אנשים מאדישותם ומלהיב את הצעירים. במכתבו לשרתוק מ-1896 כתב:
"אתה מתייחס בחשד לסוכנים קלי דעת של הרעיון, ואילו לדעתי המתופפים דרושים מאוד. תמיד הייתי משוכנע שלהט וקלות דעת של צעירים דרושים במנגנון החיים לא פחות מיישוב דעת וזהירות של זקנים". (לסקוב, עמ' 414).
 
שרתוק נפטר ב-1913 בתל אביב ממחלת הקצרת, וחיסין טיפל בו עד רגעיו האחרונים. המורה לכימיה ייצר חמצן במעבדת הגימנסיה, הילדים רצו הלוך ושוב עם שקיות שבהן חמצן, אך ללא הועיל.

גדרה 

בסוף 1884 הגיעו תשעה בחורים עם תשעה מעדרים וחמור אחד, ועלו על גבעה ריקה על יד הכפר קטרה. פינס הכין להם צריף קטן והם רקדו משמחה. למחרת נחדרו לראות כמה האדמה קשה, השמש נוראה והכל מסביבם ריק.

לאחר שחיסין נכנע לדרישות הדתיות של פינס, הגיעו בני הזוג בנובמבר 1885 וקיבלו חלקה של חבר שוויתר עליה. הוא ניסה לארגן חיי תרבות והשתתף בניהול המושבה.
בהתחלה כתבו בני הזוג ב-1885 לדובנוב והפצירו שיצטרף אליהם: "נהיה חופשיים, לא תהיה אצלנו אדמיניסטרציה, לו רק היו יותר משלנו והיו החיים אז שמחים יותר". (לסקוב, עמ' 249). הוא גם לחץ על שרתוק להגיע לגדרה ועשה מאמצים לסדר לו חלקת אדמה במקום.

אברהם מויאל, סוחר עשיר בעל קשרים עם השלטונות מונה לאחראי על המושבות שנתמכו על ידי 'חובבי ציון'. הוא הצליח לקדם את ענייני גדרה ולמנוע את התנכלויות תושבי הכפר הערבי הסמוך, אך המזל הרע של הביל"ויים המשיך לרדוף אחריהם, ומויאל נפטר באופן פתאומי. הוא לא הספיק להסדיר את רישיונות בניית הבתים, שנתקבלו רק בשנת 1888.

גדרה. אוסף הספרייה הלאומית

חבריו, דובנוב ושרתוק, לא הגיעו והוא סבל מבדידות. פניה התגוררה רוב הזמן בראשון לציון כי אי אפשר היה לבנות בית בשל הלשנות של השכנים מכפר קטרה, וההתנכלויות של השלטון העות'מאני.
חברי ביל"ו האינטלקטואלים נואשו ברובם ועזבו, ונותרו אנשים שחיסין הגדיר כ'אינם מפותחים. חסרי יוזמה'. 'אנו מצליחים בעבודת האדמה אבל אין חופש פנימי, גאווה, צדק. אין התרוממות רוח'. דעתו על חבריו למושבה לא הייתה חיובית במיוחד. אחד מהם כינה 'חתול גמרא' בשל התנהלות דתית קיצונית, ובניגוד לאחרים התגאה בעברו המהפכני במכתב לדובנוב מ-1885: 
"בעיני אין זה מוסיף כבוד למי שיאמר עליו שהוא לא היה מתבולל ולא הגה בלבו יחד עם חבריו הנוצרים את אידאלי העלומים, הטובים, הכלליים".
"בעיר יכול כל אדם לבחור לו חברה כלבבו – כאן, בשממה זו, אתה יכול רק להתקיים, לא יותר". (לסקוב, עמ' 280). על אווירת המחנק החברתי אפשר ללמוד מבקשתו מדובונוב לא לכתוב דברים אישיים, כי ברוסיה הדוור אינו בסוד ענייניך האישים, וכאן כל אחד רואה חובה לעצמו לקרוא כל מה שגלוי.
 
הייאוש לא איחר לבוא. לשרתוק שעזב את ארץ ישראל ב-1886 כדי למצוא אישה ונותר בגולה כעשרים שנים כתב:
"אלוהים, מה אעשה בכלוב הברזל הזה, גדרה? איך להיחלץ מכאן. את כל נפשי שמתי בגדרה זו, כל מחשבותיי וכל הגיגי, כל כישרונותיי וכל עמלי נתונים לה, בה עתידי, בה אושרי".
במאי 1887 התייאש משאיפתו שחבריו יצטרפו אליו ויקלו על בדידותו האינטלקטואלית, וכתב לדובנוב שאף ששרתוק אולי זכאי סוף סוף לחלקה משלו, עדיף שיוותר על הרעיון להתיישב בגדרה. הוא ציין כי מה שמונע ממנו לחזור לרוסיה הוא החשש שיגויס לצבא ואז לא יהיה מי שיפרנס את פניה ויהודית שנולדה בינתיים. במכתבו כתב: "המצב פה גרוע ובארבע השנים האחרונות לא נעשה שום דבר חדש. 'חיבת ציון' נבלה בטרם הספיקה לפרוח. באירופה אין זכר לתנועה. רק רוטשילד לבדו אינו נלאה. אך האפשר לראות את נדיבותו כדבר יציב? בקפריזה של אדם אחד תלוי כיום גורל רעיוננו. לנסוע לארץ ישראל רק מפני שהיא מולדתנו העתיקה, רק כדי לחיות בה את שארית ימינו כדוגמת זקנינו ולהיקבר בעפרה בין קברות אבותינו. אין זה מן התבונה לאדם משלנו. קשה להשלים עם ההכרה שגזרת על עצמך מחסור רוחני ופיסי ממושך בלי להגיע על ידי כך לשום הישג. חמש שנים אני נאבק עם המחשבות האלה, אך ההיגיון אינו מפריכם. אין הן מרפות ממני לא בשעת שמחה סוערת ולא בשעת צרה. השאלה הגורלית: עניות והתגססות לכל ימי חייך, או מאבק במקום אחר לעתיד טוב יותר – שאלה זו תובעת תשובה בעקשנות. בואו הנה של שרתוק, יהיה לו קורבן חדש, כבד, קורבן חינם, חיים חדשים יישברו". (לסקוב, עמ' 280-1).

חיסין התלבט עוד זמן מה, ניסה למצוא עבודה מחוץ לגדרה ועבד כנהג דיליז'אנס שהסיע נוסעים מיפו לירושלים ובחזרה. ניסה למצוא עבודה בירושלים אך התייאש וחזר לרוסיה באוקטובר 1887 עם משפחתו. ביומנו כתב:
"אינני נואש. בטוחני שלא תאבד גדרה שלנו. יהיו בה בתים. הריה יעטפו נטיעות, יקנו עוד אדמות. אבל עד היום ההוא, באמצעיהם המעטים של 'חובבי ציון', עוד ילכו הרבה מים אל הים. אינני יכול להשפיל עוד את נפשי: חמש שנים הייתי אוכל, שותה ומתלבש על חשבון זרים. זה נורא! בגיל הפריחה, בעצם ימי שגשוג כוחות החיים – לגול את הדאגה לגורלך על אחרים, שלא יהיה לך שום דבר בעולם שעליו תוכל לומר – שלי הוא! האומנם כה ירדתי, שאירא ממלחמת הקיום ואעדיף את הברי של ההווה, על השמא של העתיד? אני נוסע מכאן, ואשוב רק כשאוכל בעצמי להסתדר". (לסקוב, עמ' 282). ואכן הבטחה זו הוא עתיד לקיים.

ברוסיה הוא הצליח להשתחרר מסיבות רפואיות מהצבא, אך מצבו הכלכלי היה נואש. הוא היה חסר מקצוע וניסה את כוחו ברוקחות, ברבנות מטעם הרשויות וכתיבה לעיתון ווסחוד ששלח אותו לארץ ישראל פעמיים, ב-1890 וב-1893. בהסתמך על הסיורים והכתבות כתב את ספרו "המסע לארץ המובטחת". בביקור השני אף ניסה לקבל עבודה כרוקח בארץ אך נכשל בכך.
 
"בשעה שטרח חיסין במוסקווה ישבה אשתו פניה בקרץ', עיר הולדתה, והתגעגעה אל הארץ. וכך כתבה לאנשי גדרה: "נראה לי שאם רק הסכים יפימוצ'קה (חיים), כבר היינו אתכם בעוד חודש. אך הכול תלוי בו, ואינני רוצה לפתותו ולהשפיע על החלטתו, ואחר כך, במקרה של כשלון, לא אסלח לעצמי לעולם. מכם, אחים יקרים, אני מבקשת: כתבו לו ודברו על לבו שיחזור. אולי ישמע לכם'. הדעת נותנת, שגם הפעם, כמו בשעת הצטרפותו של חיסין לאגודה ליישוב ארץ־ישראל במוסקווה, הכריעה השפעתה של פניה לטובת הארץ". (לסקוב, עמ' 248).
 

פניה

פניה פריזר נולדה בקרץ' שבקרים ב-1862, למדה בגימנסיה רוסית, ונסעה למוסקבה כדי להשתלם בזמרה ולהמשיך בלימודים בקונסרבטוריון כדי להיות זמרת אופרה. פניה לא הייתה למוזיקאית או זמרת אופרה, אך נכדתה נעמי פולני ונינה גידי גוב המשיכו את דרכה. כרוב הנוער היהודי המשכיל בימים ההם היא נטתה למהפכנות סוציאליסטית, אך שינתה את דעתה בשל הפרעות של 1881-2 בדרום רוסיה (הסופות בנגב). היא הכירה את יפים חיים חיסין שלמד בתיכון. הנער בן ה-17 התרשם מהאישה הרצינית שהייתה כה שונה מהנערות קלות הדעת שהכיר במסיבות.

ההיסטוריונית שולמית לסקוב כתבה על פניה חיסין בספרה 'הביל"ויים': "חייה של פניה פריזר הביל"ויית, אשתו של חיים חיסין, שזורים בחיי בעלה, שכן העמידה עצמה כליל בצילו, אף על פי שנתפשה לרעיון יישובה של ארץ־ישראל עוד לפניו. בצד אישיותו החמורה הייתה היא גורם מרכך באופייה הנוח במאור פניה. רבים ראו בה את הדמות המעולה יותר ושמרו על קשרי ידידות איתה, ולא עם בעלה". (לסקוב, עמ' 415).
 
פרופ' אבנר הולצמן אמר בהרצאתו על ספרה של פרופ' אניטה שפירא 'צומת ביל"ו', שדן בדובנוב חיסין ושרתוק: שכל אחד מן השלושה עשוי להיות נושא מרתק לרומן רוסי. אבל במי מהם לבחור? "אילו ניחנתי ברצון ובכישרון לכתוב רומן, הייתי מציב במרכזו לא את חיים חיסין, לא את יעקב צ'רטוק ולא את ולדימיר דובנוב, אלא את הדמות ששבתה את ליבי יותר מכל, הלא היא פאניה חיסין לבית פריזר... פאניה היא שמשכה אחריה את חיים חיסין לארץ ישראל – לולא היא היה מן הסתם מהגר לארצות הברית – והיא מופיעה ונעלמת חליפות בין דפי הספר. קולה הישיר נשמע רק בשולי מכתביו של בעלה, בהערות ובפריסות שלום קצרות שהיא שולחת לחבריו, אבל במקומות הספורים האלה מצטיירת דמות בעלת אומץ רוח, אופטימיות ואפילו הומור. בפברואר 1886, שיא החורף, היא כותבת מגדרה לדובנוב ומתנצלת על מיעוט כתיבתה: "מתברר שאיני יושבת בחיבוק ידיים בראשון לציון כפי שנדמה לך אלא מתגוררת בקטרה עם יפים (חיים) בדירה של החמור הפילוסוף הביל"ויי, כפי שמכנים אותו כאן" (עמ' 142). למה הכוונה? בני הזוג חיסין קיבלו למגוריהם פינה באורווה של החמור, כדי שיזכו כזוג למעט פרטיות. אותה אורווה לא הייתה אלא בור חפור באדמה, מחופה בסככה, שלא ממש חסם את מי הגשמים. לכן היא מביעה בהמשך את תקוותה 'כי מי הגשמים יפסיקו לרדת בקרוב, ובדירה שלנו יהיה חמים ונוח יותר' (שם), ואז תוכל לכתוב אליו מכתבים ארוכים. חייה של פאניה חיסין מצטיירים כמסכת של ייסורים שנשאה בגבורה ובאצילות:
החיים בבור האורווה בגדרה, מותה של בתה הבכורה בגיל שבועיים, מותה בגיל עשרים ושש של בתה השנייה יהודית, שעל מצבתה בבית הקברות הישן בתל-אביב נרשם 'השושנה הראשונה שצמחה על שדה התחיה', החיים עם ילדיה באודסה מנותקת מבעלה במשך שבע שנים, הניתוק הנוסף ממשפחתה כאשר לרוע מזלה יצאה לביקור ברוסיה ב-1914 ונתקעה שם חמש שנים מחמת המלחמה, שיבתה ארצה ב-1919 חולה ורצוצה באונייה רוסלאן, ומותה בתל-אביב כעבור חודשים מספר בגיל חמישים ושמונה, מיד אחרי שהספיקה להשיא את בנותיה התאומות".

פניה חיסין

 
ההיסטוריון יוסף קלוזנר שארגן את מסעה של האונייה 'רוסלאן' כתב בזיכרונותיו על הנוסעים שלא הפסיקו להתלונן כל הדרך. "לעומתם ההיפך מהם הייתה הגברת פאני חיסין, אשתו של הביל"וי ד"ר חיים חיסין, והיא עצמה ביל"ויית מראשונות הראשונות, כשעדיין הייתה פאני פריזר. היא באה במקרה לאודסה קודם המלחמה הראשונה – ושקעה בעיר זו עד גמר המלחמה. ועכשיו חזרה ליפו. ובאיזו ריתיון נשאה את כל העמל והתלאה של הנסיעה! כמה מיעטה להתאונן ולהתלונן, כמה קיבלה את הכל באהבה ובלא קובלנה – אז הכרתי, מה זה בילו"יי ומה זה בילו"יית. זהו אותו 'כוח הסבל', שלעולם אינו 'קצת', וזוהי אותה הצפיה לטוב, שהייאוש הוא מלה בלתי קיימת בשבילה. זהו סוד ההתגברות על כל המכשולים, שמציינת כל מפעל התחלה היסטורי גדול וקשה. התגברות, שרק יחידי סגולה ראשונים ו'נחשונים' מתחילים ומעפילים, מוכשרים לה באמת באמת" (קלוזנר עמ' 182).

פניה חיסין נפטרה ב-1920 כשהיא בת 58. על מצבתה נכתב:
"כרוב סבלה – תומת אמונתה. כנטל משאה – שקט אהבתה. כבור לבה – חסד דממתה".
 

כאב שתי המולדות 

אורן/ לאה גולדברג

כָּאן לֹא אֶשְׁמַע אֶת קוֹל הַקּוּקִיָּה.
כָּאן לֹא יַחְבֹּשׁ הָעֵץ מִצְנֶפֶת שֶׁלֶג,
אֲבָל בְּצֵל הָאֳרָנִים הָאֵלֶּה
כָּל יַלדוּתִי שֶׁקָּמָה לִתְחִיָּה.
צִלְצוּל הַמְּחָטִים: הָיֹה הָיָה
אֶקְרָא מוֹלֶדֶת לְמֶרְחַב-הַשֶּׁלֶג,
לְקֶרַח יְרַקְרַק כּוֹבֵל הַפֶּלֶג,
לִלְשׁוֹן הַשִּׁיר בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה. אוּלַי רַק צִפֳּרֵי-מַסָּע יוֹדְעוֹת -
כְּשֶׁהֵן תְּלוּיוֹת בֵּין אֶרֶץ וְשָׁמַיִם -
אֶת זֶה הַכְּאֵב שֶׁל שְׁתֵּי הַמּוֹלָדוֹת.
אִתְּכֶם אֲנִי נִשְׁתַּלְתִּי פַּעֲמַיִם,
אִתְּכֶם אֲנִי צָמַחְתִּי, אֳרָנִים,
וְשָׁרָשַׁי בִּשְׁנֵי נוֹפִים שׁוֹנִים
מתוך: לאה גולדברג, שירים, ב, ספרית פועלים: הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1973, עמ' 143.
 
חיסין סיפר במכתביו לחבריו על האהבה הנכזבת לרוסיה, מול ניסיונותיו הנואשים לאהוב את ארץ ישראל:
"כדי לפעול אני צריך לאהוב, צריך הייתי לסלק תחילה מנגד עיני את שייריו של תוכן חיי הקודם, כדי ליצור לי תוכן חיים חדש, ויותר משצריך הייתי ליצור לי תוכן חיים חדש צריך הייתי להתמכר לו עד כדי לאהבה אותו. מוכרח הייתי לחזור לרוסיה, כדי לראות בעיני ממש, אם יש לי עדיין יכולת, או שאין לי כבר יכולת לחיות את חיי הקודמים". (לסקוב, עמ' 251). 

בשובו לרוסיה הבין שאיבד את הקשר למולדת הראשונה כפי שכתב לדובנוב  ב-1885:
'כל אסוני, כל ייסורי הגיהינום בשלוש השנים שלי בארץ ישראל נבעו מאי יכולתי לאהוב את מה ששכלי הכיר בו. לא יכולתי להישאר בארץ ולהקדיש לה רק את שכלי ולא את ליבי. איוויתי משבר. מוכרח הייתי לחזור לרוסיה כדי לראות בעיני ממש, אם יש לי עדיין יכולת או שאין לי כבר יכולת לחיות חיי הקודמים. צריך הייתי לראות עין בעין את כוחן או אפסותן של חיבותיי ושאיפותיי הקודמות, והגורל הוטל, ונסעתי לרוסיה. עכשיו הוכרחתי להחליט, אם להישאר שם או להקדיש את כולי לארץ ישראל. ושום דבר לא עורר אותי כבר ברוסיה ולא דיבר שם אל ליבי. אז הבינותי עד כמה גדול כוח ההרגל. לשעבר קשרני הרגלי לרוסיה, ובמשך שלוש השנים האלה הספקתי להינזר ממנה; הבינותי שההרגל יכול לקשרני גם לארץ ישראל עד כדי לאהבה אותה. ובכן, ידידי, החלטתי להקדיש את עצמי לארץ ישראל ולהגיע עד למדרגת אהבה אליה. נפשי חולה עדיין ומשום כך ודאי צפויים לי עוד הרבה ייסורים. נפשי לא נקשרה עדיין בארץ ישראל אבל אשתדל לקשרה בה, ועוד תראה, מה מסוגל אני לעשות לשם האידיאה שלנו. אז תהיה לי רשות גמורה לאמור: אמנו, את כבשת אותי - אבל גם אני כבשתי אותך!'.
פרופ' עילם מוסיף: "סיפורן של שתי העליות החלוציות הראשונות הוא סיפור של עלייה וירידה, היאחזות ועקירה, והקשה יותר היה סיפורה של העלייה השנייה, שהייתה המגויסת והטעונה ביותר מן הבחינה האידאולוגית". (עילם, עמ' 84-5).

זו לא רק דילמת שתי המולדות, אלא גם הפער בין התחושה הקוסמופוליטית של הצעירים היהודים, לתחושת הלאומיות הצרה. חיסין כתב לדובנוב "בהתחלה לא היה איש מאיתנו פטריוט יהודי גמור. במעמקי נפשנו היינו קוסמופוליטיים קיצוניים. אין זו תעודת כבוד לאדם שאמרו עליו כי קודם לא היה מתבולל ולא היה שותף לידידיו הנוצרים באידאלי העלומים שלהם'. חיסין לא התנכר לאידאלים הנרודניקים שהפעימו אותו בנעוריו. הוא העדיף את 'החוזרים בתשובה' לעם היהודי על אלה שמעולם לא נחשפו לעולם המהפכני הרוסי ושרעיונות של תיקון עולם לא ריגשו אותם". (צומת בילו, עמ' 52).

 

סטודנט לרפואה

לאחר ששקע בעוני ובייאוש, עשה חיסין בשנת 1898 כשהוא בן 34, מעשה חריג ונסע לעיר ברן ללמוד רפואה במשך שבע שנים. בימיו גיל זה נחשב לגיל העמידה, ולא גיל שבו מתחילים לימודים ממושכים וקשים. 'רציתי לקפוץ לים הפתוח, והנחתי שההכרח ייאלץ אותי לשחות ולהגיע אל החוף'. פניה וחמשת ילדיה עברו לגור באודסה על יד אחותה שהייתה נשואה לאיל עיתונות. מדי שבוע הייתה אחת מבנות חיסין הולכת לבית הגביר ומקבלת מעטפה עם כסף. הגביר המשיך בתמיכה במשך כל שנות הלימודים, גם לאחר שאשתו נפטרה בלידה.

חיסין למעלה משמאל, עם חבריו ללימודים ב-1902

בברן חבר חיסין ל'פרקציה הדמוקרטית' שהיוותה אופוזיציה להרצל. הוא התיידד עם חיים ויצמן ממנהיגי ה'פרקציה' שדגלה בעבודה מעשית מול הציונות המדינית של הרצל. הם גם התעמתו עם הרצל שנכנע לאורתודוקסים, וויתר על תרבות וחינוך עבריים שאינם בסגנון חרדי. כאשר ויצמן העלה הצעה להקים אוניברסיטה יהודית באירופה, היה זה חיסין ששינה את תוכן ההחלטה, ונקבע כהמלצתו שהאוניברסיטה תוקם בירושלים. בשנים 1901 ו-1903 חיסין כיהן כציר בקונגרסים מטעם ה'פרקציה הדמוקרטית'. למרות הפעילות בתקופת לימודיו ב'פרקציה הדמוקרטית', חיסין השתייך פוליטית לקבוצה פוליטית אחרת, שבהנהגת מנחם אוסישקין. אשר ברש סיפר בספרו 'עיר נצורה' על שיחה שהתקיימה בין הנוכחים בחגיגת היובל לחיסין, בה דנו בהתפתחויות המעניינות בלונדון שיזם חיים ויצמן (הכוונה להצהרת בלפור):
חיסין אמר: "יש שמועות שונות. כל זמן שאוסישקין לא הופיע על 'הארינה' אין לי אמון בפעולות. אני 'חובב ציון'". (ברש, עמ' 158).
אוסישקין בטח בחיסין ומסר בידיו 2000 רובל בעת שהתגורר עדיין בגדרה. ב-1888 ביקר חיסין במוסקבה והתארח בביתו של אוסישקין כי חבריו מגדרה כתבו לו שהם עומדים בפני פשיטת רגל. אוסישקין ביקש מהגביר ויסוצקי לסייע אך הוא סירב בשל 'השם הרע' שיצא לביל"ויים ש'אינם שומרים מצוות'. חיסין במזגו הטוב הצליח לשכנע את הנוכחים באספת 'בני ציון' בניהולו של ויסוצקי לתמוך בגדרה ולהעביר את התמיכה ישירות למושבה. רק לאחר התערבותו של חיסין הסכים אוסישקין להעניק תמיכה לארגון 'השומר' לאחר שקודם דחה את בקשותיה של מניה שוחט. למרות האמון של אוסישקין, ונאמנותו של חיסין, הוא לא מונה יותר לציר בקונגרסים הציוניים, להבדיל מהמינוי בעת שהיה פעיל ב'פרקציה הדמוקרטית' בהנהגת ויצמן. א"מ בורוכוב כתב לו שהסיבה להדרתו מהקונגרסים היא: "שאינך מאלה ההולכים בעיניים עצומות אחרי המנהיג (אוסישקין), ואתה עלול להשמיע גם דבר אפיקורסות". (לסקוב, עמ' 414).
 

בחזרה לארץ ישראל

חיסין שב לארץ ישראל ב-1905, 23 שנים לאחר שעלה לראשונה בגיל 17. אף שהוצעה לו משרה מפתה בברן, הוא העדיף את ארץ ישראל, אליה שב עם פניה וחמשת ילדיהם. הוא קיבל על עצמו, בנוסף לעבודתו כרופא, את תפקיד מורשה הוועד האודסאי ביפו. הפעם ויתר על חלומותיו להיות חקלאי כדי להוכיח שיהודים מסוגלים 'להפוך את פירמידת התעסוקה', והתיישב בנווה צדק בביתו של אמזלג.
שנה לאחר מכן החליט גם שרתוק לעלות לארץ. שרתוק, בעל הדעות הלאומיות הנחרצות נשאר ברוסיה כעשרים שנים, והתגורר עם משפחתו בחרסון. רק גל הפוגרומים החדשים והאלימים, שכנע אותו לחזור לארץ. בהמלצת אליעזר בן־יהודה ניסה לנהל חווה חקלאית בשם סיניה בלב אזור ערבי, אך לאחר כמה שנים התייאש ועבר לתל אביב, ובדידותו האינטלקטואלית של חיסין הגיעה לקיצה.

הוא שמר על יחסים טובים עם חבריו מגדרה, והרבה לבקר במושבה: "בכל חגיגות המושבה לקח חלק, ובניגוד לאחרים זוכרים אותו אנשי גדרה כאיש עליז ומלא משובה, שאף לעת זקנה היה מסוגל 'לסחוב' ממתקים מן המחסן". (לסקוב, עמ' 415).


 
מיום עלייתם ארצה ראו בני הזוג חיסין מעט נחת בחייהם. סוף סוף חיו יחדיו לאחר שנות פירוד רבות, ברמת חיים טובה, ללא חובות מעיקים, ובסביבה עירונית עם אנשים עמם הייתה להם שפה משותפת. ב-1912 חייהם התהפכו כאשר הבת הבכורה יהודית נפטרה ממחלת הטיפוס. שנתיים לאחר מכן, פניה שליוותה את אחותה ששבה לרוסיה, נשארה שם במשך חמש שנים בלא יכולת לשוב בשל פרוץ מלחמת העולם הראשונה. בשנות המלחמה ידעה סבל רב, וכאשר שבה ב-1919 באונייה רוסלאן לארץ, היא כבר הייתה חולה ורצוצה. פניה הספיקה להשיא את שתי בנותיה התאומות ונפטרה בגיל 58.
גם על בני המשפחה שנותרו בארץ עברו ימים קשים. חיסין גויס כרופא לצבא העות'מאני, והמשפחה גורשה עם שאר תושבי תל אביב לגליל. למזלם משפחת יפה מיבנאל אירחה אותם במשך כל ימי הגירוש.

ד"ר חיסין - רופא במדי הצבא העות'מאני

 
חיים חיסין היה הרבה יותר מרופא, ויותר מה'רופא הראשון של תל אביב': הוא היה סופר, עיתונאי, לוחם נגד הכפייה הדתית, קידם את התרבות ביישוב, ואיש ציבור:
 

תרומתו של חיסין להצלחת היישוב היהודי

חיסין מונה, כשעלה לארץ ישראל ב-1905, ליו"ר הוועד הפועל היפואי של הוועד האודסאי (חובבי ציון), והחזיק בתפקידו זה עד לשנת 1919, כשבולשביקים אסרו על פעילות ציונית בברית המועצות.

התקופה שהחלה בשנת 1905 ונמשכהה עד מלחמת העולם הראשונה שפרצה ב-1914, נחשבת לתקופה הפורייה ביותר של הוועד הפועל. בניהולו של חיסין החינוך העברי קודם: בית הספר לבנות התבסס והלך, הסמינר על שם לוינסקי נוסד בשנת 1912, והגימנסיה העברית זכתה לתמיכת הוועד. בתקופה זו גם נרכשו על ידי הוועד כ-1500 דונמים, ונוסדו ארבעה יישובים לפועלים - באר יעקב, עיר גנים, נחלת יהודה וכפר מל"ל.

'עין גנים', שהוקמה ב-1908 בפתח תקווה. התנהלה על ידי ועד נבחר של התושבים, וייתכן שדרך זו נבחרה בהתאם למורשתו הביל"ויית של חיסין.

להבדיל מעולי העלייה הראשונה, השמרנים והמסורתיים, שהסתייגו מאנשי העלייה השנייה וראו בהם אנרכיסטים, סוציאליסטים, ובטלנים שלא יצלחו לעבודת הבניין והחקלאות - ראה בהם חיסין את ממשיכי דרכה של ביל"ו. הוא, כחברו ארתור רופין, חש הזדהות עם האידאלים הקוסמופוליטיים שלהם, ואמר לאחד הצעירים שגם הוא הגיע לארץ עם 'חולצה אדומה'.
בתקופה שבה אספו כספים למען ארץ ישראל בקהילות ישראל שהופקדו בידי עסקנים, היה חיסין בין המעטים שלא ריננו אחריו על שמעל בתרומות, אך ליושרו היה מחיר לא קל. פועלים במצוקה, שהוא סירב לתת להם שכר בטלה נטרו לו. בתו סיפרה שפרצו לביתם לילה אחד עם אקדחים, אך לאחר התכתשות עזבו כלעומת שבאו. גם תוקפיו ומתנגדיו הודו שהוא ישר ושונא בצע, כפי שכתב ש"י עגנון, בספרו 'תמול שלשום':
"אף חברת לק"ח (ראשי תיבות 'לאמיר קלאפין חיסינין' – 'בואו ונכה את חיסין'), הוא דוקטור חיסין בא כחם של חובבי ציון שנמנע מלתת להם שכר בטלה, הכירה אף היא שאין כאן מקום לנרגנות, אבל יש מקום לעבודה". (עגנון, עמ' 388).

קבוצת יהודים אמידים מיפו פנתה ב-1909 לארתור רופין בבקשת הלוואה כדי לבנות שכונה חדשה בשם 'אחוזת בית'. הם הגישו תוכנית מפורטת שכללה, באופן חריג באותם ימים, גם השתתפות עצמית במימון הפרויקט. שמו של חיסין, חברו של רופין והרופא שטיפל בו כשחלה, בין החותמים שכנע קרוב לוודאי את רופין ברצינות ההצעה, וההלוואה סודרה. פניה וחיים חיסין בנו את ביתם ברחוב רוטשילד 14, והוא כיהן כחבר בוועד העיר מראשית ימיה. היה לחיסין ויכוח עקרוני עם מנחם שינקין שביקש למנוע קיום מסחר בעיר העברית, ואילו חיסין סבר שעיר חייבת חיי מסחר. לעג הגורל הוא שהרחוב על שם שינקין הוא רחוב מסחרי כחזונו של חיסין, ואילו רחוב חיסין הוא על טהרת המגורים כחזונו של שינקין. כרופא הוא דאג לסניטציה בשכונה החדשה, באופן שלא נודע כמוהו בארץ ישראל. חיסין יזם ועד סניטריה שפעל בהתנדבות, ערך ביקורות שבועיות בבתים ובחצרות, והדריך את התושבים כיצד לשמור על ההיגיינה ועל הבריאות.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה היישוב היהודי עמד בפני סכנה קיומית.
'היישוב הישן' שהתרכז בעיקר בארבע 'ערי הקודש' התקשה להקים מתוכו הנהגה בעלת יכולת ארגון שתסייע במשבר הקשה של מלחמת העולם הראשונה. הרדיפות של העות'מאנים והרעב הפילו חללים רבים, והתרומות שפסקו מאירופה הגבירו את המצוקה. לעומתם, מנהיגי ה'יישוב החדש' התאוששו במהירות, והוכיחו יכולת תמרון כדי להקל על המצוקה. באוגוסט 1914 הוקם ביפו 'ועד להקלת המשבר' בראשות דיזנגוף, בשיתוף חיסין, מנחם שינקין ומרדכי בן הלל הכהן. חשיבות הוועד עלתה כי מנהיגי היישוב בהם ארתור רופין, יצחק בן צבי, דוד בן־גוריון ואחרים גורשו מהארץ.

חיסין עורר אמון וכבוד, ומונה לכל תפקיד אפשרי. אוסישקין מינה אותו להנהלת חברת רכישת הקרקעות 'גאולה' במקומו של מאיר דיזנגוף שלדעת אוסישקין לא הצליח במעשיו. רופין מינה אותו לשופט ולנשיא בית המשפט העברי הראשון בתל אביב. הוא נחשב לאדם חביב ונוח לבריות, אך בה בעת היה ביקורתי מאוד וסרקסטי. במאמר שהתפרסם ב'פועל הצעיר', הוא צייר דיוקן לא מחמיא של דמות העסקן היפואי המצוי: "בעל אישיות בינונית בהחלט, חסרת ייחוד. מתלחש ויוזם דבר מה. השקעות נפל... העסקנים אינם הוגים במעשה אלא מבלים זמנם בהכשלה הדדית, עסקני יפו אינם מסוגלים כמובן לעשות דבר מה מועיל ואילו בגרימת נזק הם רב אמנים. לכת העסקנים נודעת השפעה מזיקה ביותר על אנשי עמל". (רם, עמ' 205).

משה גליקסון, עורך הארץ ספד לו: "הוא לא ידע להעמיד פנים של גדול, להשפיע בכוח האוטוריטה. זהיר היה במשפטו ולא התביש אפילו לומר: אינני יודע". (לסקוב, עמ' 415).

עיתונאי וסופר

עורך העיתון היהודי 'ווסחוד' סלד מרעיון 'חיבת ציון', וגייס את חיסין כדי שיכתוב כתבות על ניסיונו הרע בארץ ישראל. חיסין כתב דברים כהווייתם, על הטוב והרע שבארץ המובטחת, וגרם להתעניינות מוגברת באופציית העלייה לארץ. העורך ראה כי כתבותיו מעלות את התפוצה, ושלח אותו פעמיים לארץ ישראל – ב-1890 וב - 1893, כדי שידווח לקוראיו על המתרחש בה.

הרשימות שחיסין כתב התפרסמו כסדרת כתבות בשם 'המסע לארץ היעודה'. הכתבות תורגמו וכונסו לספר בשם זה רק לאחר שנים רבות:
"'חיבת ציון' והתנועה הציונית לא ידעו להעריך יצירת בראשית זו. קרוב לארבעים שנה נגנז יומן זה בעליו המכוסים אבק של 'ווסחוד' משנות השמונים, ורק בשנת 1925 יצא הספר לאור בתרגום עברי, והקורא העברי יכול היה לקרוא מתוך גישה אחרת לגמרי את השורות הפשוטות, המלאות הדי נפש נאבקת וצלילי תום נעורים נלהבים ופרפורי חלוצים מעפילים וכושלים, כושלים ומעפילים". (סלוצקי, עמ' 181}.

גם חלקים מיומניו אותם החל לכתוב עוד בימיו כתלמיד בתיכון כונסו לספר בשם 'מיומן אחד הביל"ויים'.
 

המלחמה בכפייה הדתית

מרבית בבני העלייה הראשונה איכרים מסורתיים ושמרנים שהביטו בעין רעה על הביל"ויים הצעירים שלא הקפידו על קיום המצוות. צעירי ביל"ו שהגיעו מחוגי המשכילים, עם ניצניהם של תיאוריות מהפכניות, היו מעין חיל החלוץ של העלייה השנייה. היחסים בין בני שתי העליות לא היו משופרים על רקע של מהפכנות מול שמרנות, וקידמה ליברלית מול אורתודוקסיה. גם בני היישוב הישן חששו לגורל תרומות הקהילות בחו"ל, שהעדיפו לתרום ליהודים שעובדים בחקלאות ומחזירים עטרה ליושנה, על פני הצרכנים הקבועים של כספי החלוקה והשנור. לפיכך החל מסע מתוזמן של פגיעה בשמם הטוב של חברי ביל"ו בעיני הקהילות בגולה באשמה של אי קיום מצוות הדת. הנצי"ב (הרב צבי יהודה ברלין) הציע למנות משגיח דתי במושבות, ולהסיר את התמיכה מגדרה, ולהעבירה לפתח תקווה שם האוכלוסייה הייתה דתית יותר.

גם הרב מוהליבר, המתון יחסית, איים לגרש את תושבי גדרה אם לא ישמעו לפינס. הוועד המרכזי של ביל"ו הוציא בתרמ"ג מנשר, שבו הם הזימו את השמועות על פיהן אנשי ביל"ו ביפו 'מחללים כל קודש, פורצים גדר היהדות'. לטענתם, מקור הדיבה הוא בארץ ישראל, אצל החוששים שמא 'ישבר לחמם' על ידי הצעירים 'אשר ידיהם אל האת והמחרשה ישלחו. הם מכחישים בכל תוקף שקרים אלה, שכן את לבם ממלאת 'רוח הקנאה בעד דתנו'.

חיים חיסין נחשב עוד מימי גדרה לחילוני ומתקדם בדעותיו, והראיה שהוא היחידי שפינס הסכים להקצות לו חלקה רק לאחר שיתחייב לשמור מצוות. חיסין נכנע לתכתיב מתוך אחריות לפניה ולבתו הקטנה, שלא הייתה לו כל דרך אחרת לפרנסן. בעת לימודיו בברן הצטרף לקבוצה הפוליטית שנקראה 'הפרקציה הדמוקרטית' שנלחמה בכפייה הדתית שמקורה בקואליציה שבין האורתודוקסים בהנהגת הרב ריינס, לבין הרצל ואנשיו.

כשחזר לארץ כרופא מוסמך ונציג הוועד האודסאי, כבר היו לו אמצעים להתמודד עם הכפייה הדתית בלי להיכנע. באותם ימים היישוב סער מול ניסיונות הקנאים למנוע העלאת הצגות תיאטרון וקונצרטים. כאשר ניסו להעלות את המחזה 'זרובבל' ברחובות הופיעו שוטרים עות'מאניים ואסרו על קיומה, ככל הנראה בשל הלשנות של הרבנים.

על חלקו של חיסין בעידוד חיי תרבות ללא כפייה דתית נכתב: "בעוד ראשי המושבה באים אל הרב נ"ה הלוי לפייסו, חזר מוקד ההתרחשויות ליפו. כאן אירגן ד"ר חיסין, עם מורי ביה"ס לבנים, תזמורת 'אורקסטרה'. הופעות התזמורת נתקבלו על ידי החרדים כמעשה להכעיס, ופינס הודיע לחיסין כי יעשה הכול כדי לעמוד למכשול בדרכו. הרוחות התלהטו, והיריבים התייצבו מעתה זה מול זה בתחומים של 'ישוב ישן' ו'ישוב חדש' כחלק מניגודי השקפות מקיף בשאלת צביון החיים בארץ ישראל. הראשונים גרסו חיים נטולי 'עגל ומחולות', ומנהגים יווניים ואליליים כהצגות תיאטרון ותזמורת. ואילו מתנגדיהם, ביניהם אליעזר בן יהודה, שאפו להקים מדינה עברית חילונית נוסח אירופה. כמו כן ביקשו לראות בתיאטרון כלי לא רק מבדר, כי אם גם מכשיר חינוכי, בייחוד בשעת משבר, כמשבר שפקד באותן שנים את הארץ וגרם ליציאה המונית של עולים מן הארץ". (רם, עמ' 148).

פרופ' רות בן ישראל סיפרה בזיכרונותיה כיצד חיסין גייס את אביה, אבא נאמן, לסייע בהעלאת ההצגה 'שולמית'. מי שסייע לחיסין במלחמתו להעלאת המחזה 'שולמית' היה מוריס שנברג, קבלן ציוני מסור, מאנשיו של הרצל, שנטר לחרדים על שהפרידו בינו ובין אימו כשהכריחו אותה להתגרש מאביו שהשתחרר מהדת בעודו ילד קטן. שנברג תכנן ובנה כקבלן את מגדל השעון ביפו, והתקין את השעון כשען. השניים דאגו לאולם, לתפאורה ולשחקנים.
וכה כתבה רות בן ישראל בזיכרונותיה על שיחותיהם של שנברג, חיסין ואביה אבא נאמן:
"'אני חולם כבר הרבה זמן להקים להקת תיאטרון חובבים' אמר מוריס. 'אמרתי למוריס שיפו צריכה להיות עיר כמו כל הערים שבארצות שמעבר לים', הוסיף חיסין. 'לפני כמה ימים נפגשנו והחלטנו שלא רק נחלום על תאטרון, אלא פשוט נקים אותו". (בן ישראל, עמ' 115).

"השמועה על ההצגה הצפויה עשתה לה כנפיים והייתה לשיחת העיר. בוקר אחד, בעוד רבה של יפו הרב נפתלי הרץ מרביץ תורה בתלמידיו, תפרץ גבאי בית הכנסת לחדר. 'רבי, רבי!' צעק הגבאי. 'מה קרה האם נשתבשה עליך דעתך שאתה צועק כך באמצע שיעור גמרא?' גער הרב בגבאי. 'לא, רבי ומורי, באתי לספר לך שהחילונים שנברג וחיסין, טפו, יימח שמם, הקימו תיאטרון והם מתכוונים להציג את 'שולמית' של גולדפדן!' דברים אלו היו לצנינים בעיני הרב. 'תיאטרון?' זעם. 'לא יקום ולא יהיה כדבר הזה בארץ הקודש!', והוא יצא בשצף קצף נגד להקת החובבים, ואף כתב מכתב חמור לראש הקהילה של יהודי יפו. משלא עזר הדבר, נשא הרב בבית הכנסת דרשה נגד תיאטרון החובבים... 'אלה שמשחקים בתיאטרון עוברים על האיסור על 'משחקים' ועל 'צחוק
בפרהסיה'. שמעתי שנשים אמורות לשיר בתיאטרון. האם נעלם מעיניהם דבר השם שקבע כי 'קול באישה ערווה?'. אבל צעדיו של הרב לא הועילו, להקת החובבים המשיכה בהכנותיה בהדרכת חיסין 'המנצח' (כך נקרא הבמאי באותם ימים) שיננו השחקנים את הטקסט ולמדו לשיר את הפזמונים.... 'שולמית' נחלה הצלחה עצומה. הכול היו נלהבים מהמשחק, מהשירה, מהנגינה ומהתפאורות שצייר אבא נאמן. הקהל מחא כפיים לשחקנים וקרא קריאות 'בראבו' וגם קריאות 'הידד, הידד', קריאות שטבע אליעזר בן יהודה חודשים אחדים קודם". (בן ישראל, עמ' 118}.

המפגש עם ערביי ארץ­־ישראל

ביומו השני בארץ, הוזמנו חיסין וחבריו לביתו ערבי נוצרי, וביומנו סיפר על החוויה:
"קיבלו אותנו בשמחה רבה. נכנסנו לתוך אולם מרווח. בכל ניכרה התמזגות עדינה של תרבות מזרחית ואירופית. התחילה שיחה מלאה חיים בצרפתית, גרמנית וערבית. אחרי כן שרו ורקדו ביחד". (בארי, עמ' 43).

חיים חיסין לא היה מאלו שסברו ש'עם ללא ארץ הגיע לארץ ללא עם', ולא התעלם מקיומם של ערביי ארץ ישראל. כבר בימיו בראשון לציון החל ללמוד ערבית אך לא התמיד בכך. הוא היה אדם חביב ומסביר פנים, אך גם ביקורתי מאוד ולא חסך את ביקורתו מערביי הארץ. ב-1886 כתב: "'הערבים 'חסר להם בהחלט כל רגש פטריוטי וכל עקבות של סולידריות. הערבים אינם דואגים איש לאחיו, זרים להם רגשות ציבוריים; זהו עם יורד הולך ומתנוון'. אין לבטל הערכות כאלה כדברי יוהרה בעלמא. בספרי הביקורת העצמית וניתוח החברה הערבית כתבו הוגים וסוציולוגים ערביים באמצע המאה העשרים דברים לא פחות חריפים, ונוקבים יותר. אין להניח, שהמצב בסוף המאה ה 19 היה טוב יותר מכעבור יובל שנים של פריחת הלאומיות". (בארי, עמ' 70).

"כשהיה בקיץ 1890 בראשון לציון, התרעם באוזניו אחד המתיישבים על כך, שפקידי הברון רוטשילד, שחלשו על ענייני המושבה, אינם מרשים עוד להשפיל את הערבים, כמו שהוא וחבריו היו רגילים לעשות בעבר. 'אתה זוכר כמה פחדו מאתנו בשנים הראשונות! הם היו רועדים בעומדם לפנינו, ואיש לא העז לומר מלה גסה. הערבי היה צריך לדעת, שהעברי הוא חוואג'ה, שעליו
להתייחס אליו בכבוד רב ביותר, שאם לא כן יטפלו בו בכל חומר הדין. ואילו עכשיו אי אפשר אפילו להכות את הערבי הוא מתלונן תיכף לפני בלוך, והלה מצווה לקרוא אליו את המתיישב ולעיתים קרובות אף קונס אותו'. חיסין, אשר שנים מעטות לפי כן כתב על הערבים, כי 'זהו עם יורד ומתנוון' הסתייג מתלונתו התעמרותו של האיש מראשון לציון: 'אני מצדיק בהחלט את מדיניותה של הפקידות ביחס לערבים. הגיעה כבר השעה להודות, שגילויים אלה של יחס בלתי אנושי אינם במקומם, הרבה יותר הגיוני להרגיל את הערבי לצדק. רצוי בהחלט שהמתיישב יתרגל במידת מה למחשבה, ששוב אינו אדון. צריך להשתדל לבטל את הפער בין החקלאי העברי והערבי ולעצב יחסים ידידותיים יותר". (בארי, עמ' 73-4).

בספרו של מנחם קליין נכתב: "חיים חיסין, הרופא התל אביבי הנודע, כותב כי 'על דעתו של איש (מאנשי העלייה הראשונה והעלייה השנייה) לא עלה להתבונן היטב בהווי המקום ובדרישותיו. על הערביים הסתכלו כעל פראים, בבוז, מלמעלה למטה. המתיישבים הראשונים חשו את עצמם נעלים לאין ערוך על הערביים וראו את עצמם כמכניסי הציביליזציה לארץ נידחת זו'. הציונים שהגיעו מרוסיה הפרו את הנורמות המקומיות". (קליין, עמ' 116).
 

דמותו של ד"ר חיים חיסין כפי שהשתקפה בספרות:

ש"י עגנון, אשר ברש ונחום גוטמן, שהכירו את חיסין, שרטטו את דמותו ביצירותיהם:
עגנון מכנה את חיסין בשם פיקחין, ואת בן דמותו הוא מכנה חמדת. המבקר הספרותי הלל ברזל כתב על דמותו של חיסין ביצירתו של עגנון: "חמדת מוצא את מחייתו בעבודה אצל פיקחין הרופא, כמזכיר כותב איגרות. השם פיקחין ברובד הסמלי מעיד על פיקחות, חוכמה החיים והמעש. מעמדו של הרופא בסיפור של עגנון דומה לזה של הרופא במחזהו של צ'כוב 'בת השחף'. הרופא הוא הציר הקבוע במציאות פגומה, בה הגיבורים הם תועי דרך וגורל, ואילו הרופא מגלה יציבות ואיתנות, ובשעת משבר הוא יודע לעשות את המעשה הנכון. אין הוא יכול לשנות את מהלך הגורל מעיקרו, אבל הוא היחיד שניתן לפנות אליו, שאינו נעלם או הופך לפוחלץ או להוויה של צל בעת צרה ומצוקה". (ברזל, עמ' 348-9).

אשר ברש תיאר את אופיו הנעים, את החיבה שעורר ואת הופעתו: "המשקפיים על עיניו הצוחקות, והמקטרת חוצה את זקנקנו האפור כצוחקת גם היא". (ברש, עמ' 156).
 
מי שקיבע את דמותו של ד"ר חיים חיסין כסמל תל אביבי היה נחום גוטמן, שפגש אותו כשהיה ילד. הוא צייר את דמותו, הפך אותו לסמל תל אביבי, ותיאר כך את הרופא בכתביו:

"אם עלה באפו של איש המהלך ברחוב הרצל ריח של טבק טוב, ואוזניו שמעו קול זירוז – היה מעלה על פניו בת שחוק ופונה לאחוריו, כי ידע שהד"ר חיסין יצא לעבודתו. דמותו של הדוקטור הופיעה בין שתי אזניו הזקופות של החמור. לבוש היה בגד לבן ובידיו שמשיה לבנה מבחוץ וירוקה מבפנים. מתוך הצל הירוק של השמשייה היו מחייכות העיניים מעבר למשקפיו העבים. חיוך פיקח וטוב לב, שאנו נוהגים ליחס לעושי פלאים שבספרי האגדות.







מתחת לשמשיה הלבנה והפרושה כמצנח, מתחת לכובע שעם אנגלי – ראש שהתחיל להלבין, ובו מחשבות הרבה וזיכרונות על מעשים, והם כל עניני ההתיישבות בזמנו בארץ, כי הד"ר חיסין היה מנהל המשרד האודסאי להתיישבות: ובראש מלבין זה חולפות מאות ואלפי דמויות של חולים, יהודים, ערבים ונוצרים. איש ומכאוביו, איש ותרופותיו.



הנה על כן, למראה גבו בלבד היו הילדים שברחוב מחייכים כי היו נזכרים ברפואות המתוקות שזכו להן מידיו. האימהות היו מפסיקות לנגב את הצלחות וממהרות לחלון, לשלוח אחריו מבט רוחש טובה, וערבי זקן היה מחיש את רגליו חולות השיגרון ומניח על האוכף של ד"ר חיסין פרחים רטובים". (גוטמן, עמ' 43-4).